פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/צב

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה צב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

טועם. עש"ך והיינו להמחבר בסי' צ"ה בספרו הארוך שפסק קפילא לא בעינן מל"ת וסתם עובד כוכבים מל"ת אבל לשון המחבר בכאן שהוא לשון הר"מ והר"מ סובר דסתם עובד כוכבים אף לא מל"ת נאמן עסי' צ"ה ולדידן אין נ"מ ובישראל בנדרים כל אדם יוכל להבחין ולא בעינן קפילא עסי' צ"ח:

ב

בד"א. עש"ך הנה לשון המחבר שהוא לשון הר"מ ע"כ הכי מתפרש אם קדם וסילק בטעימה סגי אף בפחות מס' ולא סילק בעי' ס' וטעימה כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ס' משום חלב מין במינו וטעימה משום טעם בשר עסי' צ"ח בב"י ושם יבואר ורמ"א דהגי' כאן ובצ"ח א"א נוהגין בטעימה ובעי' ס' בכ"ע וא"צ תו קפילא כלל. ומ"ה כתב שם הש"ך דבישראל מהני טעימה לחוד אף באין ס' ושם בסי' צ"ח יבואר בעזה"י ואין להאריך:

ודע דהא קי"ל כשנפל לרותחת דהיינו שמעלין המים רתיחות מבלע בלע מפלט לא פליט והיה לכאורה נ"מ לדידן בנודר עסי' צ"ח ובט"ז אות א' כתבנו מזה יע"ש והנה אף בכלים שייך מפלט לא פליט גם דוקא מה שבלע עכשיו לא מה שבלע כבר פולט ברותחין דחשיב כאלו הוא גופו וכ"מ בתוס' חולין ק"ח ב' ד"ה שנפל מהגעלת כלים. ובט"ז כתבנו על מ"ש בשם רב א' דמש"ה לדידן אין נ"מ בין מחלוקת ר"י ורש"י בחצי חתיכה תוך הרוטב דא"א בקיאין ודלמא רותחת היה ולא פלט ואפשר לסוחטו אסור וכתבנו דא"כ אף בלא רותחת ועכשיו דאינו דשפיר קאמר כפי מ"ש התוס' חולין ק' ד"ה כשקדם דחקרו טפת חלב אם יש בחתיכה ס' והא מתחלה עברה מקצת ונתנה טעם באותו מקצת (והוא כקושיתנו) ותי' כיון דסופו להתפשט כו' ור"ל כל אגב דרך הילוכו לא אמרינן הנ"נ וא"כ ביורה רותחת אה"נ דאף שיש ס' מ"מ מתחלה לא הוה דרך הילוכו שאין סופו להתפשט בלא נח מרתיחותיו ונ"נ ומיהו אכתי טעמא לא ידענא בשלמא שאר איסורין דרבנן י"ל דלא גזרו כל דרך הילוכו משא"כ בב"ח אפשר לסוחטו ד"ת גם יש לנו הרהורי דברים על מ"ש התוס' שם דחצי חתיכה לא נ"נ דזה שייך בשאר איסורים דלא גזרו לא בב"ח דהוה ד"ת ובסי' צ"ו בש"ך אות ט' אבאר עוד:

ג

נפל. עש"ך הנה המחבר כתב טועמין והש"ך כתב ס' ירצה ס' וטעימה בעי' לחומרא. או ירצה בזה דהמחבר בלא ס' וטועמין היינו קודם שניער דאלו אח"כ כיון שמפליט באחרות ע"כ בלא רותחת א"כ מה מהני טעימה אחר שכבר נאסרה ואיך תחזיר להיתרה אפשר לסוחטו אסור. ומ"ש המחבר בניער מיד הכל מצטרף אפשד דטועם הרוטב לבד ואין נראה ואפשר דה"ק אם אין טועם כלום שרי משא"כ ניער לסוף ולא תחלה לא מחני טעימה דנ"נ ואפשר לסוחטו אסור. והקשה הש"ך מסימן ק"ה ותי' בשם הד"מ ב' תירוצים תי' א' דחלב שמן הוא ולפ"ז אין חילוק בין צלי או הבל קדירה ותי' ב' דבצלי בצלול כ"נ כמו נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול מקומו ובהבל קדירה צלול אוסר כל החתיכה וגוש כ"נ ולתי' א' הקשה הא הרשב"א יליף דבלוע אין יוצא בלא רוטב מהא דלא ניער מפלט לא פליט והא שמן יוצא ש"מ חלב אין שמן ולזה יש לומר דהט"ו למדו מקליפה דאין יוצא לסמוך לה עמ"ש בט"ז ומ"ש הש"ך דלדינא בכ"ע משערין בס' דא"א בקיאין בין כחוש לשמן עי' בסי' ק"ה אות ט"ז ול"ה באיסור דרבנן בכחוש לגמרי רק כ"נ וא"כ עדיין יש נ"מ אי נאמר שיש חילוק בהבל קדירה בדבר צלול ושם יבואר על נכון:

ד

נאסרה. עש"ך וחולק עם הט"ז אות ב' וסובר דרוב הפוסקים הסכימו כר"י וכן באות י"ג ובנה"כ כ"כ דהלכה כר"י ולענין מעשה עמ"ש באות י"ג:

ה

אבל. עש"ך מפרש דעת הש"ע כמ"ש בב"י דוקא ניער מתחלה וסוף ולא כהט"ז אות ד' ומיהו לדינא הסכים להר"ב דניער תחלה סגי. ומ"ש כ"מ מרש"י ק"ט א' לכאורה ממ"ש רש"י ד"ה שמא דאח"כ פלטה וליתא אלא ממ"ש רש"י ד"ה ניער וז"ל ראה דברי המתירין בזו כיון דפשט הטעם מתחילה בכולה קדירה מלת מתחלה יורה דאף לא ניער לסוף ש"ד ועי' בט"ז אות ו' וכבר כתבנו שם מזה:

ו

וכן. עש"ך הנה תראה שקושייתו אינו כמ"ש הט"ז אות ה' דקשיא ליה ממ"נ אם יוצא החלב ליבעי ס' נגד כל החתיכה דאזיל לשיטתיה בק"ה דאף בב"ה לא הוה גוף איסור כיון שנפרד החלב לגמרי משא"כ הש"ך שם אות י"ז דהר"ב כאן מיירי בכחוש דאין אוסר אחרים כ"א כ"נ דבקיאין אנו הואיל ומ"מ אין איסורו ממש מחמת עצמו א"כ אין קושיא ממ"נ אלא מחמת גמרא ופוסקים וכיון שכן לא ידענא מהו דהא מגמרא אין ראיה דמפלט לא פליט פירושו פליטה האוסרת עי' בק"ה אות י"ז וכ"ת דראיה מגמרא לאו מהא דמפלט לא פליט אלא מקליפה דאין אוסרת חברתה ש"מ דבר הבלוע אין יוצא בלא רוטב חדא דלמא יש חילוק בין צלי להבל קדירה ולו אין חילוק דלמא חלב שמן הוא ויוצא ומפלט לא פליט היינו פליטה האוסרת דלא נאסר אחרות רק כ"נ דחלב אין אוסר דהוה אינו מינו וצ"ע ולדינא מחולק הוא עם הט"ז בתרתי דאלו להט"ז אחרות מותרות אף בשר שמן ואף נטילה לא בעי ולהש"ך דוקא בשר כחוש ובקיאין בזה לא בשמן ואעפ"כ אחרות נטילה עכ"פ בעי' והיינו במקצתה לתוך הרוטב ממ"נ אחרות שרי בכ"נ ואותה חתיכה אסורה שמא כר"י דאין מצטרף ומ"ש הר"ב לקמן ס"ז דבשר בחלב שאר החתיכות אסורות בניער אח"כ כמ"ש הש"ך אות י"ג וזה הכל דלא כט"ז וכבר התבאר לעיל באורך:

ז

ושאר הקדירה מותר ומ"מ נטילה בעי. הש"ך הולך לשיטתיה באות הקדום ועי' בק"ה אות י"ז דמיירי כאן דהחתיכה אין שמינה הא שמינה אוסרת אחרים אף בלא רוטב ועי' חולין ק' תוס' ד"ה שקדם ולקמן סי' ק"ה אבאר:

ח

וכן. עש"ך האריך והעלה כט"ז אות ו' כיון דלא נודע לא אמרינן חנ"נ ודמי לקי"א דהכל נכנס בגדר הספק. כבר הקשו עליו האחרונים דל"ד לקי"א דהוא איסור דרבנן משא"כ כאן ובכר"ו תי' דיבש ביבש חד בתרי בטל יע"ש וכן כתבתי בט"ז ואפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד הוה דרבנן וכל בדרבנן תו דמי לקי"א דהכל מצטרף לבטל. ומיהו למ"ש הש"ך בצ"ח אות ח' דרוטב הוה אינו מינו ספיקא דאורייתא לא אמרינן מינו רבה עליו קשה כאן קצת יע"ש דמשמע כאן אף הרוטב מותר. ומדבריו למדנו דהמחבר איירי ביש רוב חתיכות של היתר הא חד בחד לא דהוה ד"ת ומיהו לדידן אסור בכל גווני וכפסק רמ"א כאן וכמו שיתבאר ומפני שיש כאן מקום עיון אמרתי לבאר:

דע דהרשב"א בתה"א ובמ"ה שם משמע אף באיסור תורה מתיר כל שעתיד להתערב וכ"כ הב"ח בק"ה דרשב"א אפילו באיסור תורה קאמר עש"ך בק"ה אות י"ט וכ"ת אי באיסור תורה מה"ת נילף מתרומה דרבנן או מין במינו ס' דאה"נ דאין מותר אלא לאחר שנתערבו הא כל שלא נתערבו ודאי טעמא לא בטיל מיהו מותר להתערב ל"מ למ"ד אין מבטלין איסור מדרבנן כה"ג שהכל בספק חשוב כמעורב לענין זה אלא אפילו למ"ד אין מבטלין ד"ת אפשר להקל וכמו שאבאר שם. ומ"מ כ"ז לא מעלה ארוכה לכאן דחנ"נ בב"ח מ"ה ומה מועיל ניעור משא"כ בשאר איסורים דלא הוה אלא דרבנן וע"כ כמ"ש דבטל חד בתרי. ודברי הפר"ח בסי' קי"א אות י"ט יש קצת גמגום ומ"מ המכוון מדבריו דאף איסורין דרבנן כל שאין מינו דאפשר לברורי לא נכנס בגדר הספק יע"ש וכפי הנראה שכן דעת רמ"א כאן ומש"ה חולק אהמחבר וכמ"ש הש"ך כאן דרשב"א במינו דווקא הא בשאינו מינו אף באיסור דרבנן לא. ועיין סי' ק"ה בש"ך אות למ"ד בשם או"ה כלל י"ד ד"ה חלב שנגע בבשר מלוח וא"י כל החתיכה אסורה דלא אמרינן הכל בספק ומשם אין ראיה דהוה איסור תורה מין בא"מ ומיהו אם מליחה לא הוה רק מדרבנן אף ששמן א"ש ושם אבאר. אלא שאני תמה מ"ש מאיסור דרבנן ולפניו ב' קדירות א' של היתר וא' של איסור או ב"ה א' של היתר וא' של איסור אפילו א"מ תולין להקל בדרבנן והא אפשר לברורי ע"י קפילה וכ"ת דווקא באיסור מין במינו הא בורכא דהרי שם בס"א ב' קדירות בשר כו' ונפל א' מאלו החתיכות היינו שומן הגיד בבשר הוה א"מ וכ"ת בשר שמן הוה מינו עי' סי' צ"ח בש"ך אות א' מ"מ בס"ד כתב באיסור תורה באינו מינו משמע הא דרבנן אף א"מ אמרינן שאני אומר וכ"ה להדיא בארוך קי"ד א' באינו מינו באיסור דרבנן אומר שאני אומר וכ"כ באו"ה כלל כ"ו ד"נ יע"ש הרי לא אמרינן איכא לברורי ומ"ש ב' קדירות ואין בכ"א ס' ויש בשתיהן אמרינן בא"מ דאין נכנס בגדר הספק ולזה יש לומר ספק דרבנן א"צ לברר כמו שאבאד בק"י וב' קדירות לא הוה כמעורב כיון דיכול לברר. ומ"מ מ"ש הש"ך דמתרומה למד והתם שיעורא בק' והיינו מינו ההיא קושיא איך יליף תקשה נמי אאיסור דרבנן וא"י לאיזה נפל דיליף מתרומה התם מין במינו דליכא לברורי ומנלן למילף מיניה לא"מ ונהי דבלא"ה ספק דרבנן להקל מ"מ מתרומה לא מוכח ועוד שאני אומר לאו מספק דרבנן מצי יליף וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י בקי"א אלא מה אית לך לומר דסתמא תנן אפילו א"מ והיינו קמה שעורים עם חיטין דאין ניכר ולענין שמא הוה חדא וצריך ק"א כרבא דבתר שמא אזלינן ה"ה בההיא דב' קדירות ואין בא' מהן להעלות דיליף מב' קופות ב' עיירות נמי כה"ג מיירי עי' תוס' פסחים מ"ד א' ד"ה איתביה ולפי שהדברים ארוכים ומקומן בקי"א קצרתי ושם אבאר עוד בעזה"י:

עוד אזכיר דבר א' והוא זה מה שכתבנו דאפילו היה חהר"ל אפ"ה הוה רק איסור דרבנן והכל בספק בדרבנן מצטרף להמחבר. הנה לכאורה בלא"ה לא הוה ר"ל כיון דלא נודע שעה א' הוה כנולד ע"י תערובת מתחלה כמ"ש או"ה כלל ז' ד"ג בשר שלא נמלח ונתבשל בין אחרות בטילה אפילו ר"ל חדא דאין איסורא מחמת עצמה ועוד דקודם הבישול מותר לאכול בשר חי ולאחר שנתערב הוה כתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובת לא הוה חהר"ל יע"ש א"כ ה"ה כאן דמעולם לא נודע החתיכה האסורה בפ"ע דלחול עליה שם חהר"ל אמנם כד מעיינת ביה טעות הוא דע"כ לא קאמר או"ה אלא התם דאיסור מתחיל בבישול ובאותו רגע תו לא מינכר החתיכה משא"כ כאן מיד כשנפל הטפה קודם הניעור אלו היינו יודעין באיזה נפלה נ"נ תו הוה ר"ל ותדע דהא בסי' ק"י בכ"י תשובת הרא"ש בריאה בין הריאות ותשובת הרמב"ן שם ועיין משאת בנימין בתשובה סי' ל"ז ול"ח במעשה די"ד כבשים ונמצא אח"כ בראש א' מים אף שנתערב מקודם ואח"כ נודע שא' טריפה לא אמרינן חד בתרי בטל והוה חהר"ל ומטעם ס"ס הוא דמתיר יע"ש ומעשה דר"י ור"ת ששחט הרבה עופות בספק א' בגופו והב' על ידי תערובת מבואר כן ודווקא היכא דאין האיסור מתחיל אלא לאחר שנתערבו הא כל שהיה האיסור מקודם אלא שלא נודע עד אחר כך שפיר הוה ר"ל ושמור זאת ובק"י אבאר עוד  :

ט

ואם. עש"ך תדקדק בלשונו ותראה דה"ק אם מכירה משליכה ואחרות מותר אם יש ס' נגדה זה פשוט דס' בעינן (וא"י מה בא ללמדינו) והדר אמר כשאין מכירה הרוטב מותר אם יש ס' בחתיכה ורוטב דל"ת ס' ברוטב בעינן נגד כל החתיכה דז"א דיבש ביבש לא נ"נ כמבואר והדר אמר אם חתיכת האיסור ר"ל כלומר שנאסרה מבב"ח עשה כלומר וירצה בזה דל"ת חתיכת האיסור אכל החתיכות קאי ואם נתערבו אח"כ גם הם אין בטילות דז"א דהם לאו איסורא מגופא מיקרי אלא רצה לומר חתיכה שנאסרה מבב"ח הוה ר"ל ומיהו הא וודאי כל חתיכה משאר שאין ר"ל מותר ממ"נ דלא כבה"ג וכבר התבאר בט"ז ויש עוד לפרש בע"א:

י

לא אמרו. הטעם דבב"ח האי לחודיה שרי משא"כ בשאו איסורים ש"ך הנה תראה בפי' כל דבלא"ה אסור לא אמרינן חנ"נ אף בב"ח להמחבר וכן יוצא מפורש מפי הכהן הגדול ז"ל בסי' צ"ד אות ד' דאפילו בב"ח גופא כל שנאסרה פ"א תו הוה כשאר איסורין לענין דלא נ"נ להמחבר ועיין סי' פ"ז בט"ז אות א' השיג על הב"ח בנבילה וטמאה לא שייך נ"נ כיון דכ"א היתר לא שייך ובנה"כ שם השיג עליו דמ"מ נ"נ וזה סותר למ"ש הוא עצמו בצ"ד אות ד' דגם התם החלב שבקדירה בפעם שלישי עדיין היתר דיש ב"פ ס' ולא אמרינן כשבלוע בכף נ"נ כיון דכבר נאסר הבלועה הנשאר מחתיכה שניה בכף לא נ"נ אלא שבנה"כ אל בית מלחמתו הוא שב אין ראיה מהתם והעיקר כמ"ש בספרו בצ"ד אות ד' והפר"ח שם בצ"ד אות ד' חולק עליו וכמו שאבאר למטה:

שאלה חתיכה שנאסרה מחמת שבלעה כזית חלב או דם ואחר כך נבלע בה חלב ואח"כ נפלה לקדירה אחרת אינו מינה ונשפך וא"י אם היה ס' נגד החתיכה ומ"מ ס' נגד זית חלב וחלב היה מהו ואי יש חילוק בין נאסרה תחלה מחמת חלב לנאסרה מחמת דם גם אי נאסרה החתיכה בהנאה גם אי אוסר התבשיל האחר בהנאה הואיל ובלוע מבב"ח:

תשובה דבר זה צריך עיון וחקירה רבה. הנה למ"ש הש"ך דלא שייך נ"נ בב"ח שנאסר כבר פ"א כ"ש חתיכה שנאסרה מחלב טעם כעיקר דאורייתא תו כשנפלה חלב עליה לא נ"נ החתיכה דבלא"ה אסור ואף הפר"ח דחולק אהש"ך שם יודה כאן דהתם לא רביע עליה כ"א איסור בב"ח וא"כ באלף פעמים נמי בב"ח מיקרי ונ"נ מ"ה משא"כ היכא שנאסרה בלא"ה משאר איסורים תו לא הוה האי לחודיה שרי כו' וא"כ לא הוה איסור תודה לדידן כ"א דרבנן בשאר איסורים כמ"ש באות שאח"ז תו בנשפך תולין להקל כמבואר צ"ח דכל ספק דרבנן להקל. שוב ראיתי שזה ליתא חדא דטעם כעיקר בשאר איסורין לאו דבר ברור הוא דלהוי מ"ה לדידן אלא מחמת ספיקא אסור כמו שיראה הרואה בסי' צ"ח בב"י הביא דברי הרשב"א אנן נסמוך על ר"ת להחמיר בשל תורה הרי דמספקא ליה ועיין בארוך קי"ד ולקמן אבאר ועוד לאחר שנפלה החתיכה לקדירה אחרת איפשר דנסחט האיסור ממנה החלב ומ"ה חוזר להכשירו דאפשר לסוחטו בשאר איסורין דרבנן וכיון שכן נ"נ מ"ה מחמת חלב הבלוע בה וצריך בא"מ ס' נגד כל החתיכה מ"ה ונשפך הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ומיהו מסופק אני אם לחוש כ"כ לומר דחלב נסחט ממנה וחלב נשאר כדי נתינת טעם דאי נסחט לא שייך אפשר לסוחטו אסור מ"ה כיון דקודם שנסחט לא הוה האי לחודיה ולאח"כ אין בו טעם ומיהו בנאסרה מחמת דם וודאי הוה נ"נ אח"כ מחלב מ"ה דם שבישלו דרבנן ומ"ה האי לחודיה שרי ולענין הלכה אף מחלב ושאר איסורין כ"ה מטעם א' וכאמור ולענין איסור הנאה החתיכה גופא וודאי נאסרה בהנאה ואף חתיכה נבילה שנאסרה מחלב אסורה בהנאה ובישול ג"כ כמ"ש הבה"י הביאו האחרונים סי' פ"ז ועיין בר"מ המ"א פ"ט ה"ו. שוב ראיתי בב"ח כאן ס"ט וז"ל על מ"ש הטור אבל שאר איסורים לא נ"נ חלב בחתיכה כתב אבל חלב בגבינה הוה בב"ח וכן פסק הר"מ דלוקה על בישולו עכ"ל הרי בהדיא דחולק על הט"ז והש"ך בצ"ד וסובר דאף דלחודיה אסור מכל מקום נ"נ מ"ה וכאמור ואזיל לשיטתיה בסימן פ"ז והט"ז השיגו שם וכדאמרן:

מעשה אירע בקהלה א' שעשו לכבוד שבת לחם משנה ולקחו מהבצק ההוא ושמו בפת הצנומה בקדירה ולא לקחו חלה ובבוקר ביום שבת קודש אכלו כל הלחם משנה גם פת הצנומה ולא נשאר כ"א הבשר ורוטב שנתבשל עם פת הצנומה מהו דינו. והשבתי וודאי אם נשאר קצת מפת הצנומה יוכל להניח קצת עד לאחר שבת דחלת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש כמבואר בהל' חלה שכ"ד וכאן דלא נשאר כלל אפ"ה יש להתיר דלא נ"נ פת הצנומה כיון דבשעה שהיה פת הצנומה בעולם אין שם איסור עליה דיוכל להפריש מיניה ודמיא לחלב במים דעדיין היתר לא נ"נ ואף דשם א"צ תיקון משא"כ כאן דצריך להפריש מ"מ אין שם איסור עליה ול"ד לבב"ח דמשום לתא דידיה גזרו אלא לאחר שאכלו הפת הצנומה נשאר טעם פת הצנומה בבשר ורוטב ונגד המעט בצק היה בבשר ורוטב ס' ועוד דהוה כלח בלח דבה"מ שרי ומכ"ש לכבוד שבת ועוד דפת הצנומה לא היה מתחלה מים אלא שומן ודרך הטיגון ליכא משום לתא דבב"ח ומיהו אהא לחוד לא סמיכנא ולסניף כתבתיה. וכ"ת טבל הוה דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל הא ליתא הדא דא"מ הוא ועוד כיון דא"א להפריש מיניה וביה תו לא הוה דשיל"מ ובתשובה הארכתי וכאן אקצר:

יא

ואז. עש"ך והלשון דחוק דמה ואז אפילו אי הנ"נ בשאר איסורין אין לה דין חהר"ל שהרי הר"ב אומר כן בדוכתי טובא. וגם המחבר לקמן ק"א ואיך תלוי זה במה שקדם. ובבית ישראל אומר דכאן חלב בבשר א"מ אפשר ע"י טעימה ולקמן במינו דא"א למיטעמיה והכר"ו ה' כתב להיפך במינו מיירי כאן (והיינו בשר שמן עסי' צ"ה בש"ך א') וספיקו להקל משא"כ בא"מ יע"ש ולדידן אין נ"מ דחנ"נ בכל איסורין וראיתי להפר"ח אות י"ג וי"ד כתב דהעיקר כפסק המחבר לקמן דאותה חתיכה אסורה ובאות י"ד פסק דחנ"נ בשאר איסורין ולא דבוק א"כ אין נ"מ במ"ש מקודם וגם על רמ"א לקמן קשה לאיזה צורך הגיה שם זה ועיין שם פר"ח. שוב ראיתי שדברי הר"ב כנים ודברי פר"ח פריו למאכל ועלהו לתרופה כמו שאגיד:

ודע דהרשב"א בארוך צ"ח א' כתב וז"ל ואפילו לפי דברי ר"א חתיכה שנאסרה ונפלה לקדירה שיש ס' היא עצמה אסורה ואם מכירה זורקה ואוכל השאר לפי שכבר נאסרה והאיסור הנבלע בה אין יוצא ומתערב עם הרוטב כו' והלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שקבלה טעם ויש בה טעם איסור. ובקצר בית ד' ש"א כתב לפי שאין האיסור שבה נפלט ממנה לגמרי. המעיין היטב יראה סתירה דבארוך כתב שאין האיסור יוצא ירצה דאפשר שאין יוצא כלל אף ע"י רוטב (דדוקא חתיכת איסור שנפל אמרי' מה שיוציא הרוטב מחלק בשוה משא"כ לומר דוודאי יוצא ומחלק בשוה זה אין ברור) ומדסיים ויש בה טעם איסור משמע דעכשיו יש בה טעם איסור ולפ"ז ע"י טעימת קפילא מתברר ושרי אותה חתיכה ואלו בקצר בית ד' ש"א דפוס קרימונא ל"ה ב' כתב לפי שאין איסור נפלט לגמרי יע"ש מלת לגמרי יודה דה"ק דאפילו טעמו קפילא מ"מ הואיל וא"א לברורי שלא נשאר כלום בה מש"ה אפשר לסוחטו עכ"פ אסור בשאר איסורין (ומיהו אי הוה ידעינן שנפלט מכל היה מותר שנפרד לגמרי ואף למאן דאוסר בב"ח כה"ג עסי' ק"ה בש"ך י"ז יודה כאן) ובדברי הקצר נקטינן להלכה דחזר מארוך שהוא באחרונה ועיין ב"י סי' ק"ו ותבין שכדברי כן הוא:

ויצא לנו הדין בחתיכת בשר וכדומה שקיבלה טעם חמץ בע"פ קודם שש ולא היה ס' ואח"כ בישלו עם אחרות קודם שש ויש ס' נגד החמץ וכשבא שש החתיכה נשארה באיסורה דשמא לא נפלט כלל ונשאר בתוכה ולא היה ס' ולו אף כשהגיע שש ויצא אח"כ תו אפשר לסוחטו אסור ומיהו אי קודם שש טעמו לחתיכה ולא היה טעם דנהי דלא סמכינן אקפילא אטעימת ישראל סמכינן להש"ך צ"ח אות ה' אז החתיכה שרי לאחר שש דאפשר לסוחטו לא שייך כיון שעדיין היה כולו היתר קודם שש וכדאמרן וז"ש הר"ב שם וכמ"ש כאן עיקר וכן הפר"ח כאן דשמא לא יצא כלל ויש בה עדיין טעם וכדאמרן .. ומ"ש הרשב"א בארוך אם מכירה זורק ואוכל השאר ה"ק דאם אין מכיר פעמים שהכל מותר אם יש רוב דלא הוה ר"ל ואם אין רוב בחתיכות הוה חד בחד ואסורין שניהם עסי' ק"ט בש"ך. ובק"ו אבאר עוד בעזה"י:

יב

וי"א. עש"ך דבשאר איסורין הוה דרבנן וכן עיקר אף שהכה"ג בשם מהרי"ק קצ"ב בהגהות ב"י אות ל"ח וכר"ו אות ט'. דיש סוברים הנ"נ בשאר איסורין ד"ת וסבור הייתי לומר דתלוי בפלוגתת ר"ח כהן ור"ת אי לוקה על כל כזית מהיתר עי' בס' גינת וורדים ועכשיו ראיתי שגם בכר"ו הרגיש בזה ומ"מ לא אוכל להבין דהרי מהרי"ק סיים בפי' דאין לוקה עליו כמו ח"ש וא"כ מה"ת דנ"נ מ"ה כיון דטעם הלך לו. ולענין דינא אנן קיי"ל בשאר איסורין הוה דרבנן ונ"מ אי נפלה לאינה מינה ונשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד כל החתיכה הוה ספק דרבנן ומנא אמינא לה שהרי הר"ב בהג"ה אומר כן דמחלק בין בב"ח לשאר איסורין ואין הכרע דמשום ספק פלוגתא דר"א הכריע כן ומ"מ הדין אמת מכמה מקומות וכדכתיבנא:

יג

אבל. עש"ך וחולק על הט"ז אות ה' דהר"ב שכתב דבב"ח אוסר שאר החתיכות היינו בניער דווקא אח"כ הא לא ניער אין אוסר במקצתה תוך הרוטב ממ"נ כמ"ש הש"ך באות ו'. אמנם מ"ש דמש"ס מוכח דבלא ניער אין אוסר וכן מ"ש דברישא כולה חוץ לרוטב ע"כ בניער אח"כ מיירי לא ידענא לשיטתיה בסי' ק"ה אות י"ז דבב"ח הוה לענין זה כגופו של איסור והר"ב לעיל ס"ב בהג"ה מיירי בכחוש וכ"נ אוסר כמ"ש הש"ך לעיל אות ז' א"כ י"ל דברישא מיירי בחתיכה שמינה דאוסרת השאר אף בלא ניער ומש"ס ג"כ לא מוכח דמפלט לא פליט היינו למה דס"ד דאפשר לסוחטו מותר כמ"ש הש"ך בסי' ק"ה אות י"ז יע"ש וצ"ע:

יד

י"א. עש"ך עשה כלומר ולא ידענא על מה והדברים כפשוטן דאיסור לח בהיתר לח מעורב אח"כ יפה בהיתר אחרון שרי אף שמתחלה נתערב ע"י בישול משא"כ לח ביבש דחתיכה אסורה מטעם איפשר לסוחטו אסור וודאי צריך אח"כ ס' נגד כל החתיכה וכבר התבאר זה בט"ז על נכון:

טו

אבל. הש"ך השיג על הא"ר דמשמע מלשונו בב"ח לח בלח הוה רק חומרא בעלמא דא"כ לא הוה מקשה הגמרא חלב נבילה והיא קושית הרשב"א בתה"א צ"ח א' וכוונתו נהי שהחתיכת בשר מובדל וניכר הא ביורה יש ס' נגד כל החתיכה וצריך לומר דמ"מ חלב ומיחל היוצא מהחתיכה נ"נ החלב והוה מין במינו ומה קושיא והא המיחל של בשר מתערב יפה יפה עם היתר האחרון דהיינו החלב שביורה אלא ע"כ בב"ח אסור מ"ה כה"ג (דאי משום חומרא מנא ליה להקשות לתלמודא ומיהו הא וודאי לרבי יהודה מין במינו אף בדרבנן לא בטל ועי' חולין דף צ"ט א' תוס' ד"ה שאני וברשב"א שם ואין להאריך) ומיהו י"ל מ"ש הא"ר הוא אפילו בשר עוף או כבוש דהוה דרבנן אפ"ה יש להחמיר לח בלח יותר משאר איסורין:

טז

לא. עש"ך והנה חתיכה שנאסרה מחלב ונ"נ מ"ה ונתערבה אח"כ יבש ביבש עם ב"ח בטל ברוב מדרבנן ובתנאי שיהיה עכ"פ ס' בכולן נגד ההלב דאל"כ איכא למיגזר שאם יבשלם יתן טעם ואני אבאר זה בהקדמה להל' תערובת ולז"א כאן דאם נתערב תחלה חד בחד לא אמרינן חנ"נ ביבש. ובמליחה בה"מ פסק אף בשמן לא נ"נ. הנה המעיין בת"ח כלל ל"ח ד"ב יראה כן שכתב שמהר"ם פדוואה השיב לו דבמליחה בה"מ די כ"ק וכתב וכ"ש שיש לומר דלא נ"נ בה"מ בלא"ה שרי כ"ק וכן פסק בק"ה בהר"ב דבה"מ יש לסמוך כ"ק והוא עפ"י מהר"מ פדוואה יע"ש וא"כ בהכרח שמ"ש הר"ב בת"ח להקל דלא נ"נ בה"מ היינו בשמן דלא היקל כ"ק בהג"ה שם אפ"ה נ"נ לא אמרינן במליחה והמ"י שם אות ה' כתב דהר"ב חזר בש"ע ולא ידענא אף דהר"ב כתב סתמא דצריך לשער נגד כל החתיכה היינו באין ה"מ לא בה"מ וכאמור ולא חזר מת"ח. ומיהו אותה חתיכה וודאי אסורה דמי יודע אם נסחט האיסור וכן כתב שם בת"ח בפירוש דאותה חתיכה נשארה באיסורה. ומיהו יש לעיין באיסור דבוק וידעינן וודאי שחתיכה זו לא נמלחה לבדה רק מונחת עם אחרות דליכא אלא טעמא דממהר לבלוע יותר יש להסתפק ולהתיר אותה חתיכה לצורך שבת ולעני בד"ח וה"מ כמו צלע שלם ותבלין יש לדבר זה שהרי הר"ב בת"ח היקל דבשאר איסורין רוב הפוסקים סוברים דלא נ"נ ודבוק רובא דרובא אף מאן דסובר חנ"נ בשאר איסורין אפ"ה דבוק לית ליה עיין פר"ח כאן א"כ יש להקל ומיהו בא"י אם נמלחה בפ"ע אסור עת"ח ודע דהא דהיקל הר"ב בת"ח הטעם דרוב פוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ולפ"ז בשר בחלב במליחה דהרשב"א מן המתירין הנ"נ בשאר איסורין ואפ"ה בסי' צ' בכחל הביא הר"ב דעתו דנ"נ בב"ח אף באיסור דרבנן. עט"ז שם אות ד' א"כ יראה דאין להקל אף לדעת הר"ב אם נפל חלב במליחה על בשר דנ"נ דצריך אח"כ ס' נגד כל החתיכה אפילו בה"מ אין להקל ונהי בשאר איסורין המיקל בה"מ לא הפסיד הא בשר בחלב לא וכאמור . ועיין ש"ך קל"ד אות ט"ז במ"ש חתיכה שנאסרה במשהו חמ"פ היינו ע"פ עד שתחשך דהוה א"מ אף במינו דטעם היוצא איסור והיתר מעורבין ועיין בנה"ך כאן מה שהשיג על הט"ז בדין תרי משהו וכבר התבאר בט"ז באורך ואין להאריך:

יז

כלי. עש"ך וע"ל צ"ח דבכ"ח יש לומר נ"נ ושם בש"ך היינו ישינה ושם אבאר הפרטי דינים בעזה"י וכאן אין להאריך:

יח

טיפת. עש"ך הביא פי' הב"י ועט"ז אות י"ט שפירש בע"א. ועיין קכ"א אות י"ז בש"ך לענין מתכות בהם מקצתו אי חס כולו ושם אבאר ומ"מ לענין נפלה נגד הריקן ושלא נגד הריקן אין לחלק בכל הלכותיו בין כ"ח למתכות כה"ג וכמו שיתבאר ועיין מ"ש בט"ז מזה:

יט

א"צ. עש"ך דהקדירה מ"מ אסורה ויערה מיד התבשיל כמ"ש הר"ב בהג"ה דל"ת שיש חילוק בין הרבה למעט דאפילו טפה א' הקדירה אסורה להשתמש עוד ועסי' צ"ט בנרלע איסור מועט יע"ש:

כ

הרי. עש"ך הנה תראה שהזהיר להמעיין דידקרק בדבריו והוא כמו שאגיד די"ל דהפוסקים סברי כר"מ ז"ל פט"ו ממ"א הח"י איסור של דבריהם נ"ט והוא סגי וראיה מכחל א"כ י"ל הבלוע בקדירה דנ"נ אפשר דהוה רק מדרבנן בב"ח דלא הוה דרך בישול כמו שטהרה בלוע אין מקבל טומאה מטומאה בלוע עש"ך צ"ד אות ז' וצ"ח י"ט ושם אבאר ולא הוה אלא מדרבנן נאמר כן וא"כ תו בנ"ט והוא סגי לז"א דאינו כן. ומ"ש דאפילו בקדירה חדשה דאין מבטלין איסור לכתחלה דל"ת כיון שאין כוונתו לכך לא מיקרי מבטל עיין בהל' יי"נ מזה. ומ"מ יש לראות הר"ב שהגיה בקדירה חדשה בכ"ע א"צ ס' אלא נגד הטפה היה להגיה אח"כ על מ"ש המחבר נהגו לאסור כשנפלה נגד הריקן דבחדשה מותר ולא כאן:

כא

ולא. עש"ך ונ"מ לדידן בה"מ או ע"ש דאפ"ה יניחנו עד שיצטנן ואם א"א יערה בצד אחר ולא ינקוב מתחת עיין אות ל' מ"ש:

כב

אבל. עש"ך חילק בין נפל חלב דהוה היתר או בחדשה בחרס א"צ לשער רק נגד הטפה לדידן כפי מה שנהגו העולם הא בנפל איסור בכ"ח להר"ב לקמן צ"ח בהג"ה ס"ה ובש"ך שם אות כ"א וכ"ב דגוף החרס נ"נ אין להקל לדידיה בלא ה"מ אף בחדשה:

כג

כדלקמן. עש"ך בהג"ה נרשם וכן בש"ך צ"ד ולא מצאתיו בפי' ואולי ט"ס וצ"ל צ"ח ס"ה כף חדשה כו' והש"ך הקשה דכאן איך יצויר חדשה כיון דמבשלין עתה בשר א"כ ניחוש שהוליך הבליעה בכל הכלי ויש טעם בשר בריקן והטפה אוסרת ס' פעמים ס"א פחות מעט ול"ד לכף צ"ח דהתם לא חיישינן כיון דיש ס' עתה בתבשיל ולהא לא חיישינן שמה שנבלע בכף עתה נ"נ דלא דמי כלל להא דכזית בשר לתוך יורה של חלב דחלב נבילה הוא כמ"ש לעיל ולקמן צ"ד בש"ך אבאר עוד ותי' ג' תירוצים. א' ממ"נ וזה כפי' הב"י אות ח"י דלא כט"ז אות י"ט ותי' ב' דלא היה חם וליכא למיחש אח"כ שהוחם שעלה טעם למעלה מסתמא באותה שעה מתפשטת ג"כ הטפה למטה ותי' ג' דלא נעשה נבילה הבשר דכולי היתר ואח"כ כשעולה הטעם למעלה מתפשט הטפה למטה ויש בכל הדפנות לבטל הטפה. ולפ"ז צריך המורה לישאל אם היה מתחלה מליאה רוטב ונצטמק ע"י רתיחות ואח"כ נפלה טפה לא שייך חדשה לכל התירוצים וכאמור ואף את"ל דאין המורה צריך לישאל מ"מ הדין אמת ויציב  :

כד

נהגו. עש"ך משמע קצת דעתו להקל בצד הריקן ומ"מ העולם נוהגין דווקא בח"מ וע"ש לא בע"א. ובל"י אות כ"ז כתב בשם רש"ל ושאר אחרונים דלא נהגו כן אלא כמ"ש המחבר עם מור"ם בס"ה אחד המחילה ממנו העיד עדות שאינו דמור"ם סיים בס"ו והכי נהוג ובס"ה כתב דחדשה א"צ אלא ס' נגד הטפה שלא לאסור דאי לעדות מיד אסור כמ"ש הש"ך אות כ':

כה

כשנפלה. הש"ך מסיק דחדשה או אב"י או ס' פעמים ס"א אפילו מנהגא ליכא ומיהו יניחנו עד שיצטנן דאין מבטלין איסור לכתחלה:

כו

ואז. הש"ך הביא בשם ת"ח דמ"מ יש לאסור הקדירה והוא מאו"ה כלל ל"א ד"ז יע"ש ומבואר שם אף נגד האש ונגד הרוטב אפ"ה אסורה הקדירה ומה שנרשם בהג"ה ש"ד וארוך כלל ל"א לא ידענא מהו דבארוך מבואר להיפך כדכתיבנא:

כז

ואז. עש"ך וכבר כתבנו בט"ז מה שיש להקשות לאחר שעירה התבשיל נאסר הבלוע ולש"ך כפי' הב"י א"ש קצת דאי מפעפע מסתמא יש בכל בלוע בקדירה ס' נגד הטפה וצ"ע:

כח

ויערה. עש"ך וזה החילוק בין נגד הרוטב ויש ס' נגד המפה יערה מיד דאם יניח כך יש לחוש שמא יפעפע בדופני הקדירה מעט מעט ומיהו אם לא עירה מיד דיעבד וודאי שרי וכנגד הריקן יניחנו עד שיצטנן בע"ש או אורחים ולא יערה ומיהו אם אי אפשר יערה מיד ואם יש ס' פעמים ס"א נגד הריקן ימתין ולא יערה מיד דאין מבטלין לכתחלה:

כט

כגון בע"ש. עש"ך ה"ה ה"מ ועני בדבר חשוב או אורחים ואי"ה בכללי הנהגות או"ה אבאר אי בכל מקום שלשתן שווין או היכא דאיתמר איתמר ואין למידין ממנו בשאר מקומות:

ל

שלא כנגד הרוטב ואם א"א להמתין שהוא ע"ש ואין שהות יערה מצד אחד ש"ך ועמ"ש לעיל:

לא

קדירה חמה לאפוקי צוננת. ש"ך דכ"ש אין מפליט ומבליע לרמ"א עס"י ק"ה ואם אצל האש אף דקדירה צוננת הכל אסור דתתאה גבר וכמ"ש באות שאח"ז:

לב

אינו אצל האש דאצל האש הוה ככ"ר ועדיף כו' ש"ך היינו אפילו למאן דסובר עלאה גבר אפ"ה אצל האש לא שייך כן ומ"מ לדידן אין נ"מ בזה דא"נ אינו אצל האש תתאה גבר ועיין בפ' כיצד צולין בהא דנטף מרוטבו יש לעיין בהא דכתב הר"ן ורא"ש דאצל האש אין שייך תתאה או עלאה:

לג

והתבשיל. עש"ך בשם מהרש"ל דאם הקדירה אצל האש לא שייך התאה גביר ומ"ש אפילו הנשפך צונן דל"ת דווקא תתאה כ"ש דיס"ב והעליון אצל האש לז"א אף התחתון צונן גמור מ"מ כח האש שבעליון אין מניח להתקרר ואוסר התבשיל ועיין ת"ח כלל כ"ב ד"ד בשם הר"ן כה"ג דהיכא שאצל האש לא שייך עלאה ותתאה אלא כחם לתוך חם:

לד

הוי כעירוי. עש"ך עשה כלומר אמ"ש הר"ב בכ"ף הדמיון והוא עירוי ממש הוא אלא דל"ת דנזחל על כירה צוננת הוה כ"ש קמ"ל כיון דלא נפסק הקילוח אין מניח להתקרר ומ"ש ומיהו דווקא יס"ב לא ידענא דהא מפורש הוא ברמ"א אם לא שמורה מקום מתה"ד וצ"ע. ואם נפסק הקילוח שרי אף דבסי' ק"ה פסק הש"ך באות ד' דנפסק הקילוח אוסר כ"ק שאני הכא דנזחל על כירה צוננת הלכך אם נפסק הוה כ"ש ופשוט הוא עמ"ש באות ל"ח מזה:

לה

דאין. עש"ך דהקדירה אסורה והתבשיל מותר דהקדירה במקום קליפה הוא ופשוט הוא:

ודע דאם נזחל ע"ג כירה ולא נפסק הקילוח דהוה עירוי והקדירה חמה אף אי נזחל מתחת הקדירה דאפשר דיודה רמ"א דעירוי הוה תתאה וע"כ אמרינן דהקדירה הוה תתאה אלא בנזחל מן הצד על הקדירה מ"מ כל התבשיל שבקדירה אסורה דנהי דעירוי אין מבשל יותר מכ"ק לא שהוא קר אלא שאין בו כח לכנוס ביותר ומ"מ לא שייך ביה תתאה גבר לומר שמקרר לעליון ול"ד לכ"ש שיס"ב דחשיב תתאה וכדאמרן ועיין מ"ש בט"ז מזה:

לו

הכל אסור. עש"ך דל"ק מק"ה דנוגעין זה בזה דהכא מיירי שמקלח על הקדירה או הקדירה עומדת במקומו הוה תתאה א"נ אף שמקלח על צד הדופן מ"מ הוה כמו עלאה והקדירה תתאה והכל אסור. ודע דכל זה כשהוא בעין בקדירה בשר או חלב הא מים לחוד דיתבאר דינו בסי' צ"ה בדין נ"ט בר נ"ט בזה:

לז

והוא. עש"ך ומשמע דהכיסוי עכ"פ נאסר כמ"ש הט"ז אות כ"ח ולקמן סי' צ"ג בהג"ה אבאר אי"ה קצת דיני כסוי קדירה וכאן אין להאריך:

לח

אבל. עש"ך ויש בכאן קושי ההבנה וכבר עמד בזה המ"י כלל ג"ז אות ט"ו וט"ז דכאן כתב דעירוי שנפסק הקילוח אין מבליע כ"ק רק גרידה שהוא פחות (דאלו קליפה גסה שינטל בב"א עס"י צ"ו אות כ"א בש"ך) ובסי' ק"ה אות ד' כתב הש"ך דאפילו נפסק הקילוח מבליע כ"ק וכ"מ בפסחים פכ"צ נטף כו' וחילק ההיא דסי' ס"ח ס"י דאין מבליע ומפליט כא' ותוכן תירוצו של המ"י דיש לחלק במאכל נפסק מבליע כ"ק ובבלי אין מפליט כ"ק רק גרידה ובאוכל אין מפליט ומבליע כאחת אם נפסק הקילוח וכלי חרס דינו כמאכל יע"ש. ולפ"ז מ"ש הש"ך כדלעיל סי' ס"ח היינו כמו דיש חילוק בין נפסק הקילוח שאין מפליט ומבליע כאחת אלמא דקיל הוא ה"ה לענין כלי מתכות בנפסק הקילוח שאין צריך כ"א גרידה הוא קליפה. ומ"מ מה שהביא הש"ך ראיה מכאן סעיף ז' יראה כוונתו מ"ש דמ"א אם לא נפסק הקילוח משמע הא נפסק אין אוסר אף בכ"ח וודאי קשיא גם אין ראיה כלל דאי נפסק הוה כ"ש דנזחל על כירה צוננת כמ"ש לעיל וצ"ע:

עוד הקשה המ"י שם באות ט"ז דבריו אהדדי בכאן משמע דגרידה לא הוה כמו קליפה וכן כתב בסי' צ"ו אות כ"א ואלו בסי' צ"ג אות ו' כתב הש"ך דגרידה הוה כמו קליפה והם דברים סתורים מיניה וביה יע"ש ובאמת צ"ע ואולי שם גרידה משותף הוא פעם הוא כמו קליפה ופעם פחות ומ"מ קשיא מ"ש בסימן צ"ג דאיך יאמר דגרידה המוזכר בנר קרויז"ל הוא קליפה דא"כ איך כתב דלא הוה עירוי כיון שנפסק ואולי סובר מהרא"י דעירוי הוה ככ"ר ממש עיין פרישה בכאן ואין להאריך ועס"י צ"א בב"י מ"ש בשם מהרא"י:

שוב עיינתי בתה"ד קע"ו כתב דהואיל וחם ע"י אור ממש לכל הפחות הוה כעירוי מכלי ראשון ובעי הגעלה משמע דסובר דעירוי בכולו אוסר וצ"ע. ודע דאם נפל נר חלב על הכלי ושהה שם קצת אם הוא מתכות יש תקנה בליבון ואם עץ אין תקנה לכאורה דהוה תשמישו ע"י אור כמו סכינין של עובד כוכבים דטעון ליבון שהעובד כוכבים מתקן פתילות הנר עיין תוס' חולין ח' ובתה"ד שם הביא זה וא"כ אין מהני הגעלה כ"א ליבון עיין שם תוס' ד"ה שלבנה באור ועיין פר"ח סוף הסימן כ"ח חדש שמצא טפה אסורה דשמא נפל נר עליה ולא נפסק הקילוח יע"ש ובמקום אחד אבאר עוד וכאן אין להאריך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.