שונה הלכות/אורח חיים/קכח

שונה הלכות ‏ אורח חיים קכח

הלכות נשיאת כפים סימן קכח
דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן

סעיף א

א מצות עשה לברך כהן את ישראל מדאורייתא וגם בחו"ל הוא מן התורה וכתב בספר חרדים שגם ישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם בכלל המצוה (בה"ל ד"ה כתב ושעה"צ אות קל"ז).

ב אין נשיאות כפים בפחות מיו"ד והכהנים מן המנין ואפילו רובם כהנים ואם כולם כהנים עיין בדין נ"ד והא דצריך עשרה אינו אלא מדרבנן ובפמ"ג מסתפק אם ישן מצטרף (ס"א וס"ק א' ב' ובה"ל ד"ה אין).

ג אם התחיל הש"ץ לחזור התפלה בעשרה ואח"כ יצאו מקצתן אע"ג שגומרין כל התפלה אסור לישא כפים אבל אם התחילו הנשיאת־כפים בעשרה ויצאו מקצתן גומרין ודינו בכל דבר כמבואר בסימן נ"ה לענין קדיש (סק"א ובה"ל ד"ה בפחות).

ד יש־אומרים דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו וכן המנהג (סק"א).

ה יש־אומרים דאין נשיאת־כפים אלא במקום שיש ספר־תורה אבל כמעט כל האחרונים חולקים על־זה (שם).

ו אסור לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים ועובר בעשה דכתיב כה תברכו וגו' אתם ולא זרים ואפילו לא בירך מתחלה אשר קדשנו וכו' עובר ודוקא עם נשיאת כפים אבל בלי נשיאת־כפים אינו עובר בעשה ומכל־מקום איסור יש ואם אינו מכוין כלל לשם מצוה או שאינו מכוין כלל לברכה [אין איסור ואם מכוין לדבר אחר] תלוי במחלוקת הפוסקים אם מצות צריכות כונה ויש לתמוה על מנהג העולם כשמברך אחד לחבירו כשהוא מלוה אותו בלשון יברכך וגו' ואפילו הוא זר ואולי כיון דתקינו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן מותר (ס"א וס"ק ג' ד' ובה"ל ד"ה דזר ועי' חזו"א כתובות סי' פ"ט סקט"ז).

ז חלל שעולה לדוכן עובר בעשה כמו זר ואפילו אם עלה ירד וטומטום ואנדרוגינוס לא יעלה לדוכן ויצא מבית־הכנסת קודם רצה (בה"ל ד"ה ואין).

סעיף ה

ח לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים בין שיש להם רצועות ובין שאין להם אבל מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל סמוך לשוק מותר ואפילו יש להם רצועות ויש מחמירין אם הם של עור ונהגו להקל בקצת מקומות ואם הבתי שוקיים עם מכנסים ביחד עד שמגיע עד אציליהם מותר לכולי־עלמא וכן בתי שוקיים של בגד אף שמחופה עור מותר ובתי שוקיים שלנו שקורין שטיוו"ל שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל מפני כבוד הצבור וכן מנעלים של גמי שקורין קאלאסי"ן גם־כן אין נכון מטעם זה וגם אין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי בזמנינו אלא ילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג (ס"ה וס"ק ט"ו ט"ז י"ז י"ח).

ט יש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בבית־הכנסת מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה שלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה (ס"ק ט"ו).

סעיף ו

י אף־על־פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע ודוקא במים ולא בשאר מידי דמינקי ואפשר דבעינן דוקא נטילה מכלי בכח גברא ושלא יהיו מים שנשתנו מברייתן ויהיה על כל פנים רביעית מים (ס"ו וס"ק י"ט כ"א).

יא אם אין לו מים יכול לסמוך על נטילת ידים שנטל שחרית אם נטל עד הפרק כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום המטונף (סק"כ ושעה"צ).

יב טוב ליזהר אם אפשר שלא לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה ולכן יטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה גם טוב ליזהר לכתחלה שלא לשוח בין נטילה לברכה (בה"ל ד"ה חוזרין).

יג הלוי יוצק מים על ידי הכהנים ואף שהלוי תלמיד־חכם והכהן עם־הארץ צריך ליצוק וכל־שכן אם יש שם כהן אחד תלמיד־חכם שחייב ליצוק על כולם אף על עמי הארץ וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם ואם אין גם בכור טוב שיטול הכהן בעצמו משיטיל ישראל על ידו (ס"ו וס"ק כ"ב).

יד קודם שיציק יטול הלוי ידיו מיהו לא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה רק סמכו על נטילתם שחרית ואם הסיחו הלוים דעתם טוב שיטלו ידיהם מקודם ומכל־שכן היכא דנגעו בגופן (ס"ו וס"ק כ"ג).

טו יש מקומות שהמנהג ששופכין שמן של ריח במים והמגן־אברהם והט"ז אוסרים לעשות כן בשבת ויום־טוב דמוליד ריחא והאליה־רבה והחכם־צבי מקילין בזה דלא־שייך מוליד ריחא כיון שהשמן עצמו מעורב במים ובנתונים בערב־שבת וערב יום־טוב ודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף שמוליד ריחא בידי הכהנים וליתן שפיניגרא"ד במים לכולי־עלמא אסור (סקכ"ג ושה"צ סי' רט"ז אות ל"א וע"ל סי' רט"ז דין י"ג וסי' שכ"ב דין ח').

סעיף ז

טז כשהכהנים נוטלים ידיהם לא נהגו לברך ואפילו הסיחו דעתם מנטילתם שחרית ונגעו במקום המלוכלך ומכל־מקום כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שלא יכנס בספק ברכה (ס"ז וס"ק כ"ד).

סעיף ב

יז כל כהן שאין בו אחד מן הדברים המעכבים נשיאת כפים מדאורייתא או מדרבנן [כמבואר להלן] אם אינו עולה לדוכן אף־על־פי שביטל מצות־עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה. ודוקא אם היה בבית־הכנסת כשקראו כהנים או שאמרו לו לעלות או ליטול ידיו ואפילו אמר לו השופך מים ליטול ידיו גם־כן עובר [ויש מפקפקין קצת בזה] ואפילו אמרו לו קודם שגמר ברכת רצה שיעקור רגליו ברצה ולא עקר עובר בעשה ואפילו הי' בתחלת רצה בבית־הכנסת וקראוהו ויצא לחוץ קודם שהתחילו לקרות כהנים ממש ולא היה בבית־הכנסת בשעת נשיאת כפים מסתברא דעובר גם־כן וצריך־עיון (ס"ב וסק"ז י' ובה"ל ד"ה אם וד"ה או).

סעיף ג

יח אם עלה פעם אחת ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה בין באותו צבור כגון בשחרית ומוסף ובין בצבור אחר ומכל־מקום אם עולה צריך לברך אשר קדשנו וכו' ואפילו באותו בית־הכנסת שכבר נשא כפיו (ס"ג וסקי"א ושעה"צ אות פ"א וע"ל דין נ"ז).

יט אין נשיאת־כפים דוחה לאיסור טומאה אפילו מת פתאום אחר שכבר אמר הש"ץ כהנים צריכים לצאת תיכף החוצה ואם הכהן אינו יודע מזה צריך להגיד לו מיהו אם הטומאה בבית הסמוך לבית־הכנסת ואפשר לסתום הפתחים והחלונות של בית־הכנסת או של הבית שהמת שם אפילו נודע לו אינו צריך לצאת דטומאה כזו אינו אלא מדרבנן ונשיאת־כפים מן התורה אמנם אם נודע לכהן קודם שנטל ידיו לעלות לדוכן טוב יותר שיצא תיכף החוצה (סק"ח).

סעיף ד

כ כהן שהוא חלש וכדומה ואינו רוצה לעלות לדוכן יצא קודם שמתחיל הש"ץ רצה ומדינא אינו צריך לשהות בחוץ אלא עד אחר שקורא כהנים ומכל־מקום נהגו שלא להכנס בבית־הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים אבל אם אינו חלש אסור לו לצאת ולבטל ברכת כהנים (ס"ד וס"ק י"ב י"ג ובה"ל ד"ה אינם).

כא הפסולים לעלות לדוכן אפילו פסולים דרבנן אין צריכין לצאת לחוץ. ואפילו אמרו לו בפירוש עלה או שאין בבית־הכנסת רק פסולים אין צריכין לעלות ומכל־מקום מצדדים האחרונים שאם אין בבית־הכנסת רק פסולים דרבנן יצאו לחוץ קודם רצה (סקי"ב).

סעיף ח

כב כשמתחיל ש"ץ רצה כל כהן שבבית־הכנסת נעקר ממקומו לעלות לדוכן ובדיעבד אם לא עקר כל זמן שלא סיים הש"ץ ברכת רצה עוקר ושפיר דמי ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ברכת מודים אין בכך כלום ועיקר העקירה אחר נטילה ולכן ילכו ליטול ידיהם קודם רצה וברצה יעקרו רגליהם לילך למקום המוכן לדוכנם (ס"ח וס"ק כ"ה כ"ז).

כג אם לא עקר רגליו ברצה אפילו מחמת אונס שוב לא יעלה ואם עלה אם לא היה מחמת אונס ירד ואם היה מחמת אונס ועלה לא ירד (ס"ח וסקכ"ט ובה"ל ד"ה אבל).

כד אם לא עקר ברצה ואמרו לו עלה לא יעלה ויש מסתפקים בזה ולכן יש ליזהר שלא להיות אז בבית־הכנסת (סק"ט ובה"ל ד"ה שוב).

כה אפילו עקר רגליו לילך לצד חוץ ליטול ידיו מצדדים האחרונים דלא הוי עקירה ולכן המנהג כשהש"ץ מגיע לרצה ולא באו עדיין הכהנים להיכל ממתין בתפלתו עד שיבואו שמא לא עקרו רגליהם לילך לצד הדוכן (ס"ק כ"ח).

כו אם עקר רגליו מביתו לבא לבית־הכנסת ומצא אחר רצה לא חשיב עקירה כיון שלא עקר מביתו אדעתא דדוכן מיהו אם עלה לא ירד אבל אם עקר רגליו מביתו לבא לבית־הכנסת לעלות לדוכן הוי עקירה ועולה ויש־אומרים שגם בזה אינו עולה רק כשהיה ביתו סמוך לבית־הכנסת ושמע שהש"ץ התחיל רצה (ס"ק כ"ח ושעה"צ).

סעיף ט

כז עומדים בדוכנם פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם יכולים להיות כפופים לתוך כפיהם עד שש"ץ מסיים מודים וכשהש"ץ אומר מודים אומרים הכהנים אחר שגמרו מודים דרבנן יהי־רצון מלפניך ד' אלקינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם ומאריכין בתפלה זו עד שיסיים ש"ץ ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן וגם הכהנים צריכים לענות אמן על ברכת הש"ץ (ס"ט י' וסק"ל ל"א ל"ב).

סעיף י

כח אם הם שנים קורא להם הש"ץ כהנים ולא הוי הפסק דצורך תפלה הוא ולא יאמר אלהינו־ואלהי־אבותינו וכו' ויש נוהגין לומר אותו בלחש עד מלת כהנים ואז יאמרנו בקול רם וחוזר ואומר הש"ץ עם קדושיך כאמור בלחש ומה שנוהגין באיזה מקומות שהכהנים אומרים עם קדושיך טעות הוא (ס"י וס"ק ל"ד ל"ה ל"ו).

כט אם הוא כהן אחד אינו קורא לו כהנים אלא הוא מעצמו מחזיר פניו ונושא כפיו ומברך מתחלה [אף־על־גב דאינו מחויב לעלות אלא מדרבנן לדעת התוספות ויש־אומרים דמחויב לעלות מן התורה אף־על־פי שלא קראוהו] ואפילו אם יש עמו עוד אחד קטן פחות מי"ג שנה גם־כן אינו קורא כהנים ויש מפקפקין בזה מיהו הנוהגין לומר אלהינו־ואלהי־אבותינו רק שאומר כהנים בקול רם אין לחוש דליכא הפסק ומהאי־טעמא אפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול ואמר הש"ץ אלהינו־ואלהי־אבותינו וכו' ובקול רם כהנים אין לגעור בו דליכא הפסק (ס"י וס"ק ל"ח ל"ט ושעה"צ).

ל שני כהנים השונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף שיכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן לישא כפיו ולכן יצא מבית־הכנסת קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו ועל־זה תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה (ס"ק ל"ז).

לא אחר שקראום מחזירים פניהם כלפי העם ואין צריך להיות פני הכהנים כלפי הש"ץ דוקא אלא אפילו אם ההיכל קבוע לצפון והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח יעמדו הכהנים לפני ההיכל ופניהם לדרום כלפי העם ויש־אומרים שטוב יותר שהכהנים יעמדו במזרח אף־על־פי שההיכל הוא לצד האחר והעם יעמדו נגדם פנים נגד פנים (ס"י וס"ק ל"ז).

סעיף יא

לב מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה וכולם יברכו ולא אחד יברך והאחרים יענו אמן ומתחילין הברכה בעוד שפניהם כלפי ההיכל ובתוך הברכה מחזירין פניהם כלפי העם וגומרים (סי"א וסק"מ מ"א).

סעיף יב

לג מגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם ופושטין ידיהן וחולקין אצבעותיהן ומכונין לעשות ה' אוירים בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים ומגביהין יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית אך יזהר שיהא גודל הימין על גודל השמאל שאם יתפרדו אין נחשב כלל לאויר ויש שכתבו שבין מלה למלה וכל־שכן בין ברכה לברכה רשאי לקרב אז הגודלין עם האצבעות משום עייפות (סי"ב וס"ק מ"ג).

סעיף יג

לד מתחיל הש"ץ להקרות אותם מלת יברכך מתוך הסידור ולא בעל־פה והם עונין אחריו וכן מקרא אותם מלה במלה והם עונין כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון ואז עונין הצבור אמן וכן אחר פסוק שני וכן אחר פסוק שלישי וכתב הפרי־חדש שהקריאה למצוה לכתחלה ולא מעכב (סי"ג וס"ק מ"ט).

סעיף יד

לה אין מברכין אלא בנשיאת כפים והוא מן התורה ומי שידיו מרתתין ואין יכול להגביה ידיו אינו נושא כפיו ואפילו דיעבד מעכב ואפילו אם יעשה סמוכין שיהיו קשורין בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה לא מהני דהוי על־ידי סמיכה ובעינן שישאו ידיהם ממש אך אם אפשר לו להגביהם לשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה (סי"ד וס"ק נ' נ"ב).

לו אין מברכין אלא בלשון הקודש והכהנים צריכים לעמוד אבל הצבור יכולים לישב רק שיהיו פנים כנגד פנים ומכל־מקום לכתחלה גם הצבור צריכים לעמוד באימה וכובד ראש וכהן חלוש שאינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה לא ישא כפיו (סי"ד וס"ק נ"א).

לז אין מברכין אלא בקול רם ואין־צריכין בקול רם ממש אלא בקול בינוני שישמעו כל המתפללים ואם המתפללים רבים צריך בקול רם ממש שיהא כל הקהל שומע ומי שקולו צרוד ואינו יכול לדבר כי אם בלחש אינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה (סי"ד וס"ק נ"ג).

לח דין פנים כנגד פנים ומעומד ולשון הקודש וקול רם כל אלו מן התורה ולעיכובא ואפילו בדיעבד לא יצאו באופן אחר ובכל אלו טוב שיצא לחוץ קודם רצה כשאין יכול לברך כדינו (סק"נ).

סעיף טו

לט ואחר־כך מתחיל שים שלום ואז כהנים מחזירין פניהם להיכל ואומרים רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשיך מן השמים וברך את עמך את ישראל ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"ץ שים שלום ויענו הצבור אמן על שתיהן ובראש־השנה וביום־הכיפורים שמאריכין בניגוני היום תאמצנו וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף כדי שיסיימו עם הש"ץ כאחד ואם אינם יכולים להאריך כל־כך יאמרו אדיר במרום וכו' כדלקמן סימן ק"ל ויכוונו לסיים כאחד עם הש"ץ וגם הכהנים צריכים לענות אמן על ברכת הש"ץ (סט"ו וס"ק נ"ד נ"ו).

סעיף טז

מ אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"ץ שים שלום ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם אלא יהיו ידיהם פרושות עד שיחזירו פניהן ועומדין שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיימו רוב הצבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מדוכנם אף שכבר הורידו כפיהם ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מן הנכון שלא ירדו עד שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מן עניית אמן יהא־שמיה־רבה ושאר אמנים על־ידי־זה כמו שמצוי (סט"ז וסקנ"ז נ"ח נ"ט ס').

סעיף יז

מא כשמחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יחזירו אלא דרך ימין וגם באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא דהיינו בתחלה כשעולין לדוכן ופניהן כלפי ההיכל שהוא במזרח וקורין להם כהנים מתחילין להחזיר פניהם כלפי העם לצד ימין שלהם שהוא בדרום ואחר־כך למערב נגד הצבור וכן בסוף כשמתחיל הש"ץ שים שלום ומחזירין פניהם כלפי הקודש מתחילין להחזיר פניהם דרך ימין שלהם שהוא בצפון ואחר־כך לצד המזרח נגד ההיכל (סי"ז וס"ק ס"א ושעה"צ).

מב כשיורדין מן הדוכן לא יחזירו אחוריהן להיכל אלא יצדדו ויחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו (ס"ק ס"א).

מג כשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהן ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אחר־כן (סי"ז וס"ק ס"ב).

סעיף יח

מד אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים עד שיכלה מפי רוב הצבור אמן שעונין אחר ברכת מודים [ולהנוהגים שהש"ץ אומר אלהינו־ואלהי־אבותינו לא שייך דין זה] ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שיכלה קריאת כהנים מפי הקורא ואין המקריא רשאי להתחיל יברכך עד שיכלה מפי כל הצבור ועל־כל־פנים מפי רוב הצבור אמן שעונין אחר ברכת אשר קדשנו ואין הכהנים רשאים להתחיל יברכך ולא שום תיבה עד שתכלה התיבה מפי המקריא והמקריא לא יתחיל להקרות שום תיבה עד שיסיימו הכהנים תיבה שלפניה או שיסיימו הצבור אמן בסוף הברכה וכן הצבור לא יענו אמן בכל ברכה עד שתכלה ברכה מפי הכהנים (סי"ח וס"ק ס"ג ס"ד ס"ה ס"ו ס"ח ס"ט).

סעיף יט

מה אין הש"ץ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים שלא יתבלבל ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא יתבלבל רשאי לענות אמן [ואפשר דסתם מתפלל בסידור הוי כמובטח לו] ועל אמן של הברכה אשר קדשנו בקדושתו וכו' יש מחמירין שלא לענות דהוי הפסק וכן יש לנהוג (סי"ט וס"ק ע"א ושעה"צ).

מו משתדלין שיהא המקריא ישראל ולכן למנהגנו שהש"ץ הוא המקריא אפשר שצריך להשתדל לכתחלה שהש"ץ לא יהא כהן אבל לוי יכול להיות ש"ץ וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים [ולהנוהגין לומר אלהינו־ואלהי־אבותינו יאמר זה המקריא ויש־אומרים שאין אומרים בזה כלל אלהינו־ואלהי־אבותינו] ויקריא אותם כל ברכת כהנים מלה במלה והחזן עומד ושותק עד גמר ברכת כהנים אבל משים שלום ואילך יאמר החזן בעצמו וכל־זה לכתחלה אבל כשאין שם מי שיודע לקרות יקריא הכהן הש"ץ בעצמו (סכ"ב וס"ק פ"ה פ"ו פ"ז ובה"ל ד"ה משתדלין וד"ה ויקרא ושעה"צ).

סעיף כ

מז אם ש"ץ כהן אם יש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו ואפילו מובטח שלא תטרף דעתו גם־כן לא יפסיק בתפלתו ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו ואם אמרו לו בברכת רצה או קודם לכן צריך לעלות שהרי עובר בעשה אם אינו עולה ולכן אפילו אינו מובטח לו שידע לחזור לתפלתו יעלה וכל־שכן כשמתפלל מתוך הסידור ובמקום שנהגו להקל לעלות כשמובטח לו שלא יתבלבל אפילו יש כהנים אחרים אפשר שאין למחות בידם (ס"כ וס"ק ע"ב ע"ד ע"ה ושעה"צ אות ס"ד).

מח ואם אין שם כהן אחר בבית־הכנסת אלא הש"ץ אם אין מובטח לו שידע לחזור לתפלתו לא ישא את כפיו אבל אם מובטח לו או שמתפלל מתוך הסידור דהוי כמובטח ישא כפיו כדי שלא תתבטל נשיאת־כפים ויעקור רגליו מעט בעבודה לילך לצד הדוכן ויאמר עד ולך נאה להודות ואחר־כך יעקור רגליו לגמרי ויעמוד על הדוכן פנים כנגד פנים כדין ויברך אשר־קדשנו וכו' ויקריא לו אחר תיבה בתיבה ואחר־כך יסיים הש"ץ שים שלום (ס"כ וס"ק ע"ו ע"ז ע"ח ע"ט פ"א).

סעיף כא

מט אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלשה ניגונים שלא יתבלבלו רק ניגון אחד מתחלה ועד סוף וכן לא ינגנו הכהנים כל אחד ניגון אחר דגם בזה יש בלבול וכתב הט"ז דהחזנים בכל מקום שמנגנים לא נכון שינגנו בענין אחד הרבה ניגונים ועיין באליה־רבה שהמליץ בעדם (סכ"א וסקפ"ג פ"ד וע"ל סי' ס"ה ד"א ד' ה').

סעיף כג

נ בשעה שהכהנים מברכים לעם לא יביטו ולא יסיחו דעתם אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו לא בפני הכהנים ולא בידיהם וכל־שכן שלא יסתכלו במקום אחר שלא יסיחו דעתם מהברכה ומדינא אינו אסור בזמן הזה אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי אבל נוהגין שלא להביט בהם כלל זכר למקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם והיה אסור אפילו בראיה קצת ולכן נוהגין העם לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים (סכ"ג וס"ק פ"ט צ"ב).

נא גם הכהנים לא יסתכלו בידיהם לכן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית שלא יסתכלו העם בהם ומנהג הראשון נכון יותר (סכ"ג וס"ק צ"א).

סעיף כד

נב מי שהוא בעיר ויושב בביתו ואינו הולך לבית־הכנסת לשמוע ברכת כהנים אינו בכלל ברכה ואפילו ביתו עומד כנגד פני הכהנים אבל אם הוא אנוס כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא אפילו הם אחורי הכהנים הם בכלל הברכה. ואפילו העומדים בבית־הכנסת אם עומדים אחורי הכהנים או בצדדין שמאחוריהם אפילו אין מפסיק שום דבר בינם לבין הכהנים אינם בכלל ברכה ולכן העומדים בכותל מזרחי וארון הקודש בולט קצת לבית־הכנסת והכהנים עומדים לפניו אינם בכלל ברכה ואפילו העומדים בראש כותל צפון ודרום כל שהם בצדדים שמאחוריהם והב"ח הליץ בעדם שעכשיו שכל אחד קונה מקום בבית־הכנסת חשובין כאנוסין שאינו יכול לילך ולדחות את חבירו ממקומו אבל אין זה מספיק דבקל יוכל למצא מקום פנוי לעמוד לפני הכהנים אבל העומדים בצדדי הכהנים וכל־שכן בצדדין שלפניהם אפילו מחיצה של ברזל מפסקת בינם לבין הכהנים הם בכלל ברכה ואפילו מפסיק ביניהם דבר טינוף ומכל־מקום לא יענו אמן אם מפסיק דבר טינוף כדלעיל סימן נ"ה דין מ"ח (סכ"ד וס"ק צ"ג צ"ה צ"ו ובה"ל ד"ה אפי' וד"ה אם ושה"צ).

נג העומדים בצדדי הכהנים לא יהיו פניהם כלפי מזרח אלא יצדדו פניהם שיהא נוטה כנגד פני הכהנים ואם פניו לצד מערב אפשר דהוא גם־כן בכלל ברכה אבל העומדים בצדדים שלפניהם יהיו פניהם לצד מזרח (בה"ל ד"ה אבל).

סעיף כה

נד בית־הכנסת שיש שם ישראל אחד וכולם כהנים יעלו כולם ויברכו אבל אם אין שם שום ישראל אם אין שם אלא יו"ד כהנים כולם עולים לדוכן לבד מהש"ץ שיהיה המקריא והנשים והטף עונים אחריהם אמן ואם אין שם נשים וטף גם־כן נושאין כפיהן ואם יש שם יותר מעשרה היתירים מעשרה יעלו ויברכו והעשרה עונין אחריהם אמן וגם הש"ץ מצטרף למנין העשרה לענות אמן אם הוא מובטח שיחזור לתפלתו ואפילו יש רק אחד עשר יעלה האחד לדוכן וצריך־עיון בזה (סכ"ה וס"ק צ"ז צ"ט ק"א ובה"ל ד"ה יותר).

סעיף כו

נה בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק אלא ישתקו הקהל ויכוונו לברכה ומכל־מקום במקום שהכהנים מאריכין הרבה בניגונים יש נוהגין לומר גם־כן פסוקים אך יותר טוב שלא לאמרן וכן עיקר ואפילו בשעה שהש"ץ מקריא לפני הכהנים אין לאמרם וכל־שכן שיזהר שלא לומר הפסוקים בקול כמו שעושין ההמון ובפרט מה שחוזרין המלות מתיבת יברכך ולהלן וזהו טעות שלא נזכר בשום מקום מנהג זה (סכ"ו וס"ק ק"ג).

סעיף כז

נו כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על שלשה פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף ואפילו כבר סיים כל ברכותיו וכל־שכן אם הוסיפה באמצע הברכות וכן אם גרע מן הברכות עובר משום בל תגרע ודוקא להוסיף ברכה אסור אבל לומר ברכת כהנים כמה פעמים אין בזה משום בל תוסיף ולכאורה אינו עובר רק אם היה בפריסת כפים ובקול רם וכן כל הדברים המעכבים בנשיאת־כפים אבל ברמב"ם משמע דבכל גווני עובר וצריך־עיון (סכ"ז וס"ק ק"ד ק"ה ובה"ל ד"ה ואם).

סעיף כח

נז כהן שנשא כפיו ואחר־כך הלך לבית־הכנסת אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים יכול לישא כפיו פעם אחרת ומברך אפילו כמה פעמים ביום אחד ומכל־מקום אינו חייב לעלות ואפילו באותו צבור כגון שחרית ומוסף כיון שכבר נשא כפיו ביום זה (סכ"ח וס"ק ק"ו ושה"צ וע"ל דין י"ח).

נח כהן המתפלל שמונה עשרה ואין שם כהן אחר או שאמרו לו עלה לדוכן או ליטול ידיו אפילו יש כהנים אחרים יש אומרים שמפסיק ועולה אבל הרבה מפקפקים בזה שלא יפסיק ואפילו אמרו לו עלה אם לא שהגיע בתפלתו במקום ברכת כהנים דלא הוי הפסק [ואפילו לא אמרו לו עלה] ויזהר לעקור רגליו קצת לצד הדוכן כשמתחיל הש"ץ רצה [שאם לא עקר ברצה אין רשאי לעלות] וכשיגיע לברכת כהנים יעקור רגליו ויעלה לדוכן וכל זה כשמובטח שלא יתבלבל וידע לחזור לתפלתו אבל בלאו הכי אסור להפסיק בתפלה (ס"ק ק"ו ושעה"צ).

סעיף כט

נט כהן שלא התפלל עדיין ומצא צבור מתפללין נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו ואם רואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן התפלה ילך לחצר בית־הכנסת ויתפלל שם אבל אם אמרו לו קודם רצה עלה דחייב מדאורייתא לעלות דוחה תפלה דהוי דרבנן ואם יעבור זמן קריאת־שמע ואמרו לו עלה יקרא פסוק ראשון ויעלה וישא כפיו (סכ"ט וס"ק ק"ז וע"ל דין י"ז).

סעיף ל

ס מי שיש לו מומין בפניו או בידיו כגון שידיו כפופות או עקומות לאחוריהן או לצדדין או שאינו יכול לחלק אצבעותיו [או שיש לו מומין ברגליו במקום שעולין לדוכן בלא פוזמקאות] או שפניו או ידיו מנומר בנקודות דקות לבנות לא ישא כפיו מדרבנן כדי שלא יסתכלו בו ואינו־צריך לצאת מבית־הכנסת אך טוב שיצא לחוץ בשעת הדוכן וכל אלו אם עלו לא ירדו וכן מי שרירו יורד על זקנו או שעיניו זולפות דמעה וכן סומא באחד מעיניו שסמיותו ניכר לא ישא את כפיו אבל מיני סומים שעיניהם כשאר בני אדם אלא שניטל המאור ואינו ניכר יכול לישא כפיו ((ס"ל וס"ק ק"ח ק"י ובה"ל ד"ה מי וד"ה וכן).

סא כל אלו המומין אם בני עירו רגילין ומכירין הכל שיש בו אותו מום ישא כפיו אפילו הוא סומא בשתי עיניו וכל ששהה בעיר ל' יום מקרי רגיל בעירו ואפילו אינו בא לגור שם אלא להיות מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה נחשב רגיל בעיר בל' יום אבל אם בא באקראי לעיר אחרת ושהה ל' יום לא מקרי רגיל ויש־אומרים שבזה אם היה בבית־הכנסת בשעה שקורים כהנים וגם עקר ברצה יעלה. ואותן המנומרים בנקודות דקות שקורין זומר שפרענקלען אם שכיח שם אנשים כאלו אף דלא הוי רוב אנשי המקום כך ישא את כפיו (ס"ל וס"ק ק"ח קי"ג ובה"ל ד"ה הולך).

סעיף לא

סב אפילו במקום שהקהל מכסים פניהם בטלית לא מהני להתיר בעלי מומין לישא כפיהן אבל אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם אפילו יש בפניו או בידיו כמה מומין ישא את כפיו ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית אבל אם הם מבחוץ לא מהני למומין שבידיו רק למומין שבפניו ואם אין המנהג לשלשל הטלית רק שהוא רוצה לעשות כן מפני המומין לא מהני ואפילו אם רוצים כל הכהנים לעשות כמוהו (סל"א וס"ק קי"ד קט"ו קט"ז).

סג פוחח דהיינו מי שבגדו קרוע וכתיפיו וזרועותיו מגולין לא ישא את כפיו (ס"ק קי"א).

סד חולי מעיים לא ישא את כפיו וטוב שיצא קודם רצה (שם).

סעיף לב

סה היו ידיו צבועין מיני צבעים לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו ואם הוא רגיל בעירו או שרוב בני העיר מלאכתן בכך אפילו אינו רגיל בעירו או במקום שהכהנים משלשלין הטלית על ידיהן נושא כפיו (סל"ב וס"ק קי"ז קי"ח).

סעיף לג

סו מי שהוא כבד פה וכבד לשון או שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שקורא לאלפין עיינין או לעיינין אלפין או לחתין ההין או שקורא לשיבולת סיבולת וכיוצא בזה לא ישא את כפיו ואם כל בני עירו קורין כך מותר לישא כפיו באותו מקום ולכן בזמננו שרוב בני עמנו אין יודעין להבחין בין הברת העין להאלף מותר לישא כפיו ויש־אומרים עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא לשיבולת סיבולת אף שכלל אנשי המדינה יודעין ההפרש שבין שין ימנית לשמאלית מותר לישא כפיו ויש מפקפקין בזה (סל"ג וס"ק קי"ט ק"כ ושה"צ).

סעיף לד

סז קטן שלא הביא שתי שערות אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל ואפילו באקראי אבל עם כהנים שהם גדולים נושא ואפילו בקבע ללמוד ולהתחנך כשיודע לישא כפיו כמנהגי הכהנים ורשאי לברך ואם הביא שתי שערות או שנעשה בן י"ג שנה ויום אחד דמסתמא הביא שתי שערות נושא את כפיו ואפילו בפני עצמו ומיהו כל זמן שלא נתמלא זקנו אינו נושא כפיו בפני עצמו אלא באקראי בעלמא ולא בקביעות ובמקומות שאין נושאין כפים אלא ביום־טוב מקרי אקראי ויש־אומרים דביום־הכיפורים ובתעניות שמרבין ברחמים אפילו באקראי חשיב כמו קבע וצריך־עיון. ויש־אומרים שאם אין כהן אחר אלא זה נושא כפיו אפילו בקביעות וכן משמע בספר האשכול ואם נתמלא זקנו נושא כפיו אפילו יחידי בקבע ואם הוא בן י"ח שנה אפילו היה לו זקן מועט מקרי נתמלא זקנו וקודם לכן בעינן מילוי זקן ממש ואם הוא בן כ' שנה אף־על־פי שאין לו זקן הוי כנתמלא זקנו (סל"ד וס"ק קכ"א קכ"ב קכ"ג קכ"ה קכ"ו ובה"ל ד"ה אבל וד"ה ומיהו וד"ה ולא).

סח ננס לא ישא כפיו לבדו אפילו רגיל בעירו שלא יאמרו קטן נושא כפיו ואם יש לו זקן נושא (בה"ל ד"ה ומיהו).

סעיף לח

סט שתה רביעית יין חי בבת אחת לא ישא את כפיו ואם מזגו במעט מים או ששתאו בשתי פעמים מותר ואם שתה יותר מרביעית אף־על־פי שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו [ועיין בסימן צ"ט דין ג' והוא הדין כאן] וכל־זה לענין יין אבל שאר משקין המשכרין נושא כפיו אלא אם־כן שתה כל כך עד שאינו יכול לדבר בפני המלך ואם שתה יין מגתו המגן־אברהם אוסר וכמה אחרונים חולקים עליו כיון שאינו משכר (סל"ח וס"ק קל"ח קמ"א).

סעיף לז

ע כהן מומר לעבודה־זרה ואפילו לדת הישמעאלים שאינם עובדים עבודה־זרה או מומר לחלל שבת בפרהסיא לא ישא כפיו ואם עשה תשובה אפילו עבד עבודה־זרה במזיד נושא כפיו וכל־שכן אם שגג או נאנס ודעת הרמב"ם דדוקא אם רק הודה לעבודה־זרה וקבלה באלוה אבל אם עבדה ממש אפילו באונס ועשה תשובה לא ישא כפיו ואם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל והעיקר כדעה ראשונה (סל"ז וס"ק קל"ד קל"ה קל"ו וע"ל סי' ל"ט דין ט').

עא ערל שלא מל את עצמו במזיד נכון להחמיר שלא ישא כפיו עד שימול אבל אם מתו אחיו מחמת מילה יש להקל (בה"ל ד"ה ואם).

סעיף לו

עב כהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא את כפיו ודוקא מת מיד אבל לא מת מיד אין להחמיר בשוגג שמא הרוח בלבלתו וגרם לו שימות ואם עשה תשובה נושא כפיו ואפילו היה מזיד ויש מחמירין במזיד וצריך־עיון לדינא ועל־כל־פנים אם עלה אין להורידו ואם אנסוהו להרוג אף־על־פי שהיה צריך למסור עצמו למיתה נושא כפיו וצריך־עיון בזה ואם מל תינוק ומת נושא כפיו כיון שנתכוין למצוה ואם דחף אשה הרה והפילה ואפילו כלו לו חדשיו נושא כפיו שאין חייבין מיתה על העוברין ומי שהעם מרננין אחריו שהוא שופך דמים כל־זמן שלא נתברר הדבר אין לפוסלו אך אם הוא יודע בעצמו שהוא אמת לא ישא כפיו בין בפני־עצמו בין עם כהנים אחרים (סל"ה ל"ו וס"ק קכ"ח קכ"ט ק"ל קל"א קל"ב קל"ג ובה"ל ד"ה אפילו בשוגג וד"ה אפי' עשה ושה"צ אות צ"ט ק"א).

סעיף מ

עג כהן שנשא גרושה או חלוצה או זונה או חללה אין נושא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון אלא־אם־כן יקבל עליו לפני נשיאת־כפים לגרשה תיכף באותו יום וגם ידור הנאה על דעת רבים מהנשים שהוא אסור בהם ואפילו גרשה או מתה פסול עד שידור הנאה ואם ירצה לשהותה עוד על איזה זמן אף שידור ממנה הנאה אסור לישא כפיו ואינו עולה לתורה ראשון ואם הוא מעוכב מחמת נפשות מלגרשה צריך־עיון (ס"מ וס"ק קמ"ז קמ"ט ושה"צ).

סעיף מא

עד כהן שנטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה במזיד פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה עד שישוב ויקבל בבית־דין שלא יטמא עוד למתים ואין צריך לידור ולהשבע בזה ואפשר דדוקא במועד לכך אבל באקראי בעלמא אינו נפסל וצריך־עיון ורופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון לא סגי בקבלה לבד עד שידור ברבים (סמ"א וס"ק ק"נ קנ"א ובה"ל ד"ה נטמא).

עה בזמן הזה אין נוהגין לפסול כהן משום זנות והמרת דת של בנו או בתו (ס"ק קנ"ד).

סעיף מב

עו החלל שנולד מאיסורי כהונה שהן גרושה וזונה וחללה ואפילו נולד מחלוצה שהוא חלל של דבריהם אינו נושא כפיו (סמ"ב וס"ק קנ"ה קנ"ו וע"ל דין ז').

סעיף לט

עז לא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפים הנזכרים בסימן זה אף־על־פי שאינו מדקדק במצות אפילו מצות חמורות כעריות וכדומה והוא מפורסם לכל ברשעתו נושא את כפיו ואפילו לא עשה תשובה שאין שאר עבירות חוץ מהנזכרים לעיל מונעים נשיאת כפים (סל"ט וס"ק קמ"ב קמ"ג קמ"ד קמ"ה קמ"ו).

סעיף מג

עח אבל תוך שנים־עשר חדש על אביו ואמו או כל שלשים על שאר קרובים שמחויב להתאבל עליהן לא ישא כפיו אפילו בשבת ויום־טוב [וכן הקובר מתו ברגל או אונן ביום־טוב] ויצא מבית־הכנסת קודם רצה אבל קרובים שאין חייב להתאבל עליהן חייב לישא אפילו בשבת ראשונה ואם אין בבית־הכנסת שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר לו לישא כפיו תוך שנים־עשר חדש על אביו ואמו ותוך שלושים על שאר קרובים אבל תוך שבעה אפילו בשבת ואין שם כהן אלא הוא לא יעלה ויצא קודם שמתחילין רצה כדי שלא יקראוהו ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו אפילו בחול ויש שם כהנים אחרים צריך לעלות ויש־אומרים דבאונן אפילו קראוהו לא יעלה (סמ"ג וס"ק קנ"ז קנ"ח קנט|קנ"ט ובה"ל ד"ה יצא).

סעיף מד

עט יש־אומרים דכהן שאינו נשוי לא ישא כפיו ולא נהגו כן אלא נושא כפיו אפילו אין שם כהנים אחרים ומכל־מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו רק שיצא קודם רצה כדי שלא יקראוהו או יאמרו לו ליטול ידיו ואם הוא נשוי אלא שאין אשתו עמו לכולי־עלמא נושא כפיו (סמ"ד וס"ק ק"ס קס"א קס"ג ובה"ל ד"ה יצא).

פ נהגו בהרבה מדינות שאין נושאין כפיהם אלא ביום־טוב ובתפלת מוסף בין שחל בחול או בשבת ונהגו הכהנים לטבול בערב יום־טוב ואינו מעכב בדיעבד וכן ביום־הכיפורים נושאים כפיהם במוסף ויש שנושאין גם בנעילה ויש גם בשחרית [ובשאר הימים הראויים לנשיאת כפים אומרים אלהינו־ואלהי־אבותינו וכו' כדלעיל סימן קכ"ז] ובארץ ישראל ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום והפוסקים קילסו למנהגם בזה (סמ"ד וס"ק קס"ד קס"ה).

סעיף מה

פא אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון יברכך וישמרך אליך ויחונך אליך לך שלום ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות אך לא ינגנו אמירת וישמר בלא כ"ף וכן בויחונך דדוקא בסוף מאריכין דקודם שמסיים לא משמע כוונת התיבה כלל וכן החזנים יזהרו שלא יחלקו התיבות לשתים (סמ"ה וס"ק קס"ט).

פב נוהגין הקהל לומר הרבון [המבואר בסימן ק"ל] אחר קריאת המקרא תיבה אחרונה של כל פסוק והכהנים שותקים או מנגנים אז ואחר שמסיימין הצבור הרבון מסיימין הכהנים תיבה האחרונה והנכון שהצבור לא ימשכו הרבה באמירתם שלא יהא הפסק בין קריאת המקרא לאמירת הכהנים ובפרט כשאין הכהנים מנגנים אלא שותקין והש"ץ לא יאמר הרבון דהוי הפסק ואם אחר הוא המקרא יכול המקרא לומר הרבון אחר שהקריא תיבת שלום אבל בשאר פסוקים לא יאמרנו שמא יתבלבל ולא ידע לחזור ולהקרות (סמ"ה וס"ק קע"ג ובה"ל ד"ה ובשעה וע"ל סי' ס"ה דין ה').

פג כשאין כהנים במוסף לעלות לדוכן נוהגין שאין אומרים ותערב (ס"ק קע"ג).

פד אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש ואם מחל מותר ויש־אומרים שאינו יכול למחול אלא אם־כן יש לו איזה הנאה מזה כגון בשכר או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול דאף־על־גב דכבוד יכול למחול כמו לפתוח ראשון או ליטול מנה יפה וכדומה מדברים שאנו מחויבים לכבדם (ע"ל סי' קס"ז דין כ"ה וסי' ר"ב דין ז' ח') אבל שמוש ענין של בזיון הוא וטוב להחמיר לכתחלה וכל־שכן להשתמש שירות בזויות שיש ליזהר וכהן בכהן אפשר שמותר וגם יש שמצדדין להקל בכהן עם־הארץ ומכל־מקום בשירות בזויות בודאי נכון ליזהר (סמ"ה וס"ק קע"ה ובה"ל ד"ה אסור).

---

---

שולי הגליון

---

---

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף