ערוך השולחן/אורח חיים/קכח

ערוך השולחן ‏ אורח חיים קכח

סימן קכח

כל דיני נשיאת כפים ובו ע"ב סעיפים:

לניווט מהיר לפי סעיפים, לחצו על מספר הסעיף:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט • ע • עא • עב

א מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל שנאמר (במדבר ו כג) כה תברכו את בני ישראל. וחיוב זה הוא תמידי גם בזמן הזה. והרמב"ם בריש הלכות תפילה מנה במנין המצות ע"ש. ובזמן המקדש היו מברכין אחר הקטרת הקטורת ואחר הקטרת האיברים של התמיד כמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מתמידין וכדתנן ברפ"ז דתמיד [ועתוס' ברכות י"א: ד"ה ובר"כ וצ"ע ונ"ל שטעות הדפוס הוא. ודו"ק] ודבר זה מבואר בתורה בשמיני למילואים דכתיב (ויקרא ט כב): וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וגו'. כלומר דבזה נגמרה העבודה אלמא דלאחר גמר כל עשיית הקרבן הוא זמן דברכת כהנים וכך מפורש בתורת כהנים שם וכ"כ רש"י בסוטה [ל"ח: ד"ה וירד]:

ב וזהו במקדש ובגבולין, וכן בזמן הזה בשעת גמר התפלה שהיא במקום קרבן ותפלה נגמרה בשומע תפלה ששם הוא גמר הבקשות ולכן אומרים רצה בעמך ישראל ובתפלתם ולכן החיוב לעקור רגליהם למקום הדוכן ברצה כמו שיתבאר. וזה שקבעוה לברך קודם שים שלום משום דברכת כהנים מסיימת בשלום וגם שם הוא גמר התפלה לכן סמכוה לשם. וגם צריכין לעמוד על הדוכן עד אחר ברכת המברך את עמו ישראל בשלום כדי שתגמר כל התפלה בשלימות ואח"כ יורדים כדרך שירד אהרן בגמר העבודה [כנלענ"ד בטעמים אלו]:

ג מנין שהקב"ה מתאווה לברכת כהנים שנאמר (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם [סוטה שם] שהרי תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה לצורך ישראל אלא לצורך המקום [רש"י] ובפירושא דואני אברכם נחלקו התנאים בחולין [מ"ט.] ר' ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכין לישראל והקב"ה מברך לכהנים. ר"ע אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי גבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם וברכה לכהנים יליף רבי עקיבא מואברכה מברכיך וזהו שאמר ריב"ל בסוטה שם כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך שנאמר ואברכה מברכיך ע"ש וזהו אליבא דרבי עקיבא וכהן שחיסר תיבה אחת לא קיים המצוה וברכתו לבטלה שהרי כתיב כה תברכו לעיכובא:

ד וכל כהן שאינו עולה לדוכן אם אין בו אחד מהדברים המעכבים שיתבאר לפנינו עובר בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי [שם] ולאו דווקא הוא כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות תפילה וזו לשונו אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על ג' עשה ע"ש. וכ"כ רבינו הבית יוסף בסעיף ב' ע"ש. ודע שיש מי שכתב שגם על הישראל יש מ"ע שיתברך [ש"ת בשם חרדים] ולאו דוקא הוא דהיכן מצינו מ"ע זו אלא כלומר חיוב יש עליו להתברך מכהנים ואם אינו חושש לזה הוה כבועט בברכותיו של הקב"ה וראוי לעונש:

ה כתב רבינו הרמ"א באהע"ז סימן ג' דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו ע"ש והקשו עליו דאפילו המקיל בזה לא הקיל אלא לענין לקרות בתורה ראשון שלא נתקן אלא מפני דרכי שלום אבל בנשיאת כפים שיש איסור עשה בישראל הנושא כפיו כדאיתא בכתובות [כ"ד.] דכתיב כה תברכו, אתם ולא זר, ולאו הבא מכלל עשה עשה ודאי דאינו נאמן על עצמו (מגן אברהם ריש סי') אמנם כבר בארנו באבן העזר (שם סעיף ה') דדבריו צודקין דהא מדין תורה כל אדם נאמן על שלו אפילו בדבר שיש בו חזקת איסור, כמו שנתבאר ביורה דעה (סימן קכ"ז) והיה לו להיות נאמן גם בתרומה דאורייתא אלא משום דמתרומה מעלין ליוחסין וביחוסי כהונה עשו הרבה מעלות ולכן גם בתרומה דרבנן לא האמינוהו. וזהו בזמן הש"ס שהיה עדיין תרומה דרבנן חששו ליוחסין משא"כ עתה אין שום חשש בזה. ועוד הארכנו שם בס"ד:

ו איתא בשבת [קי"ח:] אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה. וכתבו התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל. ותמהו רבים דהא יש איסור עשה כמו שנתבאר (כתובות כד:). ובפשוטו הכונה כן, דהא ודאי דרבי יוסי לא בירך דלמה יעשה כן לעשות ברכה לבטלה בשביל רצון חביריו וא"כ העליה בלבד בלא אמירה איזה איסור יש בזה וכי אסור לעמוד בין הכהנים [מהרש"א ועי' מג"א סק"א שפי' ג"כ כן בדברי הגמרא ולא ידעתי דא"כ למה לא ניחא ליה לפרש גם בתוס' כן ודברי הט"ז סק"ב שכתב דעל הזר אין עליו חיוב אבל גם איסור אין בדבר וכ"כ המג"א שם ומאד תמוה דא"כ מאי מיבעי ליה בכתובות שם אם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין כיון דליכא ראיה דכהונה על זה ולבד זה להדיא לא משמע כן והמחוור כדברי המהרש"א. ומ"ש המג"א לתרץ הך דכתובות דחוק]:

ז ורבינו הרמ"א (דרכי משה סק"א) פי' לחלק בין כשיש כהנים אחרים ובין שהוא לבדו ורבים תמהו עליו דאיזה חילוק יש בזה. ונ"ל דדבריו ברורים והכי פירושא דלא ניחא ליה לפרש שר' יוסי לא אמר כלום אלא ודאי דאמר יברכך עם הכהנים אבל ברכה ודאי לא בירך וא"כ החילוק פשוט דכשהוא לבדו ועומד ומברך את ישראל ודאי דיש איסור עשה אף בלא ברכה דברכות אין מעכבות אבל כשיש כהנים אחרים והם המברכים א"כ מה איכפת לנו אם קורא הפסוקים ומה עושה בזה הלא אינו מתכוין לברך את ישראל אלא שאומר הפסוקים עמם ומה בכך. אבל כשהוא לבדו ועומד על הדוכן, והעם מתאספים סביבו ומקבלים ברכותיו ודאי עובר בעשה [ועב"ח. ודו"ק]:

ח אין נשיאת כפים בפחות מעשרה והכהנים מן המנין לפי שגם הם בכלל הברכה [ט"ז] ואין לשאול למה זו דומה לדבר שבקדושה הלא היא רק ברכה ככל הברכות דאינו כן דכיון דכתיב ואני אברכם א"כ צריך השראת השכינה ואין שכינה שורה בפחות מעשרה ולכן היא דומה לדבר שבקדושה שאינה אלא בעשרה מטעם זה. וכבר נתבאר דכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בעשה אם אין בו מדברים המעכבים אותו מלברך. ויש בזה הפרש, דאם הדבר המעכבו מעכבו לגמרי אסור לו לברך, ואם [אין] הדבר מעכבו רק פוטרו מלברך ואם רצה מברך כמו שיתבארו הפרטים בסימן זה, רק פוטרו מעשה אבל איסור אין בזה [ט"ז סק"ג] ומ"מ נכון שיצא מבית הכנסת [שם].

ט ויש לפעמים שאפילו אין בו כלל מדברים המעכבים והפוטרים אותו ומ"מ אינו עובר בעשה כגון שלא היה בבית הכנסת כשקרא הש"ץ כהנים או שלא עקר ברצה ולא אמרו לו לעלות או ליטול ידיו וכן אם עלה פעם אחת ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה. וכל פרטי דינים אלו יתבארו לפנינו. והטור כתב בשם הרב רבנו פרץ (בסמ"ק מובא גם בהגהות מיימוניות סוף הל' תפלה) דגם אם הוא כהן יחידי אינו עובר דכתיב אמור להם והטור חולק עליו דעל אהרן ובניו קאי ואמור לכל אחד ואחד משמע ע"ש. ורבים הקשו עליו דלהדיא מבואר כן בגמרא שם דלאחד אינו קורא כהנים משום דאמור משמע לשנים ותרצו בדוחק [עיין ב"י וב"ח וט"ז] ולענ"ד נראה דל"ק כלל דהן אמת דלשנים משמע מ"מ לא עיכבה התורה ליחיד שלא יברך ואדרבה חובה עליו לברך אלא שהש"ץ אינו קורא כהנים וזהו שאומר הטור דאמור להם לכל אחד ואחד כלומר דחובת הברכה על כל אחד ואחד וא"כ אם אמרו לו לעלות ולא עלה עובר בעשה. ובאמת נוכל לומר דגם הרב רבנו פרץ סובר כן אלא דהר"פ ה"ק דיחידי אינו עובר דכתיב אמור להם כלומר ודרשינן מינה דלאחד אין הש"ץ קורא כהנים וכיון שהש"ץ לא קרא כהנים אינו עובר כמ"ש והוא לא מיירי אם הציבור אמרו לו לעלות והטור בע"כ מיירי בכה"ג [כנלענ"ד]:

י כתב רבינו הב"י בסעיף ד' כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים עכ"ל ביאור הדברים שאינם רוצים מפני שאין להם כח דבלא"ה למה יבטלו מצוה בידים ומצינו בירושלמי ס"פ אין עומדין (פ"ה ה"ד) ר' יודא כד הוה תשיש הוה חזיק רישיה וקאי אחורי עמודא ר"א נפיק ליה לברא. כלומר ר' יודא היה קושר ראשו לסימן שהוא תש כח ולא יחשדוהו ועומד בבהכ"נ אחורי העמוד ובודאי שבעת קריאת הש"ץ כהנים לא היה כלל בבהכ"נ דאל"כ הרי עובר בעשה אלא אזמן הברכה קאי ור"א לא היה סומך גם על זה ויצא מבית הכנסת עד אחר ברכת כהנים ולפ"ז פסק רבינו הבית יוסף כר"א ונראה דגם אם עושה סימן כר"י יצא. והמרדכי כתב שיצאו קודם שמתחיל הש"ץ רצה כדי שלא יחשדוהו כשלא יעקור ברצה ונכון הוא ונ"ל דאם עושה סימן מותר ורק בקריאת כהנים מוכרח לצאת ופשוט הוא שאם אסור לו לעלות לדוכן אפילו אם האיסור הוא מדרבנן יכול להיות בבהכ"נ בקריאת הש"ץ כהנים ואינו עובר בעשה כיון שאינו נמנע מצד עצמו אלא החכמים מנעוהו ויש כח בידם לעשות כן ודלא כיש מי שחולק בזה [מג"א סק"ד ע"ש]:

יא מתקנת ר' יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים בסנדליהם לדוכן אלא חולצין והטעם דמנעלים שלהם היו קשורים ברצועות וחשש שמא תפסק רצועה מסנדלו וישב לקשרו וישהה ולא יברך עם אחיו הכהנים ויאמרו עליו שהוא בן גרושה או בן חלוצה שאינו ראוי לדוכן [סוטה מ'.] ואין הכוונה שיעמדו יחף דזהו מגונה אלא יעמדו בבתי שוקיים ואע"ג דבמנעלים שלנו ליכא רצועות ואין חשש זה מ"מ לא פלוג בתקנתא והוי כדבר שנאסר במנין שאסור לעולם עד שיבואו גדולים מהמתקנים ויבטלו ופשיטא שאנו כחמורים לגבי רבן יוחנן בן זכאי:

יב והנה זהו ודאי דסנדל ומנעל שאינו של עור מותר שהרי לגבי תשעה באב ויום הכפורים לא מקרו מנעל ומיהו אם גם בהם יש קישורי רצועות נראה דאסור דזיל בתר טעמא אבל באין בהן רצועות פשיטא דשרי אע"ג דלגבי מנעל אסור דלא פלוג רבנן מ"מ אהך לא גזרו. והנה בהגהת מיימוני סוף הל' תפלה כתב דבבתי שוקיים מותר וכמ"ש ופשיטא דכוונתם בשל עור דאל"כ גם במנעל שרי ולפ"ז יש להתפלא על רבינו הרמ"א בסעיף ה' שכתב על היתר דבתי שוקיים דיש מחמירים אם הם של עור ונהגו להקל בקצת מקומות עכ"ל ואיך אפשר לומר כן דהלא לא בשל עור גם מנעל מותר. וצ"ל דכוונתו בבתי שוקיים שיש בהם קשורים דבכה"ג במנעל אסור כמ"ש ובבתי שוקיים מותר דלא על אלו קשורים גזרו שהם בהרגל [עי' בית יוסף] ולכן בשל עור דבזה דומים למנעל אסור גם בקישורים כאלו [וברור שזהו כוונת המג"א בסק"ה ע"ש] ויש מי שכתב דשל בגד ומחופה עור מותר בכל ענין [שם] ולענ"ד נראה דזהו רק בשאין לו קישורים דאז גם מנעל כזה מותר, אבל בקישורים אסור כמ"ש דזיל בתר טעמא [ומ"ש הרמב"ם יחפים לאו דוקא]:

יג איתא בסוטה [ל"ט.] כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר (תהלים קלד ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ופי' רש"י שלא נטל ידיו קודם נשיאות כפים ומבואר דלאו משום טומאת ידים הוא ואם ידיו טהורות מנט"י שחרית א"צ ליטול ידיו אלא גזה"כ הוא וכ"כ התוס' ע"ש ופשוט הוא דצריך לברך על נטילת ידים וכ"כ הטור וז"ל הרמב"ם בפט"ו מתפלה טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה ואח"כ מברך וכו' עכ"ל ונראה דמחשש טומאה הוא דוקא ואם ידיו נקיות א"צ והרי גם בעבודת בית המקדש פסק בפ"ה מביאת מקדש דמקדש פעם אחת בבוקר ועובד בזה כל היום וכל הלילה [ב"י] ולכן מספק א"צ לברך ענט"י וכן המנהג:

יד וזו לשון רבינו הב"י בסעיף ו אף ע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק שהוא חיבור היד והזרוע וכו' ואם נטל הכהן ידיו שחרית ובירך על נטילת ידים לא יחזור לברך כשנוטל ידיו לנשיאת כפים עכ"ל. והטעם מפני ספיקא דדינא כמ"ש. מיהו זהו ודאי דאם קודם נשיאת כפים הוצרך לנקביו ונוטל ידיו דודאי מברך על נטילת ידים דהא השתא בטלה לה ענט"י דשחרית מיהו לא נהגו כן [מג"א סק"ט] ואין שום טעם בזה ויש מי שכתב דהטור יחיד בזה מה שמצריך לברך על נטילת ידים [א"ר סקי"ג] ולא נראה כלל דכיון דבגמרא אמרו שמחויב בנט"י ממילא שצריכה ברכה ולי נראה טעם אחר בזה משום דדרך הכהנים להכין עצמן לדוכן וכשצריכין לנקבים הולכים מקודם ונוטלים ידיהן בעצמן שלא על מנת לעלות לדוכן דלדוכן הלוים יוצקים על ידיהם וא"כ ממילא כיון שאין ידיו צריכים נטילה א"צ לברך עתה מפני הספק כמ"ש ואי משום שלא בירך מקודם ענט"י הלא ברכות אינן מעכבות ובספרד שמברכים בכל יום יש בהם שינויי מנהגים ואינם ידועים לנו וכתבו שבמצרים בשחרית אין נוטלין ובמוסף נוטלין [ב"י ומג"א. ומה שדקדק המג"א בסק"ט למה כתב הב"י ובירך ענט"י פשיטא כתב הא"ר בסקי"ב דכונתו דאם לא היה לו מים בבוקר ושפשף בצרור ובירך על נקיות ידים דאז א"צ לברך אח"כ על נטילת ידים ואז כשעולה לדוכן מברך ענט"י]:

טו המנהג הפשוט שהלוים יוצקים מים ע"י הכהנים ע"פ הזוהר פ' נשא (ח"ג דף קמו.:) מפני שהלוים נקראו ג"כ קדש ועוד אפשר לומר לזכרון בית מקדשינו שאז היו הלוים משמשים בשמירת המקדש תחת ממשלת הכהנים ולכן משמשים גם עתה להכהנים. ואם אין לוי בבהכ"נ יוצקים הבכורים פטרי רחם והיינו בכור לאמו שגם הם קדושים. ולוי ת"ח לא יצוק ע"י כהן עם הארץ ויש שהזהירו על זה מאד לבלי לבזות תורתו ומיהו האידנא אי אפשר לעמוד בזה כי יכול לבא לידי מחלוקת והכל לשם שמים. והנה רבינו הב"י כתב בסעיף ו' שגם הלוי צריך ליטול ידיו מקודם וטעמו נראה כדאמרינן בעלמא יבא טהור ויכפר על הטהור אבל רבינו הרמ"א כתב דלא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה רק סמכו על נטילתן שחרית עכ"ל וכן המנהג הפשוט. ופשוט הוא דצריך מים הכשרים לנט"י ככל דיני נט"י לאכילה ובכלי ואין להתיר ליתן מיני ריחות במים דבעינן מים שלא נשתנו מברייתן כמ"ש בסימן ק"ס [מג"א סק"ח]:

טז יראו הכהנים ליטול ידיהם קודם רצה דכיון שהתחיל הש"ץ רצה צריכים כל הכהנים לעקור ממקומן לעלות לדוכן ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ רצה שפיר דמי. אבל אם לא עקר ברצה שוב לא יעלה ואפילו היה אנוס כגון שהיה מתפלל ומ"מ אם עלה לא ירד [שם סק"י] ועקירת רגליו מביתו לבהכ"נ לא חשיבא עקירא אא"כ סמוכה ביתו לבהכ"נ [שם] ונ"ל דבדיעבד אם עקר רגליו ברצה ליטול ידיו מקרי ג"כ עקירה דהלא עוקר א"ע ממקומו לעלות לדוכן ע"י רחיצת ידיו:

יז כשעוקרים הכהנים רגליהן לעלות לדוכן אומרים יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ומאריכין בתפילה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור. ולשון הגמרא שם כי עקר כרעיה מאי אמר יהי רצון וכו' ופירשו רש"י ותוס' דאומר זה על מקום הדוכן והרמב"ם והטור והש"ע כתבו הלשון שכתבנו דבהילוכו יתחילו לומר את היהי רצון ואצלינו המנהג דאחר מודים אומרים זה. והטעם נראה מפני שאנו אין נושאים כפים רק ביו"ט ואומרים תפלת והערב. ובר"ה ויוה"כ יש עוד תפלת אבינו מלכנו זכור רחמיך וכו'. ואם יתחילו מיד כעמדם על הדוכן יסיימו הרבה קודם ברכת הודאה ולכן מתחילין אח"כ ועוד דמודים הוי הפסק [עמג"א סקי"ב] ובימיהם אמרו המודים דרך הליכתן [שם] וענין ברכה זו נ"ל דכיון שגזירת מלך היא לברך את ישראל ע"י הכהנים א"כ אם הכהנים יש להם מעשים רעים אינם כדאים שבאמצעיותם תושפע הברכה לזה מתפללים שתהא ברכה שלימה בלי מכשול ועון כענין ואל יעכב חטא ועון את תפלתינו:

יח כשעולים על הדוכן עומדים פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם דלא כמו בשעת הברכה עד שמסיים הש"ץ ברכת הטוב שמך וכו' והציבור עונין אמן והש"ץ אומר בקול כהנים ואז מחזירין פניהם כלפי העם ואחוריהם כנגד ההיכל דכך צוה הקב"ה כה תברכו פנים כנגד פנים אמור להם כאדם האומר לחבירו [סוטה ל"ח.] וכמה חביבים ישראל לפני הקב"ה שהרשה לכהנים לעמוד אחוריהם כלפי היכל בשביל ברכות ישראל. והש"ץ לא יאמר כלל אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' כי אין לו ענין לברכת כהנים ואפילו אותן הנוהגים לאמרו יזהרו לומר בלחש וכשיגיע לכהנים יאמר כהנים בקול ועם קדושיך כאמור בלחש וכן נוהגין במדינות אלו ויש משליחי ציבור טועים שאומרים בקול אלהינו וכו' ויש להזהירם על זה וכן מוכח להדיא בסוטה [ל"ט:] שאומר שם אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור הרי שקריאת כהנים סמוך ממש להברכה ואין הש"ץ קורא כהנים רק לשנים דכתיב אמור להם אבל אם היה רק כהן אחד עולה מעצמו ומחזיר פניו ומברך דליחיד נמי חייבה התורה לברך כמ"ש בסעיף ט' אך כיון שאין הש"ץ קורא לו ממילא דלא עבר בעשה אם לא עלה אא"כ אחרים אמרו (לא) [לו] עלה וי"א דביחיד רק חובה מדרבנן {{ממר|תוס' מנחות מ"ד.) אבל דעת הטור אינו כן כמ"ש שם [וגם התוס' לא כתבו בפשיטות כן ואדרבא כתבו דלכל הפחות חייב מדרבנן ועי' מג"א סקט"ז ודו"ק]:

יט ברוב המקומות ידוע שהארון הקדש במזרח והכהנים מחזירים פניהם למערב ואם האה"ק בדרום או בצפון יש מי שאומר שיחזירו פניהם לצד הש"ץ ולא למערב [מג"א סקט"ו] ויש מקומות שאין מקפידין על זה [שם] ובאמת לא אבין הלא התורה הזהירה פנים של רוב הציבור וא"כ הדבר פשוט שבמקום שרוב הציבור עומדים לשם יחזירו פניהם. ודע שעיקר עמידת הכהנים הוא אצל ארון הקדש וזהו מקום הדוכן וכמו בבהמ"ק שעמדו במקום מיוחד על הדוכן פירושו מקום מיוחד כמו איצטבא כמ"ש הרע"ב ספ"ב דמדות ומזה הלשון במשנה דכלים פ"ז דכון שיש בו בית קיבול והתרגום פירש על שאו ידיכם קדש טולו ידיכון כהניא על דוכן קודשא" ולכן צריכים לעמוד שם. ואם הכהנים מרובים יעמדו בצדדי הדוכן בכותל מזרח וכן הוא המנהג הפשוט בכל המדינות ולכן לא יעמוד הכהן על מקומו שעומד תמיד שהרי צריך לעקור ממקומו כמ"ש בסעיף ט"ז וכמה כהנים אינם יודעים דין זה ולכן מחויבים להודיעם שלא יעשו כן:

כ בגמרא אינו מבואר להדיא אם הברכה שמברכים הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה מברכים כשפניהם אל ההיכל או כשפניהם אל הציבור והרמב"ם בספי"ד כתב מפורש שמברכים כשפניהם אל ההיכל ואחר הברכה מחזירים פניהם אל הציבור ע"ש. אבל הטור והשולחן ערוך סעיף י"א כתבו דמתחלה מחזירים פניהם כלפי העם ואח"כ מברכים וכן המנהג אצלינו ויש שמתחילים הברכה כשפניהם כלפי ההיכל ובאמצע הברכה מחזירים פניהם כלפי העם [פר"ח] וזה ודאי תמוה והמנהג הפשוט כדברי הטור והש"ע:

כא וזה שאומרים באהבה פירשו ע"פ הזוהר דכל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא מרחמין ליה לא ישא את כפיו [מג"א סקי"ח] ולפ"ז יקבל הכהן בעת מעשה לאהוב את הציבור וכן הציבור כן לאהוב את הכהנים וכל אחד מן הכהנים מברך ברכה זו ולא שיהא אחד מברך וכולם יענו אמן. ואע"ג דבכל הברכות יותר טוב שאחד יברך ויוציא את הרבים ידי חובתן משום ברוב עם הדרת מלך כדאיתא בברכות [נ"ג.] הכא לא אפשר כדי שלא יתבלבלו [וזהו כוונת המג"א בסקי"ז]:

כב הכהנים מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם ומגביהין יד ימנית קצת למעלה מן השמאלית ופושטים ידיהם וחולקין אצבעותיהן והטעם שיגביה יד ימנית למעלה דכתיב וישא אהרן את ידיו והכתיב ידו ללמד שאחת למעלה מהשנית והיא יד ימין כדי לגבר הימין שהוא חסד על השמאל שהוא גבורה ומכוונים לעשות בשני הידים ה' אוירים והיינו בין ב' אצבעות לב' אצבעות ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל בין ב' אצבעות בשתי ידים ב' אוירים וכן בין אצבע לגודל ואחת בין גודל לגודל דכתיב מציץ מן החרכים מן ה' חרכים ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים ואע"פ שמגביה קצת הימנית מ"מ צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו זה מזה כדי שלא יהיה יותר מן ה' חרכים [מג"א סקי"ט] ויש רושמין שם הוי' באצבעותיהם [שם] ויש שם שדי (ב"י) וזה צריך זהירות יתירה ולא הכל בקיאים בזה ולכן מונעים מזה ואין לנו רק המבואר בטור וש"ע:

כג ומתחילים הכהנים לומר יברכך בלא קריאת הש"ץ דבתיבה ראשונה ליכא למיטעי ואח"כ מקריא אותם ש"ץ מלה במלה והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק יברכך והציבור עונים אמן וכן ביאר מקריא הש"ץ והצבור עונין אמן אחר ויחונך וכן בישא עד שלום ועונים הציבור אמן ואח"כ מתחיל ש"ץ שים שלום ואז הכהנים מחזירים פניהם להיכל ואומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"ץ שים שלום ושיענו הציבור אמן על שניהם ואם אינם יכולים להאריך כל כך יאמרו אדיר במרום כמ"ש לקמן סימן ק"ל. ובר"ה ויוה"כ שמאריכין בהיום תאמצנו וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף כדי שיסיימו עם הקהל כאחד. ובזה שכתבנו שיברכך אומרים מעצמם כתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ג די"א שגם יברכך מקריא אותם ש"ץ תחלה וכן נוהגין בכל מדינות אלו עכ"ל משום דיש עוד טעמים נסתרים על מה שהש"ץ מקריא אותם:

כד אין מברכין אלא בלה"ק ולא בלשון לעז ולעיכובא הוא דאפילו בדיעבד לא יצאו דכתיב כה תברכו כלומר בלה"ק ובעמידה דוקא דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת אף ברכה בעמידה ובנשיאת כפים דוקא כלומר בהרמת כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם שמדבר לחבירו והיינו שיהיה קול בינוני לא גדול מאד ולא קטן. ואין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"ץ שים שלום ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם ועומדים שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש"ץ שים שלום והטעם כתבנו בסעיף ב' ויש מי שאומר שצריכים להמתין עד שיסיימו הציבור לענות אמן אחר המברך וכו' וכן המנהג ונהגו לומר לכהנים יישר כוחכם והם משיבים ברוך תהיה:

כה כשמחזירים פניהם אל העם יחזירו דרך ימין והיינו כשעומד למזרח יחזיר פניו דרך דרום ואח"כ כשמחזירין פניהם אל ההיכל ועמדו למערב יחזירו דרך צפון דכלל בידינו דכל פינות שאתה פונה יהיה דרך ימין וכשיורדין מן הדוכן ירדו לאחוריהם כתלמיד הנפטר מרבו שיהיו פניהם אל אה"ק בירידתם וכשינעלו מנעליהם ינעלום במטפחת על ידיהן ואם נעלום בידיהם יטלו ידיהם שהרי עוד להם להתפלל קצת:

כו כיצד היתה ברכת כהנים במקדש הכהנים אחר שהשלימו עבודת תמיד של שחר כמ"ש בסעיף א' היו עולין לדוכן ומקום הדוכן הוא בין עזרת ישראל לעזרת כהנים והיתה שם מעלה בגובה אמה ונמשכת על כל אורך העזרה ועליה נתון איצטבא בגובה אמה וחצי. ועולין עליה בשלוש מעלות של חצי חצי אמה וזהו מקום הדוכן שעמדו שם הכהנים בבגדי כהונה וברכו ברכת כהנים ונ"ל דגם בלא בגדי כהונה כשר שאין זה מעבודת הקרבן וראיה שהרי על עמידה צריך לימוד כמ"ש בסעיף כ"ד ואולי דמדרש זה עצמו ניליף דצריך בגדי כהונה מדאקשיה רחמנא לשירות וצ"ע בזה ודע דהרמב"ם בפ"ו מתמידין כתב שמקום הדוכן היה על מעלות האולם ע"ש ואולי מפרש מה ששנינו במדות פ"ב [מ"ו] ראב"י אומר מעלה היתה וגבוה אמה והדוכן נתון עליה ובה ג' מעלות וכו' זהו דוכן של לוים אבל הר"ש והרע"ב פירשו ששם ברכו הכהנים ע"ש:

כז ואחר שעלו על הדוכן מגביהין ידיהן למעלה מעל ראשיהן חוץ מכה"ג שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ מפני השם הכתוב בו ופושטין אצבעותיהן ואיש אחר מקריא אותם מלה במלה כמו בגבולין וההפרש הוא דבגבולין עונין אמן אחר כל פסוק כמ"ש ובמקדש אין עונין אמן והכי תנן בסוטה [ל"ז:] ברכת כהנים במקדש ברכה אחת ובמדינה שלש ברכות ולכן אומרים הג' פסוקים בלי הפסק וכשמסיים שלום עונין כל העם ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם דכן מפורש בנחמיה [ט'] קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם וכך היו עונין על כל ברכה וברכה [שם מ:] ולא אמן [והטעם שאין עונין אמן במקדש כתב המהרש"א שם מפני שאמן הוא צירוף שני השמות הוי' ואדני לפיכך זה שייך בגבולין שאין קוראים השם ככתבו ולא במקדש ע"ש וק"ל דאם כן אחרי מות שמעון הצדיק יענו אמן ולענד"נ דאמן הוא מחזק הברכה שיורד השפע דרך בית אלהים וזה שער השמים אבל העומדים ומברכים שם כבר ירדה השפע מהמקור ודו"ק]:

כח הכהנים במקדש מפרשים השם ככתבו ביו"ד ק' וי"ו ק' וכתב הרמב"ם שזהו שם המפורש האמור בכ"מ ובמדינה אומרים בכינויו באל"ף דל"ת ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם ככתבו אפילו במקדש מפני קלקול הדורות שלא ילמוד אותו אדם שאינו כדאי וחכמים הראשונים לא היו מלמדים שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבעה שנים דההסתר הוא גדולה לשמו הנכבד והנורא כן כתב הרמב"ם שם וזה מבואר בקדושין [ע"א.] ע"ש:

כט אין הש"ץ קורא כהנים עד שיכלה אמן מפי כל הציבור שעונין אחר ברכת מודים ואע"פ שבסימן קכ"ד נתבאר שא"צ להמתין על המאריכים באמן מ"מ ברכת כהנים שאני שהרי כולם מחויבים לשמוע [ט"ז סקי"ב] ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הש"ץ והכהנים אחר שברכו ברכה זו אינם רשאים להתחיל יברכך או הש"ץ כשמקריא עד שיכלה מפי כל הציבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו וכו' וכן אינם רשאים להתחיל בכל תיבה עד שיסיים המקריא קריאתו והש"ץ לא יתחיל התיבה שאחר תיבה זו עד שכל הכהנים יסיימו התיבה הקודמת ואין הציבור עונין עד שתכלה ברכה מפי הכהנים והש"ץ לא יתחיל בפסוק אחר עד שישתקו כולם. והכהנים לא יאמרו וישמרך עד שיסיימו הציבור רבש"ע וכן ויחונך ושלום:

ל וכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ח שלא יתחילו הכהנים רבון שאחר ברכת כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור עכ"ל והוא תימא דהא מקודם נתבאר שלא יאמרו עד שיתחיל ש"ץ שים שלום [ב"ח] ואז מחזירים פניהם ואומרים רבון כמ"ש בסעיף כ"ג והוא מאוחר לאמן שעונים הציבור ויש מי שאומר דהמקריא א"צ באמת להמתין על כל הציבור ולכן הש"ץ יכול להתחיל בשים שלום קודם שכולם עונין אמן [מג"א סקכ"ח] ולא משמע כן [א"ר ס"ק ל"ז] ולענ"ד נראה דבאמת הכהנים יכולים לומר הרבון קודם שאומר הש"ץ שים שלום דמה ענין זל"ז והעיכוב הוא רק מפני האמן וזה שכתבו מקודם עד שיתחיל שים שלום סימנא בעלמא הוא דמסתמא אין הש"ץ מתחיל שים שלום עד שיכלה האמן והוא בקי בזה ולזה קמ"ל כאן דהעיכוב הוא רק מפני האמן של הצבור שעונין על שלום:

לא כתב רבינו הב"י בסעיף י"ט אין ש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים עכ"ל וזהו משנה בברכות [לד.] העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ופי' רש"י שלא תטרוף דעתו ויטעה שלא יוכל לכוין להתחיל בברכה שלאחריו וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ד ומזה דקדקו התוס' דאמן לא הוי הפסק מדלא קאמר הטעם מפני הפסק ע"ש משום דאמנים אלו הוי צורך תפלה ולפ"ז אם מובטח לו שלא יתבלבל רשאי לענות אמן כמו בדין שיתבאר וכן מפורש במדרש רבה פ' כי תבא אבל א"כ למה לא ביארו זה הפוסקים ולכן י"א דאין למידין הלכה מפי מדרש ודוקא בדין דלקמן שלא יתבטל ברכת כהנים לגמרי סמכינן אהא שלא יתבלבל ולא בשביל ענייתו אמן [ב"ח ותוי"ט שם] ולפ"ז יש מי שאומר דאחר ברכה ראשונה של הכהנים והיינו אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן יכול לענות דכשלא התחיל ליכא טירוף [ט"ז סקי"ד] וי"א דקיי"ל כהמדרש דאם מובטח יכול לענות כל האמנים שבברכת כהנים [מג"א סקכ"ט ופר"ח] ואין המנהג כן ואולי מפני שאין אצלינו שיהא מובטח בזה דבאמת קשה לדחות דברי המדרש ומה שייך בזה אין למידין וכו' הלא אין סתירה בגמרא על זה וכל כהן מברך ולא לצאת בברכת האחר דברכת כהנים כל אחד בעצמו מחויב יברך:

לב אם הש"ץ כהן ויש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו ולא יאמרו לו קודם רצה לעלות או לישא כפיו דאם אמרו לו מחויב לעלות שלא יעבור בעשה אבל אחר רצה לית לן בה כמו שנתבאר ולכן אף שבעצמו קורא כהנים אינו עובר מפני שברצה לא אמרו לו כלום. ויש מי שכתב שיש שנוהגים אף כשיש כהנים אחרים כיון שהוא כהן עומד אצלו איש אחר ישראל ששמע כל חזרת הש"ץ ומקריא את הכהנים ואומר גם שים שלום ומסיים הברכה והש"ץ אומר קדיש [ב"ח] אבל אינו הולך ליטול ידיו [סקל"א] ויש מקומות שהולך גם ליטול ידיו [שם] ונ"ל דלפי מנהגים אלו לא שייך לחלק בין מובטח שיחזור לתפילתו ללא מובטח כיון שהאחר מסיים כל התפילה אבל כל עיקרי מנהגים אלו תמוהים ולהדיא משמע מכל הפוסקים דכשיש כהנים אחרים לא מיבעיא שאינו נוטל ידיו אלא אפילו אינו אומר עם הכהנים אלא הוא מקריא אותם ולא יעמוד אחר להקרות אותם [וכ"כ המג"א שם] וכן עיקר לדינא:

לג אמנם אם אין שם כהן אלא הוא ולמען לא תתבטל נשיאות כפים לגמרי לכן אם יש ישראל אחר ששמע כל חזרת הש"ץ יעקור הש"ץ א"ע ממקומו קצת קודם רצה וישוב למקומו ויאמר עד הטוב שמך והישראל יקריא אותו והוא יעלה לדוכן והישראל יאמר עד המברך וכו' ויורד ממקומו ואומר קדיש שלם אבל ליטול ידיו א"צ כיון שעומד בתפלה וידיו נקיות יסמוך אנט"י שחרית ואם אין אחר ששמע חזרת הש"ץ בשלימות בזה שנינו בברכות שם דאם אינו מובטח שלא יתבלבל לא ישא כפיו ותתבטל הנשיאת כפים אמנם אם מובטח שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים לגמרי וכיצד יעשה יעקור רגליו מעט בעבודה וישוב למקומו ויאמר רצה עד הטוב שמך וכו' ועולה לדוכן ואחר יקריא אותו ואחר שלום ירד מהדוכן ויגמור שים שלום [כנ"ל ועמג"א סקל"ג שכתב בשם הב"ח דאפילו יש אחר ששמע והאחר אומר גם שים שלום מ"מ בעינן שיהא מובטח לחזור לתפלתו ואינו מובן כלל וגם המג"א השיג עליו ע"ש ועט"ז סקט"ו והעיקר כמ"ש ודו"ק]:

לד כתב רבינו הב"י בסעיף כ"ב משתדלין שיהא המקרא ישראל וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקריא אותם והחזן עומד ושותק עכ"ל וזהו מדברי הרמב"ם פרק י"ד ונתן טעם מדכתיב אמור להם הרי שישראל צריך להקריא להכהנים ולפ"ז בזה שנתבאר דביש כהנים אחרים לא ישא את כפיו אבל מ"מ גם אינו מקריא אלא עומד ושותק ודלא כמ"ש בסעיף ל"ב שבעצמו קורא כהנים ע"ש דזה אין לו לעשות ועכ"ז משתדלין לכתחלה שיהא המקרא ישראל כלומר שיהא הש"ץ ישראל (מג"א סקל"ד) כדי שלא נצטרך שאחר יקריא ולא הש"ץ אבל הלבוש כתב דגם זה לא לעיכובא ויכול הש"ץ הכהן להיות מקריא ג"כ ע"ש דהטעם דאמור להם אינו אלא אסמכתא בעלמא שיהא דוקא משל ישראל והרי בסוטה [ל"ח.] יש מי שסובר דווקא להיפך שיהא המקרא כהן ודריש אמור להם משלהם ע"ש ונהי דלא קיי"ל כן מ"מ דרשא דאמור להם הוא רק שיקריאו אותם אבל מי יהיה המקריא אין קפידא וכמדומני שגם המנהג כן הוא [עט"ז סקי"ז שכתב דפשטא דקרא הוא שהמקריא יהיה ישראל ודבריו תמוהים דא"כ היכי פליג ר"ח שם לומר דוקא להיפך שיהא המקריא כהן ע"ש]:

לה אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלושה ניגונים משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת ואין לנגן אלא נגון אחד מתחלה ועד סוף כן כתב רבינו הב"י בסעיף כ"א וקצת משמע מזה דעכ"פ נגון אחד ינגנו ולכאורה למה לא ישתוקו לגמרי ואולי דמזה יבואו לידי התעוררות והתלהבות לברך בכונה על דרך והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומנהג ישראל תורה:

לו ובשעה שהכהנים מברכים העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כדרך שעומדין בתפלה והעם יכוונו להברכות ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם ואין הטעם משום דכל המסתכל בכהנים בשעת הדוכן עיניו כהות כדאיתא בחגיגה [ט"ז.] דזהו רק בזמן המקדש כמבואר שם אלא הטעם שלא יסיחו דעתם ועוד כדי לעשות בזה זכר למקדש [סקל"ה וט"ז סקי"ט] וגם הכהנים עצמם לא יסתכלו בידיהם מהטעמים שנתבארו ולכן נהגו לשלשל הטלית הרבה על פניהם וידיהם חוץ לטלית ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית כדי שהם לא יוכלו להסתכל בהם והם גם לא יוכלו להסתכל, שהטלית מאפיל הידים וכן המנהג הפשוט אצלינו:

לז כה תברכו פנים כנגד פנים דכתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו [סוטה ל"ח.] לפיכך אמרו חכמים דעם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה שהרי אינם פנים כנגד פנים ולאו דווקא שיעמדו ממש כנגד פניהם אלא אפילו מהצדדין כיון שפנים כנגד פנים כלומר הכהנים פניהם כלפי מערב והישראל פניהם כלפי מזרח ודוקא צדדין שלפניהן ולא צדדין שלאחריהן והיינו כשיעשו קו יהיו אחורי הכהנים ולכן המנהג שכל העם הולכין מכותל מזרח להלן מפני שהאה"ק בולט הרבה והכהנים עומדים לפני הארון ולכן אותם שבמזרח יהיו בצדדים שאחורי כהנים ויש מי שכתב דכשעומד על מקומו המיוחד לו א"צ לסור דהוי כאנוס [ב"ח] אבל זהו רק כשהעם רב ודחוקים אבל כשיש מקום פנוי למה לא יסור לקיים כדין [מג"א סקל"ו] אבל אותן העומדין בחצר יכולין לעמוד שם כשפניהם כלפי הכהנים והמחיצה אינה מפסקת דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים [עירובין צ"ב: תוס' ד"ה תשעה] ויותר מזה אפילו עם שבשדות הם בכלל הברכה כיון דאנוסים הם כיון דטרודים במלאכתן ואינם יכולים לבא הרי הם בכלל הברכה אבל מי שאינו אנוס מחויב לבא ולשמוע הברכה [עט"ז סק"כ שרוצה ליישב דברי הב"ח בטעם דחוק מאד ע"ש]:

לח איתא בסוטה [ל"ח:] בהכ"נ שכולם כהנים אם יש יותר מעשרה אותם היתירים מעשרה יברכו ועשרה עונין אחריהם אמן ואף ע"ג דבישראלים לא קפדינן שדוקא עשרה יענו אמן זהו מטעם דהמצוה לכהנים לברך את ישראל ודי באחד כיון שנעשית המצוה כתקונה אבל כשגם השומעים כהנים צריכים עכ"פ יו"ד שומעים דאכל בי עשרה שכינתא שריא ולא בפחות ואי ליכא רק יו"ד כהנים כולם מברכים ולמי מברכים לאחיהם שבשדות ומי הם העונים אמן אמרינן בירושלמי פ"ה דברכות דהנשים והטף עונים אמן אחריהם ולמה לא אמרינן שמברכים להנשים והטף שהרי גם הם בכלל ברכה כדאמרינן בסוטה שם נ"ל משום דבעלי הנשים ואבות הטף מסתמא שומעים הברכות באיזה מקום ומתברכים וממילא דכל בני ביתם מתברכים דאטו הברכה על האיש לבדו ואם לא יראה ברכה באשתו ובפרי בטנו אין לך קללה יותר מזו כמובן כדכתיב אשתך כגפן פוריה בניך כשתילי זתים הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' ולכן אמרו רק לעם שבשדות [עט"ז סקכ"ב מג"א סקל"ז ולדברינו א"ש בפשיטות]:

לט בשעה שהכהנים מברכים לא יאמרו העם פסוקים אלא שותקים ושומעים ועונין אמן דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין כן פסקו בגמרא שם וזה שאנו אומרים הרבש"ע על ביטול חלום רע זהו מפני שיש סכנה בדבר התירו [ט"ז סקכ"ד] ועוד דבאמת אנו אומרים זה בעת שהכהנים מנגנים וגם פסוקים יכול אז לומר כמ"ש רבינו הרמ"א בסעיף כ"ו וז"ל ועכשיו שהכהנים מאריכים בנגונים הרבה נהגו לומר ג"כ פסוקים וכמ"ש לעיל סימן נ"ז לענין ברכו אך יותר טוב שלא לאומרן עכ"ל ויכול לאומרם בשעה שהש"ץ מקריא התיבה [מג"א סקל"ט] אך זהו כשמאריך קצת בהמשכת התיבה בנגינה אבל בלא"ה אין פנאי [ט"ז סקכ"ה] ואנו אין נוהגין לאמרן כלל ויותר טוב לשתוק ולכוין לקבל שפע הברכות כיון דאיפסקא הלכתא שלא לאמרן למה לנו כזה:

מ כהן לא יוסיף על הברכות ולא יאמר הואיל והקב"ה נותן לי רשות לברך אוסיף משלי כגון ה' אלהי אבתיכם יוסיף עליכם וכיוצא בזה ואסור לו לעשות כן ואם עשה כן עובר על בל תוסיף שהרי כתיב כה תברכו ולא יותר וק"ו שאסור לחסר ואם חיסר עובר על בל תגרעו ומ"מ כהן שנשא כפיו ואח"כ הלך לבהכ"נ אחר ומצא צבור שלא הגיעו עדיין לברכת כהנים יכול לישא את כפיו פעם אחרת ואינו עובר על בל תוסיף דבל תוסיף אינו שייך אלא במוסיף על עצם המצוה אבל לא בעושה המצוה כמה פעמים וכמו נטילת לולב שיכול ליטול הלולב הרבה פעמים ביום ומ"מ אם לא בירך אינו עובר בעשה כיון שכבר בירך פעם אחת וטוב שיצא מבהכ"נ שלא יוציאו עליו לעז ובכל שנתבאר ושיתבארו שלא יעלו לדוכן יצאו מבהכ"נ [ט"ז סקכ"ו]:

מא כהן העומד בתפלה אם יש שם כהנים אחרים לא יפסיק ואם אין שם אף כהן אחר זולתו יפסיק ויעלה לדוכן ואע"ג דלדבר אחר אסור להפסיק בתפלה נשיאת כפים שאני שהיא מ"ע וכיון שזולתו לא תתקיים המצוה מחויב להפסיק ואם אמרו לו לעלות לדוכן אפי' יש שם כהנים אחרים צריך להפסיק שלא יעבור בעשה וכן כהן שלא התפלל עדיין ומצא ציבור מתפללין ועומדין אצל נשיאת כפים יעלה לדוכן ואח"כ יתפלל שאין התפלה מעכבתו ואם רואה שיעבור זמן התפלה ילך חוץ לבהכ"נ ויתפלל ואם אמרו לו לעלות מחויב לעלות שלא יעבור בעשה [מג"א סקמ"א] דזהו דאורייתא ותפלה דרבנן וכן אם אין כהן בלעדו מחויב לעלות אף שיעבור זמן תפלה ואם רואה שיעבור זמן ק"ש יאמר פסוק ראשון ויעלה לדוכן אע"פ שיש עוד כהנים [נ"ל]]]:

מב יש דברים שרבנן גזרו בכהנים שלא יעלו לדוכן כגון שיש לו מום בפניו או בידיו שהם מקומות הנגלים מאד והיינו שידיו בוהקניות מנומרים בנקודות דקות או עקומות או עקושות והיינו כפופות לצדיהן או שאינו יכול לחלק אצבעותיו ומום בפניו ג"כ כשפניו משונים משארי בני אדם אמרו חכמים שלא יעלה לדוכן מפני שהעם מסתכלין בו ולא ישמעו הברכות ומוטב שיצאו מבהכ"נ מלבטל העם ממצוה ואפי' אמרו לו לעלות אינו עולה ואינו עובר בעשה שהרי אינו עולה מצד תקנת חכמים ויש כח ביד חכמים לעשות כן וכן למי שיש לו מומין ברגליו במקום שהולכין יחיפין בלא בתי שוקיים וכן מי שרירו יורד על זקנו או עיניו דולפות דמעה או סומא אפילו באחד מעיניו לא ישא את כפיו וכל אלו אם הם רגילים בעירם שמכירים אותם יעלו לדוכן דכיון שרגילין בהם לא יסתכלו בהם מצד מומן שאין זה חדש אצלם ואפילו הוא סומא בשני עיניו יכול לעלות לדוכן והרי הוא ככל הכהנים וכל ששהה ל' יום בעיר מקרי רגיל בעירו ודוקא בעירו אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת אפילו שהה שם ל' יום לא מקרי רגיל דכאורח הוא אצלם ומסתכלין בו ולא חשיב רגיל אלא כשבא לדור שם בקביעות דאז בל' יום מקרי רגיל ולאו דוקא לדור בה לעולם אלא כלומר ישיבה קבועה לזמן כגון שבא להיות שם מלמד או סופר או משרת או אומנות לשנה או אפילו חצי שנה מקרי רגיל בעירו בשנשתהה שלושים יום [והב"ח מתיר אפילו באקראי]:

מג וכל זה הוא במקומות שידיהם ופניהם של הכהנים מגולות בשעת הדוכן דאז יש חשש שיסתכלו בו אבל אם מנהג המקום שהכהנים ישלשלו הטלית על פניהם אז אין חשש הסתכלות במומין בפניו ואם המנהג שגם ידיהם תחת הטלית כמו שהמנהג אצלינו אז אין חשש גם במומין בידיו אבל במקום שאין מנהג לעשות כן אפילו רוצים עתה לעשות כן אינו מועיל דזה עצמו יגרום הסתכלות מפני השינוי שעושים [מג"א סקמ"ה] אבל מה שהעם מכסים פניהם בטליתיהם אינו מועיל דכמה בחורים איכא שאין להם טלית ועוד דהשומעים פעמים מגלים פניהם משא"כ הכהנים ולכן לא מהני זה [עט"ז סקכ"ח שהקשה זה ולפמ"ש ל"ק מידי]:

מד ויש בזה שאלה דמשמע להדיא דרק משום הסתכלות גזרו רבנן ומדינא מותר בעל מום לעלות לדוכן ולמה לא יפסול מדינא כמו שפסול לעבודת בהמ"ק דהא איתקש ברכה לשירות כמ"ש [ט"ז סקכ"ז] והתשובה בזה משום דבברכת כהנים כתיב דבר אל אהרן ואל בניו אף בעלי מומין במשמע כמו שפי' רש"י בפרשת אמור ע"ש [שם] ועוד דאין זה שאלה כלל דבבעל מום כתיב בפ' אמור אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב הרי שפירשה התורה מפורש דרק להקרבה אסור ולבד כל זה דבר זה מפורש בגמרא בתענית [כ"ז.] אי מה כהן משרת בעל מום לא אף מברך וכו' הא איתקש לנזיר וכתבו התוס' דמכאן מבואר דבעל מום מותר בנשיאת כפים ע"ש ובתוס' שלהי מנחות [ופלא שתוס' הביאו שם מתענית לעמידה הקשתיו ולא לדבר אחר ע"ש ולא נמצא זה כלל בתענית וכבר הרגישו שם בגליון ע"ש]:

מה וכן אם היו ידיו צבועות אסטיס ופואה והם מיני צבעים שא"א להסירן על ידי רחיצה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם אבל ידיו שחורות מפיח התנורים יכול לרוחצן ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו דלא יסתכלו מפני שמורגלים בכך וכן אם היה רגיל בעירו מותר [ב"י] וכן במקומות שהידים מכוסות תחת הטלית כמ"ש וכן מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן וחיתי"ן ההי"ן וכיוצא בזה במקום שכולם מדברים כראוי לא ישא את כפיו מפני שאינו אומר הברכות כראוי וזהו בימיהם ובמדינתם אבל אצלינו הכל קורין לאל"ף כמו עי"ן ועי"ן כמו אל"ף ואפילו כהן שאינו יכול לומר שי"ן ימנית כמו שבולת סבולת אין חשש אצלינו דהרבה יש כמוהם ואין זה שינוי גדול בהאות [עט"ז סק"ל]:

מו תנן במגילה [כ"ד:] דקטן אינו נושא את כפיו ובסוכה ספ"ג (מב.) אמרו דקטן היודע לישא כפיו חולקין לו תרומה ומשמע דקטן נושא כפיו ובספ"ק דחולין (כד:) אמרו דאפילו גדול כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא כפיו ע"ש וכתבו התוס' והרא"ש שם דגם חילוקים יש דקטן שלא הביא שתי שערות אינו נושא כפיו כלל כשהוא לבדו אבל עם כהנים אחרים נושא כפיו וזהו הך דסוכה ודמגילה וכשהביא ש"ש יכול לישא כפיו גם כשהוא לבדו אך זהו באקראי אבל לישא כפיו בקביעות אינו אא"כ נתמלא זקנו והיינו הך דחולין דשם מיירי בעניני ש"ץ קבוע וכך פסק רבינו הב"י בסעיף ל"ד וכתב דנתמלא זקנו מקרי כשהגיעו שניו לפרק זה אע"פ שלא נתמלא עדיין ע"ש:

מז ודברי הרמב"ם בזה צ"ע שכתב בפט"ו דין ד' השנים כיצד כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו ולהדיא משמע דקודם לכן אינו נושא כפיו כלל שהרי חשבה בין כל הפסולין והן אמת גם הטור כתב כן וז"ל קטן או אפילו גדול שלא נתמלא זקנו אינו נושא כפיו אמנם הטור מסיים וה"מ הוא לבדו אבל עם אחרים משידע לישא כפיו נושא עמהן עכ"ל ולפ"ז יפרש הך דחולין כשהוא לבדו וכן הך דמגילה והך דסוכה עם אחרים ואין לשאול אהך דמגילה מאי איריא קטן אפי' גדול נמי כל שלא נתמלא זקנו דודאי כן הוא אך במגילה לא מיירי בדינא דנשיאת כפים אלא בדיני קטן וקחשיב גם הך דנשיאת כפים אבל על הרמב"ם קשה ויש מי שכתב דגם הרמב"ם ס"ל חילוק זה [ב"י] וזהו ודאי תימה דא"כ למה לא הזכיר. ויש מי שכתב דהרמב"ם פי' הך דסוכה דרק אם יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה ולישא כפיו אינו רשאי (לח"מ) וזה דחוק יותר אמנם לחנם טרחו בדבריו דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת בסוכה כמבואר מדבריו ספי"ב מתרומות דחשיב בין עשרה שאין חולקין להן תרומה קטן שאינו יודע לשמור חוקו ע"ש וכן הוא בתוספתא פ"א דחגיגה ע"ש ולא קאי כלל על נשיאת כפים אלא שאינו יודע לשמור הנהגתו בדרך בר דעת [עכ"מ שם שפי' לשמור חוקו הוא על נשיאת כפים ודבר תמוה הוא]:

מח ואין לתמוה בין לשיטת הרמב"ם דכשלא נתמלא זקנו אינו נושא כפים כלל ובין לשיטת הטור דאינו עולה לבדו ובין להתוס' והרא"ש דאינו יכול בתמידות לעלות לדוכן לבדו ואם אין אחר בטלה נשיאות כפים מנ"ל לחז"ל לומר כן והא גדול חייב בכל המצות דנ"ל דילפינן זה כיון דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו וגו' ואהרן ובניו נתמלאו זקנם ולכן מדין תורה פטור לגמרי כפי שיטת הרמב"ם ולהטור כשיש עמהם אחרים הלא חובה על אחרים ולשיטת התוס' והרא"ש לא מדמינן לאהרן ולבניו רק אם היה בתמידות כאהרן ובניו [כנלע"ד ועט"ז סקל"א שכתב דלכן לא הביא הטור חילוק דאקראי מפני שהיה באשכנז שאין נושאין כפיהן רק ביו"ט והכל הוה אקראי ע"ש ודבריו תמוהים דאטו מפני זה אין להטור לכתוב למען הספרדים ועוד דבעיקר הדבר אינו כן שהרי הרא"ש ברח לספרד עם כל בניו כידוע והעיקר כמ"ש דהטור אינו מחלק בזה והך דמגילה לאו דוקא קטן אלא משום דמיירי שם במילי דקטן וכ"כ הלח"מ ע"ש ועוד דהרי הטור לא הזכיר כלל מנהג זה ודו"ק]:

מט ולפ"ז אני אומר במה שכתבו רבותינו בעלי הש"ע ס"ס זה כהן אע"פ שהוא פנוי נושא את כפיו וי"א דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה עכ"ל והביאו זה בשם הזוהר פרשה נשא ברעיא מהימנא [ד' קמ"ה:] וזו לשון הזוהר משום דלית שכינתא שריא במאן דלא אינסיב וכו' ובגין כך כתיב דבר אל אהרן ואל בניו וכו' עכ"ל ולכאורה דברים תמוהים המה דמנ"ל לומר כן ועוד שהקשו על זה והרי רק כה"ג ביוה"כ היה אסור לעשות עבודתו בלא אשה [מג"א ס"ק ס"ד] ולדברינו א"ש ולזה רמיז הזוהר במ"ש ובגין כך כתיב דבר אל אהרן ואל בניו וכו' כלומר דבעינן דומיא דאהרן ובניו שהיה להם נשים וגם שמחה ילפינן משם דכתיב (ויקרא ט כד) וירא כל העם וירונו ובזה יש ליתן גם טעם נכון במה שאין אנו נושאין כפים רק ביו"ט מפני שאז הוא זמן שמחה משום דכתיב כה תברכו ובעינן דומיא דאהרן ובניו באותו היום שנשאו כפיהם בשמיני למילואים שהיתה אז שמחה שלימה:

נ ודע שעל מה שכתב רבינו הב"י קטן שלא הביא ש"ש אינו נושא כפיו כתב אחד ממפרשי הש"ע [מג"א סקמ"ח] וז"ל משמע אפילו הוא בן י"ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה עכ"ל ומשמע מלשון זה שאין סומכין על השנים כבכל דיני דאורייתא דלא אמרינן חזקה שהביא סימנין והוא תימה דמאי ברכה לבטלה איכא הא אפילו קטן נושא את כפיו עם שארי כהנים וכל הברכות מברך הקטן ועוד דלדעת התוס' אין בברכה לבטלה רק איסור דרבנן [מג"א בסימן רט"ו] ובדרבנן הא סמכינן על חזקה שהביא סימנים ולכן העיקר לדינא דכשבא לשנת י"ג ויום אחד מחזקינן ליה כגדול לענין נשיאת כפים בסתמא [א"ר סקנ"ח] אא"כ ידענו בבירור שלא הביא סימנים [עמחצה"ש שנדחק לפרש גם בדברי המג"א כן אבל לא משמע כן וגם הפרמ"ג לא תפס כן בכוונתו ע"ש ולדינא העיקר כמ"ש הא"ר ודו"ק]:

נא כתב הרמב"ם בפט"ו דין ו כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעים נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננין אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק ה"ז נושא את כפיו ואין מונעין אותו לפי שזו מ"ע על כל כהן וכהן שראוי לנשיאות כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות ואל תתמה ותאמר מה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם הכהנים עושים מצוה שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו עכ"ל וזה כר"ע בחולין (מ"ט.) דואני אברכם קאי על ישראל שהקב"ה מברכם ע"ש ויותר מזה איתא בירושלמי פ"ה דגיטין [ה"ט] וזו לשונם שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכנו אמר הקב"ה ומי מברכך [האם] לא אני מברכך שנאמר ושמו וכו' ע"ש:

נב אבל הרמב"ם שם מקודם כתב כהן שהרג את הנפש אף ע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו ובפרשכם את כפיכם אעלים עיני מכם וכהן שעבד כוכבים בין בזדון ובין בשגגה בין באונס אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני הבמות וגו' וברכה כעבודה היא שנאמר (מלכים ב, כג ט) לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר לכוכבים אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם ושאר העבירות אין מונעין עכ"ל והך דהרג את הנפש הוא בברכות [ל"ב:] והך דכוכבים הוא שלהי מנחות והך דהרג את הנפש סותר להירושלמי ופסק כש"ס דילן ויש מי שאומר דהירושלמי מיירי רק בחשד דשפיכות דמים [ב"י] אמנם רש"י פסק דכששב יכול לעלות לדוכן [טור] וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ל"ה שיש להקל על בעלי תשובה שלא לנעול דלת בפניהם והכי נהוג עכ"ל וכ"כ רבינו הב"י בסעיף ל"ז גבי נהפך די"א שאם עשה תשובה נושא כפיו וכן עיקר ע"ש וכ"כ דאם נאנס לדברי הכל מותר לישא כפיו עכ"ל ותימה נהי דלא פסק כהרמב"ם אבל איך כתב לדברי הכל מותר והא הרמב"ם אוסר [ובבדק הבית נדחק בזה]:

נג מל תנוק ומת נושא את כפיו שהרי הוא כיון למצוה ועוד שמא היה מת בלא"ה ועוד דשמא היה נפל ועוד דשמא הרוח בלבלתו ומצינו סברא זו בגיטין [ע':] לענין גלות כשהרג בשוגג ולא מת מיד ע"ש וה"נ לענין זה במילה וכן כשהרג בשוגג ולא מת מיד [מג"א סקנ"ב] וכן אפילו העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים כיון דלא נתברר הדבר מותר לו לישא את כפיו ומיהו אם יודע שהאמת כן הוא ששפך דמים לא ישא את כפיו אך בעשה תשובה יש להקל, שלא לנעול דלת כמ"ש וערל שמתו אחיו מחמת מילה י"א שפסול לנשיאת כפים כמו לעבודת קרבנות [ב"ח] וי"א שכשר [מג"א סקנ"ד] דלאו לכל מילי איתקש ואולי אף ערל במזיד כשר [שם] דשארי עבירות אין מעכבות ומיהו למעשה קשה להקל דנראה דהיקש גמור הוא לעבודה וכן דעת גדולי אחרונים [ט"ז סקל"ה וא"ר סקס"ט וכנסת הגדולה]:

נד כתב הרמב"ם בפט"ו דין ד' מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכה מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהיה מזוג אע"פ ששתהו בכמה פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו וכמה הוא רביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בגודל וזהו האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה והוא אגודל והוא הנקרא בוהן יד עכ"ל וגם אפילו שתה יין מגיתו דעדיין אינו יין יפה פסול כמו בעבודה [מג"א סוף סקנ"ה] וי"א דזה שהוקשה ברכה לעבודה הוי אסמכתא בעלמא [ב"י] וי"א דהיקש גמור הוא [ט"ז סקל"ה] ונ"מ לענין שאר משקים כמו שיתבאר:

נה ודע דשארי משקים לבד יין בעבודה אסור בלאו אבל אין בה מיתה כביין ולפ"ז בנשיאת כפים כשהוא שתוי משאר משקים כמו מיי"ש ומי דבש ושכר י"א דאסור כמו בעבודה [ט"ז ט"ז שם] כיון דהיקש גמור הוא אמנם בתענית [כ"ז.] מפורש דאסמכתא בעלמא הוא ע"ש ולכן באמת כתב רבינו ירוחם [הובא בב"י] דשכור דוקא כשהגיע לשכרותו של לוט לא ישא כפיו עכ"ל וכוונתו לשארי משקין [פרישה] וביאור דבריו דבתענית שם ילפינן איסור יין בנשיאות כפים מנזיר ע"ש ונזיר הא מותר לגמרי בשארי משקין ובעבודה ג"כ ליכא מיתה בשארי משקין ולכן בנשיאת כפים מותר לגמרי ורק בהגיע לשכרותו של לוט דאז פטור מכל המצות ולכן אין לו לישא כפיו [וזהו כוונת המג"א סקנ"ה] מיהו רבינו הב"י בספרו הגדול כתב אף ע"ג דגם איהו ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא מ"מ דעתו דגם בלא הגיע לשכרותו של לוט אסור לעלות לדוכן ולא גרע מתפלה שנתבאר בסימן צ"ט דגם בלא הגיע לשכרותו של לוט אסור לו להתפלל וכן נראה עיקר לדינא [והמג"א שם חלק על הב"י ולא נתבררו לי דבריו ע"ש ודו"ק]:

נו כבר נתבאר דשארי עבירות אין מונעין נשיאות כפים ויש מי שאומר דזהו דוקא בשעשה תשובה [מג"א סקנ"ו בשם ראנ"ח] ודברים תמוהים הם דלהדיא מבואר מדברי הרמב"ם והירושלמי שהבאנו דאפילו הוא רשע עתה מ"מ יכול לעלות לנשיאת כפים ואין לפקפק בזה כי אין שום ספק בזה:

נז דבר פשוט הוא דחלל לא ישא את כפיו דיצא מקדושת כהונה אבל כהן כשר שבא על נשים מאיסורי כהונה לא חילל את עצמו מכהונה דזרעו מחלל ולא את עצמו ומ"מ תנן בבכורות (מ"ה:) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה והתם לענין עבודת בהמ"ק מיירי ולענין נשיאת כפים אינו מבואר איך הדין והרמב"ם והטור לא הזכירו זה כלל ואמנם רבינו הב"י בסעיף מ' כתב כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון ואפילו גירשה או מתה פסול עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם עכ"ל וביאר הטעם בספרו הגדול דכיון שקנסוהו חכמים לעבודה פשיטא שפסול מדרבנן לכל דיני כהונה עד שידור הנאה על דעת רבים וכ"כ הרשב"א בתשובותיו ע"ש. ובודאי כן הוא דנ"ל דלענין זה חמור בזמה"ז מבזמן הבית דבזמן הבית אולי היה די לקונסו שלא יעבוד בבהמ"ק אבל בזמה"ז אם לא נקנוס אותו בנשיאת כפים ובעליית ראשון לתורה במה נקנוס אותו וזה הלא ראינו ממשנה דבכורות דחכמים עשו שיקנסו אותו:

נח ובבכורות שם תנן דכהן המטמא למתים פסול לעבודה עד שיקבל עליו שלא לטמא עוד למתים ובזה לא הצריכו חז"ל שידור הנאה ורק באיסורי ביאה שיצרו תוקפו הצריכו שידור הנאה ולא בעבירה שאין לה תקיפת היצר וכיון שזהו מטעם קנס לכן גם בזה כתב רבינו הב"י בסעיף מ"א נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים עכ"ל ותמיהני דמלשונו משמע דאם נטמא רק פעם אחד פסול ומלשון המשנה שהבאנו משמע דוקא כשרגיל לטמא א"ע ולא כשטימא א"ע פעם אחד שהרי שנינו המטמא למתים ולא המטמא למת וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם בפ"ו מביאת מקדש וכן על נשים כתב כהן שהיה נושא נשים בעבירה משמע שרגיל לעשות כן אבל אם עשה פעם אחת מגרשה ודיו וצע"ג כי נלע"ד העיקר לדינא כמ"ש:

נט ובזה שכתב שידור ע"ד רבים וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מביאת מקדש ע"ש ובודאי לפי סוגית הש"ס בבכורות שם ובגיטין [ל"ו.] לא הוצרך לזה רק אם א"צ לפרט את הנדר דאז חיישינן שמא ילך אצל חכם ויתיר את הנדר ולכן צריך ע"ד רבים דאין לזה התרה אבל אנן דקיי"ל ביורה דעה סימן רכ"ח דצריך לפרט את הנדר א"צ ע"ד רבים ודברים רבים נאמרו בזה [עמג"א סקנ"ח וב"ש באה"ע סימן צ"ו וא"ר] ולי נראה פשוט דודאי כל מאי דמצינן לאחמורי עליה מחמירינן ובגמרא הוא להיפך דפריך על המשנה דמדירין אותו וניחוש שמא יתיר אצל חכם ומשני דצריך לפרט וכו' ופריך הניחא וכו' ומשני דמדרינן ע"ד רבים כלומר דאז לכ"ע מועיל אבל אינו מבואר דלמ"ד צריך לפרט את הנדר א"צ ע"ד רבים ולמה לא נעשה החיזוק היותר שיכול להיות:

ס כתב רבינו הרמ"א בסעיף מ"א די"א דמי שיש לו בת שנתחלפה לכוכבים או שזינתה אין מחוייבין עוד לקדשו כי אביה היא מחללת עכ"ל וכתבו דעיקר חובתו הוא משום זנות דהיה לו לשמרה שלא תתייחד עם אדם כמו שאמרו בכתובות [מ"ה.] ראו גידולים שגידלתם לפיכך סוקלין אותה על פתח בית אביה ע"ש וכתבו דכשנתחלפה ודאי זינתה דבשארי עבירות מה יכול האב לעשות [מ"א סקס"ב וא"ר] וגם כתבו דזהו רק לענין לחלוק לו כבוד לפתוח ראשון בתורה או במסיבה אבל עולה הוא לנשיאת כפים [שם וט"ז סקל"ו] ולפ"ז לא ידעתי למה כתבה בסי' זה ובאמת בספרו דרכי משה כתב דין זה בסימן קל"ה לענין קריאת התורה וכן במקור הדין במרדכי סנהדרין פ"ז מפורש זה לענין קריאת התורה ונ"ל שבש"ע בטעות העתיקוה בסי' זה ומקומה בסימן קל"ה וכבר כתבנו דחלל אינו נושא כפיו ואפילו חלל דרבנן כגון שנשא אביו חלוצה דהוה דרבנן ופרטי דיני חלל נתבאר באהע"ז סימן ז' ע"ש:

סא אונן אסור לו לישא כפיו דהא אסור בעבודה ונשיאת כפים היא עבודה [מג"א סקס"ד] ועוד דהא פטור מכל מצות האמורות בתורה ואבל בימי אבלו והיינו תוך ז' לא מצינו שיפטור ממצוה זו ולכן טוב שיצא מבהכ"נ קודם הדוכן מיהו אם קראוהו מחויב לעלות או כשהיה בבהכ"נ בשעה שאמר הש"ץ כהנים וגם בשבת יצא מבהכ"נ וי"א דבשבת יעלה לדוכן ויקיים העשה [פר"ח] ונראה דאם אין שם כהן אלא הוא ודאי דצריך לעלות [עמג"א סקס"ה וצ"ע וגם הלשון מגומגם ע"ש]:

סב אמנם רבינו הרמ"א כתב בסעיף מ"ג די"א דכל זמן האבלות אפילו עד י"ב חדש על אביו ועל אמו אינו נושא כפיו וכן נוהגין במדינות אלו עכ"ל ועל שארי קרובים עד ל' ובודאי תמוה מנהג זה וה"ז בכלל כל המנהג שנהגו במדינתנו שלא לעלות לדוכן כל השנה כמו שיתבאר ואין לזה טעם נכון רק במה שבארנו בסעיף מ"ט ע"פ דברי הזוהר ע"ש וכתב רבינו הב"י בסעיף מ"ד כהן אע"פ שהוא פנוי נושא את כפיו ורבינו הרמ"א כתב די"א דאינו נושא כפיו דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה והמברך יש לו להיות בשמחה ונהגו שנושא כפיו אע"פ שאינו נשוי ומ"מ הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו רק שלא יהא בבהכ"נ בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם עכ"ל דבקראו אותם לעלות או שהיו בשעת אמירת כהנים עוברים בעשה כשלא יעלו וגם זהו מהדברים התמוהים ובארנו שם בסעיף מ"ט האמנם אצלינו המנהג שהבחורים הכהנים עולים לדוכן ובפרט שאצלינו היא מצוה חביבה רק ביו"ט ונכון הוא מאד:

סג כתב רבינו הרמ"א נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפיהן אלא ביו"ט משום שאז שרויים בשמחת יו"ט וטוב לב הוא יברך משא"כ בשאר ימים אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם ואפילו ביו"ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מבהכ"נ וישמחו בשמחת יו"ט. וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים אומר הש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו כדלעיל סימן קכ"ז ויוה"כ נושאים בו כפים כמו ביו"ט [אף שאין בו שמחה דאכילה ושתיה] ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה ויש מקומות אפילו בשחרית עכ"ל וזהו מפני עצם קדושת היום הקדוש הזה:

סד והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מ"ע דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא אבל מה נעשה וכאלו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן. ומצד הדין י"ל ע"פ מ"ש בסעיף מ"ט ע"פ הזוהר דבעינן שמחה דומיא דאהרן ובניו בשמיני למילואים ולזה נאמר כה תברכו אמנם זה שהיה מנהג מקדם דיו"ט שחל בשבת לא היו נושאים כפיהם כבר נתבטל בימינו כי אין במנהג זה טעם וריח כמו שהאריכו מפרשי הש"ע בזה [ט"ז סקל"ז ומג"א סק"ע] ובעל קרי מותר בנשיאת כפים [ב"י] והמחמיר לטבול תע"ב אמנם בא"י ובמצרים ובכל אזיא נושאים הכהנים כפיהם בכל יום:

סה אלו מקומות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון כלומר שמטים פניהם לשם כדי שתתפשט הברכה לכל הצדדים [א"ר] ואלו הן יברכך וישמרך אליך ויחנך אליך לך שלום וכתב רבינו הרמ"א בסעיף מ"ה ונוהגין שמאריכין בנגון אלו התיבות כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפ"ע עכ"ל כלומר דבברכת כהנים יש ששה ברכות כמו שפי' רש"י בחומש ואלו הן יברכך ברכה אחת וישמרך שניה אליך והיא סוף ברכה דיאר שלישית ויחנך רביעית אליך דישא הוא סוף ברכה דישא והיא חמישית ולך שלום ששית ולכן גם יברכך מקרי סוף ברכה כיון שהיא ברכה בפ"ע ואליך דויחנך היא סוף ברכה דיאר ואליך דישא היא סוף ברכה דישא ולך שלום ברכה אחת היא [ומיושב קושית מג"א בסקע"ב] ואומרים הרבש"ע כמ"ש בסימן ק"ל ואימתי אומרים זה בשעה שמאריכים הכהנים בנגונים בסופי הפסוקים וישמרך ויחנך שלום אך לא בעת אמירות התיבות אלא כשהש"ץ מסיים וישמרך מנגנים והעולם אומרים רבש"ע וכשמסיימים אומרים הכהנים וישמרך וכן בויחנך וכן בשלום והמקריא והיינו הש"ץ לא יאמר הרבש"ע דאסור לו להפסיק אלא עומד ושותק [עמג"א סקע"ג דמשמע מדבריו שהכהנים מנגנים בתוך התיבה עצמה בסופה ואין כן המנהג אצלינו. וגם אם מקריא אחר לא יאמר רבון]:

סו כתב רבינו הרמ"א בסוף סי' זה אסור להשתמש בכהן אפילו בזמה"ז דהוה כמועל בהקדש אם לא מחל על כך עכ"ל ולכאורה אינו מובן דאם הוה כמועל בהקדש מאי מהני מחילה. ולכן יש לנו לבאר דין זה שנתחבטו בו ראשונים ואחרונים ומקור הדין מירושלמי פ"ח דברכות [ה"ה] והכי איתא שם דרבב"ח ור' חונא היו יושבין ואוכלין ורבי זעירא עומד ומשמש עליהם והושיט להם כוס ושמן ביד אחת וב"ה אומרים שם שנוטל השמן בימינו והכוס בשמאלו וא"ל רבב"ח לר"ז האם ידך השנית קטוע שאתה הבאתן בידך האחת וכעס אביו של רבב"ח עליו וא"ל לא דייך שאתה יושב והוא עומד ומשמש ועוד דר' זעירא כהן ואמר שמואל המשתמש בכהונה מעל אלא שעוד אתה מבזה אותו לכן גוזרני שאתה תעמוד ור' זעירא יושב ואתה תשמש לו ומנין שהמשתמש בכהונה מעל אמר ר"א בשם שמואל דכתיב בעזרא [ח'] כשמסר להכהנים כסף וזהב וכלים לבהמ"ק אמר עזרא אתם קודש לה' והכלים קודש מה כלים המשתמש בהם מעל אף המשתמש בכהנים מעל עכ"ל הירושלמי ויש לדקדק דאם כן למה שתק אביו של רבב"ח עד שביזהו ולא מיחה בו מה שר' זעירא שימש לפניהם:

סז ובהגהמי"י פ"ג מעבדים בדין דאין עבד כהן נרצע אבל מותר למכור אותו בעבד עברי כתב דמזה משמע דשירות כהן מותר וקשה מזה הירושלמי דהמשתמש בכהונה מעל ונשאר בקושיא ע"ש ותימה מאי קא ק"ל הא מזה הירושלמי עצמו מוכח דמותר שהרי ר' זעירא שימש לפניהם. והסמ"ג במ"ע פ"ג בדין עבד עברי תירץ זה וז"ל הסמ"ג מכאן יש להוכיח דאע"ג דאמר בירושלמי דברכות המשתמש בכהונה מעל מ"מ בשכר מותר להשתעבד בו עכ"ל ואינו מובן אטו העבד עברי נוטל שכר והלא נמכר בגניבתו ובמרדכי גיטין בהגהות הביא [עט"ז סקל"ט] מעשה בכהן שיצק מים ע"י רבינו תם והקשה תלמיד אחד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמה"ז דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה התלמיד א"כ כל מיני קדושה לא לעביד להו ושתק ר"ת והשיב רבינו פטר דנהי שיש בו קדושה יכול למחול כדאמרינן אין עבד כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואי לאו האי טעמא היה יכול להשתעבד בו עכ"ל ותשובתו של ר"ת אינה מובנת כלל ואיך אמר שאין קדושה בזמה"ז והרי מעשה דירושלמי היה בזמן הזה בזמן האמוראים:

סח האמנם בירור הדברים כן הוא דהתורה קידשה את הכהנים לעבודת בהמ"ק וקראן [הכתוב] קדושים כדכתיב (ויקרא כא ו) קדושים יהיו לאלהי[ה]ם וגו' כי את אשי ה' [לחם אלהיהם] הם מקריבים והיו קדש וגו' וגם עלינו צוה הקב"ה שנקדש אותם כדכתיב (ויקרא כא ח) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך וגו' וזהו ציוי שאנחנו נקדש אותם וצריך ביאור דבשלמא הקב"ה שקידשם שיעבדו במקדש ושלא ישאו לנשים גרושות וזונות שפיר אבל אנחנו האם בידינו להקדישם אך פירושו הוא שאתה תכבדנו בדבר של קדש ולזה אמרו חכמים בגיטין [נ"ט:] וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כלומר שיהא מכובד עליך ולפ"ז הדבר ברור דבמה שהקב"ה קידשם אין כח בידם לשנות ולאו בדעתם הדבר תלוי דגזירת מלך היא אבל במה שעלינו לקדשם כלומר לכבדם הלא בידם למחול שהרי אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ולכן בכל דבר יכול למחול ורק בקריאת התורה לברך ראשון תקנו חכמים שאינו יכול למחול מפני דרכי שלום ויתבאר בסי' קל"ה. ודע דשם מעילה לאו דוקא בחיוב קרבן מעילה וכל עבירה נקראת מעילה כדכתיב {{ממ|דברי הימים א, ה כה וימעלו בה' אלהי אבותם ואונקלוס תרגם על מעילה לשון שקר ע"ש וכן כתיב (במדבר ה ו) למעל מעל בה' על דבר פעור ולהדיא שנינו במעילה [י"ח.] אין מעילה אלא שינוי וכן הוא אומר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכן הוא אומר וימעלו וכ'ו ע"ש דכל שעושה דבר נגד התורה נקרא מועל ובזה א"ש הכל כמו שנבאר בס"ד:

סט דר' זעירא כששימש לרבב"ח ולר' חונא ברצונו הטוב לא היה לאביו של רבב"ח מה להתרעם אך כשרבב"ח גער בו שלא שימשו כהוגן ופגע בכבודו ונמצא כאלו מוכרח לשמשו ולכן כעס אביו וא"ל לא דייך שאתה יושב והוא עומד ומשמש כלומר שחולק לך כבוד ועוד שהוא כהן ומחל על כבוד כהונתו אלא שעוד אתה מבזה אותו ונמצא שאתה מכריחו לשמשו והמשתמש בכהונה מעל כלומר המשתמש שלא ברצון הכהן עובר עבירה שמשנה קדושת שמים שהתורה צותה וקדשתו ואתה מבזה אותו ואמר שמואל מדאמר עזרא אתם קדש והכלים קדש מה כלים המשתמש בהם שלא ברשות מעל אף כהנים המשתמש בהם שלא ברשות מעל כלומר עובר עבירה:

ע ולפ"ז שפיר מקשה בעל הגהמי"י שהרי מוכרין עבד עברי מפני גניבתו והוה המכירה בע"כ כמובן והרי המשתמש בכהונה שלא ברצונו מעל אמנם הסמ"ג תירץ דבשכר מותר להשתמש בו כלומר דהא אם השכיר עצמו לרצונו מותר שהרי מוחל על כבודו וא"כ לא תהא קטנה רצון התורה מרצונו דהתורה השכירה אותו כדי שישלם גניבתו והוא מוכרח לקבל עליו רצון התורה שיאמר רוצה אני וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כבגיטין וקרבנות כידוע:

עא ור"ת ס"ל כן דעיקר קדושתם הוא בשעה שנושאים בגדי כהונה ולהדיא אמרינן בזבחים [י"ז:] וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהן עליהן כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. אך לפ"ז למה אמרו קדשתו לפתוח ראשון וכו' והא אין בגדיהם עליהם ולכן ס"ל לר"ת דבזמן שבגדיהן עליהן אין קדושתן בידן ואין יכולין למחול אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן קדושתן בידם ויכולין למחול וזהו שרמז ליה ר"ת בתשובתו והתלמיד לא הבין עד שהסביר לו רבינו פטר וכוונת ר"ת היתה שכיון שכשאין בגדיהן עליהם יכולין למחול ובפרט שכבוד הוא לשמש לאדם גדול כר"ת ומובן הדבר שר"ת לא היה נאה לפניו לומר בעצמו כן ולכן רמיז לו דדוקא כשבגדיהם עליהם לא מהני מחילתו אבל עכשיו מהני והתלמיד לא הבין עד שרבנו פטר הסביר לו:

עב ולפ"ז הדין ברור דכהן ברצונו יכול לשמש ולשרת כרצונו ודלא כמי שאומר דכשלא יגיע להכהן הנאה אסור ולא מהני מחילתו [ט"ז סוף סקל"ט] וכבר השיגוהו [א"ר סק"צ ובאה"ט סקפ"ג] וכן לא נראה לענ"ד מי שכתב שבכהן ע"ה מותר להשתמש [מל"מ שם] דאטו התורה חילקה בין ע"ה לת"ח והרי מבואר לקמן סימן קל"ה דהמנהג הפשוט דאפילו כהן ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל ע"ש וכן יש שכתב להקל משום דהאידנא ליכא מיוחסי כהונה וחלילה לומר כן ולהטיל דופי בקדושת כהנים וכבר צווחו על זה ככרוכיא [עכנ"י ס"ס נ"ו] ועיקרא דדינא כן הוא דשלא ברצון הכהן אסור להשתמש בו וברצונו מותר ונ"ל דגם כהן בכהן אסור להשתמש או אפשר דוקדשתו הוא רק על ישראל וכל מה שחשבו חז"ל בוקדשתו לפתוח ראשון וכו' לא שייך מכהן לכהן וצ"ע לדינא וגם יש להסתפק אם מותר להשתמש בכהן בעל מום כיון דלא חזי לעבודה ולא קרינן ביה כי את לחם אלהיך הוא מקריב וכן נראה עיקר:

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף

·