פלתי/יורה דעה/צב

פלתי ‏ יורה דעה צב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ואותו חתיכה אסורה וכו' ויש להבין כיון דמיירי שקדם וסלקו דא"א למפלט הבליעה וא"כ אותו חתיכ' נמי יהי' מותר דמה דנפל עליה טיפת חלב ע"כ לא קבלה הבשר טעם חלב דהא הקפילא טועם ואומר דליכא טעם חלב ול"ל דבלעה ופלט' ומ"מ נעשית נבלה דהא איירי בקדם וסלקו דליכא חשש פליט' כלל וצ"ל דרמב"ם דייק ליה מהך מילתא דרב דאמר כזית בשר שנפל לתוך יורה בשר אסור ומוקמינן ליה בשקדם וסילקו וקש"ל איך פסק ואמר אסור ה"ל בנ"ט דאם יטעום עכו"ם ולית ביה טעם מותר וע"כ צ"ל דהא דביורה רותחת הבלוע אינו נפלט היינו לגמרי טעם גמור אבל ודאי קצת טעם נפלט עד דנשאר בתוכו טעם קלוש ואינו מורגש טעם קפילא וגם הנפלט אינו טעם גמור רק טעם קלוש כי לרב רתיחתו א"א להפליט טעם גמור ולכך החלב מותר לגמרי דאינו נפלט וטעם קלוש אינו אוסר תערובתו ואנן טעם גמור דבעינן לאסור תערובתו אבל לא טעם קלוש אבל הבשר כיון דתחלה בולעו טעם גמור אף דחזר ונפלט הטעם ולעשה הטעם קלוש הא כבר נאסר או י"ל ויותר נכון יש לספק אולי פלטה טעם קלוש וכיון דחנ"נ אף טעם קלוש אסור דהוי אסורה ועל טעימה א"א לסמוך ולכך אותו חתיכה אסורה אולי נשאר טעם קלוש וא"א לטעום אבל היורה מותר כיון דקדם וסלקו ואי דפלטה טעם קלוש מה בכך מין במינו תו לא מיקרי כיון דטעמו קלוש מן טעם החלב שביורה וא"כ משונה בפעם ה"ל מין בא"מ ובטיל אבל הרמב"ם לדידן בשקדם וסילקו דלא בעי ס' אין לומר פלטה טעם קלוש. דהכל מדרבנן מין במינו וספקא להקל ודו"ק:

(ב) אבל אם לא הספיק כו' הא דסגי בס' הא כזית מן חלב נבלה וא"כ לבעי ס"א זיתים הא לא קשיא דאסורין מבטלין זה את זה וא"כ לגבי טעם בשר מצטרף החלב הנאסר ג"כ דסוף כל סוף מתחלק טעמו לס' חלקים ואין כאן טעם ועל חלב הנאסר' מצטרף כזי' בשר כמ"ש דעכ"פ מתחלק טעמו לס' חלקים וא"ש ולק"מ ופר"ח לא עמד בזה ונתקשה בו ומה שיש לדקדק דנימא דמפליט וחור ומפליט עד כל קדרה נאסר עיין לקמן סי' צ"ד אי"ה: ויש לדקדק לשיטות רמב"ם הא דתנן קדרה שבישל בה בשר ובישל בה חלב בנו"ט ומפרש בגמ' ע"י קפילא מה מהני דלמא בלעה ונעשה נבלה וחזר ופלט וצריך ס' ועיין לקמן אי אמרינן דבלוע נ"נ ולהך דס"ל אמרינן יקשה וצ"ל דכבר חלקו הפוסקים דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב אבל בלוע בכלי יוצא והטעם דיותר נאחז הבלוע באוכל וקשה לפרוד מן בלוע בכלי דאין לו במה להאחז בו ולפ"ז הא דאמרינן הבשר הבולע חלב נ"נ ואין ריבוי חלב שבקדרה מצטרף עמו לבטל הבשר הוא דהוי בתוך חתיכה דבר נפרד וכ"כ הר"ן ואין מה שבחוץ מקושר עמו כלל וה"מ בבלוע בתוך אוכל אבל בלוע בכלי ודאי דאין נדבק בכלי והוא עדיין מחובר עם האוכל סביב לו ואח"כ אף דקדר' בולע מן אוכל אין כאן הפסק והבדל וכל מה שבתוך קדרה עמו בחיבור אחת ואין כאן הפסק כלל ולא שייך נותן טעם כלל ולק"מ וצ"ע: ומהך דהמעמיד בעור כשרה דה"ל בב"ח דקתני בנותן טעם ופירש לרמב"ם טעימת קפילא לא קשה ג"כ כיון דנכבש בו מע"ל ה"ל כמבושל ובלעה וחוזר ופולט ומה יועיל טעימה ועיין במרדכי סוף כל הבשר שחושש לכך וצריך לומר דס"ל לרמב"ם בב"ח דבר הנאסר ע"י כבישה שהוא דרבנן לא אמרי' חנ"נ כדעת הרבה מחברים: ויש לדקדק התוס' בפ' ג"ה דף צ"ט ע"ב ד"ה אלא במאי כו' דטרחו לישב קושי' רש"י בגמ' גריסין שנפלה לתוך עדשים וכו' דפריך אלא במאי לאו בס' והקשה רש"י דלמא טעים לי' וליכא נ"ט ועיין תוס' שדחקו עצמן בישוב קושי' זו ומה קושי' הא גריסין בלעי עדשים ונעשו נבלה וכבפלט א"א למטעי' למ"ד במאה צריך עכ"פ מאה ומה קשי' לי' לתוס' ומה זהו הדחק שדחקו עצמן כנראה שם לרש"י. י"ל דס"ל כר"א דלא אמרי' חנ"נ בכל אסורי' רק בב"ח אבל לתוס' קשה ודוחק לומר דאף הם אמרו כן לשיטות ר"א ואלו הדבר כן צדקו דברי הטור דהרא"ש פסק כר"א דגם הרא"ש דחק עצמו בישוב קושי' רש"י כמבואר שם ואלו ס"ל בכל אסורי' חנ"נ אין מקום לקושי' רש"י. אך מ"מ דוחק. ויותר נראה דס"ל לתוס' עדיין קשה מנ"ל להקשות דלמא הך תנא ס"ל כתנא קמא דלקמן היינו חכמים דר' יהודא דאפשר לסוחטו מותר ואף חתיכה נעשה נבלה ל"א ובפרט לפי ירושלמי הך מתניתין גריסין שנפלו לעדשים ר"מ היא דס"ל נותן טעם לפגם אסור וחכמים דר' יהודא הוא על הרוב ר"מ. ולכך הוצרכו התוס' לדחוק בתירץ:

(ג) עד שתוכל לפלוט יש לדקדק הא מ"מ אין כאן איסור בב"ח דאורייתא כי מבואר שם בגמ' באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו והיינו כמאכל ב"ד וזהו שתיכף סילק אין כאן מאכל ב"ד ולא הוי רק איסורא דרבנן ולא אמרי' נ"נ וקשי' להנך רבוות' דס"ל לא אמרינן מה דוחק' הגמ' לשנוי במילתא דרב דפרכינן חלב נבלה הוא דקדם וסילקו בתכלית מהירות למאוד ולא משנינן דלא נשתהה כ"כ כבישול ב"ד וא"כ לא נאסר החלב הבלוע ד"ת ואינו נ"נ והרב הגדול החסיד מוהר"ר יונה ל"ס מפראג מנוחת כבוד דעתו. כמו דכתב הרא"ש בשבת דהך דבשרא דתורא אינו מתבשל רק אצל אש דמ"מ לחלחת שבו מתבשל תיכף רק הברייתא לענין מלקות נשני' ולית בי' בלחלחת שיעורא וצריך הבשר כדי בישל ב"ד אבל לענין ח"ש אסור מהתורה ויפה דיבר שפתים יושק רק מ"מ תמהני שלא הזכיר הרמב"ם הדין כזה בחבורו לענין מלקות עכ"פ שבתי וראיתי בתוספתא דחולין פכ"ה דקתני כשם שחייב על אכילתו כמה יאכל ויהי' חייב כדי שיהי' נאכל משום בישול מדשאל על כמה יאכל ולא שאל כמה יבשל ויהי' חייב דהעיקר הענין תלוי אלא בבישל תיכף מחייב רק באכיל' אם אכלו טרם שנתבשל כמאכל ב"ד ואכלו חי הרי הוא שלא כדרך הנאתן וס"ל להך תנא דנפקא לי איסור אכילת בב"ח מן לא תאכלנה נא וכו' או לא תאכלנה גבי פסולי מוקדשין כדעת רבי בגמ' דף קט"ו וא"כ דנפק מן לאו דאכילה אינו חייב אלא דרך הנאתן ולכך פטור באכלו בלתי מבושל אבל לפי דקיימ"ל דנפקא לן מן לא תבשל והואיל ואפקא בלשון בישול חייב שלא כדרך הנאתן נמי נפל הך דינא בבירא ולכך השמיט הרמב"ם וצ"ע כי קשה לומר מחלוקת בענין שלא כדרך הנאתן מה דלא מצינו להדיא בגמ':

(ד) טועמין החתיכה וכו' הטעם דטפת חלב אוסרת חתיכה זו ולא כל החתיכות רבו מחלוקת והפר"ח העלה בכוונת מחבר כרשב"א דס"ל חלב הוי קצת איסור שמן לענין זה דמפעפע בזו חתיכה אבל לא כ"כ איסור שמן שיהי' מפעפע בכל הקדרה ע"ש. ואמת שברשב"א משמע כן להדיא כמ"ש הפר"ח אף שלא הבנתי וכי יהי' חלב שומן מחלבו ושומנו דגיד דהוא חלב לפנינו. מ"מ אמרינן דהוא כחוש ואינו מפעפע באותו חתיכה יהי' חלב שומן ממנו עד שמפעפע בכל החתיכה ואף דנימא כן מ"מ בדברי מחבר קשה דהא הוא פסק לקמן סי' ק"ה דאפילו חלב שמן לגמרי דמפעפע בבירור מ"מ צריך נ"מ ג"כ ואין מועיל ס' לבטלו דמי יימר דהי' מפעפע אולי לא הלכה רק בכדי נטילה וע"ש ואלו בכאן בחלב שאינו כ"כ שמן נימא דוודאי מפעפע בכל החתיכה ואם יש בו ס' א"צ נ"מ כלל וזהו קושי' להבעל הפר"ח. ולכן צ"ל דוודאי תרתי כיון דיש בו הבל הקדרה כמ"ש הר"ן וגם החלב קצת שמן תרתי בצירף אמרינן להבליע בכל החתיכה ולכך דווקא בקדרה כמו שדייק המחבר נפל לתוך קדרה אבל לצלי לא אע"ג דלפר"ח הוי שמן וזה ברור ודלא כפר"ח דחושב ה"ה לצלי: וגם בדברי התוספות צריכים לפרש כך דהתוספות בחולין דף ק' בדברי המתחיל חתיכה פירשו הא דאמרינן כיון שנ"ט בחתיכה וכו' דשניהם חתיכות היתר וחתיכות נבלה הם חוץ לרוטב ואין בהיתר לבטלו קשה במה יאסור כיון ששניהם חוץ לרוטב ואי דנבילה שמן ומפעפע אף הרוטב יאסור דמפעפע לרוטב דהא התוס' שם מספקא ליה אי חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה או לא וא"כ איך החליטו פה דאינו מפעפע וכמו כן בדף צ"ח ע"ב ד"ה רבא וכו' פירשו דטעם כעיקר דהתירה התורה בזרוע בשלה דלפעמים הזרוע ומקצת מהאיל חוץ לרוטב עד ששמנונית הזרוע באיל ואינו רוב נגד הזרוע ע"ש וצ"ל דס"ל דהאיל נחתך לחלקים דאל"כ הא לדעת ר"י אם רק מקצת' ברוטב מצטרף כל איל לבטל וע"כ דמיירי חתיכה א' מאיל כולו בחוץ לרוטב ויש להבין מאין יבלע זה האיל מן זרוע דעד דבעינן רוב' לשמנו' דא"כ יהא התוספת מספקא וע"כ צ"ל משום הבל קדרה אוסר ואולם בדף צ"ו ע"ב ד"ה אם יש וכו' העלו התוספת לר"י צ"ל דירך בתוך רוטב ובאמת אם יש בה בנ"ט לאו דוקא דגם הרוטב מצטרף לבטל הגיד. וקשה מי דחקו נימא דמונח כל הירך חוץ לרוטב כמו דאמרינן לרש"י דמקצתו חוץ לרוטב נימא לר"י כולו חוץ לרוטב ולא מצטרף הרוטב וצ"ל לר"י קשה במה יאסור הגיד כל הירך כיון שהוא חוץ לרוטב וע"כ צ"ל דהוא בתוך הרוטב וזהו סתירה דהבל הקדירה אוסר דלעיל וצ"ע לכאורה כי נראה דברי התוס' סותרין זא"ז. ולכן ליישב צ"ל דכי מועיל הבל הקדירה בדבר שיש בו שמנונית קצת דבלא"ה יש בו קצת פעפע ונוסף ע"ז הבל אז מוליך הטעם בכל החתיכה אבל בדבר כחוש אין מועיל הבל ולכך בחתיכה של נבלה דיש בו קצת שמנונית. וכ"כ בזרוע דאיל יש בו קצת שמנונית כמ"ש התוס' ומועיל הבל אבל גיד כחוש בטבעו ולא מועיל הבל לחוד ולכך דייק התוס' לקמן בשמעת' דטפת חלב לשון פעפע דבעינן קצת שמנונית נמי ודוק ומ"מ צ"ע דמי דחק לתוס' בזה:

(ה) נאסרה אותה וכו' והנה הראב"ד בהשגת השיג על הכל דלא אמרינן נ"נ אלא למ"ד מין במינו לא בטל ולכך טעם בשר לא נתבטל אבל למ"ד מין במינו בטל כדקיימ"ל לא נאסר כך וזהו אפשר דהשמיט הרי"ף הך דחנ"נ דס"ל דליתא לדידן: והקשה הרב הלח"מ הא בגמ' אמרינן ואפשר לסוחטו תנאי וכו' ודחינן דלמא דכ"ע אסור ובמין במינו קמפלגי ולדעת הראב"ד הא למ"ד מין במין בטיל פשיטא דלא חנ"נ והניחו בקושיא: ואני מוסיף בקושיא לדבריו מה טרח הגמ' למצוא תנאי דפליגי בחנ"נ הא הדבר מבואר דפליגי תנאי בכל הש"ס אי מין במינו בטל ואי דבקשה הגמ' למצוא דאף למ"ד מין במינו לא בטל מ"מ ס"ל אין חנ"נ מה ביקש הגמ' בזה. ולכן נראה כי אדרבה כי חיילה דראב"ד מזה דבלא"ה יש נתמוה עליו והא בגמ' אמרינן ר' יוחנן ס"ל אפשר לסוחטו אסור ור"י ס"ל כרבנן דמין במינו בטל וצ"ל דהך לא תליא דאף דאין חנ"נ מ"מ יתכן דאפשר לסוחטו אסור דאפשר דאין האיסור נפלט הימנו או הואיל כבר חל עליו איסור שוב אין חוזר להתירו כמ"ש הרשב"א וכדלקמן ס' ק"ו ובהך פליגי ר"י אבל חנ"נ ר"י ס"ל דמותר ולפ"ז קשה הא דקאמר הגמ' אפשר לסוחטו תנאי וכו' דלמה נקט בלישנא אפשר' לסוחטו ולא חנ"נ תנאי דיתכן דאף חכמים ס"ל אפשר לסוחטו אסור רק דאין נ"נ ולכך בעינן לאסור הקדירה שיהי' טיפת החלב כ"כ שתתן טעם בקדרה וכו'. אבל מודים דמ"מ החתיכה אסורה. וגם דחוק דלפי אוקימת' דפליגי בחנ"נ א"כ עד שתתן טעם קאי על טפה חלב ולפי הס"ד דפליגי במין במינו בטל ולכ"ע חנ"נ חידש עד שתתן על חתיכת הנאסרה כמ"ש רש"י וזהו דחיקי לי' להראב"ד שיהי' הגמ' מחולק בפי' לישנ' דברייתא ולכן ס"ל לראב"ד דודאי אם מין במינו בטל שפיר י"ל דאף דאפשר לסוחטו אסור והחתיכה אסורה מ"מ לא בעי ס' נגד כל חתיכה כיון דאין מורגש טעם אסור כמ"ש הראב"ד אבל למ"ד מין במינו לא בטל זהו יתד שלא תמוט אם אפשר לסוחטו אסור דאוסרת הכל דהא אין נ"מ בטעם המורגש ושפיר כתב הראב"ד דהך חנ"נ שייך למ"ד מין במינו לא בטל הטעם הואיל ולא הקפידה התורה על הטעם כלל. וא"כ א"ש דזהו ידע הגמ' דחנ"נ תנאי הוא דלמ"ד מין במינו בטל ל"א כן רק אי בהך דאפשר לסחטו תנאי וזה אין ראי' דס"ל מין במינו בטל מ"מ י"ל אפשר לסוחטו אסור ור"י יוכיח ולכך מייתי גמ' תנאי דתרווייהו ס"ל מין במינו לא בטל ומ"מ ס"ל לחכמים עד שתתן הטפה טעם וכו'. ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור ודאי נ"נ דהא מין במינו לא בטל וע"כ צ"ל דלא ס"ל כלל אפשר לסוחטו אסור וש"מ דאף בזו תנאי ודחה הגמ' די"ל דכ"ע אפשר לסוחטו אסור ומ"מ בעינן עד שתתן הטפה משום דלא ס"ל חנ"נ ואי קשה הא בהא תלי' ז"א די"ל דס"ל מין במינו בטל וא"כ לא תליא זה בזה כדעת הראב"ד וא"ש דלכאורה קשיא אם פליגי במין במינו בטל מה ענין פלוגתא הכא לפלגי בעלמא ולפמ"ש א"ש דפליגי בהא אם נ"נ רק פלוגתא מסתעף מזה אם מין במינו בטל וחדא בחברתא מישך שייך וא"ש ודוק ודבר הגמ' לראב"ד ברורים ומיושבים כל הקושיות:

(ו) אם יש ס' וכו' עיין ש"ך ס"ק ד' מ"ש בדעת רש"י דס"ל אם מקצתו בתוך רוטב ומקצתו חוץ לרוטב דנאסרה אותו חתיכה לבדו ואינו אוסרת שאר חתיכ' כלל אם לא דניער וכסה אמנם דעת הט"ז דמ"מ אוסרת שאר חתיכה ואין שארי חתיכות מסייע דהיא נאסרת תחילה ונ"נ ע"ש. והנה באמת לפי הנראה מתוך דברי רש"י בשמעת' דטפת חלב מבלע בלע מפלט לא פליט שהחלב בגגה של חתיכה זה משמע דחתיכה זו זולת גגה בתוך הרוטב רק אין עוברת למעלה מהחתיכה וכמ"ש כי כך דעת רש"י ועיין מהר"ם שיף שכתב ג"כ כי זה מורה דמיירי דמקצת חתיכה ולא כולה בתוך רוטב ואעפ"כ פריך הגמ' מבלע בלע מפלט לא פלט ש"מ דאין אוסר שאר חתיכות אף גם לפי דעת הב"י דלא שת לבו לדיוק הזה רק פירש דדינו של רש"י נלמוד מהך דחולין דף ק' דפירש"י כיון שנתן טעם בחתיכה שהיה בצדה תמיד דפירש דאחד הי' כולו והשני היה מקצתה חוץ לרוטב עי"ש וכן במהרש"ל. והקשה לפירוש הט"ז מה פריך הגמ' מאי אריא נ"ט אפילו לא נ"ט נמי מה קושיא נבלה גופי' אינו יוכל לאסור דהוא חוץ לרוטב לגמרי ואינו נוגע כלל בשאר חתיכות משא"כ חתיכה זו דנ"נ היא בתוך הרוטב ואוסרת כל כמ"ש הט"ז ואי דנקט נ"נ ולא נקט סתם בלא"ה קשה לר"א וכן לר"ת למה נעשה נבלה הא הטעם אוסר וע"כ לישנ' בעלמא דנקט. וע"כ צ"ל כדברי הש"ך דאינו אוסר כלל וא"כ קושית הגמ' שפיר אי מיירי בניער א"כ אף זו יאסור וכן הקושיא לרש"י ואדרבה מזה יש קצת ראיי' לרש"י דלר"י קשה מה קשי' נימא דניער כ"כ עד שעלה רתיחת הרוטב עד חצי החתיכה שנעשה נבלה והיא אוסרת כל הקדירה כדעת ר"י אבל הך חתיכת נבלה למעלה ולא הגיע רתיחת של הרוטב לשם ומה צורך לקדם וסילקו אבל לפירש"י לק"מ דס"ל דצ"ל הרוטב מכסה כל החתיכה וא"כ אם עולה למעלה מחתיכה וחתיכת נבלה מולח עליה הא הרוטב פוגע בה וגופו של נבלה ודאי אוסרת אם רק מקצתה ברוטב ). מיהו עם כל זה אני חוכך לומר כדעת הש"ך דאין אוסרת כלל מה שבקדרה הואיל היא חצי חוץ לרוטב ולמה קבלה טעם איסור דמי מעכב בעד חתיכה זו שמונח חצי' ברוטב לבלי יפליט כלל לתוך הקדרה כיון שהגיע איסור למקום חתיכה המונח ברוטב למה לא יפליט חוצה וכמה כרכרי' כרכרו הפוסקים למצוא טעם למה אין בלוע יוצא מחתיכ' בלי רוטב וכאן שיש רוטב לא יהי' הרוטב מוליך הבליעה ובאמ' במרדכי פכ"ה משמע לדע' רש"י דאין הבליע' הולך כלל למקום הרוטב רק אותו לבדו נ"נ מקום שחוץ לרוטב ולכך כתב דזהו דלא כהרא"ם דס"ל לא אמרינן בחצי חתיכה נבלה אבל זהו נגד דעת הפוסקים כמ"ש רמ"א בד"מ והתוס' בשמעת' הנ"ל ובשמעת' דירך דמשמע דכל חתיכה מצטרף לבטל וש"מ דהבליע בכולו ולכן נראה דס"ל לרש"י ודאי להחמיר אמרינן ודאי אם מקצתו בתוך רוטב דרוטב מוליך איסור בכולו תיכף רק חומרא הוא דאנן מחמירין הואיל ואין האיסור נפל במקום שחתיכה ברוטב שלא יסייע הרוטב לבטל אבל מ"מ די דאין מצרף אבל לומר נ"נ ושיהיה צריך ס' נגד כל חתיכה כולי האי לא מחמירין דהא שורת הדין תיכף יתפשט האיסור בכולו ואם יש ס' נתבטל וא"כ אם על חתיכה נפל במקום שהוא חוץ לרוטב אין אומרים להקל יצטרף לבטלו אבל ודאי דעכ"פ צריך בקדירה ס' נגד שנפל ואם לאו מחמירין דבכל הקדרה נ"ט ובגמ' דפריך מאי אריא נ"ט וכו' ליכא למימר דהחתיכה בצדה ומקבל טעם מנבלה ונ"ט בכל הקדרה דא"כ פשיטא והוא קבלה מגוף נבלה כמ"ש ודוק: ובלא"ה צ"ל לפי' הט"ז מה פריך הגמ' דף ק"ח ע"ב נראה דברי ר' יהודה בשלא ניער וכסה ופריך הגמ' הא מבלע מפלט לא פלט וכו' וקשה מה קושי' דלמא הך חתיכה מונח חצי חוץ וחצי בתוך הרוטב ובאותו חצי' דחוץ לרוטב קבלה טעם ונאסרה ואח"כ אוסרת כל הקדרה כמ"ש הט"ז דינו וצ"ע ליישבו בדוחק:

(ז) ולא נודע לאיזה חתיכה נפל וכו' עיין מ"ש הש"ך לתרץ הואיל ולא נודע כולם נכנס לבית הספק והדבר דחוק בב"ח ד"נ דבר תורה איך נקיל בספק איסור תורה ואם אמרו בשאר איסורים דהוא דרבנן אבל בשל תורה לא אמרו ואם ניעור בהתחלה חששו בגמ' להחמיר אולי לא ניער יפה ובלא ניער מתחלה כלל נתיר לנער בסוף ובעל פ"ח פירש דלא נודע היינו אם נפל לחתיכה שחוץ לרוטב או בתוך רוטב או חתיכה גדול שיש בו ס' או קטן דלית ביה ס' וכיון דמספקא לן אי חנ"נ מספק לא מחמירין ואוקמינן בחזקת היתר ונראה לי ראייה לדבריו במה דמושני דקדם וסילקו דמפלט לא פלט ופי' רשב"ם קודם שתנוח קצת לא פלט כלל וקשיא א"כ מה ארי' כזית חלב שנפל לתוך יורה גדולה אפי' קטנה נמי דהא חלב לא בלעה כלל משמני' הבשר להך אוקימת' וכבר עמד בזה מהר"ם שי"ף והניחו בקושי' ונראה ליישב דוודאי גם המ"מ דעתו כי הרמב"ם סובר כרשב"ם וכתב דצריך אומד גדול לכוון דלא ינוח קצת וא"כ וודאי גם ספק זה הי' אז לרב ג"כ ולכך ביורה קטנה אסור דלמא נח קצת מרתיחה כי מי אדון לשער זה בצמצום וא"כ פלט שמנונית ואוסר אבל ביורה גדולה הא איכא ס' רק לומר דחלב הנבלע וחזר ונפלט נעשה נבלה כיון דיש ספק אולי לא נח ולא פלט לא נעשה נבלה מספקא לא אמרינן נ"נ ואינו אוסר כל היורה וא"ש ודוק: אמנם אף כי שמועתו מכוונת בזה לענ"ד א"צ דתיכף דרא' חלב נופל נכנסו כל חתיכות לבית הספק ולא ידע איזה א"כ תיכף נתערב חתיכה בחתיכה ולא נודע איזה וה"ל מין במינו וחד בתרי בטל דבר תורה וחזר איסר להיות היתר וא"כ פשיטא דיכול לנער אח"כ ומידי בחתיכות קטנות דליתהו חה"ל ואפילו גדולות דהוא רק חששא דרבנן ולא החמירו ואפילו נימא דהא הבלוע הוי חלב וא"כ ה"ל מין בשא"מ ואינו בטל חד בתרי מ"מ זהו רק לדעת הטור מדרבנן שאם יבשלם יתן טעם ובפרט כאן לא שייך זה דהא מנער הקדרה וליכא טעם ובאיכא טעם באמת אסור וא"כ הא ה"ל מין במינו ותיכף ברגע נפילה טרם שיתן טעם לחבירו חד בתרי בטל וחזר איסור להיות היתר ולא שייך חנ"נ דכולו היתר ומחמת הבלוע הרי נווער הקדרה וא"ש ולק"מ וברור דתיכף חד בתרי בטל ואפילו נבלה גופא בטל ומחמת הטעם נוער ודוק: ולא קשי' ליה איך שייך ביטול דכיון דיכול להתברר ע"י טעימת עכו"ם דמיירי הרבה חתיכות קטנות וכי יטעום הכל וסברה זו צ"ל בכמה דוכתי בפירות הבאים ממחקים דכתבו דבטילי דאף מצינו למקים ועיין בא"ח ס' תמ"ז צ"ל ג"כ סברה זו ע"ש:

(ח) ואז חתיכה עצמה חוזרות וכו' האחרוני' הקשו דלקמן סי' ק"ו פסק דמ"מהחתיכה אסורה ואולי איירי לקמן במין בשא"מ דהוא איסור תורה חשש כדעת המחמירין אבל כאן מיירי בחלב בבשר דה"ל מין במינו כמ"ש רשב"א בשמעת' דירך שנתבשל וא"כ ד"ת ברוב בטל וליכא כאן רק איסור דרבנן ופסק כמקילין: גם ודאי לפי דס"ל אפשר לסוחטו אסור או מותר היינו אם איסור נפלט לגמרי או נשאר קצת ועיין תוס' שמעת' אלא מעתה נפל לקדרה אחרת וכו' דכתבו דמוחלט הוא דנפק כולו ואין לאסור מחמת בלוע וא"כ כיון דנחלקו הפוסקים אי אפשר לסוחטו אסור או מותר בהא דאם נפל לקדרה לאסור הקדרה בהא מקלינן כמ"ש ודאי ספק ואינו אוסר ולזה נתכווין הש"ע באומרו ואז חתיכה עצמה מותר ר"ל שלא לאסור הקדר' אבל לגוף החתיכה ודאי באיסור קיימ' הואיל עלי' שם אסור וזהו כוונתו ס' ק"ו ע"ש ודוק.

(ט) וי"א דאמרינן בכל איסורים וכו' והפר"ח הכריע כן מראיית הר"ן מיושלמי דגרס בערלה גריסן שנפלו לתוך עדשים כמה ירבה רבי אומר כנגד כולם ור"י אמר כנגד נופלים והיינו משום דחנ"נ ס"ל לר' כנגד כולם ש"מ דס"ל חנ"נ בכל איסורי' וקושי' זו גם לראב"ד בהשגת דס"ל לא אמרינן חנ"נ רק למ"ד מין במינו לא בטל הך דס"ל תיובתא דהא רבי ס"ל דבטל ומ"מ חנ"נ אבל נראה דלק"מ דאדרבא חילי' דר"א מהא דהא רבי ס"ל בחולין מין במינו לא בטיל אי חנ"נ הא הוי מין במינו ותינח למ"ד דדבר הנאסר מחמת דבר על שם אותו מין נקרא ולכך עדשים שנאסרו מגריסן ע"ש גרין נקרא והוי מין בשא"מ אבל לר"ת רשב"ם דס"ל דהוי מינו קשי' ודוחק לומר דתרומות גריסן דרבנן והתוס' פיר' לעיל שאני ציר דגים דזיעה בעלמא והוי דרבנן ובדרבנן ס"ל לר"י מב"מ בטל דכמה סוגי' בש"ס וחדא שילהי ביצה דמשמע דאף בדרבנן מין במינו לא בטל. ולכן נראה דס"ל דחד בחברת' לא תלי' כדעת הרשב"א דאף דאין חנ"נ מ"מ אפשר לסוחטו אסור וא"כ הנך עדשים נאסרו מתחלה מגריסין ושוב אין חוזרין להיתרן ואף דמרבה עליהן עדשי' לבטל טעם גריסן מ"מ גופן של עדשים אסורים ולכך מצריך רבי שירבה עליהם כדי לבטלן חד בתרי כי גופן של עדשים אסורים דהם בלועים גריסן וצריך לבטלן בחד בתרי ולא שייך מין במינו לא בטיל דכיון דאין חנ"נ אף ר"ת מוד' דהוי אינו מינו ובטיל ור"י ס"ל אפשר לסוחטו מותר ולא נאסרו עדשים וסגי לבטל טעם גריסין ולפ"ז דהא דמצריך ריבוי לעדשי' לא לטעמם כי טעמם של תרומה הם גריסין אבל אין נעשה נבילה רק מחמת אפשר לסוחטו אסור ה"ל מין בשא"מ ודברי רבי נכוני'. וכתב הש"ך הא דבשאר אסורים חנ"נ הוא רק מדרבנן דגזרו חז"ל אטו בב"ח וכ"כ הר"ן והאגור וכו' ובאמת לאו ד"ה היא כמ"ש מהרי"ק להדיא דרבים סוברים דהיא דאורייתא ויש נ"מ טובא לדינא אי דאורייתא או דרבנן בכמה דברים: והנה בתוס' חולין דף ק"ח ע"ב ד"ה אמאי כתבו התוס' להדיא וז"ל והלא בעלמא חנ"נ מדרבנן וצריך ה' נגד כולו דמהתור' לא צריך ס' אלא כנגד האיסור הנבלע בו וכו' עכ"ל אבל הדבר קשה דא"כ מה הקשו דף ק' ד"ה כשקדם וכו' לר"ת דאמרינן בכל אסורים חנ"נ איך הגעילו כלי מדין יורות הגדולים וכן בדף ק"ח הנ"ל ד"ה שנפל וכו' כתבו במדין דלא אסרה התור' רק בת יומא לא הגעילו רק כלים קטנים בתוך גדולים דהוי ס' וכו' והדבר תמוה דהא ד"ת אין חתיכה נ"נ כלל ותוס' סותרים את דבריה' בחד שמעת' ודוחק לומר דס"ל לתוס' אלו הי' היתר מפורש בתורה בהגעלת מדין דאל"כ איך הגעילו יורת גדולי' לא הי' רבנן אוסרים דמה דמפורש בתורה להתיר לא אסרהו חז"ל ודבר זה בתכלית הדוחק: ואפשר לומר דודאי י"ל דאוריית' וילפינן מבנין אב מבשר בחלב רק זהו תליא בפלוגתא דאביי ורבא דלאביי דס"ל שם דטעמו ולא ממשו יש למילף מבב"ח דל"ל חדוש הוא דא"כ אפילו לא נ"ט נמי וא"כ דלאו חידוש הוא וילפי' מיני' טעם כעיקר אף זהו בכלל הלימוד כמו דהתם טכ"ע משווי' לי' נבלה אף בכל איסורים טעם כעיקר ומשווי' לי' נבלה אבל לרבא דס"ל מבב"ח ליכא למילף דחדוש הוא רק יליף לי' טעם כעיקר ממקום אחר כמ"ש התוס' א"כ מנלן דחנ"נ דמבב"ח ליכא למילף והוי דרבנן וא"כ הא דכתבו התוס' דרבנן קושטא דמלתא דקיימ"ל כרבא אבל מה דהקשה התוס' לר"ת מכלי מדין הוא לאביי דס"ל ג"כ חנ"נ דהוא דמשני בגמ' בשקדם וסילקו ולדידי' ילפינן מבב"ח ושפיר קשה וכן הא דכתבו התוס' בד"ה שנפל הכל לישבו מלתא דאביי קאתא ואף דכתבו התוס' דאביי חזר בו מ"מ קשה לאביי קודם חזרה מגעולי מדין ואם כי הדבר נכון בעצמו מ"מ קשה לי שיהי' כוונת התוס' סובבים על זה וה"ל להזכיר ונ' דודאי לדעת ר"פ כה כמו שפסק הטור בסי' צ"ח דאם נפל כזית איסו' ביותר מכא"פ דאף דאסור מהתורה מ"מ אם אכל מתערובות כזית אינו לוקה דאינו כגופו של איסור הא בב"ח אם נפל כזית בשר לתוך נ"ט זתים חלב ואכל כזית חלב לוקה דאכל מגופו של איסור וא"כ איך אפשר למילף חנ"נ מבב"ח התם דהוי אוכל גופו של איסור תמיד פשיטא דהוי חנ"נ אבל כאן הא חזינן דלא דמי לבב"ח דהא ביותר מכא"פ אינו לוקה ועיין מרדכי דכתב להדיא סברא זו וש"מ דלא הוי גופו של איסור ולא מדמינן לבב"ח כלל ולא ילפינן מיני' ואיך נילף בחנ"נ ממנו דיהי' כגופו של איסור הא חזינן בענין זה דנדון אותו כגופו של איסור לא דמי אהדדי אבל לר"ת דס"ל טכ"ע אפי' האוכל כזית מנ"ט זתים של תערובות לוקה וא"כ דמי' לגמרי כמו בב"ח דהוי גופו של איסור ושפיר ילפינן מיני' בכל אופן דהוי חנ"נ וא"כ הא דהקשו התוס' בפרק ג"ה היינו לר"ת דס"ל כמ"ש דדמי לגמרי לבב"ח וכן בדבור המתחיל שנפל וכו' הוא מלתא דר"ת דהוא אמר למילתא וא"ש דהוי דאורייתא אבל התוס' בעצמו ס"ל להלכה כר"ח כהן וכמו שכתבו המחברים והטור ורא"ש וא"כ לא הוי דאוריית' וא"ש: ויותר הי' נראה דלפי ס"ד דגדי אסר תורה ולא חלב וא"כ קשה לר"ת איך יתכן דאין חלב אסור הא בשר נעשה אסור והא החלב בלעה משמנוני' וטעם כעיקר דאורייתא לחייב עליה מלקות לשיטות ר"ת א"כ איך יהיה במציאות דאין החלב אסור ובמה מיעט התורה החלב מגדי סוף כל סוף אסורה ולוקי' עליו משום לאו דבב"ח וצ"ל זה דהורה לנו התורה דשאר איסורים זולת בב"ח אין חתיכה נ"נ וא"כ נ"מ רבתי אם החלב אסור מחמת עצמו א"כ נ"נ בנפל שני זתים חלב שנתבשלו עם זית בשר לקדרה צריך ס' נגד כל ב' זתים אבל אם גדי אסור ולא חלב רק חלב אסור שקיבל טעם בשר א"צ ס' רק נגד זית הבלוע ולפ"ז בס"ד מוכח דבשאר איסורים אין חנ"נ והא דדרש רב גופיה לעיל בחתיכת נבלה חנ"נ צ"ל מדרבנן והן הן דברי התוס' הכל לס"ד אבל למסקנ' דקיימ"ל גדי וחלב אסורה תורה ואין בזה מיעוט שפיר י"ל דכל איסורים ד"ת דילפינן מבנין אב וא"ש ולמסקנא לא קא': אך קשה לי במה דפריך הגמ' וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והא"ר חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה על אכילתו ואמאי כו' וקשה לר"ת כי חלב בלוע איסור בשר וטעם כעיקר לר"ת אף ללקות ופשיטא דלוקה ול"ל כיון דבלעה רק מחצי זית בשר אף ר"ת מודה דאין כאן מלקות כי דמעולם לא היה האיסור כשיעור דהא לקמן מוקמינן מלתא דרב דאמר לוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה דמתחלה נתבשל כזית בשר וכזית חלב שלם וא"כ הרי טעם כעיקר ופשיטא דלקה לר"ת. וצ"ל דבס"ד דהתורה מיעטה החלב אף טעם כעיקר מיעטה שלא יהיה טעם בשר אוסרה דאל"כ אינו במציאות שיהיה גדי אסור ולא חלב. ושפיר פריך וא"כ ליתא להנ"ל ואולי דהיא היא כוונת התוס' דכיון דמיעטו התורה דאין החלב נאסר מטעם הבשר ש"מ דרצון התורה שלא יאסור הבשר בטעמו כלל דזה ודאי נגד השכל דאם נפל החלב במים דיאסור ואם יפול להחלב דלא יאסור ומגרע גרע וא"כ נפל הך דחנ"נ באיסורים ד"ת בבירא כי מאיזה מקום נלמוד מבשר שנתבשל בחלב הא שם אין בשר אוסר כלל תערובתו ואין טעם כעיקר ד"ת בזה. וצ"ל דרבנן: אך באמת ק' להלום אותו בדברי תוס' כי מאי ראיי' להך משאר איסורין דאמרי' חנ"נ דבשלמא שאר איסורי' נגד האיסור שבלע צריך ס' ד"ת כמ"ש התוס' להדיא החמירו לנ"נ כיון דטכ"ע דאורייתא משא"כ בב"ח לס"ד דאין טכ"ע דאורייתא ואין טעמו אוסר כלל מהכ"ת החמירו חכמים לעשות נבלה ואם כי ממקומו מוכרע דרב אמר להדיא בב"ח כ"כ חדא דלא דמי דשם בשר נ"נ דהוא איסור גופי' וכאן חלב והוא אסור רק מחמת בלוע. ועוד ה"ל להתוספת להביאו ממקומו דחזינן דנ"נ מדרבנן ולא ממקומות אחרות דלא דמיא כלל ולכן צ"ל דהתוס' כן לשיטתו דס"ל דלא הוי מלקות בטכ"ע וא"כ לא קשה מגדי ולא חלב וא"כ ליתא להנ"ל ועכ"פ נרא' דלר"ח כהן בשאר איסורים דרבנן ולר"ת דאורייתא וכן הנכון:

(י) אבללא בב"ח הרב הש"ך השיג דמשמע דמחמירין בב"ח מתורת חומרא ואינו כי מדינא אסור דאל"כ ל"ק קו' הגמ' חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא וקושי' זו מבואר ברשב"א והר"ן: ולי קשה אף הראב"ד והמרדכי בעלי סברה זו ס"ל דבב"ח אין הבדל בין לח ליבש מנלן לחדש בשאר איסורים הבדל ואם כי לתרץ קושי' התוס' מן נפל קיתון של מים בסוף במס' עכו"ם מ"מ היא גופי' קשיא מה ראו חז"ל לחלק השוי' ומ"ש זה מזה. ובאמת קשה עלי שיפסקו להדיא נגד דעת התוס' ור"ת ורשב"ם דכולו ס"ל בהך דבחתיכ' צריך ב' ששים דאפי' רוטב דהוא לח בלח לא בטיל. וכן טען התוס' על רש"י מהך כיון שנתן טעם בחתיכ' דהא רוטב נ"נ ואוסר כולם. וכן הקשה התוס' מהא גדי אסרה תורה ולא חלב דמ"מ נ"נ מכח איסור. וכן הא דהקשו מכלי מדין ג"כ לסברה הנ"ל לק"מ די"ל כמו לר"א הגעילו שני פעמים כן לר"ת ג' פעמים דבפ"א נאסר המי' וחזר והגעיל שנית ופלטו המים ואז לא נ"נ דהוי לח בלח וא"כ אף הכלי לא בלע רק לפי חשבון והוא הגעל' שלישית מועיל ואין כאן קושיא דבלח בלח לא שייך חנ"נ לכן היה נרא' דהא כל טעם של מרדכי כמ"ש הב"י דוק' חתיכ' שקבלה טעם איסור ניכר החתיכ' אבל לח בלח דבר הנבלל לא אמרי' זהו למ"ד מין במינו בטל אבל למ"ד מין במינו לא בטל והיינו דגילה התור' דם הפר ודם שעיר ואף שדם פר מרובה מ"מ שם דם שעיר עליו הרי אדרבה לח בלח לא בטל דמ"מ שם ראשון עליו מה שביבש ביבש לא אמרינן וא"כ אדרבה שם הנתערב במקומו ומהכ"ת להקל בלח בלח כיון דגזירת הכתוב להדיא בלח בלח דלא יתבטל. ויהי' שם ראשון עליו ויקרא שמו דם שעיר אף שדם פר מרובה ולכך הראב"ד ומרדכי אמרו דבריהם לדידן דקיימ"ל מין במינו לח בלח בטל דנעקר שם הראשון ושפיר כתבו אם נתערב רוטב של איסור בהיתר לא שייך חנ"נ דאין שמו עליו דנבלל ונעקר שמו אבל כל סוגיא בגמ' הוא למ"ד מין במינו לא בטיל ובזו אזלו כל התוס'. וכן הך דיין נסך כבר כתבו זבחים פרק התערובות וכן פר' הקומץ דביין נסך אוסר במינו במשהו דפסקו בזה כר' יהודא דס"ל מין במינו לא בטל ושפיר הקשה דיהי' נ"נ אף לח בלח דהא בחשיבותא קיימי דבר תורה ולא נשאר קושי' רק דהקשו מגעולי מדין אך בלא"ה צ"ע מה קושיא לר"ת מיורה גדול' הא דרך משל היורה הי' בלוע כזית איסור ומי הגעלה היה חמשים זתים וא"כ נעשו כולם נבלה וחזר הקדירה ובלעה ממי הגעל' זית שכולה נבלה ומה יועיל הגעלה ב' יחזור ויעש' נבלה עכ"ל הקו' ויש לדון דהך זית מים שבלע' אמת הוא אסו' ונבלה חלוטה אבל מה אתה דן בו אם הוי מין במינו עם מי הגעל' שנית הא מין במינו ברוב בטל ואם אתה תחשבו לאין מינו הואיל דבלעה האיסור ונאסרה אינו מינו הוא ונקראת על שם איסור קשה הא לא בלעה רק חלק חמשים מזית חלב רק כל זית נעשה נבלה אבל מ"מ אין בו טעם חלב רק חלק מחמשים וא"כ כשחזר ונתן לתוכו פעם שלישית מי הגעל' אם יטעום קפילא הך מי הגעלה שנית ודאי לא ימצא בו טעם איסור דהא לא הי' בו רק חלק חמשים מזית ובטל בחמשים זתים גמורים השלישים ובאינו מינו הולכים הכל אחר טעם אם רב או מעט וכאן אין טעם נרגש וצ"ל דכל קושית התוס' לרב דאמר התם נ"נ וס"ל מין במינו במשהו וא"כ הך מי ראשוני' הבלועים שנעש' נבלה אינן בטילים כלל במי הגעל' ואתי שפיר דקושית התוס' הכל למ"ד מין במינו לא בטל אין לחלק כלל בין לח ליבש ושפיר הקשו: ואמת כי לבי נוקפי שיהי' כל קושית התוס' הכל לשיטתו של ר"ת ורשב"ם אבל לפי שהעלו התוס' לקמן דמים הנאסרים מן איסור אין קרוי' לגבי מים אחרים איסור רק שם איסור עלי' וא"כ אף לרב הוי מים נקראים מין באינו מינו ובטילים כנ"ל וא"כ אפשר לומר דכי ס"ל לתוס' רוטב הנאסר מנבנ' הוי לגבי רוטב מין באינו מינו היינו לרבא דס"ל בתר שמא אזיל ועל זה שם איסור ומחחמתו נאס' משא"כ לאביי דבתר טעמ' אזיל ודאי טעמיה שוים וא"כ מב"מ הוא וא"כ אף לשיטת התוס' יקשה לאביי היכי הגעילו במדין ולכך לא ביאר התוס' דלשיטתו לק"מ דעדיין נצבה וגם קמה לאביי או י"ל דקושית התוס' לכל מילי הוי הגעל' כמ"ש התוס' בפסחים אפי' לכלי יין לנזיר וא"כ בכלים שהי' משתמשי' מי עכו"ם שאסור בהנא' איך הגעילו לרב דס"ל מין במינו ל"ב. בשלמא לר"א הגעילו ג' פעמים ואף דבפעם ראשון לא בטל מ"מ הבלוע מפעם ראשון לא היה נבלה והגעילו פעם שנית ואי דחזרו ונאסרו מ"מ לא נאסרו רק מכח חלק חמשים בכזית וה"ל משהו וא"כ כשחזרו והגעילו פ"ג לא הוי מצי לאסור דתו ה"ל מין בשא"מ כמ"ש הרא"ש אבל לר"ת לעולם בלעו איסור כזית שלם איסור ולעולם לא יתבטל ובזה אפשר להבין דברי תוס' דהקדימו בקושיא ואמרו לא אסרה התורה אלא קדיר' בת יומא דלכאורה הוא מיותר דבממ"נ למ"ד כל כלים הגעילו דס"ל נט"ל אסור פשיטא דהקושי' במקומו איך הגעילו יורת גדולות וכי לא היה להם תקנה ולא שייך התי' דהניחו עד למחרת אבל לפמ"ש ניחא דאף נטל"פ אסור מ"מ אין טעמו שוה למינו וה"ל כמין בשא"מ וכ"נ מדברי תוס' בע"ז דף ס"ו ד"ה מכלל וא"כ לק"מ דמ"מ מין במינו לא קרי' ולכן כתבו התוס' דהא בשבח הגעילו בב"י ושפיר קשה ודוק. ועיין משמרת הבית דף קכ"ג שכתב דברים אלו יש לחוש למי עכו"ם מפי קדוש הרמב"ן ז"ל: והנה מדברי תוס' חולין דף ק"י ד"ה האי לקדרה דכתבו התוס' ולמה דפרישית דמתניתין איירי במי בקדרה בהדי בשר א"כ רישא דברייתא דקתני נמי הכחל קורעו כו' הוי נמי אפי' בהדי בשר ולא דומי' דלב קורעו וכו' דלא איירי בהדי בשר דאי בהדי בשר הבשר נעשה נבלה וחוזר ואוסר הדם וכו' עכ"ל. וקשה מאי אריא בהדי בשר לפי' ר"ת אף לפירש"י דהא בגמרא מוקמינן לקדירה ולפי ר"ת היינו בלי בשר רק במים מ"מ לאהוי דומיא דמ"מ המים נעשים נבלה ואוסרים הלב ומה אריא בהדי בשר וע' במהרש"א דמפרש להדיא דהך קוש' הוא דוקא אם איירי בהדי בשר רק אח"כ כתבו התוס' דלב שיע לא קאי והקושיא אפי' בישלו בלי בשר ועכ"פ הך קושיא דוקא עם בשר והדבר זה אין לו לכאורה מובן א"כ צ"ל דס"ל לח בלח לא נעשה נבלה וא"כ דם במים לח בלח ולא נעשה נבלה אבל בהדי בשר נעשה נבלה דהוי לח ביבש ושפיר הקשו. ומזה מבואר דס"ל החילוק בין לח ליבש ולכאורה סותרים דבריהם בדף המוקדם כמש"ל אך לפמ"ש ניחא ולא קשה מנלן לתוס' לחילוק זה בין לח ללח כיון דמהך קושיא דנפל קיתון של מים וכו' לא משמע ונראה דקש' להו קושי' הר"ן מהא דב' כוסות א' תרומה ואחד חולין שמזגו ועירבן דאמרן סלק ולמה לא יהי' המים שנמזגו בכוס תרומה נ"נ דל"ל דנפל רק משהו דהא הוא רק חלק שליש וכ"כ התוס' להדיא במנחות דף ך"ב מ"ב דהי' רק מזוג ב' חלקים מים ע"ש בתוס' שהאריכו וכן בזבחים פרק התערובות ולפי הנ"ל ניחא דכאן אין מין במינו לא בטיל כמו שהעלו התוס' שם א"כ שפיר אמרינן לח בלח אין חנ"נ ודוק: והנה דעת הפר"ח ס"ק י"ז באיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ והביא ראי' מרמב"ם דגבי בשר עוף בחלב לא אמרינן כ"כ ע"ש. והתוס' גבי כחל משמע דס"ל נ"נ וכן במה דהקשו מיין שנפל לבור דנימא חנ"נ אף דהוי דרבנן וכן גבי דגים ועופות שמלחו דדייקו ה"ל נ"נ וכן בי דוגי נ"נ אף דם שמלחו ובשלו דרבנן וי"ל כמ"ש בכרתי תי' דס"ל בכל אסורים נ"נ משום מלתא דבב"ח אף באיסור דרבנן אמרינן כולה חדא גזירה אבל הרמב"ם ס"ל כר"א דוקא בב"ח אמרינן דוקא דאורייתא דומי' דבב"ח ולא דרבנן ודיק: והנה הט"ז ס"ק י"ו האריך מתוך דברי הטור דכתב לדעת ר"ת דשאר אסורים ג"כ נעשה נבלה דאפשר לסוחטו אסור דוקא בנתינת טעם שלא היה בו היתר ס' לבטל האיסור ונבלע בו אבל אם נאסר במשהו אפי' נאסר מחמת איסור שאוסר במשהו לא נעשה נבלה וכתב הט"ז מקורו חולין דף ק' אמרינן כיון שנתן טעם בחתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכות שהן מינו והקשה מאי אריא נותן טעם אפי' משהו נמי ותי' ר"ת דנהי דאוסרת במשהו מ"מ אין נ"נ ומכח זה האריך להתיר חמץ בפסח הנאסרו במשהו דאין חוזרת ואוסרת שאר חתיכות במשהו. והרב הש"ך בנה"כ האריך להשיג והסכים עמו המ"א וכו' ועיקר הטעם דאמרינן מהשנאסר במשהו אין אוסר היונו לענין מין בעינו כיון דהיא רק משהו הוי כאינו מינו ואין אוסר אבל חמץ בפסח דאוסר אפי' בשא"מ שוב אין הבדל בין משהו לנתינת טעם דמ"ש והביאו ראי' מהר"ן דמשמע כדברי הש"ך והאמת אתו בר"ן אבל בזה ראיי' כי כוונת התוס' לא הי' ככוונת הש"ך דהא ר"ן על קושי' זו מאי אריא נ"ט לחתיכה אפי' שקבלו משהו יאסור אחרת מין במינו וכו' כתב ונדחקו המחברים בישובו. ולי נראה דהוי בכח אחר מעורב וכו' ואלו היה תי' ר"ת ור"א כמחשבת הש"ך מה זה דחידש הר"ן עד שכתב שקדמונים נדחקו בזה והוא נראה לו לתרץ כהנ"ל ולפי דברי הש"ך הן הן דברי ראשונים ז"ל ואין כאן חדוש אלא ברור שלא עלה כזאת על לב הראשונים: איברא מה היה לו להביא מהר"ן בהרא"ש משמע יותר בידים מוכיחות כדבריו לכאורה וז"ל לשיטות ר"א כיון דלא נתן טעם בחתיכ' הרי הוא כמאן דליתא ולא חשיב מין במינו אבל כשקבלו הטעם מיקרי מין במינו וכו' וכן כתב אח"כ דוקא בנ"ט בשל איסור אז מיקרי מין במינו לאסור שאר החתיכות אבל אם נאסר במשהו כיון שאין צריך לבטל אלא איסור הראשון לא חשיב מין במינו בכל שהו' כו' עכ"ל וזהו מורה כדעת הש"ך: איברא זה ודאי לדעת ר"א דאין חתיכ' שניה בעצמו אוסרת דלא נעשה נבלה רק הבלוע בקרבו וזו שפיר יש לומר אם הבלוע מעט הוי כאינו מינו ובטל וזה שדייק הרא"ש כיון שאין צריך לבטל אלא איסור ראשון לא חשיב מב"מ בכל שהו הרי לר"ת דצריך לבטל האיסור השני דנ"נ חשיב מב"מ וכן מסתבר דר"ת דס"ל חתיכה נעשה נבלה מב"מ לא ד"ת למה לא תעשה נבלה הא בעצמות' אוסרת ומנ"מ או מה שבלועה אינו מינו כמחשבת הש"ך הא מ"מ גוף החתיכה שני' בעצמו אוסרת היא מין ומין ואי תימא דאין הנאסר יכול לאסור הא לא שייך כלל דהא באמת הולך עמו יהיה איזה טעם שיהיה כיון שעכ"פ הולך עמו כמ"ש הפוסקים בדוכתי טובא בדגים שמלחו עם בשר וכהנה טובא. לכון ברור דאין בזה טעם לר"ת ולומר דהוי אינו מינו והש"ך הרכיב דברי ר"ת לדברי רבינו אפרים וליתא כי במילתא דר"א דס"ל דגוף החתיכה אין אוסרת רק הבלוע בזו י"ל כסברת הש"ך דהבלוע הוי אינו מינו אבל לר"ת דגוף החתיכה שני' אוסרת אין מקום לכל הנ"ל. ולכאורה היה פתחון פה לומר אליבא דר"ת יש טעם אחר דהך דנעשה נבלה בשאר איסורים נלמוד מבב"ח וא"כ אין לנו אלא כפי הנאמר בב"ח דמה בב"ת הנאמר בתורה הוא דוקא בנ"ט ודרך בישול אסרה תורה אף כל שהוא בנ"ט נ"נ אבל אם אינו בנ"ט אף דאסור מחמת מינו בעלמא לא דמיא לבב"ח לא אמרי' גביה נ"נ ועיין בר"ן שכתב הרבה סברות כעין זה:

(יא) אך עדיין קשה דתוספות לר"ת מהא דנפל קיתון של מים לבסוף וכו' ותי' דמתחלה נפל דבר מועט ולא נעשה נבלה והקשו דמ"מ אפשר לסוחטו אסור ואם כן אותו יין אסור ואיך יועיל קיתון של מים וכו'. וקשה בממ"נ אי ס"ל לתוספות דלא תלי' זה בזה דאף דאין נ"נ מ"מ אפשר לסוחטו אסור לדעת רשב"א א"כ אף לרבינו אפרים יקשה מה יועיל קיתון של מים לבסוף הא אפשר לסוחטו אסור עכ"פ ואי דס"ל לתוס' דתלי' זה בזה וא"כ כיון דלא אמרינן בשאר אסורים חנ"נ כ"כ ל"א אפשר לסוחטו אסור א"כ גם לר"ת לק"מ דהא ס"ל באיסור הנאסר במשהו לא אמרינן חנ"נ ואף אפשר לסוחטו לא אמרי' ולכן צ"ל דהא דלר"ת לא אמרי' חנ"נ במשהו אין הטעם דלא חל עלייהו שם איסור דלא גמרינן מבב"ח רק כמ"ש דלענין לאסור האחרים הוי כמאן דליתא ואין הנאסר וכו' וזהו לאסור אחרים אבל לגבי נפשי' שוה אם נאסר ע"י נ"ט או משהו דמ"מ הא נאסר ד"ת וא"כ כמו בקבלה נ"ט אפשר לסוחטו אסור ה"ה בקבלה משהו דלגבי אותו חתיכה אין הבדל כלל ואם אין יוצא משם והלאה פשיטא דאסור: ולכאורה הייתי מביא ראיה דאף לר"א הך טעמא דהוי אינו מינו לאו דוקא אלא כמאן דליתא דמי דהא התוס' מפרשי הא דאמרינן מאי' אירי' נ"ט אפי' אין נ"ט נמי ומשני דאמרינן סליק את מינו כמי שאינו וכו' ופי' התוס' כגון של נבלה הי' ב' זתים ונצטמק על זית אחר וא"כ ה"א לא נשער אלא בס' ברוט' לכך אמר כיון שנתן טעם בחתיכה קבלה שני זתים ע"כ. ועדיין קשה ל"ל שנתנו טעם בחתיכה דרך משל דחתיכה ס' ונותנ' בו טעם זית אפי' נותנו בו רק חצי זית כיון דמב"מ ל"ב יאסור אותו חצי זית הרוטב עד שיהי' ס' כנגדו ואי דהוי אינו מינו מה בכך הא גם החתיכה בעצמו אינו מינו כנגד הרוטב ועדיין קשה ל"ל כי נתנה טעם וכו' אלא ש"מ דנאבד לגמרי ולולי דנתנו טעם כמאן דליתא דמי' ולכאורה דבר מוכרח. מיהו יש לדחות דקרוי אינו מינו החתיכות אחרות בלתי רוטב היה מבטלין את הבלוע דהוי מין בשא"מ אך זה דוחק דהא חוזר וניער עם כזית נבילה המונח שם דהוה זית וחצי ולמה יהיה אינו מינו וצ"ע. אבל צא ולמד מה שכתב הרשב"א במשמרת הבית דף צ"ז וז"ל אם לא נתן איסור טעם בחתיכה אע"פ שלמ"ד מין במינו לא בטל נאסרה החתיכה מ"מ אם נכנסה החתיכה ברוטב אין צריך ס' אפי' לבטל אותו בלע דכיון דהוי משהו כמאן דליתא דמי הרי כתב להדיא דאין צריך ס' נגד הבלע אמאי הא בלעה איסור ומה בכך דהוי אינו מינו וכי בשביל כך לא יהא צריך ביטל והרשב"א לא הזכיר כלל ששאר החתיכות נכנסו עמו לרוטב עד שנימא מבטלין אותו רק חתיכה לבד נכנסה ומהכ"ת יהי' מותר וע"כ צ"ל כמו שכתב בעצמו דמשהו כמאן דליתא דמי' וכן כתב הרשב"א בחידושיו וז"ל לדעת ר"א בלא נותן טעם אין בו כח לצאת מי החתיכה ולהתבשל ומה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שיעור כלל איך יצאו ויתפשטו וכו' עכ"ל. וכן משמע בתורת הבית באריכות וכן כתב הריטב"א בחידושיו לחולין וז"ל נראה יותר נכון דס"ל לרב דאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא בעין אבל כשהוא מעורב בין איסור והיתר אינו אסור. וכן כתב באו"ה הארוך כלל כ"ד דין ג' דבר שנאסר במשהו מאיסור שנאסר במשהו אין חתיכה נ"נ הרי דסתם ולא חילק בין חמץ לשאר איסורים. וא"כ יפה דיבר הט"ז וכ"כ הלח"מ דנ"מ לחמץ בפסח וברור דלא כיון לדרך רחוק שדיבר בו הש"ך בנה"כ בערב פסח אחר חצות ולשיטות הרמב"ם. וא"כ תמהני על המ"א שכתב על הט"ז שהפריז על מדה להתיר מה שגם הרב לח"מ שהי' מרבני קשישאי ותלמיד מהר"ל מפראש וכתב להתיר וכ"כ באו"ה להדיא כלל כ"ד דין ג' וז"ל ודבר שנאסר משהו מאיסור שנאסר במשהו אין חתיכה נעשה נבלה הרי דסתם ולא חילק בין חמץ לשאר איסורים וע"ש והעולם דנהגו באיסור נראה דמשום אומרא דחמץ חששו לדעת הרא"ש כמ"ש דיש לפקפק לדעת הר"ן ולדעת הרמב"ן ורא"ה בב"ה דנ"ט לאו דוקא אפי' משהו אוסר ולזה יש איסור כי נפק מפומי' דגאוני דור אבל לסניף להתיר ברור דמותר. וקצת יש ראיה לדברי הר"ן והש"ך מהא דאמרינן ש"מ טעמו ולא ממשו וכו' דאי חידוש הוא אפי' ליכא נ"ט נמי וקאמר רבא דרך בישול וכו' ש"מ דאם הוא חידוש אין לומר בו נ"ט נמי אפי' משהו נמי וא"כ קשה הא דאמרינן לחד תנא גיעולי עכו"ם חידוש הוא כמבואר בגמ' דפסחים א"כ אפי' בלי נתינת טעם נמי וא"כ כלים של עכו"ם שנתבשל בו יאסרו אפי' ליכא נ"ט נמי דהא בלא"ה חידוש הוא דאפי' דבר הפוגם אסור וה"ה אפי' נ"ט נמי וצ"ל דא"כ געולי עכו"ם היכי משכחת ליה הא הטעם נבלע במים וחוזר ובולע ואי דמגעיל בכלי גדול שיש במים ס' נגד הבלוע עכו"ם אוסר אפי' ליכא נ"ט נמי וא"כ איך אפשר להגעיל רק קשה הא הדבר הנבלע ביותר מכדי נ"ט אינו אוסר שוב פליטתו וא"כ י"ל דהגעיל שני פעמים ומה בכך שראשון נבלע בו מ"מ מהני אח"כ בהגעלה שגם אין המים נבלעים אוסר פליטתו ומהני דמים ראשונים לא נאסרו רק במשהו וע"כ צ"ל כדעת הש"ך דכל מה שהוא אסור משהו הן מינו והן א"מ אף דבר הנאסר במשהו אוסר פליטתו א"כ שפיר י"ל אי ס"ד דגעולי עכו"ם במשהו הגעלה איך משכחת ליה דלעולם אוסרים המים עד אין תכלית דהא אין הבדל בין מינו לאינו מינו וצ"ע כי י"ל זה באנפי שונים ודו"ק:

(יב) טפת חלב וכו' מקורו הוא סמ"ק וכתבו ז"ל מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא וכו' והעתיק הש"ך ס"ק י"ח ובט"ז ס"ק י"ח ולכאורה משמע מלשונם דבגמ' מספקא וזהו אינו דבגמ' אסקינן בחטאת בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכלי הכלי ובתרומה מכ"ש חולין אינו צריך מריקה בכל הכלי וכך כתב הרמב"ם ואין כאן ספק בגמ' רק צריך לומר פי' מספקא לן דאנן מסופקים בפי' הגמ' דהא דאין צריך מריקה ושטיפה בתרומה הוא משום דאינו מפעפע בכל הכלי רק נגד מקום בישול וחטאת גזרת הכתוב להחמיר או דלכך בתרומה א"צ מריקה בכל הכלי דכבלעו כך פלטו עיין לקמן סי' קכ"א וזה ברור בכוונת הסמ"ק וזהו דלא כמשמע מדברי קצת מפורשים דהספק אי מפעפע בכל הכלי בכלל או רק קצתו דזהו אינו בספק בגמ' שם ואין ענין להך דפרק חטאת וכן משמע בט"ז ונכון הוא ומהר"ם במרדכי מפשט פשיטא ליה מהך דתרומה אין צריך מריקה דאין מתפשט בכל כלי רק עומד במקומו רק צריך לומר דכל עובי הכלי מתפשט ולכך צריך ששים נגד עובי הכלי מקום נפילת טפה אבל הסמ"ק נראה דמסתפק והיינו כמ"ש די"ל הטעם משום דבולעו כך פולטו ומעתם צריך לומר הא דכתב דאם נפלה כנגד התבשיל מותר בממ"נ אם מפעפע בכל הכלי הרי נתבשל ואם לאו לא יאסור הפי' דאם מפעפע חוץ למקומו הרי מסתמא מפעפע בתבשיל דגם התבשיל מפעפע לתוכו ומסייע לטפה לילך לתוך התבשיל (וכן כתב הט"ז ואם אינו מפעפע שעומד במקומו לא יאסור פי' דנגד הטיפה ודאי ששים וא"כ אם אינו מפעפע הרי כאן חתיכה נעשה נבלה דנאסר נ"ט טיפין. ומעתה א"צ למה שכתב הט"ז דאם אינו מפעפע שוב לא יאסור ולא יזוז ומכח טעם זה רצה להתיר הקדרה ודבר זה אינו דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפי' הגעלה גמורה לא מהני מכ"ש בישול דנימא דאין זז מקדרה לעולם מכ"ש שאין הברית כרותה הואיל ועכשיו לא נפלטה לא תפלוט לעולם וא"כ אתה מכשיר כ"ח בהגעלה דנימא ג"כ בממ"נ אם נפלטה שוב אין כאן איסור ואם לאו לא תפלוט לעולם אלא דזה אינו פולטת וזהו ברור. אבל כל זה אינו שוה לי דלשון מספקא לן דמשמע דבגמ' מספקא. ולכן נראה דס"ל ודאי אין למילף מתרומה דהוא היתרא בלע רק מחטאת דאיסורא בלע רק הא דמספקא הוא כך דאיבעי' דלא איפשטי' בגמ' וכן כתב הרמב"ם בישול בלי בלוע תלי' באויר התנור אם צריך מריקה ואם כן אי אמרי' דצריך מכ"ש בישול במקצת כלי לא יהי' גרע מאויר התנור וא"כ אין כאן ראי' דמפעפע בכלי רק לו יהי' אויר אבל אי אמרינן דוקא בלוע בעינן וא"כ הבלוע בכל כלי ש"מ דמפעפע בכלו כלי וא"ש דמספקא לן דהא בישול בלי בלוע ספיקא בש"ס ולא אפשט ומזו נראה דעת הרמב"ם דס"ל הך ספק בישול בלי בלוע רק בכ"ח ותמה הלח"מ מנלן ולפמ"ש ניחא דקשיא לי' לרמב"ם תפשוט דאין צריך מריקה באויר דאם לא כן למה לי קרא דבישל במקצת כלי דצריך מריקה בכל כלי תיפוק ליה לא יהי' גרע מאויר תנור אלא ש"מ זהו דוקא בכ"ח ולא בכלי נחושת ואיצטריך קרא על כ"נ ודו"ק והסמ"ק ס"ל דבאמת להך שיטת היא היא דלכך בעינן בכל הכלי משום בישול בלא בלוע ודו"ק. כי זהו מכוון בלשון מספקא לן ודו"ק:

(יג) אבל חדשה ע' ש"ך דכתב ואין לומר דלמא מלחלחת הקדרה נעשה ישן בממ"נ אם מפעפע למעלה גם הטפה נפל למטה וזהו דהספק אם מפעפע בכולו לבטל או מפעפע במקצתו וא"כ בממ"נ אי אמרי' דמפעפע ש"מ דמפעפע בכל הכלי אם כן אף רוטב מפעפע וכו'. אבל לפי דהעלתי הספק אי מפעפע בכלי או אינו מפעפע כלל ואם מפעפע אדרבה יש איסור א"כ נהפוך הוא אמרי' הרוטב מפעפע למענה ומ"מ אינו מפעפע ולכך רוטב מפעפע רק במקצת ולכן העיקר דהוי ס"ס אולי לא פעפע הקדירה כלל ואת"ל פעפע דלמא יש ס' וכדומה ספיקות יותר ולכן יש להתיר: אך באמת אני מסופק דלפי מ"ש בטפת חלב שנפל על החתיכה דאינו אוסר רק אותה חתיכה ולא יותר משום דאין חלב קרוי רוטב וע' לעיל דהעליתי מחמת הבל הקדרה מתפשט א"כ כיון שאין כאן הבל קדירה מאין יתפשט הא אפי' בחתיכה אינו מתפשט ומ"ש חם שנפל על הצלי דאינו אוסר רק כדי נטילה ולמה יאסור זה כולו ומנלן לחלק בין כלי לחתיכה. ובגמ' דזבחים אין ראי' דשם איירי בבישל מקצת כלי וא"כ יש בו רוטב ומתפשט בחתיכה כדעת ר"י אפי' מקצתו חוץ לרוטב בכל החתיכות ולרש"י עכ"פ באותו חתיכה ואף בקדרה מתפשט משא"כ בטפת חלב דלולי הבל הקדרה מתפשט בפתיכה ולמה מתפשט בקדרה ואלו בבישל ברוטב דבחתיכה ודאי מתפשט בכל חתיכה אף דלא הגיע הרוטב רק למקצת החתיכה מ"מ בקדרה מספקא אי בישל במקצת מתפשט בבל הקדרה ש"מ דיותר נח להתפשט בחתיכ' מן קדרה ואלו בטפת חלב בלי הבל דאין אוסר חתיכה למה יאסור כל קדרה ויהי' ספק בהתפשטות. ולכן סמ"ק והנך רבותא אפשר ס"ל כטעמא דתוס' הטעם דטפת חלב משום שומן וה"ה בקדירה אבל לפי דעת הר"ן משום הבל הקדי' וכמש"ל אף דעת הש"ע נוטה לכך צ"ע מהכ"ת לומר דמפעפע בקדירה מה דאין מפעפע בחתיכה וצ"ע:

(יד) ואם לא נפסק וכו' צ"ל ברמ"א דאי י"ל אס נפסק הקלוח לא אוסר כדי קליפה הא אמרינן חם לתוך צונן מ"מ בעי קליפה וצ"ל דדבר גוש שאני ואף דרמ"א אינו מחלק בין גוש לאינו גוש מ"מ בזה לענין עירוי מודה דיש לחלק והא דאמרינן נטף מרוטבו על החרס אף דנפסק הקלוח ל"ק דלשמואל הא מוקי ליה בחרס רותח ולשמואל הוי תתאה רותח ולרב הא עלא' גבר ומודה רמ"א דא"ל שלא נפסק הקלוח ולא אמרה רמ"א רק למ"ד דתתאי גבר אבל למ"ד עלאי לעולם קרוי עילאי אפי' נפסק קלוח אך המהרש"א דעתו שם אפי' לשמואל אפי' תתאי צונן מ"מ בעי קליפה רק דא"צ ס' נדעת ר"ת קשה הא נפסק הקלוח ולכן צריך עיון ועי' לקמן סי' ק"ה שם יתבאר הענין בענין פסוק הקלוח ביותר וצ"ע:

(טו) על הכיסוי וכו' ומהר"ל חולק דאולי בשעת נפילה לא הי' זיעה ואח"כ נעשה זיעה ומלבד דהוא ס"ס שמא לא נתפעפע כלל או שמא עלה הרתיחה תיכף וכו' אף גם לפירש"י דפירש בחתיכה חצי ברוטב וחצי חוץ לרוטב אינו אוסר רק החתיכה וא"כ בכיסה מתחלה איך כל קדרה מצטרף דלמא מתחלה לא העלה הרתיחה רק חצ' חתיכה וא"כ נ"נ אותו חתיכה וכשחזר כשעלה רתיחה בכל קדרה אוסר אותו החתיכה כל קדרה אלא ש"מ דאמרינן תיכף עלה רתיחה בכל ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.