בית מאיר/אורח חיים/קכח

בית מאיר ‏ אורח חיים קכח

הלכות נשיאת כפים

בש"ע סעיף ו' עומדים בדוכן וכו' בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן א' התיר לכהן שיש לו חולי שאין יכול לעמוד אפילו ע"י סמיכה לישא כפיו ע"י ישיבה ולענ"ד לא נראה פסק זה ע"פ דברי תוס' שם שמביא בעצמו אלא שסמך על קושייתו שמקשה דברי הרמב"ם אהדדי מפרק י"ד שפוסק כרבנן ומפרק ט"ו מה"ת שפוסק כר"נ' ומכח זה המציא חילוק בין במקדש דנראה להרמב"ם מסברה עמידה לעיכוב ולכן אסמכוהו על דרשה דכה עכובא משמע ע"ש כי אין רצוני להאריך בביטול דבריו שהם בממילא בלא טעם וריח ובפרט מ"ש ולהכי בפי"ד שכתב הדין לישא כפיו במקדש זשם וכו' זה ודאי אינו כמבואר בהרמב"ם שמה שמסיים והוא שיהיה במקדש לא קאי כ"א על מה שמסיים שהי' בשם המפורש על זה דייק וכתב כמו שאמרנו ר"ל למעלה מזה אבל בכל שאר דברים שמזכיר שם בהלכה זו בודאי הכל שוים לעיכוב:

ומה דנראה שהוקשה לו נמי על דין התוס' סתירה ממס' תענית דשם נראה דאינו אלא אסמכתא ועל המ"א כתב שלא דק במה שכתב דבהדיא אמרינן בפרק בתרא דתענית דלא אתקיש אלא לקולא והקשה עליו מדין הרמב"ם במומר וא"י מדוע לא הקשה אדידי' שמביא בעצמו בשם סמ"ג דהוקש לענין עמידה ומה קולא איכא בזה והנלענ"ד בתורף דברים אלו מה דמצינן דלענין עמידה נקטינן ההיקש לדרשה גמורה וכה"ג מביא הבאר שבע פה בתענית בשם הרא"ש והגהות מיימון דמקשינן לענין שאין נ"כ בלילה ובתענית מבואר דלא מקשינן לענין בעל מום. וא"ל משום דאתקיש נמי לנזיר דבעל מום כשר בו דאם כן אף לענין עמידה ולילה נמי כיון דבנזיר אין הבדל נמי לא נקיש. ונלענ"ד דנראה להו לחכמים דלא נאמר עיקר היקש זה כ"א על אופן הנ"כ באיזה אופן שיהיה (ואל תתמה מדאין היקש למחצה כי מצינן כיוצא בו ועיין פסחים דף ס"ד תוס' ד"ה ואיכא ודף ע') ולא על מי מהם כשר או פסול ע"ז לא נאמר כלל אלא שהחכמים במה שנראה להם לאסור אסמכינהו על היקש נזיר דהיינו שכור ובמה שלא נראה להם דהיינו ב"מ נמי אסמכינהו ע"ז להקל ובמה שנראה שלא לאסור דהיינו איסור חרצן אסמכינהו על שירות להקל והכל משום דכל עניני הכשר הבני אדם מי כשר ומי פסול בזה לא נאמר ההיקש כלל ואינהו אך בדרך אסמכתא אמרו מה שאמרו אבל באופן הנ"כ בודאי היקש גמור הוא הנ"כ לשירות הן לעמידה והן ללילה וכמבואר בתוס' אף לעכוב ומה שהרמב"ם פוסל מומר מן שירות כבר כתב המ"א בדרך קנס ודברי תוס' נמי צריכים קצת ביאור דממ"נ קשה אם סוברים דלת"ק דר"נ יושב בדיעבד יצא בנ"כ א"כ מה הפעולה דלר"נ בדיעבד לא עשה ולא כלום הא סתמא ההלכה כת"ק ואי ס"ל דאף לת"ק הג"ש פועלת לעכוב בדיעבד א"כ למה לא ביארו דבריהם ע"פ הת"ק והנלענ"ד בישוב זה דנראה לתוס' דלדינא אין פלוגתא בין ת"ק לר"נ ולכן לא אמר ר"נ אלא בלשון אין צריך אך משום דלהת"ק א"א ללמוד אלא דומיא דקרא דמצינן אלה יעמדו לברך שהציווי לא היה לעשות כ"א בעמידה ובודאי שאם הי' אז מי שלא היה יכול לעמוד שהיה פטור ואונס רחמנא פטרי' ולא עלה כלל על ראש ההר לישב וה"ה דיכולין ללמוד בנ"כ דכהן חולה פטור אבל זה לא מצינו בדרשה זו להדיא דאם הכהן עבר ונשא כפיו בישיבה שלא קיים המצוה ויותר מבואר ע"י היקש דר"נ דשם עבודתו מחולל ולכן נקטו התוס' בדבריהם דרשה דר"נ וממילא נשמע דהדין ה"נ להתוס' כי לדינא שוים ומה גם אפשר דהתוס' סוברים דאף הת"ק מודה בהיקש לשירות ולא איכא בנייהו מיידי אלא דמר אמר חדא וכו' וזה נראה מדבריהם ד"ה ור"י אמר דשם הוקשה להם שפיר אי ס"ל כה עכובא מה להם לדרשא כיון דמגופא דקרא מצי יליף משא"כ הכא בדר"נ שתקו לבאר דעת הת"ק בההיקש לשירות והיינו כדאמרינן דתרווייהו דרשות שוים ומר אמר וכו' והעולה מזה דבין לת"ק ובין לר"נ חולה שאין יכול לעמוד פטור ממצוה זו בין להרמב"ם ובין לתוס' ומה"ת להחמיר דליברך ברכה לבטלה וכל הראיות דהש"י לענ"ד אינם כדאים לסמוך עליהם אפילו בספק ברכה לבטלה ואפילו להחמיר לישב ולישא כפיו בלא ברכה נמי אין נלענ"ד משום דלא עדיף מרגליו עקומות באינו דש בעירו ומטעם דהכל יסתכלו בו מכ"ש דיש לחוש בדברי תימא שישב וישא כפיו ומטעם זה נראה שהשמיטו הפוסקים דין זה דתוספ' להדיא לנ"מ לחולה משום דאין צריך ומן דיעבד ביוכל לעמוד וישב משום דל"ש ומה"ת יעבור וישב. ובכלל דבריו הנ"ל ממילא מיושב קושי' הש"י שהתחיל בסתירת הרמב"ם דבפי"ד נקיט דרשה דת"ק שהוא כוללת לכל הדברי' השנוים שם ור"נ לא פליג עלה כלל כי רק אין צריך קאמר ובפט"ו שם הוכרח לדרשה דר"נ דאיתקש לשירות נקיט ההיא דרשה וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף