פלתי/יורה דעה/צא

פלתי ‏ יורה דעה צא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ודוקא וכו' האחרונים הש"ך והפר"ח האריכו בזה למאוד ושניהם לדבר א' נתכוונו בכלי חרס יש להחמיר אפי' שדרכו בהדחה כמ"ש הש"ך בס"ק ג' וז"ל א"נ והוא דעיקר דס"ל כלי חרס שאני וגם הרשב"א מודה בכ"ח ע"ש. ולענ"ד נראה דמזה יליף הרמ"א דינו מבלי לחלק כי לפ מ"שהפר"ח בעצמו דלכך הבדל בין כ"ח לכלי שטף דשם אפשר בהגעלה מותר לשמש בו צונן ולא חיישינן דאתא לשהויי ולבא לידי מכשול בחמין רהא מגעיל ליה אבל כ"ח דלית ליה תקנתא אסור אפילו בצונן דמשהי ליה עי"כ ויש לחוש דישתמש בחמין וזהו טעם מספיק בכלי בלוע איסור אבל בסי' זה דמיירי להניח בשר בכלי חלב או איפכא וכלי של אסור דנקט לאו דוקא רק לגבי בשר קרוי איסור בזה לכ"ע מותר דכי משהי כלים של בשר או חלב וא"כ למה נאסור לתת לתוכו צונן וא"כ ודאי מותר צונן מ"ש מכלי שטף דהא כאן משהי לי' ומשהי לי' ולמה נאסר צונן ובכלי איסור אסרהו שלא ישהה וזהו נא שייך בכלי בשר או חלב והכל דינו ככלי שטף ומותר וזהו מה שנ' דהי' טעמו של רמ"א ולכך השמיט הך דינו לחלק בין כ"ח לשאר כלים:

(ב) ובמקום שהבשר כו'. עיין ש"ך שהקשה מתוס' פג"ה בשמעתא דירך דכתבו דירך שנמלח בגיד דאח"כ כשנתבשל צריך ס' אפילו נגד קליפה הנאסרת במליח' והאריך וכן הט"ז האריך מכמה ראיי' והרב המ"א א"ח ס"ס תס"ד תי' דוקא בחם לתוך צונן דבעי רק מכח חומרא בעלמא קליפה הוא דאין אוסר תערובות אבל לא בדוכתי דמדינא בעי קליפה וכן הדברי' באו"ה כלל נ"ט סו' ד"ב וז"ל והיכי רק א' מהם חם וצריך קליפה אם נתבשל כך בלתי קליפ' וכו בכ"מ שהצריכו חז"ל קליפ' ובשלו בלי קליפה אפי' אין בה ס' כתב ר"ת דלא נאסר והא דקיימ"ל אפשר לסוחטו אסור היינו חתיכה שנאסרת בנ"ט אבל קליפה שהוצרכו חז"ל אינו אלא חומרא בעלמא לא החמירו כ"כ ע"כ והש"ך חילק בין קליפה שנתערב ואינו ניכר ובין אם היא ניכרת אז אוסר בס' ולזה הסכי' הפר"ח ואני לא הבנתי דבריהם בטעם הדבר למה אם האיסור גופי' נתערב אינו אוסר ואם הוא עומד רק טעמא בעלמא ולא ממשו יאסור למה וקמי' שמי' גליא ומה נ"מ אם ניכר או לא ואי דעתם דהוי מדרבנן והם לא החמירו רק כשאיסור ניכר משא"כ באינו ניכר אם אתינא לכך הרי בלא"ה תי' המג"א ואו"ה שכתבו מרווח אך לא הבנתי הא ר"ת דדייק כן מדקתני חלב מותר ור"ת ס"ל חם לתוך צונן דבעי קליפה מדינא הוא דעירוי מבשל כדי קליפה ועיין תוס' זבחים פ' ט' ובשבת פ' הכירה מה שהאריכו התוס' בזה ועיין מש"ל סימן ק"ה וכו משמע שם בתוס' פרק כיצד צולין דכתבו התוס' נגע בחרסו של תלור יקלוף דאדמוקר לי' לצלה ולכך קולף וש"מ מדינא ולא מאומרא כי האיך החמירו להביא קדשים לפסול וגם הש"ע פסק דאין חלוק בין עלאי ותתאי במליחה ופי' הש"ך היינו כחוש וא"כ מה נ"מ הא בעי לעולם קליפה וקשה הא יש נ"מ דאי עילאי נמלח א"כ קליפה רק חומרא ואין אוסר תערובתו משא"כ אי תתאי בעי קליפה מדינא וא"כ אוסר תערובת וע"כ צ"ל דליתא להך תי' ובאמת מתחלה עלה ברוחי לומר דהך תלי' אי אמרינן בדבר הנאסר ע"י קליפה חנ"נ דאם אמרינן חנ"נ מהכ"ת לא יאסור ואם נבלה דקה מן הדקה יפול לתוך הקדרה וכי לא יאסור וא"כ תוס' בפג"ה וכל הפוסקים קאי הכל להך שיטה כנראה שם להדי' דאמרינן אף בזה חנ"נ זלכך לא ס"ל הך דינא אבל אנן קיימ"ל כרא"ם כמ"ש הש"ך גופי' לעיל סי' כ"ב א"כ שפיר אמרינן דבלוע בתוכו לא אוסר. אלא דקשיא ליה הך מילתא דהנאסר ע"י קליפה דאינו אוסר תערובתו כתבו התוס' שם פסחים בשם ר"ת ודוחק דהני רבוותא בתוס' דסברי בחצי חתיכה חנ"נ וחלקו בזו ולא זכר למו בתוס' דר"ת ס"ל כרא"ם וגם שם בפסחים גופי' במקום שהביא התוס' הך דינא דר"ת כתבו התוס' בד"ה יטול וכו' תימא כל הדבר הנאסר בצלי דאינו אוסר רק כדי קליפה למה הרוטב שבו יחזור ויאסור עד כדי נטילה ודחקו כי אין בו רוטב רק מעט ע"ש. וקשה קליפה גופי' אינו אוסרת תערובות ואיך יאסור רוטבה ולא היה לו להש"ך להרחיק ראיי' שלו במקומו צ"ע: ולכן נראה דידוע מ"ש גבי נ"ט בר נ"ט דבב"ח שרי ובשאר איסורים אסור דנ"ע בר נ"ט הוא טעם קלוש ובב"ח דהיתרא אינו אוסר רק בתערובת טעם גמור משא"כ שאר איסורי' עכ"פ איסורא איכא יהיה טעם קלוש וכ"כ הרשב"א גבי העגלה לחלק בדיני כלים דהיתרא או איסורא בלעו מהך טעמא: ולפ"ז א"ש דבלא"ה צ"ל טעמא דמילתא למה הנאסר כדי קליפה אינו אוסר תערובתו כי ליכא ס' ומין באינו מינו טעמו ניכר ומורגש ולמה שרי וצ"ל דקים להו לחז"ל דבר שאין בו לכתחלה כח להתפשט יותר מכדי קליפה אין בו טעם גמור רק טעם קלוש ולכך אין אוסר תערובתו כי אין בטעם זה ממש ( וכך צ"ל בלא"ה ברב ושמואל דנחלקו אי תתאי גבר או עילאי במאי נחלקו הא חיך אוכל יטעום קפילא ונראה דברי מי יקום אלא דס"ל טעמא המורגש טעם קלוש הוא למאוד ) וכן הדבר י"ל בהך דנאסר כדי קליפה דטעם קלוש הוא למאוד יותר מנ"ט בר נ"ט ולכך אינו אוסר תערובתו וא"כ ה"מ בב"ח דטעם קלוש ולא אסרה תורה אבל באיסורים גמורים אוסרי' כל טעם כמ"ש בנ"ט בר נ"ט ובהגעלה ולכך אף קליפה אוסר וא"ש. ובזה מסולקים כל ורוב קושי' האחרונים ולא מצינו הך דינא דר"ת רק בב"ח וזה נכון בסברא ולק"מ ואפשר דאו"ה ג"כ שכתב דהוא רק חומרא כיון לבב"ח וס"ל כר"ן דצלי מותר מתורה ומכ"ש הך קליפה ע"י עירוי: אך המהרש"א הקשה שם בתוס' בהא דאמרינן ס"ד בחרס צוננת ואי ס"ד תתאי גבר אמאי יטול מקומו יקלוף מקומו וטרחו התוס' בגי' זו דלמה יקלוף הא תתאי צונן והקשה המהרש"א הא קליפה מהרוטב נאסר אף דנטף על חרס וסולת צונן וחוזר ואוסר כדי קליפה ותי' דדבר לח לא שייך ביה קליפה ואינה אוסרת תערובות כמ"ש ר"ת ע"ש. ומזה ראייה דס"ל אף באיסור סברת ר"ת דהא קליפה מרוטב איסור גמור צלי מחמת ד"א ומשמעות דבריו דס"ל כהש"ך הואיל דדייק שהוא דבר לח. ומ"מ באמת דבריו. אינם מובנים לי דודאי עד כאן ס"ל לר"ת דקליפה אינו אוסרת היינו אם הקליפה נאסרת מחמת בלועה אבל אם הקליפה בעצמה אסורה וכי ס"ד שלא יהיה אוסר והקולף מחתיכת נבלה דקה שבדקים וזורקהו לקדרה לא יאסור בנ"ט וכאן כיון שנצלה כדי קליפה הרי הוא אסור כמי נבלה דהוי צלי מדבר אחר ואסורה כמו נבלה ולית ביה בליעה ולמה לא יאסור בנ"ט. וגם אם אדני התוס' הטבעו על פיר"ת איך סתמו התוס' למחוק הגירסא ולא כתבו לפי' ריב"א ניחא כקושית המהרש"א. לכן היה נראה לומר. דהתוס' והרא"ש ס"ל בחולין דבכלי מקדש אפי' בשלמי' אוקמא אדין תורה דמין במינו ברוב בטל וא"כ אף דקליפת הרוטב נאסר ודאי דכל הרוטב הוא הרוב וה"ל מין במינו ברובו בטל ובפ"ח גופיה נלמוד מכ"ש מהכלים שנצלה בו הפסח דבטל ברוב. ולכן נראה למאן דלא ס"ל הכי דבמקדש אוקמא אדאורייתא שפיר יש לקיים הגירסא ישינה דגמ' למה יקמוץ את מקומו ביקלוף סגי דכיון דקליפה הוא דבר מועט א"כ אינו מתפשט רק כדי קליפה ולמה יטול בפסח ויקמוץ בסולת דדבר מועט אין מתפשט ביותר כמבואר שאני סיכה וכו' רק דקשה הא כל הרוטב נאסר דכיון דליכא ס' נגד הקליפה לא מבעי' למ"ד חנ"נ בפל איסורים ואפילו למ"ד דלא אמרינן מ"מ ס"ל רוב פוסקים אפשר לסוחטו אסור כמבואר לקמן סימן ק"ו וא"כ טיפת הרוטב נאסר והוא מתפשט בכדי נטילה וקמיצה ואסור לאוכלו דהרוטב אסור ומובלע בו אך קושית הגמ' לשמואל דס"ל בחולין בשמעתא דטיפת חלב דאפשר לסוחטו מותר ושפיר קשה אמאי יטול ובזה צדקו דברי הרמב"ם דהמתיק בפ"ח מהל' ק"פ המשנה ולא ביאר דמיירי בחרס וסולת רותחת כדצריכין למימר אליבא דשמואל דקיימ"ל כוותיה ומרגיש בו הלח"מ ולפמ"ש א"ש דאפשר לסוחטו אסור ואוסר. ומזה נראה דעת הרמב"ם כמ"ש ודלא כש"ך ועיין לקמן סימן ק"ה מ"ש שם:

(ג) ושהה כדי מליחה לקדרה וכו' לשון ושהה משמע ששהה לא חשיב רותח ואינו אוסר והוא שיטת הר"ן והאחרונים בכלל תמהו ואיך סתם המחבר כהר"ן דקודם שיעור מליחה לא הוי רותח מה דפסק לעיל בסימן ס"ט דאם נמלח בכלי שא"מ ושהה רק כדי שיתן על האור וכו' נאסר הבשר לגמרי כדין כבוש ומקודם אוסר כדי קליפה כרותח דצלי ויש רוצה לומר אוסר תיכף דציר הוי תיכף רותח ולא הבנתי מה הועיל אף כאן בשר נמלח עם גבינה ציר היוצא מבשר הוא רותח והוא יאסור גבינה וכן להיפוך וכל טעם היוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליח נקרא ציר. ויותר מסתבר לומר כמ"ש הש"ך דלגבי דם הוי יותר רותח משאר טעם דטבע דם להיות מרותח ע"י מלח ולכך מלח מוציא דם ומתערב בו והוי תיכף רותח וע"ז מורים דברי הש"ך בס"ק י"א ע"ש: אלא דלא ידעתי חדא דא"כ דאמרינן קודם ששהה שיעור מליחה מקרא נאכל מחמת מלחו ומ"מ לגבי דם הוי רותח מבליע א"כ מנלן לר"ת להוכיח דמליח לקדרה הוי אינו נאכל מחמת מלחו דהא מליחת קדשים הוי כמליחה לקדרה ובגמ' דמנחות אמרינן דא"א למלוח לדם קדשים דא"כ ה"ל דם שמלחו והוי כצלי ע"ש וקשה מה ראיה דם שאני דם נתבשל אף דנאכל מחמת מלחו דהא קודם שיהיה מליחה הוי נאכל מ"מ ומ"מ לגבי דם הוי רותח. ואמת כי בלא"ה צ"ע לפי דעת הר"ן בשם הר"ן אלברצלני דקודם שהי' שיעור מליחה לא מיקרי רוקח. א"כ עדיין קושית ר"ת במקומו איך יהיה מליחת דם קדשים כמבושל וכצלי הא לא שהה שיעור מליחה דתיכף מולחו ומעלהו וע"ג כבש מזבח היה מולחו. כמבואר בגמ' ורמב"ם וכ"כ הר"ן גופיה בפרק ג"ה דלא היה בקדשים שוהה במליחה רק תיכף היה מעלהו לאחר מליחה וצ"ע ומה שנ"ל דהוכחת הגמ' אם אמרינן דם קדשים צריך מליחה א"כ אף קרבנות יום הכיפורים צריכים הדם מליחה וא"כ פרו של אהרן דהיה זורק ממנו בק"ק ואח"כ שחט שעיר וזורק ממנו בק"ק ואח"כ זורק מדם פר על הפרוכת לחוץ ואח"כ מדם שעיר על הפרוכת מחוץ היה מערב דם פר ודם שעיר וזרקו על מזבח הזהב א"כ אם בזריקה א' של הפר היה ממולח בדם זריקה אחרונה של פר על מזבח הזהב כבר עבר שיעור מיל וכבר היה כרותת דצלי ואין שם דם עליו וזהו שהה שיעור מליחה אך מ"מ הנ"ל קשה ומרא דהאי שמעתא הוא ר"י אלברצלני והוא כמ"ש בתה"א דף ע"ב כתב להדיא דפחות מכן אין דם והציר הנפלטים מלוחים כ"כ שיהיה כחמין לכבוש מה שבתוכן וזהו דלא כמו שכתב הש"ך דדם שאני. ודוחק לחלק דמבליע דם תיכף דחל כח המלח אבל לבטל דם אין כח המלח דמנלן הא לר"ת ולעשות ממנו הוכחה: ועוד הר"ן הקשה מדגים ועופות דאמרינן דפלטי דגים ונייחי בלעי דם עופות אפילו קודם שהי' ש"מ וקשה מה קושי' הא להבליע דם תיכף רותח ואיך כללן הר"ן כחדא דמנלן לענין שאר דברים הוי מליחה לקדרה כרותח לכן היה יותר נראה בכוונת המחבר כי באמת ס"ל דעות חלוקים הם במחברים כמ"ש האחרונים ולענין דם דדם דאורייתא דאפילו דם שמלחו מ"מ גוף האיסור דאורייתא כמו שכתבו התוס' בשמעתא דכבדא ע"ס ובפרט המחבר סתם לעיל סי' פ"ז ס"ו כהרמב"ם דלוקה על דם שבשלו החמיר המחבר דתיכף הוי כרותח דצלי כדעת הרבוותא דסברי כן משא"כ גבי בשר וחלב שהוא במליחה רק איסור דרבנן הקיל לסמוך על הך רבוותא דסברי דמקדם לא הוי כרותח דצלי דמנלן לענין שארי דברים הוי מליחה לקדרה כרותח: בזו נראה לענ"ד כדעת המחבר אבל לענ"ד אין זה הכוונה בר"ן כי מלבד דקשיא ליה הך דלעיל אף גם דהר"ן תו על הך קושי' דדגים ועופות וז"ל וי"ל כיון דבשהי' דקדרה מיקרי רותח בעוד שמלחו עליו לגבי דגים דרפו קרמייהו מיקרי רותח מקמי הכי עכ"ל ודבר זה לא הבנתי למה וכי בשביל דרפו קרמייהו וממהרין לפלוט בשביל זה יהיה רתיכות המלח יותר מן חימום דעופות מה ענין זה לזה ומה זה הלשון דכיון וכו'. וגם למה קאמר בגמ' דבשביל דרפו קרמייהו ממהרים לפלוט והעיקר חסר וה הל"ל דבשביל דרפו קרמייהו הם כרותח יותר מעופת. ולכן נראה דודאי ס"ל תיכף הוי כרותח רק ה"מ בדבר שאין המלח פועל פעולה אחרת אבל כשהמלת פועל פעולתו להוציא דם אין פועל לחמם ואינו עושה שני פעולות כאחד ולכך מצריך הר"י אלברצלני דשהה שיער מליחה דהוא מיירי בבשר ונמלח להוציא דמו וע"כ כ"ז שיעור מליחה המלח עוסק להוציא דם אבל בשהה שיעור מליחה שכבר כלה להוציא דמו אזי פועל לחמם החתיכה שיהי' רותח ולכך בדם קדשים כיון דשם אין למלח רק הפעולה לחמם תיכף הוי כרותח דצלי וכן תי' הר"ן גבי דגים וזהו מאמרו כיון דהוי כרותח בעוד המלח עליו לאחר ששה' ש"מ והיינו דכבר פסק פעולתו להוציא דם תיכף נפסק וממהרים להוציא דם אף גם ממהר לחמם הדגים ולהיותן רותחי' כצלי וא"ש. ומיושב כל הקושי' וע' בת"ה דף ע"ב כמש"ל דמיירי הר"י אלברצלני בחתיכה הנמלח להוציא דמו והרשב"א טען עליו קושי' הר"ן. והר"ן תי' כהנ"ל. וזהו לענ"ד ברור וא"כ בבשר וגבינה דתו ליכא גבי' פעולת מלח להוציא דם תיכף מחמם ואוסר וצ"ע על מחבר וברור דיש להחמיר אף דהוא איסור דרבנן מ"מ נראה דדברי הנ"ל נכונים:

(ד) ולצורך וכו' והאחרונים העלו דאם בשר כבר פלט דמו שוב אף בהפסד אין להתיר דהא כתב הרא"ש היכי דלא פסק כח המלח שוב לא שייך דבשהה כדי מליחה דפסק הרתיחה וכותח יוכיח וכיון דכבר נפלט דמו במה יפסוק כח המלח ואי דפולט ציר מבשר זהו לא ס"ל לאחרונים דעיקר פליטה בדם וציר דבר מועט הוא:

(ה) והנה אני מוסיף אפי' אם נמלח להוציא דמו ויש כאן ציר דפלט בעודנו שיעור מליחה הרי זה אוסר אפי' שהה זמן רב דגבי ציר הנפלט לא שייך נפסק כח המלח. וכן מוכרחים לומר בהבנת דברי הרא"ש דכתב בקושיא למה חתיכה מלאה ציר שוב בזמן מליחה למה כאשר הפסיק מלפלוט דמו וא"כ לא שייך איידי דטריד לפלוט לא בלע לא יאסור ציר הבשר ול"ל דלאחר ששהה שיעור מליחה פסק הרתיחה דכותח יוכיח וקשה מה קוש' הא הוא גופי' מתרץ דבכותח לא פסק כח ובזה פסק כח וע"כ צ"ל דגם בציר לא שייך פסק כח דציר ומלח שבו עומד ברתיחתו תמיד וא"כ יש להחמיר כי הדברים מוכרחים מהרא"ש: ונראה כי גם רש"י ס"ל דמליחה לקדרה הוי רותח כהוכחת ר"ת מדם קדשים ומהני אטמהת' ויתר ראי' רק ס"ל ה"מ תוך שיעור מליחה ולא אח"כ כמו שאמרו בשמו בעובדא דרש"י לעיל ס"ט ס"ק דלאחר ששהה שיעור מליחה לא מקרי רותח וקשי' מן כותח דמשמע אלו אינו נאכל אף ששהה הוי כרותח ולחלק דכאן פסק כח המלח וכאן לא פסק לא ס"ל לרש"י וא"כ קשה לי' לרש"י מהך דכותח ולכך פירש"י הא דדייקי הגמ' כותח הוי נאכל מחמת מלחו הא אינו נאכל הוי אוסר היינו דהי' מליח לאורחא ובזה לעולם אסור כמ"ש רש"י אפי' שהה הוי מליחה אבל בלא שהה מודה רש"י דאף מליחה לקדרה אוסר ומיושב בזה כל קושי' התוס' עליו ודוק ואין כאן חילוק:

(ו) וי"א דאין אנו בקיאים וכו' דין זה כתב האו"ה גבי כלי שאינו מנוקב דבלא"ה יש טעמים לאסור כמ"ש האו"ה כלל יו"ד וכן בבשר נבלה דאמלח עם שחוטה דיש כאן איסור תורה ולכך היות אין אנו בקיאים יש לאסור אבל בב"ח שהוא איסור דרבנן מעולם לא אמרו או"ה דאיך נחמור באין אנו בקיאים באיסורא דרבנן ומ"ש מנשפך ואע"פ שיש לחלק דהוי ספק חסרון ידיע' מ"מ הבו דלא להוסיף כי לא החמיר רק באיסור תורה ולכן אם יש עוד צד להקל יש להקל בזה דהוא מלתא דרבנן ומכ"ש בעוף דהוא תרתי דרבנן:

(ז) והלכך בשר וגבינה וכתב הש"ך דלא אמרינן איידי דטריד לפלוט וכו' וככ"פ רק בדם ודלא כאו"ה כלל י"ב די"א וכוונתו כי האו"ה כתב דלכך לא אמרינן הואיל לחלחת הגבינה איסור תורה ובאיסור תורה מחמרינן וכ"כ בריש כלל י"ב משמע הא איסור דרבנן כגון עוף בחלב יש להקל ודעת הש"ך דכללא הוא דלא אמרינן איידי טריד לפלוט בטעם רק בדם ובאמת נראה מחלוקת רש"י ורשב"א היא בפרק כ"ה דף קי"ב ע"ב דלרב מרי אמלחה בשר שחוטה בהדי בשר טריפה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן ופירש"י ר"מ נסתפק אי אמרינן אף בהאי איידי דטריד או לא רק בדם. והקשה רשב"א א"כ מה פשיט צי' מן הך ברייתא דהא לא נסתפק באיסור דציר רק אי בלעי ולכך פי' רשב"א דהספק היה באיסור ציר גופי' אי אוסר: ובאמת רש"י לא רצה לפרש כפי' רשב"א דכי לא ידע כמה משניו' דציר אוסר אפי' גבי דג מכ"ש בטרפה ולכך פירש"י דמספקא לי' אם אמרינן איידי וכו' אלו איסור תורה פשיטא דמידי ספיקא לא נפקא רק ס"ל כל ציר הוא זיעה ואינו אסור רק מדרבנן כמו ציר דגים ולכך נסתפק אי ספיקא להקל ולכך השיב לו הטמאין לאסור צירן דמקרא נפק וא"כ הוי איסור דאורייתא וא"ש פירש"י בהך אי מדשמואל ה"א ה"מ דמא אבל ציר לא מתסר דלכאורה סתר רש"י דבריו דמתחלה פי' דלא היה ספק כלל אי ציר אסור רק בלע דאיידי דטריד וכו'. ולפי הנ"ל ניחא דאולי ציר לא אסר רק מדבנן ובדרבנן הספק הנ"ל קאי ודברי רש"י ברורים וא"צ לדחוק ולומר דס"ל לרש"י דמספקא אם טעם בשר וציר הזב חד הוא דקשה להבדיל היינו טעם היינו ציר וגם וכי לא ידע דציר אסור מכמה משניות ובמשניות הי' בקיאים. וכן הקשה שארי מהר"ם שיף ז"ל וגם ציר דם ג"כ רק ציר ומ"מ אמרינן איידי דטריד אבל פי' הנ"ל ניחא כפתור ופרח. ולפ"ז באיסור דרבנן יש לצדד בצירוף שארי סניפים להתיר ואין לקדק בדברי האו"ה מה איסור דאורייתא יש בזה הא מליחה וכבישה בב"ח לאו דאורייתא רק דרך בישל אסרה תורה די"ל כוונתו בשר חי הפולט דמי הבלוע ע"י מליחה נחלחת גבינה אמת אז אינו אסור ד"ת עכ"פ לחלחת חלב בקרבו וא"כ סופו שיהי' הבשר מבושל ולא סגי בלא"ה א"כ יתבשל הבשר עם טעם חלב יהיה איסור דאורייתא ואע"פ דדבר הנאסר בקליפה כשנתבשל אינו אוסר תערובתו חדא מי יימא דמתפשט יותר מקליפה ובקליפה ההוא איכא איסור תורה וגם או"ה לשיטתו דס"ל מליחה בס' כנודע ודו"ק:

(ח) ואפילו במקום וכו' מ"מ הציר חשוב א"נ מ"מ צ"ע דלפ"ז מה הקשה התוס' לרש"י דס"ל דאינו נאכל היינו לאורח' דא"כ הך עובדא דאימלח בגיד נשיא וכדומה מה יאמר בו וקשה מה קושיא אף דבשר קרוי נאכל מחמת מלחו דלא איהו לאורח' מ"מ ממש כולו מלח ואינו נאכל וה"ל כאלו אמלח לאורח' א"ו דאין הציר יותר חם מגוף הבשר וכי אמרו הפוסקים היינו דבשר אינו נאכל מ"מ רק דלא שהה במליחתו בזו אמרינן הציר מקבל תיכף חום אף דבשר אינו מקבל חום תיכף אבל במקום דאין המלח כ"כ למשוי' לי' בשר אינו נאכל אף ציר מותר ודין זה צ"ע ובאמת עיקר הטעם באו"ה הוא דלא בקיאין בין נאכל ואינו נאכל ולכן צ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.