מראי מקומות/אורח חיים/קכח

מראי מקומות אורח חיים קכח

זר בברכת כהנים

הרמ"א בסעיף א, הביא את דברי התוס' בשבת קיח:, גבי הא דאמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי אם אומרים לי עלה לדוכן אני עולה, וכתבו התוס' שלא ידע ר"י מה איסור יש בלעלות לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, ע"כ, ותמה על דבריהם בדרכ"מ דהא להדיא אמרי' בכתובות כד:, דזר הנושא כפיו עובר בעשה, והמהרש"א שם תי' דכוונת התוס' דבעליה לדוכן גרידא לא ידע ר"י איסור, אלא אם נאמר שגם בירך ואז יש בזה איסור ברכה לבטלה ורבי יוסי הלא ודאי לא בירך לבטלה, ואין הכי נמי שתוס' יכלו לנקוט איסור נשיאת כפים בזר אלא חד נקטו, ע"כ תי' המהרש"א, וזה דוחק דאפי' אי חד נקטו הו"ל למינקט את נשיאת כפים, דהוא חמיר דהוא דאורייתא משא"כ ברכה לבטלה דאפשר דהוא דרבנן כדכתבו תוס' בר"ה לג. ד"ה הא, ועוד דהו"ל לתוס' למינקט נשיאת כפים שזה עיקר העליה לדוכן, אמנם בעצם דברי התוס' קשה מי אמר לתוס' דיש איסור בדבר, אדרבה אם יש איסור כיצד יעבור רבי יוסי על איסור, ולכאו' דברי רבי יוסי ברורים שהיה עולה לדוכן ולא מברך כלל, והריבותא היא שאע"פ שהוא אינו כהן ויש בזה בושה שעושה דבר מתמיה, מ"מ לא היה עובר על דברי חביריו, ודברי התוס' צ"ע.

קראו לו לברך ויצא

הביאור הלכה בסעיף ב ד"ה או אם, הסתפק אם קראו לאחד לעלות קודם שגמר הש"צ רצה, ויצא קודם שקראו כהנים, אי עובר בעשה או לא, והוסיף לדון בזה אי עיקר זמן חיובא הוא בנשיאת כפים או לפנ"כ כשהכהנים מכינים עצמם וכתב שכן מסתבר כיון שהוא התחלת עבודה, ע"כ, ודבריו תמוהים דהא מדאוריי' אין צריך לומר ברכת כהנים דווקא בתפילה דהא נוסח התפילה כולו דרבנן, וגדר מצוות ברכת כהנים מדאורי' הוא כשיאמר אדם לכהנים שיברכו ואפי' בשוק, והא דתלי' לה בעבודה, אסמכתא בעלמא הוא, וכעי"ז כתב בביאור הלכה סעיף א ד"ה דזר, ולפי"ז ספק הביאור הלכה הנ"ל הוי כמו מקרה שאמר אחד לכהנים שבעוד כך וכך חלקי שעה יברכו והם יצאו קודם שהגיע אותו זמן, דהאם עוברים בעשה או לא, וכך היה לו להסתפק, והיה אפשר לומר בדעת הביאור הלכה דבעי עבודה מדאורייתא ואע"ג דנוסח התפילה מדרבנן מ"מ אין ברכת כהנים מדאורייתא אלא במקום שעסקו בענין העבודה וה"ה אם אינו בתפילת י"ח, אמנם היראים בסי' רסט אות ה, כתב דברכת כהנים בתפילת נעילה היא דרבנן, ע"כ, ומבואר דס"ל דזה תלוי בתפילה וכדעת הביאור הלכה, וזה קשה דהא ג' תפילות ומטבע התפילות הם דרבנן לכו"ע, וצ"ע.

כהן שאינו רוצה לישא כפיו

כתב הב"י בסעיף ד, שכתב תרוה"ד שכהן שאינו רוצה לישא כפיו אין צריך לצאת אלא בשעה שקוראים כהנים, ע"כ, וכן משמע מהטור, וכן הוא בשו"ע שם, וכתב שם המשנ"ב דהסכימו הפוסקים דאדם שהוא פסול אין צריך לצאת דאין דעת המקרא על הפסולים, ע"כ, ואיכא למידק, דא"כ גם הכשר שאינו רוצה לישא כפיו דאיירי ביה הב"י הנ"ל, לא יצא דהא לא עקר רגליו ברצה, ודינו שאינו נושא כפיו כדאיתא בסעיף ח, וא"כ הוה כפסול ונימא שאין דעת המקרא עליו, ואף בגמ' בסוטה לח:, קצת משמע כן דאמרי' כיון דלא עקר רגליו שוב לא יעלה, ולא אמרי' שיצא לחוץ, ובביאור הלכה שם בסעיף ח, כתב שמהר"מ מינץ מסתפק במי שלא עקר רגליו ברצה וקראו לו לעלות אם יעלה, ע"כ, ונראה להוכיח שיעלה דאי לא יעלה למה כתב הב"י והפוסקים הנ"ל שיצא כשקוראים כהנים, דמאי שנא מפסולים, אלא ודאי שצריך לעלות, ודברי הב"י הנ"ל איירי כגון שיודע המקרא שהוא כהן, ורואהו המקרא, דבכה"ג יצא שמא יתכווין אף אליו, אבל אם אינו רואהו או אינו מכירו אין צריך לצאת דאין דעתו אלא על הראויים מדינא לעלות.

בדברי הביאור הלכה גבי הפקעת עצמו ממצוה

יש להוכיח דמותר לאדם להפקיע את עצמו ובלבד שלא יהא רווח ממוני, מחולין קלח. מרש"י בדיבור האחרון, גבי ראשית הגז דמשמע דאי משייר שרי ונותנו לכהן ואע"פ שלא מקיים מצוה דאורי' שהרי במה ששייר לו אין שיעור חיוב ומה שמכר הא לא קרינא ביה צאנך וכמפורש ברש"י סוף הפרק שם, אולם בביאור הלכה בסעיף ד, כתב שאין לפטור עצמו ממצווה ובעידן ריתחא אף עונשין עלה כדאיתא במנחות דף מ, (וט"ס וצ"ל דף מא., ומה שכתב שציצית חובת מנא ולא חובת גברא, לאו דווקא דבגמ' שם מבואר איפכא דמזה דבעידן ריתחא ענשי' עלה מוכח דחובת גברא, אלא כוונתו שאיו חובת גברא ללכת ולקנות ציצית אלא חובת מנא דהיינו אם יש לו מנא, ונקט לשון הש"ס ולאו דווקא), וכתב עוד שזה גמ' מפורשת בקידושין לג. שאסור לפטור עצמו ממצווה דכתיב ויראת מאלוהיך, ע"כ, ולפי"ז הוי איסור דאורייתא, וקשה דא"כ מה שאל רב קטינא במנחות את המלאך אי ענשיתו על טצדקי למיפטר מציצית, וכי לא ידע האי דינא דויראת מאלוהיך, ועוד דמאי קאמר ליה המלאך דבעידן ריתחא ענשינן, דאטו שלא בעידן ריתחא לא עונשים על איסור דאוריי', ועוד שכתב הרמב"ם בהל' ציצית ג,יא, שאין ראוי לאדם חסיד להימנע מציצית, וכתב הכס"מ שמקורו מדברי המלאך, א"כ מוכח שאינו דין אלא חומרא, ועוד קשה ממה שכתבתי לעיל מהגמ' בחולין, ועוד שבברכת כהנים עצמה דאיירי בה שם הביאור הלכה, הביא הב"י בסעיף ב, מהירושלמי דכשחלשו האמוראים היו יוצאים לבחוץ וכן כתב המשנ"ב שם, והשתא אם יש בכחם לצאת בחוץ מסתמא לא איירי שכלה כחם לחלוטין, וא"כ כיצד הקילו באיסור דאוריי', לפי דברי המשנ"ב, וע"ז אפשר קצת לומר דאף אי הוה דאוריי' מ"מ איסור קל הוא כיון דהוא רק טפל לאיסור אחר, ולכך נראה דהאי ויראת מאלוהיך נאמר דווקא גבי כבוד ת"ח שלא יעצים עיניו, ואינו דין כללי, דגדול כבוד ת"ח ולא ילפי' מיניה, ולעולם מותר לאדם לפטור עצמו ממצוה אלא שאינו ראוי לחסיד, ואף חסיד אם הוא חלוש וקשה לו שפיר דמי.

כשעולין לדוכן ממתינים כשפניהם כלפי ההיכל

כ"כ הטוש"ע בסעיף י, וכן הביא הב"י מהרמב"ם ורש"י, ויש להוסיף דכ"כ סמ"ק במצוה קיג אות נב.

לכהן אחד אין קורא כהנים

כ"כ הטוש"ע בסעיף י, וכן הביא הב"י מהראשונים, ויש להוסיף דכ"כ המנהיג בהל' נשיאות כפים סי' עד, וכתב כהב"י דאע"ג דהירושלמי כתב דאומרים מ"מ הבבלי חולק בזה.

אם הש"ץ יכול לומר תיבת כהנים

הב"י בסעיף י, הביא בזה מחלוקת, דכל הראשונים אסרי, ורק הרמב"ם מתיר, והמנהג כהרמב"ם, ע"כ, ויש להעיר דלכאו' מהר"ם מרוטנבורג נמי ס"ל דלא הוי הפסק, כדכתב הטור שם שהיה נוהג לקרוא כהנים, אמנם אפשר דהיינו דוקא בזמנו שהיה נהוג לומר אלהינו ואלוהי אבותינו וכו', וכדכתב הב"י בשם התוס' דכשנוהגים לומר כן אפשר דשרי לש"ץ לומר כהנים, ואמנם מדברי בה"ג בהל' כהנים בעמוד רסא, בסופו, מבואר דס"ל דהש"צ קורא כהנים, וכן מוכח מדברי רש"י בסוטה לח. ד"ה כהן קורא, דהש"ץ קורא כהנים.

אם מברכים אשר קדשנו וכו', כשפניהם לציבור או להיכל

הטוש"ע בסעיף יא, כתבו דכשמחזירים פניהם לציבור מברכים, והמשנ"ב כתב בשם אחרונים דיש מהראשונים דס"ל דמברכים קודם שמחזירים פניהם, ולא ציין מקור, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קיג אות נו, כתב דקודם שיחזירו פניהם יברכו.

אם הכהנים מברכים את ברכת אשר קדשנו בקדושתו וכו' בלחש

הטוש"ע בסעיף יא, הביאו שמברכים ולא כתבו אם בלחש או בקול, והמנהג בזמנינו שמברכים בקול, אמנם האשכול בהל' תפילה ד"ה וכהן (יט.), כתב בשם רבואתא דמברכים בלחש.

הקראת הש"ץ לכהנים את ברכת כהנים

הטוש"ע והב"י בסעיף יג, הביאו דין זה, ויש להעיר דבתשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעז, כתב נמי דצריך להקרות לכהנים, וסמ"ק במצוה קיג אות נג, כתב דהאי דצריך להקרות נפיק לן מאמור להם ועל כן היינו דוקא בשנים אבל ביחיד אינו מן הדין אלא מנהג, ע"כ, ומשמע דס"ל דצריך להקרות לשנים מדאורייתא.

אדם אחר יכול להקרות לכהנים במקום הש"ץ

כ"כ בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעז, דכך המנהג בישיבה שאם הש"ץ יגע ועייף נותן לאחר להקריא.

אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל ש"צ שים שלום

כ"כ הטוש"ע בסעיף טז, וכ"כ הרמב"ם בהל' תפילה יד,ו, וכן היא הגירסא בסוטה לט:, וכ"כ בה"ג בהל' כהנים בעמוד רסב, וכ"כ סמ"ק במצוה קיג אות נו, אולם בשאילתות בשאילתא קכה, הגירסא עד שיפסוק אמן מפי הציבור, ע"כ, ולפי גירסא זו אין צריך להמתין עד שים שלום.

אין להסתכל בכהנים משום היסח הדעת

כ"כ הטוש"ע והב"י בסעיף כג, ויש להוסיף דכ"כ המנהיג בהל' נשיאות כפים סי' עה.

המסתכל בכהנים בשעה שמברכים האם עיניו כהות

הב"י בסעיף כג, כתב דזה רק בזמן בית המקדש כדמוכח בש"ס, ויש להעיר דהאשכול בהל' תפילה ד"ה ובעדנא (יח.), כתב דאין להסתכל משום שיכהו עיניו משום שכינה, ע"כ, וצ"ע כוונתו.

כהן שיש בו הפוסל לעבודה האם כשר לקרוא בתורה ראשון ולישא כפיו

הטוש"ע והב"י בסעיף ל, הביאו מהש"ס דהא דפסלו כהן בעל מום לישא כפיו היינו דוקא מחמת שמסתכלים בו אבל כשלא מסתכלים בו כשר, ויש להעיר דמדברי רב נטרונאי בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' רז, מבואר דס"ל דכשם שכהן בעל מום נפסל מעבודתו כך נפסל מלעלות לתורה ראשון ומלישא כפיו, ע"כ, וזה תימה, וצ"ע.

קטן שאינו בן י"ג, אם יכול לישא כפיו עם אחיו הכהנים

הטוש"ע והב"י בסעיף לד, כתבו דיכול, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קיג אות נח, כתב דדוקא כשהוא בן י"ג אע"פ שלא הביא ב' שערות נושא כפיו אבל פחות מי"ג אינו נושא כפיו.

כהן שהרג נפש בשגגה, אם ישא כפיו

הב"י בסעיף לה-לו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ"ק במצוה קיג אות נז, כתב דלא ישא כפיו.

משומד שעשה תשובה, אם ישא כפיו

הטור והב"י בסעיף לז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להוסיף דסמ"ק במצוה קיג אות נז, הביא רק את דברי רבינו גרשום שישא כפיו, ומאידך האשכול בהל' תפילה ד"ה ואמר (יז:), כתב דחזינן לרבוואתא דאמרי שלא ישא כפיו, וכ"כ רב האי בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' רלא, שלא ישא כפיו, ומאידך המנהיג בהל' שבת סי' לב, הביא בזה מחלוקת והביא בזה תשובת הגאונים דשרי.

לסוברים שמשומד שעשה תשובה לא ישא כפיו, האם יכול לעלות לתורה

הטור והב"י בסעיף לז, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דבתשובות הגאונים שערי תשובה בסי' רלא, כתב רב האי שלא יעלה.

באיזה שתיית יין נאסר הכהן לישא כפיו

הטוש"ע בסעיף לח, כתבו בשם הרמב"ם דשתה רביעית אסור לברך, שתאו בשתי פעמים או שנתן לתוכו מים מותר, שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא יברך, ע"כ, וכל זה כתב נמי בה"ג בהל' כהנים בעמוד רס.

שיעור שתיית יין האוסר לברך

הטוש"ע בסעיף לח, כתבו בשם הרמב"ם רביעית, והב"י הביא מרבינו ירוחם שאפי' ברביעית יכול לברך עד שיהא שיכור כלוט, ע"כ, ויש להעיר דבה"ג בהל' כהנים בעמוד רס, כתב ברביעית, והריטב"א בתענית כו: ד"ה והא דאמרינן, כתב דאפי' בפחות מרביעית אסור, וכן המנהיג בהל' תעניות סי' ח, כתב בשם רבותיו שבצרפת דאף אם אינו שיכור אלא שתוי אסור לישא כפיו ודומיא דנזיר דאסור מיין מכל וכל, ע"כ, ומשמע דס"ל כהריטב"א דאף בפחות מרביעית אסור דומיא דנזיר.

כהן שנשא אשה בעבירה ומטמא למתים האם נפסל מנשיאת כפים

הב"י בסעיף מ-מא, הביא ממהר"י אבוהב בשם מר שמואל דנפסל עד שיחזור בתשובה, ויש להעיר דמקור הדברים מובא באשכול בהל' קריאת התורה ד"ה וכהן (סח:), שכתב כן בשם מר רב שמואל הכהן, וכן מבואר בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' קעז, וכתוב שם שאם חוששים שילך למקום אחר וישא כפיו יחתכו את אצבעו כדי שלא ישא כפיו, ע"כ.

אם נשא כפיו אחר ששתה רביעית אי הוי לעיכובא

ונפק"מ אם נזדמן כהן אחר אחר שסיימו ברכת כהנים, דאם הוי לעיכובא צריכים הציבור שישא את כפיו ויברכם, ובה"ג בהל' כהנים בעמוד רס, כתב דפסל עבודתו, ע"כ, ומבואר דאף בדיעבד לא מהני כעבודה פסולה.

וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, אי הוי דאורייתא

הטור ביו"ד סוף סי' כח, הביא את דברי רבינו חזקיה דס"ל דאינו דאורייתא אלא אסמכתא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף