ט"ז/יורה דעה/צב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) כזית בשר כו'. ויש כאן ב' איסורין האחד מצד טעם בשר שמפליט להחלב תכף אחר הנפילה לשם ולזה מהני ששים בחלב לכ"ע ויש איסור אחר דהיינו החלב שבולע הבשר לתוכו חוזר ואוסר שאר החלב שביורה ובזה לא מהני ס' לרש"י דס"ל מין במינו במשהו ואיסור זה אינו שייך אלא אחר שתנוח היורה אז חוזר הבשר ומפליט החלב שבלע ולא קודם לזה אבל אנן קיימא לן כר"ת דאפי' מין במינו בטל בס' ע"כ גם לאחר שתנוח היורה מ"מ מהני ס' רק שהרמב"ם שהוא בעל דיעה זו ס"ל דאף בפחות מס' יש היתר ע"י טעימת קפילא ומש"ה אם לא קדם וסילקה צריך ס' לפי שאז בא האיסור מצד החלב שנאסרה בתוך הבשר ובא לשאר החלב וא"א להרגיש הטעם ואנו לא קי"ל כן אלא בכ"מ בעינן ס' נגד הבשר ואז שרי וכזית דנקט כאן לאו דוקא אלא ה"ה פחות מכזית רק לענין מלקות יש חילוק:
(ב) לתוך קדירה של בשר. זה מיירי שנפלה הטיפה על החתיכה אחת חוץ לרוטב דאי בתוך הרוטב ודאי כל מה שבקדירה מצטרף לבטל הטיפה וכתב הטור מחלוקת רש"י ור"י בזה דלר"י דוקא שהחתיכה כולה חוץ לרוטב כגון שחתיכה אחת קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה וע"כ נאסרה החתיכה לבדה אבל אם מקצתה ברוטב הרתיחה מערבת כל הקדירה והכל מצטרף לבטל החלב ולרש"י אפי' מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב ויש קולא לרש"י מצד אחד דהיינו אם מקצתה ברוטב וזו החתיכה נאסרת אין אוסרת השאר כ"כ בד"מ ולא נראה לע"ד דאע"פ שאין ברוטב דלמטה מסייע לבטל טיפת חלב שנפלה לפי שאין הרתיחה מגיע לשם מ"מ אותה חתיכה עצמה נאסרת חלק התחתון מחלק העליון וחוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב ומה שבתוכו עד ששים נגד כל החתיכה דכל החתיכה נעשית נבילה כיון דמקצת החתיכה מונחת תוך הרוטב הרוטב מוליך לשאר ומדברי הש"ע האלו שהם דברי רמב"םנ"ל דס"ל כרש"י מדכ' באם נאסרה החתיכה אוסרת השאר ע"כ נ"ל דהכי קי"ל אע"פ שרש"ל בא"ו שלו פסק כר"י מ"מ בספרו בפרק כ"ה סי' מ"ט החמיר כרש"י:
(ג) נאסרה אותה חתיכה. בת"ח כלל כ"ב כתב דדברי הטור אנו סותרים מ"ש בסי' ק"ה סעיף ד' דאם נפל איסור על החתיכה שבקדירה דאינו אוסר רק כדי נטילה ורש"ל תירץ דהכא מיירי באיסור צלול ושם מיירי באיסור עב שאינו מתפשט כ"כ. ולפי מה שכתבתי בסימן פ"ז ס"י דלדעת הרא"ש והטור הוה בחלב איסור שמן ומפעפע גם כאן ל"ק מידי דהא מבואר בסי' ק"ה החילוק בין כחוש לשמן וכן מצאתי אח"כ בד"מ סי' ק"ה שתירץ כן וכ' שזה דלא כרשב"א שמביא ב"י שם דחלב אינו מפעפע אבל בסי' ק"ה סעיף ז' מוכח שם דחלב לא מפעפע וצ"ע:
(ד) אבל אם ניער מתחלה ועד סוף. לאו דוקא אלא בניער מיד סגי כמ"ש הטור בהדיא והקשה מהר"י ן' חביב דלר"י א"צ לניעור אלא שתהא מקצתה ברוטב ונ"ל דאה"נ דסגי אלא כיון שהקדירה מליאה וא"א להכניס היטב החתיכה שמונחת בחוץ על החתיכה אחרת שמקצתה ברוטב כמ"ש לעיל לר"י ע"כ צריך שינער הקדירה ויהיו עליונים למטה וכבר נתבאר דקי"ל כרש"י:
(ה) וכן אם לא ניער כלל. דברים אלו צ"עדהרי הם דעת הראב"ד בב"י וז"ל אם לא ניער כלל אין שאר חתיכות נאסרות אע"פ שאם לא ניער יוצא רוטב והוי נבילה מאות' חתיכ' לשא' חתיכו' מ"מ לא אסרי דבעי' יוצא החלב לשאר החתיכו' עכ"ל וא"כ קשה למה כ' רמ"א שצריך ס' בקדירה נגד החלב דהא אין החלב יוצא לשאר החתיכות כלל ואי יוצא הרי אוסר ויצטרך ס' בקדירה נגד כל החתיכה האסורה וצ"ע. ובאו"ה כלל כ"ח כתב ג"כ להתיר כשיש בכל הקדרה ס' נגד הטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב משום דס"ל כר"י אלא שכתב שאז גם החתיכה חוזרת להיתר דלא כרמ"א כאן וצ"ל דרמ"א מחמיר מסברא דנפשיה לאסור אותה חתיכה אף לדעת ר"י וכן משמע מדבריו בסעיף ד' דפוסק כר"י במקצתה חוץ לרוטב ולקולא ותימא דהיה לו לרמ"א לכתוב זה כאן בשם י"א דהא הרמב"ם שהוא דעה ראשונה ס"ל כרש"י שצריך ס' נגד כל החתיכה כמו שכתבתי בסמוך ולשון רמ"א משמע שלא בא לחלוק אלא להוסיף ותו קשה דבסעיף ד' מסיים רמ"א דבבשר וחלב יש להחמיר וכאן פסק להקל ומיירי בבשר בחלב:
(ו) אע"ג דלא ניער וכיסה לבסוף כו'. בטור כתב זה שחולק על הרמב"ם וס"ל כן וכתב ב"י שטעם הרמב"ם מדאמרינן בגמ' מכלל דר' יהודה סבר כו' משמע להרמב"ם דדוקא בכה"ג שרי אבל בניער בתחלה ולא בסוף לא דשמא לא ניער יפה וק"ל ע"ז דאמאי אמרינן באמת בגמ' מכלל דר' יהודה סבר אפילו בניער מתחלה ועד סוף כו' דהא אין לנו הוכחה ע"ז אלא מדאמר ר' נראין דברי ר' יודא בלא ניער אלא בסוף מכלל דר"י מחמיר טפי מנא לך דמחמיר כולי האי אפילו בניער מתחלה ועד סוף דילמא לא מחמיר אלא בניער מיד לחוד דזהו עדיף בחד דרגא מהא דלא ניער אלא בסוף אבל מנא לך לומר דמחמיר בניער מתחלה ועד סוף דהוא עדיף בתרי דרגא בשלמא להטור הוי ניער מתחלה ועד סוף חד מילתא עם ניער מתחלה לחוד אלא דקשה מה ראה הטור להוכיח בדברי הרמב"ם יותר מדברי הגמ' שהרי גם שם אמרו לשון זה נראין דברי חכמים בניער מתחלה ועד סוף וע"כ היינו בניער מיד לחוד לדעת הטור וא"כ מאי קשיא לטור בדברי רמב"ם יותר מן הגמ'. ונראה דהטור ס"ל דיש לדקדק בגמ' מדאמר נראין דברי ר"י בלא ניער אלא בסוף משמע בניער מתחלה לחוד מותר ואח"כ אמר נראין דברי חכמי' בניער מתחלה ועד סוף משמע דניער בתחלה לחוד לא מהני וא"כ ע"כ חד מנייהו לאו דוקא וכעין זה מצינו בדברי הרא"ש מביאה ב"י סי' צ"ה וכתב דאזלינן לחומרא ומ"ה כאן נמי אין שייך למידק לימא רבותא דאיפכא נמי תיקשי לימא רבותא אלא דאין שייך כאן הוכחה זאת מ"ה פסק הרמב"ם לחומרא דהיינו שלא זכר בהיתר אלא ניער מתחלה ועד סוף אע"ג דגם באיסור לא זכר אלא ניער בסוף לחוד מ"מ סמך עצמו שנפרש לחומרא וע"ז חולק הטור וס"ל דדיוקא דרישא עיקר כיון דלרב לא חיישינן לשמא לא ניער יפה ע"כ די בניער מתחלה לחוד כנ"ל בכוונת דברי הטור אבל באמת יש לתרץ דברי הגמרא והרמב"ם באופן שלא יהיה מחלוקת בין הרמב"ם לטור לדינא אלא בפי' הלשון שהטור מפרש מ"ש מתחלה ועד סוף היינו שלא פסק מלנער עד שסילקו מן האש ומ"ה חולק על הרמב"ם לפי סברתו אבל הרמב"ם מפרש בענין אחר דכל זמן שיש ממשות של הטפת חלב על הבשר לא מהני מה שניער הקדירה ושמא חזר אח"כ אותו חלק למעלה וחוזר ואוסר אותה חתיכה בפני עצמה כיון שישנה עדיין בעין עליו ע"כ אמרינן שינער עד זמן שיכלה ממשות של הטיפה והיינו מתחלה ועד סוף שאמרו בגמרא דעל סוף הוויות הטיפה אמרו וכן הוא כוונת הרמב"ם אבל אם כלתה ממשות הטיפה מודה רמב"ם לטור דסגי אם פוסק אח"כ לנער כנ"ל נכון. ובמ"ש הטור אחר כך ואיני מבין את דבריו וכו' לפי הבנת הטור בדברי הרמב"ם דמיירי שאחר ששהה קצת ניער את הקדירה לכן הקשה מה מועיל ניעור כו' אבל הב"י ומהר"י ן' חביב פירשו דברי הרמב"ם דמיירי שלא שהה כלל וא"ל מנא ליה באמת להטור לפ' דברי הרמב"ם דמיירי ששהה קצת ולהקשות קושייתו י"ל דהוכיח כן מדכתב נוער את הקדרה כדי שיתערב ל' עתיד ולא אמר אם ניער כמ"ש ברישא אלא ודאי דכאן מיירי שמורין לו כך אם בא לשאול כנ"ל כוונת הטור אבל נלע"ד שדברי הרמב"ם אינם מתפרשים כלל בדרך זה ובתחילה נדקדק עוד בדבריו הא אין מבטלין איסור לכתחלה ומהר"י ן' חביב סבר לתקן זה ולא תיקן דהא אף אם לא שהה וניער מיד מ"מ הלשון של הרמב"ם מורה שלכתחלה יעשה כן והיאך יכניס החתיכה שיש עליה חלב לתוך הרוטב ויבטל החלב לכתחלה אלא הדבר ברור דכאן מיירי הרמב"ם לענין שבאמת מצטרף הכל דהיינו שנפל לתוך המרק וכן אם נפל על חתיכה שמונחת חוץ לרוטב אלא שלא נודע איזה היא וע"כ לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ"ש הרב המגיד וז"ל שכיון שאינו יודע איזה חתיכה היא אין לומר בה נ"נ וא"א לאסור הכל שהרי אין בחלב בנותן טעם עכ"ל. ובא הרמב"ם כאן לומר באיזה ענין בא לנו ע"י הצטרפות שאר חתיכות דאם יש עובד כוכבים קפילא שיוכל לטעום אם יש בה טעם חלב ואם לא יטעום טעם חלב מותר אף על פי דאין שם ס' כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם בסימן צ"ח וע"כ אמר כאן אם יש שם עובד כוכבים לטעום אז ינער את הכל כדי שיתערב ואח"כ יתן לו לטעום דאם יתן לו תיכף לטעום אז ודאי יטעום טעם חלב ממה שצף למעלה ובאמת אם יערבנו ויתן לו לטעום לא יטעום טעם חלב כי החלב נתבטל בתערובות ואנן לא מטרפינן אלא אם יטעום העובד כוכבים טעם חלב אחר שהוא מעורב היטב ונמצא שיבוא לידי פסידא בחנם אם לא יערב וע"כ אמר נוער כדי שיתערב הכל אם יש בקדירה כולה טעם חלב פי' לא במה שצף למעלה לחוד אז דוקא טרפה וכן בחתיכה שלא נודע איזהו היא והדין הוא שגם שאר חתיכות מצטרפות עמה ואם יתן לטעום חתיכה אחת אפשר שיטעום אותה החתיכה שנפלה עליה ויטעום טעם חלב ומכח זה יאסור הכל ובאמת אם יתערב יתבטל טעם החלב ההוא ע"כ ינער הכל. וא"כ אמר שפיר אח"כ תכף אם לא נמצא עובד כוכבים שיטעום ונסמוך עליו משערין בס' כו' פי' דבהיתר ע"י טעימת עובד כוכבים צריך שינער תחילה מטעם שאמרנו שלא יבוא לידי הפסד אבל באין שם עובד כוכבים וההיתר מכח ששים אז באמת א"צ לנער כלל כיון שהכל מצטרף לס' והשתא אין כאן מבטלין איסור לכתחלה דבלאו הכי מעורב אלא דהניעור הוא לטובת הבעלים והכל ניחא בסייעתא דשמיא דאנהרינהו לעיינין משמיא ואע"ג שלא פי' בזה רבינו הטור ומפרשים בדברי הרמב"ם:
(ז) ואם בישלה עם אחרות כו'. אבל בלא בישול אינה אוסרת אפילו בשניהם חמין ולא אמרו בסימן צ"א סעיף ד' בחם לתוך חם דאוסר הכל אלא באיסור מחמת עצמו משא"כ כאן באיסור בלוע ואע"ג דבסי' ק"ה ס"ו השוה בשר בחלב לאיסור מחמת עצמו היינו בשר עצמו עם חלב עצמה כמו שמבואר שם בדברינו בס"ד:
(ח) אם חתיכת האיסור ראויה להתכבד. מבואר בסימן ק"א:
(ט) אלא בבשר בחלב. הטעם משום דכל חד באנפיה נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר נעשה איסור ולוקה אם אוכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב לכך צריך ס' ברוטב לבטל כל החתיכה שנפלה עליה טפת חלב כ"כ התוספות וביאור דבריהם כיון דבבשר וחלב אין שם איסור ניכר אלא אחר התערובות ע"כ כל התערובות הוי גוף האיסור שזהו האיסור האמור בתורה עירוב בשר בחלב משא"כ בשאר דבר שהוא איסור בפני עצמו ואותו הוא האיסור האמור בתורה אלא שכאן נתערב ממילא אין לך אלא ספק איסור דאורייתא ואין שייך בזה חתיכה עצמה נעשה נבילה כ"כ במגיד משנה:
(י) ואז אפי' חתיכה עצמה כו'. נראה דכ"כ לפי מ"ש הטור דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים ממילא אפשר לסוחטו מותר והחתיכה עצמה מותרת וע"ל בסי' ק"ז ס"א כתב להיפך מזה והוא האמת:
(יא) וי"א דאמרינן בכל האיסורים כו'. וזהו מדרבנן ע"כ יש לצדד להיתר במקום שאזכיר בסמוך בשם רש"ל ומבואר באו"ה כלל כ"ד דאפי' באיסור דרבנן אמרינן חתיכה עצמה נ"נ והיינו כרשב"א שזכרתי בסי' צ' סעיף א':
(יב) אם האיסור דבוק כו'. באו"ה מפרש הטעם בשם סמ"ק מאחר שדבוק בזה האיסור וכן התולע בגופו וכן דג טהור שנמצא במיעיו לאחר שנתבשל שרץ או דג טמא ולא היה בדג עצמו ס' נגדו וכל כה"ג חיישינן שמא פעם א' נשאר לבדו ברוטב בסוף העירוי או שמא פעם תחת הוציאוה רותחת חוץ לקדירה ונעשית נבילה ומשהחזירה לא הותרה עוד ואוסרת השאר עד ס' נגדה עכ"ל מזה נלע"ד בדג שנמצא שרץ או חתיכת שרץ בראשו ונתבשל כך עם שאר הדגים דבעינן ס' נגד כל הראש של דג דחד דינ' וחד טעמא הוא עם שנמצא במיעיו והיינו דוקא באיסור דאורייתא וכמו שחילקתי סי' ע"ב סעיף ג' ועוד ראיה ממ"ש או"ה כלל ל"ו דין י"ב בתפוח שיש בו תולע דחשיב איסור הדבוק וצריך ס' בבישול נגד כל התפוח אם אין בתפוח עצמו ס' נגד התולע וה"ה כאן וכן ראיתי במהרי"ל וז"ל תולע שצדו בו הדג נמצא בדג מלוח תחוב בחכה והורה מהרי"ל לקלוף מקומו דטעמו נתבטל בס' אפילו בבישול אם יש בחתיכה בנמצא בו ס' כנגדו וכן היה מורה על חתיכה קרעפ"ש שנמצא בראש הדג מבושל לבטל טעמו אם יש בראש הדג ס' כנגדו עכ"ל אלא דלפי הסברא נראה דלא הוי דבוק דהא מונח במקום שאפשר לרוטב לבוא לכל הצדדין וכיון שדבר דחנ"נ בשאר איסורים היא אינה אלא מדרבנן וכמ"ש יש לצדד גם כאן להקל ולא הוי חנ"נ:
(יג) חוץ לרוטב ונפל עליה איסור. פי' בעודו רותח נפל האיסור אבל אם תחילה נפלה לחלב צונן ואח"כ נפלה לתבשיל של בשר פשיטא שמהני הבשר עצמו עם שאר התבשיל לבטל החלב מאחר שלא נאסרה עד שתבא לתבשיל ואז מתחיל האיסור ומתחיל גם הביטול בכל מה שבקדירה וכ"כ באו"ה כלל כ"ח וכתב עוד דאפי' אם מגביה את החתיכה ההיא לחוץ לבדה בעודה רותח לא תיאסר ולא דמי לאיסור הדבוק כו':
(יד) אבל אם מקצת החתיכה כו'. זהו כדעת ר"י שזכרנו בסעיף א' גבי טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר אלא שרמ"א הכריע כאן כדבריו בשאר איסורין וכבר כתבתי שזה סותר מה שכתב רמ"א עצמו בסעיף ב' ודקי"ל כרש"י דאפילו מקצתה ברוטב הוה ככולה חוץ לרוטב לחומרא מ"מ כאן בשאר איסורין מסתבר שיש לסמוך על רמ"א שאין נעשה נבלה כדעת ר"י.
(טו) אם נתערב איסור לח בהיתר לח. הטעם בב"י בשם המרדכי דדוקא בחתיכ' עצמה מטעם חשיבות כי החתיכת איסור ניכר ומובדל הוא ונ"נ ואיך יצטרף אליה שום היתר לבטל האיסור הבלוע כו' אבל בדבר לח בלח כגון יין במים דע"א שאין האיסור ניכר ונבדל ואין כאן חשיבות איסור מתערב היתר השני עם הא' עכ"ל וכתב רש"ל פרק ג"ה סי' ס' מ"מ נ"ל לחלק דזהו דוקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול שהוא בנתינת טעם שנתערב שם איסור ואח"כ נפל מן הרוטב לתבשיל היתר צריך ס' נגד כל הרוטב שנפל ולא סגי לחשוב כמה נבלע בשיעור רוטב זה מן האיסור לפי ערך אבל לח בלח כגון יין ביין או מים במים האסורים נוכל לומר דלא אמרי' כבר נעשה כל ההיתר נבילה בפרט שהוא מילתא דרבנן דחתיכה נ"נ הוא דרבנן ואם ניתוסף אח"כ היתר שרי עכ"ד משמע מדבריו דאפילו שלא במקום הפסד לא אמרינן בלח שנעשה נבילה שלא כדברי רמ"א כאן:
(טז) ואם נתערב יבש ביבש. פי' שלא בדרך בישול יחד דאז דינו דבטל האיסור ברוב על כן אם נתערב תחילה שלא ברוב א"צ אח"כ רוב נגד כל התערובות הראשון אבל אם נתבשלו יחד ודאי אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ס' בהיתר נגד כל החתיכה:
כתב הטור לדעת ר"ת שפסק שאף בשאר איסורים אפשר לסוחטו אסור וחתיכה נ"נ דוקא בנותן טעם שלא היה בהיתר ס' לבטל האיסור שנבלע בו אבל נאסר במשהו אפילו נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יהודה לא נעשית כולה נבילה עכ"ל ומקור דין זה מדאיתא פרק ג"ה (דף ק') דרש רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם מינה ומוקי לה אביי התם שחתיכת נבילה היתה תחילה מתבשלת עם חתיכה א' כשירה וקבלה טעם מהנבילה ואחר כך סילק הנבילה והניח שם הרבה כשירות עם החתיכה שנאסרה תחילה דאמרינן דחתיכה שנאסרה נ"נ ואוסרת כל החתיכות הכשירות אף שיש ס' נגדה דאליבא דר' יהודה קיימינן דסבירא לי' מין במינו במשהו והקשו התוס' למה לי שהחתיכ' שנאסר' נאסרה מכח שהנבילה נתנה בה טעם הא אפי' במשהו יכולה לאסור אותה מפני שהיא מינ' כי היכי שהיא אוסרת אחר כך אחרת במשהו ותירץ ר"ת וז"ל דנהי דהיא גופא מתסרא בכל שהוא מכל מקום לא אמרינן שתיעשה נבילה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא בכל דהו עכ"ל מבואר בזה דאע"פ שלר' יהודה הוי מין במינו במשהו מ"מ היינו דוקא שתחילה נאסר במשהו אבל אם נתבשל אחר כך במינו אין כח לאסור אם יש ס' נגד החתיכה שנאסרה ולא אסרינן מכח מין במינו במשהו כיון שאין גוף האיסור כאן אלא שבלעה מאיסור משהו ע"כ היו שאר החתיכות הכשירות מותרות אבל אם נאסרה החתיכה תחילה מאיסור הרבה שנתן בה טעם אז אוסרת במשהו את מינה האחרות ולא מהני ס' נגדה. וכיון שאמרינן סברא זאת באיסור משהו במין במינו לר' יהודה שהוא מן התורה כדאיתא ריש פ' כסוי הדם מקרא דולקח דם הפר מכ"ש שנימא הכי באיסור משהו דמדרבנן כגון חמץ בפסח דאיסור משהו שלו מדרבנן וכן ביין נסך פשיטא שכל שנאסר תחילה מחמת מינו במשהו אינו אוסר אח"כ אם נפל לאחרים ויש ס' כנגדו דאז אין משהו אוסר ומ"ה כ' הטור אפי' נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יהודה כלומר שהוא מן התורה כדפרישית וכ"ש חמץ בפסח לדידן בין במינו בין שלא במינו בס' דבמשהו אסור דלא נעשה נבילה אם נאסר במשהו שיאסר אח"כ במשהו דתרי משהו לא אמרינן. וכן ראיתי בדרישה שהביא בשם רש"ל לפרש לשון אפי' שכתב הטור על כוונה שכתבתי אלא דהוקשה לו ע"ז דכיון שאיסורו במשהו מה לי בתערובת הראשון מה לי בתערובת השני בשלמא באיסור משהו דרבי יהודה דאין אוסר אלא במינו וכי נפל אחר כך בהיתר שאינו מינו משערינן כאילו האיסור עצמו נפל לשם ומבטלינן ליה בס' לפי שהאיסור עצמו אינו אוסר שם אלא בס' דדוקא במינו אוסר במשהו משא"כ בחמץ בפסח דאף אם נשער כאילו האיסור לחוד נפל שם לתערובות שני אפילו לאינו מינו מ"מ אוסר במשהו וא"כ מאי מועיל תערובות שני יותר מן הראשון עכ"ל כבודו במקומו מונח אבל לא דק כראוי בתוס' שהרי שם מיירי שנפלה החתיכה הנאסרת במינה כמו שהעתקנו לעיל ואפ"ה אינה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן. וכבר הביאו כל הפוסקים דעת ר"ת דלעיל וכן הביאו באו"ה כלל כ"ח בשם ספר התרומה וכן רש"ל בפ' ג"ה סי' נ"ח וכן הביא רמ"י בלבוש בזה דחמץ בפסח ויין נסך שנאסר במשהו לא נעשה נבלה ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטלה ברוב אם אינו מכירה ואם מכירה משליכה והשאר מותר עכ"ל. ולפי זה צריכין אנו לפרש הא דפסק בש"ע בא"ח סי' תמ"ז סעיף א' שדין תערובת חמץ בפסח במשהו כתערובת שאר איסורין בס' היינו בתערובת הראשון אבל בתערובת השני אינו אוסר במשהו את אחרים כיון שתערובת האח' לא היתה אלא ע"י משהו. ומו"ח ז"ל פירש האפי' שכתב הטור לעיל גם כן אחמץ בפסח דלא אמרינן ביה נעשה נבילה אלא שכ' זה לענין תערובת חמץ אחר הפסח דע"ז קאמר הטור לא מבעיא דלא נעשה נבילה משמע דתוך הפסח אסור ואין זה מכוון דמדפוסק הטור דגם לר' יהודה במינו במשהו לא נעשה נבילה כל שכן בחמץ אפילו תוך הפסח כיון שמשהו שלו אינו אלא מדרבנן וכן נראה עיקר אלא דצריכין אנו לבאר דהא דכתבו התוספות לעיל בשם ר"ת דתרי משהו לא אמרינן שם מיירי שחתיכת האיסור היתה ניכרת ולא התירו שם אלא פליטתה שאינה אוסרת במשהו וע"כ בחמץ בפסח נמי אין להקל אלא כשנאסרה חתיכה במשהו וחזרה ונפלה לאחרת וסלקוה דאין פליטתה אוסרת במשהו כל שיש ס' כנגדה אבל בלח בלח שנתערב בדרך זה אין להקל כיון שכבר נאסר הלח הראשון בתערובתו לא מהני ליה אחר כך תערובת השני דאותו איסור אינו מתבטל לעולם וכן חתיכה ביבש שנאסרה מחמת משהו ואין מכירין אותה נשארת באיסור ואם נאמר שתיבטל ברוב האחרות זה תלוי בפלוגתא שהביא בש"ע סי' תמ"ז סעיף ט' וראוי להחמיר בזה וכן פסק בלבוש שם להחמיר ביבש ביבש וע"כ מה שפסק כאן דאם אין מכיר החתיכה האסורה בפסח דבטל ברוב אינו נכון כלל וסותר ג"כ דברי עצמו אלא האיסור נשאר לעולם באיסורו בפסח ואין לנו היתר רק אם מכירו וסילקו דאין פליטתו אוסרת במשהו כיון שלא נאסר רק מחמת משהו תחילה כן נלע"ד ברור ונכון:
(יז) שמפעפעת לפנים כו'. באו"ה כלל ל"א בשם סמ"ק כתב זה דרך ממה נפשך אי מפעפע לתוך הרוטב הרי נתבטל הטיפה בששים ואם אינו מפעפע לתוכה ממה יאסר מ"מ יערה התבשיל מיד ובצד השני שלא כנגד נפילת האיסור ואל יניחו להצטנן כך מאחר שנפלה הטיפה כנגד הרוטב שמא יפעפע יותר עכ"ל מבואר מזה דהקדירה אסורה ולא חשבינן כאילו נפלה לתבשיל אלא לענין היתר התבשיל לחוד ורש"ל כ' פ' גיד הנשה סימן ל"ז בזה אף הקדירה מותר מן הדין לבשל בה בשר עוד אלא שלכתחלה אסורה להשתמש בה אפילו בשר שנראה כאילו נאסר בחלב כו' עכ"ל וכן נראה עיקר כמו שאזכיר בסמוך:
(יח) והיא מפעפעת. פי' אפשר שתפעפע ויש לחוש לזה.
(יט) עד סמוך לרוטב וכו'. לפי פירוש ב"י צ"ל דכל שמפעפע יותר הוי היתר יותר דיש הרבה לחלוחית באותו מקום של נפילת הטיפה והתפשטות' ק"ל טובא דלמה אמר בזה כ"כ שאין ס' נגד הטיפה אלא היה לו לומר שמא לא מפעפע אלא דבר מועט שאין במקום ההוא ס' ותו דלשון כל כך משמע שרוצה להגדיל השיעור ואח"כ אמר שלא יש שם ס' דמשמע שבא להקטינו. וצ"ל דלכל הדעות שמביא הטור לא ס"ל שלחלוחית שבתוך הכלי יוכל לבטלה לטיפה כי מי יודע כמה יש שם לחלוחית כדאמרינן בסי' צ"ח דמשערינן בכל הקדרה דלא ידעינן כמה נפיק מיניה הכי נמי לענין זה ואף על גב דהב"י מביא בשם מהר"מ במרדכי וז"ל וכיון שאין מתפשט בכל דופניה שיהא ראוי לומר שכל לחלוחית שבדפנות מסייעים לבטל כו' לרווחא דמילתא כתב כן שאפי' היה ידוע לנו שיעור הלחלוחית שיש שם כדי לבטל מ"מ לא מהני דבלחלוחית לא מפעפע כלל וע"כ נראה בכל פשט זה דכמה דמתפשט גרע טפי שאוסר מקום ההוא ואינו מתבטל כלל והמשך דברי הטור הם כך בתחלה כתב שיש איסור בטיפה בכל סביבותיה ואח"כ מפרש עד היכן יש כח לאיסור דהר"מ כתב דאם יש ששים פעמים ששים דמהני נמשך מזה ב' חומרות וקולא אחת. חומרא אחת דאפילו נפלה נגד התבשיל לא אמרינן דהתבשיל מבטלה. חומרא ב' דהקדירה נשארה אסורה דדבר זה דומה לחתיכת נבילה שנפלה לקדירה ונתבטלה ואתה מכירה ודאי היא נשארה באיסורה ה"נ בהאי מקום שנתפשט שם האיסור נעשה נבילה ממש עד עולם. וקולא אחת דיכול לערות את הרוטב תיכף מן הקדירה בעודה חמה כיון שיש בתבשיל ששים נגד האיסור כולו וספר המצות חולק וסבירא ליה להיפך ממש דהיינו דסבירא ליה דיש ספק אם יש פעפוע לטיפה או אמרינן שאינה זזה ממקומה כלל לא כמו שכתב ב"י דיש ספק עד היכן כח הפיעפוע אם בכולו או במקצתו דהא הספק בגמרא פרק דם חטאת אינו בדרך זה אלא אם מפעפע מן התבשיל החטאת חוץ למקומו בשאר הכלי ואוסרו וה"נ כן הוא ועל כן כתב כאן אם נפלה נגד התבשיל מותר ממה נפשך אם מפעפע בכולו פירוש שהטפה מפעפעת ממקומה למקום אחר ונקט לשון בכל הכלי דגריר בתר לשון הגמרא שזכרנו ובאמת לא נתכוין כאן אלא אם יש לו פעפוע כלל חוץ למקומו הרי נתבטל מחמת התבשיל דכיון שיש לו פעפוע ממילא נכנס לפנים לתוך התבשיל הרי בא התבשיל ומבטלה ואם לא מפעפע כלל אלא עומד במקומו אין כאן איסור כלל כיון דאינו מתפשט כלל ממקומו ממילא אינו נכנס לפנים וע"כ לא הוצרך הטור להביא חלוקה זאת כי הוא דבר פשוט ולא קשה מ"ש ב"י בזה ונכנס לתרץ כמבואר בדבריו והנה לפי זה הקדרה גם כן מותרת דאם מפעפעת לפנים הוה כנפלה לתוך התבשיל ממש ואז גם הקדרה מותרת דאנו חושבים דופן הקדירה כאילו הוא חלק מן התבשיל ממש ואם אינה מפעפעת לא יאסר גם התבשיל שיבשלו בה אח"כ דמאי שנא מן הראשון ואח"כ אמר אם נפלה כנגד הריקן אז נאסר חלק גדול בקדירה דשמא מפעפע חלק גדול ועכ"פ לא עד הרוטב דאל"כ הוי כנפלה נגד התבשיל שזכרנו כיון שגם כאן יש חיבור לטפה עם התבשיל וכ"ת דאכתי יש היתר לתבשיל שיש בו ס' נגד אותו חלק הקדירה שנאסר לזה אמר שמא נתפשט חלק גדול מאד כ"כ עד שלא יהא ס' בתבשיל נגד אותו חלק ע"כ אסור לערות דרך שם דבזה ישאר חלק הקדירה באיסורו לעולם ולא מהני ליה שום ביטול ועדיין יש להקשות למה הוצרך לומר עד סמוך לרוטב האי סמיכות ל"ל היה לו לומר מפעפעת חוץ לרוטב דהא עיקר הכוונה שלא יתחבר לרוטב י"ל דכ"כ משום דרוצה לפסוק שאין תקנה אלא להניחה עד שתצטנן ואין היתר לערות מצד השני במקום שלא נתפשט האיסור או ינקוב משולי הכלי כמי שנזכרו תיקונים אלו בשאר פוסקים לזה אמר דיש חשש שמא הפעפוע נפסק סמוך לרוטב ואם יזוז הכלי ממקומו יגיע למקום האיסור ע"כ יניח עד שיצטנן דוקא ומ"ש כ"כ שאין ששים נגד הטיפה לא הטיפה לחוד אלא עם התפשטות שלה קאמר וזה ברור:
(כ) נהגו העולם לאסור כו'. פירוש ולא מהני אפי' להניח עד שיצטנן וכן משמע מאו"ה כלל ל"א שכתב וז"ל נהגו העולם לאסור התבשיל אפילו אם יש ס' בתבשיל נגד הטפה מאחר שנפל נגד הריקן אז ודאי מפעפע רק בדופני הקדרה לבדה וחיישינן שמא עלה אח"כ פעם אחת רתיחת הקדירה ונגע לאותו מקצת דופן הקדירה שנאסרה או שמא יגע בו עתה בעת העירוי קודם שתצטנן עכ"ל ובפרישה משמע דמ"מ יש להתיר אפילו לפי המנהג להניח עד שתצטנן ולא החמיר רק לערות קודם הצינון והדברים ברורים כמ"ש וכן משמעות הת"ח כלל נ"ה:
(כא) אבל אם נפל כנגד האש. פי' בעודנו עומד אצל האש אבל לאחר שסילקו אע"פ שהוא רותח עדיין מ"מ אינו שורף ומייבש ואף שזה פשוט מ"מ ראיתי מי שטעה בזה.
(כב) כגון בע"ש כו'. בת"ח כלל נ"ה כתב ה"ה לכל צורך גדול כגון לצורך אורחים או הפסד מרובה או לעני כפי ראות עיני המורה עכ"ל וכתוב בתשובת מהר"י מינץ סימן ט"ו דהמנהג לומר להם הטעם שמפני מה הוא מיקל לו כדי שלא יתמהו למה אוסר לפעמים ולפעמים מתיר:
(כג) אפילו שלא כנגד האש. כתב רש"ל פרק גיד הנשה סימן ל"ז מ"מ הקדירה אסורה דשמא לא מפעפע לפנים ואסור מקום הטיפה ע"כ יערה אותו מצד אחר ואין צריך להמתין עד הצינון כיון שהוא ערב שבת:
(כד) ע"י ס'. פי' בס' בתבשיל נגד הטיפה לחוד כתוב באו"ה כלל ל"א אם נפל טיפת חלב על הקדירה עם מים אצל האש ובתוך מעת לעת בשלו בה בשר אפילו לא היה ס' במים נגד הטיפה מותר הבשר דאם לא עברה תחלה לתוך קדירה גם כן בפעם השני לא תעבור ומותר הבשר בדיעבד ואפילו אם עוברת לפנים תחלה מ"מ אין בקדרה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר:
(כה) ואם נשפך חלב כו'. כ"כ בהגהות ש"ד בשם מהר"ם ובאו"ה כלל ל"א כתב בזה בשם הר"י מפרי"ז דצריך ס' ממה שאומדין מה שיש חלב בעין תחת הקדרה עכ"ל וכתב רש"ל פג"ה סי' ל"ח שלא נראה לו פסק זה דהא לא הוי אלא כלי שני וכתב שיש לחלק הוכא שהקדרה עומדת אצל האש שחום האש שבקדירה מרתיח התחתון מלהתקרר ובולע שפיר וכן נראה עיקר עכ"ל ולעד"נ דבלאו רתיחת הקדירה לא קשיא מידי דכיון שהכירה אצל האש והיא חמה שהיד סולדת שם הוי החלב שבתוכה ככלי ראשון ומהר"ם דמתיר מיירי בנשפך במקום הכירה שאינה חמה מחמת האש ואין היד סולדת שם וכן נראה עיקר להלכה.
(כו) הוי נמי ככלי שני. נלע"ד דזה נמי דוקא שאין המקום ההוא רותח ואין היד סולדת דאל"כ הוי ככלי ראשון וכמ"ש בסמוך:
(כז) ואם לא נפסק כו'. בת"ה הביאו ב"י כ' שהחלב שהגיע אצל הבשר אם היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר הוי כעירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר וכתב ב"י על זה ונראה. דהבשר היה צונן דאם לא כן למה הוצרך לומר שהחלב חשיב עירוי הא אפילו חלב צונן גמור הוי אסור הבשר דהוי צונן לתוך חם וכיון שכך הא דקאמר דנאסר הבשר אינו אלא כדי קליפה דהא חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה עכ"ל סובר הב"י שמה שנגע החלב אצל הקדירה הוי הקדירה תתאה והחלב עילאה מ"ה מחמיר בבשר רותח וחלב צונן לאסור כולו ומיקל בבשר צונן וחלב רותח דאין אוסר רק כדי קליפה ואחר פירוש זה נמשך רמ"א כאן ולע"ד נראה תמוה דכל שנוגע בקדירה אין כאן לא עילאה ולא תתאה אלא הוה עלייהו דין נוגעים זה בזה ודינו מבואר בסי' ק"ה סעיף ג' דאם האחד צונן והשני חם אינו אוסר אלא כדי קליפה וכן מצאתיו בדברי רש"ל פרק גיד הנשה סימן ל"ח שמדמה זה לנוגעים אלא דהוא מחמיר בנוגעים זה בזה כמו שיתבאר בסימן ק"ה ועל כן הקשה על ת"ה שזכרתי למה לי שהחלב רותח הא כיון שהבשר רותח אסור כדין קר וחם שנוגעים זה בזה לדידיה ותירץ שהחלב היה זב עד תחת הקדירה של בשר נמצא דהוי חלב תתאה ואין אוסר אי הוי צונן הרי לדידן יש להקל אם נאמר דהוי כנוגעים זה בזה אלא שאין להקל במה שהחמיר הב"י ורמ"א אלא דמ"מ נלענ"ד כיון דכתב רמ"א בסי' ק"ה ס"י דאפילו במליחה יש לאסור במקום שאין הפסד בנוגעים זה בזה כ"ש בחם על ידי האש כי הכא ע"כ יש להחמיר גם כאן אפילו בבשר צונן וחלב רותח במקום שאין הפסד מרובה כנלע"ד:
(כח) והוא שהתחיל הקדירה להרתיח כו'. בת"ח כלל נ"ה סיים ע"ז ונ"ל אם לא התחיל להרתיח ונפל על הכיסוי לא נאסר מה שבקדרה כלל אף אם אין בו ס' דעדיין הוי כצונן ואינו מפעפע למה שבקדירה עכ"ל ונ"ל דלגבי הכיסוי עצמו חשיב כרותח והיא אסורה כיון שמונחת על הקדירה אצל האש וכן יש לפרש לשון הת"ח בזה. ובעיקר דין זה שכתב רמ"א כאן דינו כנפלה על גבי הקדירה רש"ל פרק כל הבשר סימן מ"ו חולק על זה וכתב נהי דהרתיחה עולה עד הכיסוי מ"מ הרוטב אין מצטרף עמה וא"כ אם אין בכסוי ס' נגד האיסור שנפל עליה נעשה הכיסוי נבילה עכ"ל וכן מסתבר לע"ד דשאני בקדירה נגד הרוטב שהרוטב עצמו הוא תמיד שם מה שאין כן בכסוי שמא באותו פעם שנפלה הטיפה לא עלתה הרתיחה עד הכיסוי ממש וספיקא דאורייתא לחומרא רק באיסור דרבנן יש להקל בזה נלע"ד.
(כט) מידי דהוה אשתי קדירות כו'. מטעם זה נ"ל להתיר באם אפו בתנור פלאדי"ן של חלב ואח"כ באותו מקום רותח הושיבו שם קדירה ובתוכו בשר דכל שאין החלב בעין במקום ההוא בתנור הוי כקדירה של חלב ושתי קדירות לא אסרי אהדדי:
(ל) אבל חלב מהותך שנפל ממנו. פי' מפיו במקום שהפתילה דולקת אותו צד חשוב ע"י האור עצמו כ"כ בהגהת ש"ד בשם מהרא"י ממילא אם נטף מצד אחר מן הכלי שהפתילה בתוכו לא מקרי רותח לאסור מה שנוטף עליו וגדולה מזו כתב שם בהג"ה בשם מהר"מ דאם נפל טפת חלב רותח על סכין או כלי אחר צונן אין צריך רק גרידה במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה בשעת נפיל' ולא באה בקילוח ודוקא כשנופל על הקתא אבל נפל על הברזל נועץ עשרה פעמים בקרקע ודיו עכ"ל. והיינו שמחלק שם בין דין זה דמהר"ם דהוא חם מחמת רתיחת האור ובין דין החלב מהותך דלעיל שהוא מן האור עצמו כן הוא ביאור ענין זה:
כתוב במהרי"ל הלכות פסח וז"ל והמגעיל על ידי עירוי ששופך הרותחין על הכלי להגעילו יזהר שישפוך המים הרותחין דוקא מן הכלי שבשלו בו והוא הנקרא כלי ראשון ואל ישאוב מן הכלי שבו הרותחין בכלי אחר ולערות ממנו להגעיל משום דכלי ששואב עמו הוא כלי שני ונתבטל בו בישול הרותחין טרם שמגעילן אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הכלי שמבשלין בו הרותחין ובעוד הוא שם מעלין המים רתיחות שפיר מתקרי גם הוא כלי ראשון עכ"ל. מדברים אלו משמע שאם שואב מכלי ראשון והוציא רותחים מקרי אח"כ כלי שני ויש בו דין כ"ש ותמהתי מאד על זה דהא בעודו בכלי ראשון הכלי הזה שתוחב בו גם הוא כלי ראשון דהא מגעילין בכלי ראשון כלים ומפליט מהם הבלוע וכן קי"ל בתוחב כף איסור לקדירה דאוסר הכף אפילו אם מוציאו הכף ממנו והיאך נאמר כאן שכשמוציא הכלי ששואב מכלי ראשון נעשה כלי שני כיון שבא עליו שם כלי ראשון מי נותן לו אח"כ שם אחר והלא כלי ראשון שמו עליו אף אם נעקר מאש ה"ה נמי זה שנעקר מהרותחין שתוך כלי ראשון. ותו דאם שהה שם קצת מודה מהרי"ל דנשאר עליו שם כלי ראשון ואם כן מאן מפיס כמה תהא השהייה וכמ"ש הטור א"ח סי' תנ"ב וז"ל כתב רי"ף משהי למאני בגו יורה עד דפלטו וכתב אבי עזרי מי יודע לשער כו' ה"נ נימא כך מי יודע לשער שיעור השהייה בזה. ועוד ראיה מפ' כירה דאמר ר' שמואל בר אבדימי נכנסתי אחר רבי למרחץ בשבת כו' וא"ל טול בכלי שני כדי שיתמעט החום. ואין לטעות ולומר דהכי קאמר שבכלי שני ישאוב מן האמבטי שהוא כלי ראשון ונמצא למד שבכלי ששואב הוא כלי שני זה אינו דאם כן היה לו לומר סתם טול בכלי ותן ותו דאיתפרש דמה שאמר בכלי שני קאי על טול דהיינו שבשעת נטילה יהיה כ"ש הא ודאי אין שייך לומר כן דבשעת נטילה מן הרותחין הוי כלי ראשון שהרי בתוכה הוא וג"כ א"ל שיהיה כלי שני אחר שיצא מן המים דהא טול בכ"ש קאמר שמע מיניה שבשעת נטילה אמר לו ולא על ההוצאה שאחריה ותו דכשהוציאה מי שם עליו שם כלי שני דאטו כל כלי ראשון אחר שיתקרר יהיה עליו שם כלי שני. ותו דהתוספות כתבו התם דעיקר החילוק שבין כלי א' לכלי שני הוא דכלי שני מתקרר מחמת שאין דופנותיה חמין ע"כ הולך ומתקרר וזה ודאי דופנותיה רותחין שהרי הוחמו ברותחין דכלי ראשון אלא דבר פשוט דה"ק רבי טול מן המים באיזה דבר ותנהו לכלי שני דהיינו שיערה אותו לכלי שני ככל כלי שני שבתלמוד ותדע דאם היה כאן רבותא בהאי כלי ראשון שנעשה אח"כ שני היה לו שם לומר חידוש זה במקום דילפינן מינה כלי שני אינו מבשל טפי היה לו לומר דאפילו) כלי ראשון נעשה כלי שני ואינו מבשל גם הטור א"ח סימן שי"ח כשהעתיק דין זה של טול בכלי שני כו' לא כתב אלא אם היה חמין בכ"ש יוכל ליתן לתוכו כו' ולא כתב שישאב מכלי ראשון ואפ"ה יתן לתוכו אלא פשוט שזהו אינו וראיה מפורשת עוד ממ"ש באגודה הביאו באו"ה כלל ס' וז"ל זבוב הנמצא בקערה מותר דהוי ספק ספיקא שמא בכלי שני נפלה ואת"ל בכלי ראשון שמא כשהוציאו הזבוב והיינו בכף היה ס' בכף עכ"ל וכן לענין הוצאת ביצה טמאה בכף וכ"כ בש"ד ובטור לענין הוצאת זבוב בכף סי' ק"ז הרי שהצריך ס' במרק שבכף נגד הזבוב והיינו דחשיבה לכלי ראשון אע"פ שהוציאו מן הקדרה דכל זמן שהיה בקדירה אין איסור מחמת זבוב דהיה שם ס' רק אחר שהוציאוהו בכף אוסרו ועל זה אמר שמא היה ס' בכף שמע מיניה דעדיין שם ראשון על הכף אע"פ שהוציאוהו וכן מוכח מפסק רמ"א בסי' ק"ז שכתב אבל אם היה מעט מהתבשיל עם האיסור בכף והוחזר לקדירה צריך ס' גם נגד מעט התבשיל דהוא נעשה נבילה בכף שמע מיניה דהכף הוא כלי ראשון במה ששואב מן הקדירה ואוסר מרק שבתוכו עד ס':
ושוב ראיתי בת"ה סי' קפ"ה לענין שבלוע בתוך הכף יהיה נעשה נבילה כתב וז"ל י"ל דלאחר שהוציאו הכף מן הרותחין כל הבלוע בתוכה חשיב כמו כלי שני ולא פלט ולא בלע וכ"ש לטעמא דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע עכ"ל. נראה דלק"מ מזה על מה שכתבתי דהתם מוציא כף ריקן מהקדירה ואין שם אלא מה שבלוע בו בזה אמרינן ודאי דאון בכלי ריקן חום כ"כ שיפליט ויבליע במה שבתוכו בלוע ואפילו בכלי ראשון ממש שהוסר מן האור והורק מה שבתוכו נראה לומר כן מה שאין כן באם יש עדיין בתוכו הרוטב או התבשיל הרותח ודאי הוה על הכף שם כלי ראשון ממש כמו על הקדירה דאל"כ ודאי אין סברא לומר דהת"ה יחלוק מסברא בעלמא על הש"ד וטור ואגוד' שזכרתי אלא ודאי כמו שכתבתי. ושוב ראיתי בתוס' פרק א"מ דף ל"ג ד"ה קינסא וז"ל ור"י היה אומר כי מצוה מן המובחר להגעיל כל נסר לבד ולזרוק עליה מאותו כלי עצמו שהוא רותח על האור ודי בכך אע"פ שפסקה הרתיחה כשמעבירה מן האור ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחה עולה תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו ותלה הדבר להחמיר ואסר להגעיל בהן דחשיב ככלי שני ולענין מליגת תרנגולת נמי אסור דחשיב ליה ככלי ראשון עכ"ל. הרי לפנינו דהתוס' נסתפקו בזה והעלו לחומרא אלא דהרא"ש שם כתב בשם ר"י דהוה ככלי ראשון כיון שהוציאו מן היורה מרותח וכ"כ הטור בי"ד סי' קל"א בשם ר"י וא"כ צ"ל דגירסא אחרת היתה להם בתוס' ומדברי רמ"א על פי הגהת מיימוני בא"ח סי' תנ"א משמע שפסק לחומרא דלא הוי ככלי ראשון דהא כתב שם ויערה עליהן רותחין מכלי ראשון כו' ע"כ נראה להחמיר כדברי התוספות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |