עוטה אור/שיר השירים/א

עוטה אור ‏ שיר השירים א

ב

ישקני מנשיקות פיהו. פתחה הרעיה בחכמה איך תשוקתה אל דודה אשר ילוה אליה כמער איש ולויות, וענין הנשיקות הם קרבת דודה אליה לזכותה שיתקיימו על ידה כל התרי"ג מצות, אשר בזמן הגלות נתמעטו אצלינו מספרם, וכבגד עדים כל צדקותינו, זעיר שם זעיר שם, ופתחה בלשון נסתר טרם פנה דודה אליה לידבק בה באהבה [ואמרה פיהו, לא לשון פיו, כבר התבאר במבוא השיר כי הרעיה כנסת ישראל היא משרש ה"א אחרונה, ואל אישה תשוקתה להתחבר אל וא"ו ה"א יו"ד העומדים באחדות גמור כמו שנתבאר למעלה, ועל זה אמרה ישקני (וחז"ל דרשו ידבקני והביאו ראיה על זה שנאמר וקול כנפי החיות משיקות, וכאן מדבר בכנפי הכרובים, והבן) שיעמדו בדבוק בלי פרוד הה"א אל אותיות י"ה"ו והוא שרמזה באמרה פ"י"ה"ו] ולקול דבריה אלה נעתר דודה, לפי חיברן וטהרת דביקתן של כל ישראל בעת הנוראה ההיא, הוסיפו כח והתעוררות בקדושה שלמעלה ויצא תולדת מחשבתן אל הפועל גלוי בענין הכרובים, ופנה הדוד לאהבתה של כנסת ישראל ואז אמרה אליו לנוכח כי טובים דודיך מיין, והענין כי אמרו חז"ל (ברכות לד:) עין לא ראתה כו' זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, הוא השכר הנשגב המוכן לצדיקים לעתיד לבא, ואמר עליו עין לא ראתה לפי דרש זה הוא מוסב על עין מלאכי מעלה גם היא לא ראתה, הוא אור שנברא ביום ראשון ונגנז [ולכך אמרו עליו מששת ימי בראשית שבכל ששת הימים היה כבר] והמלאכים הלא נבראו בשני (בראשית רבה פ"ג) אם כן שום עין לא ראתה יין המשומר ההוא, ושנינו (אבות פ"ד) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, התורה והמצות חביבין לעושיהן מאהבה, יותר מהשכר המקווה ההוא, וזה אומרה כי טובים דודיך מיין, קרבתך לי בעסק התורה והמצוה טובים המה משכר הגנוז לעושיהם, ויתבאר עוד אריכת הרעיון הזה בפרקים ז' ח' בס"ד:

ג

לריח שמניך. שנינו (אבות פ"ד) שלשה כתרים הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, ואמרו (יומא עב:) כתר כהונה זכה אהרן ונטלו ושוב הוא נמנע מזולתו, כדכתיב והזר הקרב יומת [עי' שבת לא.] כתר מלכות זכה דוד ונטלו ברית מלח עולם לו ולזרעו אחריו, וכתיב לא יסור שבט מיהודה [עי' ירושלמי הוריות פ"ג למדו מזה שאסור להעביר המלכות מיהודה] כתר תורה עדיין הוא מונח כל הרוצה לזכות בו יבא ויזכה בו, גם גרים מאומות זולתינו יוכלו לזכות בו, ואמרו על זה (שוחר טוב פרק א) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב אף הגרים הבאים ונקהלים ביעקב זוכים לתורה [ועי' בראשית רבה ויצא בפסוק ונתן לי לחם לאכול] וכתר התורה גדול הוא מכתרי כהונה ומלכות ע"ש, והנה מלכים וכהנים נמשחו בשמן המשחה, ומכיון שנמשחו שוב לא הותר להריק השמן על זולתם, אבל שמן השם טוב של התורה [כי התורה צריכה גם לשמן טוב שיהיו מעשיו רצויים כתורתו עי' רע"ב שם], זה יורק תמיד על ראש הדבקים בתורה [ועל זה אמר קהלת טוב שם משמן טוב, ועי' ברכות יז.] וזה אומרה לריח שמניך טובים, השמנים טובים בעלי הריח, שמן המשחה שנמשחו מלכים וכהנים, ושוב לא יורק על זולתם, אבל יותר נעלה שמן תורק שמך, כתר שם טוב העולה על פי התורה היא שמן אשר תורק על ראש כל הדבקים בה, על כן עלמות אהבוך גם הגרים מזולתינו הבאים להדבק בנו אהבוך כי יזכו גם הם לכתר תורה והשם טוב.

ד

משכני אחריך נרוצה. הכתובים שקדמו דברו על ענין אהבת הרעיה ותשוקתה לדודה, אמנם האהבה היא בלב, אבל השמחה וגיל תראנה ויתגלה ענינם בפועלים חצונים, וכבר דברנו במבוא השיר במה שאמרו (יומא נד.) שכל ימי המסעות וכן אחר בואם לארץ עד שנבנה בית עולמים היו ישראל אסורין לראות את הארון והכרובים ובהבנות בית עולמים היו מגלין הפרכת ומראין לעם ה' הכרובים ודבוקם זה מול זה, וכמו שאמרו (שם) משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאת לבית חמיה אינה צנועה מבעלה, פרש"י אף ישראל במדבר היה דוגמת אירוסין, לא היו גסין בשכינה, אבל בבית המקדש נעשית כנסת ישראל ככלה הבאה לבית חמיה [ושים לבך אל לשונם ז"ל, בבית חמיה, ששם בקדש הקדשים משכן חכמה ובינה בכרובים שעל גבי הארון יופיעו אורם, והכלה באה לבית חמיה ממש, והבן] ועל בחינה זו תדבר הרעיה אל דודה שהביאה אל ביתו לנשואין, והעת הזה חכתה מאז הלכה אחריו במסעות, ואמרו (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) יצא חתן מחדרו זה הארון וכלה מחופתה זו תורה, מבואר כי הכנסת הארון לחדרו ית' הוא ענין הכנסת הכלה לחופה וכמו שנתבאר שבהכנסת הארון נשלמו ענין הנשואין, והוא מאמרה דרשה נפשי מדודי בלכתי במדבר משכני אחריך נרוצה, אני ובני זרע ישורון, כי התהלכו אחרי הארון כל המסעות במדבר עד בואם אל נחלת ה', ובהבנות בית המקדש הביאני המלך חדריו, לבית קדשי הקדשים, עתה גסה אני ובני בך כענין הנשואה אשר תגלה חיבתינו לעין כל נגילה ונשמחה בך, הגילה בעבודה וקיום המצות, והשמחה במאור התורה כמו שבארנו למעלה, והקדימה המעשים לתורה כמו ששנו חז"ל (אבות פ"ג) כי המעשים דומים לשרשים וחכמת התורה לענפים, והשרשים הלא יקדמו לענפיםף ותבאר כי רק אחרי הובאה חדריו באו לה גיל ושמחה כמו שנתבארה למעלה דרשת חז"ל וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, כי רק בנשואין שייך שמחה נזכירה דודיך מיין, כי בכל ימי השמחה שישראל מתעדנים ושמחים בעוה"ז, ואחז"ל (מועד קטן ט.) שבחנוך בית עולמים עשו ישראל שבעת ימי משתה לחנוכו קודם החג, שאין שמחה בלא אכילה ושתיה, ובכל שמחתם ועדונם יריצו בפיהם חביבת התורה והמצוה כמו שאמרו חז"ל (מדרש מג"א) ישראל כשהן שמחים מה הן עושין עוסקים בשירות ותשבחות במשתה נגינתם, אבל זולתינו עריצי גוים יעסקו מתוך משתה בדברי תפלות, וזה אומרה נזכירה דודיך מיין, מתוך משתה יינינו אליך תשוקתינו דודיך נזכירה מיין, ואמרו חז"ל (יומא עה.) כי יתן בכוס עינו יתהלך במשרים, כל הנותן עינו בכוסו כל העריות דומות עליו כמישור, כי מתוך יין יעסוק בתפלות, וכמ"ש (סוטה פ"א ז.) בתי הרבה יין עושה, אבל ישראל מתוך משתה של שמחת מצוה אצלם משרים כי אהבוך, וגם השירה וקלוסו ית' נאמרת על היין בכל מקום [ועי' פסחים ק"ט, זכור זכרהו על היין, עי' תוספות ורשב"ם שםף וכלשון זה אמר כאן נזכירה דודיך מיין].

ה

שחורה אני ונאוה. תשית הראיה מאמר וכוחי כלפי בנות ירושלים, הם האומות שכניהם שראו פעמים רבות קלקול מעשיהם של ישראל, ואיך היו למשסה לאויביהם. תביע להם קושט אמרים אמת, כי אמנם נכונו שפטים לנו בהעוותינו דרכינו, אבל זה חסדו יתברך אתנו כי עונשי העונות לא יאחר לנו, ומיד יפרע מאתנו [עי' ע"ג ה.] לכלא פשע ולהתם חטאת, העונשים לנו יגיעו כענין כבוס לכלוך הבגדים, והשכר יבא לנו מאוחר ונצחי, כמאמר חז"ל לא יאחר לשונאו אבל לצדיקים יאחר מתן שכרן, בעדון עולמי, ולשונאיו הוא ית' מתנהג בהפוך, משפיע להם שלוה בעולם התמורה בשכר קצת זכיות שבידם, וכרצונם הבהמי יעשה, הלא זה חפצם אכל ושתה כי מחר נמות, ואחריתם עדי אבד [עי' קידושין ספ"א] ולקחה דוגמא לענינה אהלי קדר שהם שחורים ויריעות שלמה פרכת שערי המקדש [עי' יומא נד.] שהם בתכלית היופי, והנה אהלי קדר נעתקים הם, זה משפטם לקבוע אהלים להם למראה צאנם במקום כר נרחב, וככלות המרעה יעתיקו אהליהם למקום אחר, ולא יודע עוד מקום תחנותם הראשון, אחרי עברו ממנו, אבל יריעות שלמה מלבד הדרם בשעתם, גם בחורבנם השאירו זכר בקדושת מקומם, כמו שאמרו חז"ל (יומא פה) שבבית שני עשו שתי פרוכות בין ההיכל וקדשי קדשים, לפי שנסתפקו לאיזה צד עשה שלמה פרכת הפתח של קדשי הקדשים, לצד פנים או לצד חוץ, בעובי הכותל, נמצא נשאר לנו חוק זכרון עולמי מיריעות שלמה, כי כן גם בכל הפרוכות שהיו מבדילין בין מחיצת הקדושה, כן נתקדש לעולם, וזה אומרה שחורה אני ונאוה בנות ירושלים. אמת כי תראוני שחורה בקצת העתים אך בכל זאת לא אבד חני כי נאוה אני, לאשר השחרות שלי יחלוף ואיננו כהתם פשע וחטאת, כאהלי קדר אשר בחלפם אין זכר למו, אמנם נאוה אני כיריעות שלמה אשר זכרון ומקום קדושתם קיים לעד, אלו דברי הרעיה מול בנות ירושלים שכניה אשר ראו קלקולה פעמים רבות מימות יהושע עד עתה, אך ימי עניה ומרודיה לא ארכו, ועתה נקשרה באהבה גלויה בחדרי המלך אתו בקדושה עולמית.

ו

אל תראני. תביע להם עוד, אתם בנות ירושלים לא תתפעלו לבזות אותי בעת תראוני שחורה בתכלית השחרות, ועל זה הוראת לשון שחרחרת כלשון הכתוב (ויקרא י"ג מ"ט) ירקרק אדמדמם שפירושו תכלית הירקות ותכלית האודם [עי' פירש"י שם ונגעים והוא בראותכם אותי בימי החרבן והגלות ירודה מאוד כדכתיב (איכה א) לא עליכם כל עוברי דרף כו', תראו כי שזפתני השמש, לפי שאמרו חז"ל (ב"ר פ"ו) השמש בגבורתה סימן היא להצלחת זולתינו, שימו נא לבבכם על עניני, כי בני בבל אשר השימוני וישוסו את חמדתי, לא הנקו מעונש, כי בימים לא כבירים שתתה היא כוס חמת ה' אשר נתנה עליה על אבדן עמו ומקדשו לשיתו אותה שממות עולם כי חרה לו, ואמרו חז"ל (פסחים פז:) מפני מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל ששיגרן לבית אמם כו' אברהם מאור כשדים היה ע"ש ובפרש"י.

וזה אומרה אל תראוני [וענינו אל תבזוני עי' רש"י סוטה לה.] שאני שחרחרת, ירודה ושחורה מאוד, ששזפתני השמש, הצלחת מנגדי שזפתני, ראו נא מה נעשה במחריבים הראשונים בני אמי בני בבל שנמסרתי בידם שלחו באש מקדשי ונהי כאוד מוצל משרפה, אבל גם הם נחרו בי, נכוו בגחלים אשר חתו על ראשי, המה הורידו כבודי כי הייתי שלוה יושבת בכרמי אשר נטע לי דודי שרתי במדינות, ומאתי יצאה ברכה בקרב כל הארץ, והמה שמוני נוטרה את הכרמים, כי ישראל מגינים על העולם כולו, ואחז"ל (תענית פ"א) כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, והנה חמת ה' יצאה על בבל לשומה שממות עולם, לאשר גם צרתי ושברי אשר לקחתי מידה לא התרפאתי, לא עלתה לי ארוכה, לאשר גם כי נפקדו ע"י כורשל לשוב אל ארצם לא עלו שם לגדולה וממשלה הראשונה, כמו שאמרו עולי הגולה בתחנתם (נחמיה ט) הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים אשר אשר נתת עלינו בחטאתינו כו', והוא מאמר הרעיה בני אמי נחרו בי לשממות עולם כאשר גם מכתי אנושה מידם כי שמוני נוטרה את הכרמים, וגם בשובי אל כרם נחלתי לא משלתי בו להיות שלי כרמי שלי לא נטרתי, כי הייתי משועבדת אני וכרמי לזולתי.

ז

הגידה. תערוך מאמרה אל דודה לדבר על מצב ימי הרעה אשר הזכירה, גלות בבל, כי בהיותם שמה היו ברעה גדולה ברעב ובחרפה, כמאמר חז"ל (ש"ר פ' ל') שהיו ישראל בתכלית העוני וחסרי לחם בבבל עד שהוצרכו לקחת מחיה לכלכל נפשם מיד נבוכדנצר בעצת דניאל שיעץ לו וחטאך בצדקה פרוק ועותתך במיחן ענין עש"ב, מה רע ומר היה להם, עוד לא שכחו רבצם במרעה דשן ושמן, ונהפך עליהם הגלגל להיות נודדים ללחם ולקחת טרף חוקם מיד אויב אשר כלה ולקח כל שכיות חמדתם, ואמרו חז"ל (מדרש קינות) שכשהגלה נבוכדנצר גלות צדקיהו וכבר היו החרש והמסגר וכל גלות יכניה בבבל, גזר נבוכדנצר על בני גלות יכניה לצאת מקושטים ומקלסים לקראת שבי אחיהם אשר הכריעם בחרבו הקשה, והיו לבושים שחורים מבפנים [מתאבלים על צרת אחיהם] ולבנים מבחוץ כשמחים על נצחון נבוכדנצר, והוו מקלסין בחדא ידא ואומרים וה [לשון שמחה] על הצלחת נבוכדנצר, ומטפחים [באבילות] בחדא ידא, והוו אמרין מה הוה לאחי מה הוה לברי ואמרין להון אשר לחרב לחרב כו' עש"ב, תתאונן על זה הרעיה אל דודה ואהובה הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איך תפרנס אותי בבבל, מה יגדל שכרי בקחתי לחם חוקי מיד מחריבי אשר אכלני הממני, איכה תרביץ את עדרי צאנך הקדוש, בצהרים עת תוקף שליטת השמש אשר שזפתני אז בהצלחת מחריבי, איכה יסתרו המון רחמיך ממני להיות הגליות תכופים, שלמה אהיה כעוטיה כמתקשטת [כלשון הכתוב והוא עוטה מעיל] כמו שנתבאר שהיו לבושים לבנים על גבי שחורים ומראים פניהם כמתקשטים ושמחים, על עדרי חבריך ישראל [נקראו חברים עי' במדרש בפסוק חברים מקשיבים לקולך] הנתונים כצאן טבחה ביד האויב, אהיה אני כמתקשטת על זה:

ח

אם לא תדעי, משיבה הדוד נכונה מול צערה ויגונה על תכיפת הגליות, שהיא תצטרך לצאת כמתקשטת נוכח גלות צד'יהו, אמרו חז"ל (גיטין פט.) וישקד ה' על הרעה להביא עלינו כי צדיק ה' צדקה עשה הקב"ה שמיהר גלות צדקיה בעוד גלות יכניה קיימת, כי בהם היו החרש והמסגר, הסנהדרין רועי ישראל, ולמדו בני גלות צדקיה תורה מזקני גלות יכניה [וכדחז"ל ויצא מבת ציון כל הדרה אלו סנהדרין שגלו עם יכניה עי' מדרש קינות] וזה אומרו אם לא תדעי לך היפה בנשים מדוע תכפו צרותיך בגליות הללו שנסמכו ושקדתי להגלות את צדקיה ועמו, אודיעך תועלת הענין צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך הבחורים תִרְעִי אותם דעה והשכל על משכנות הרועים הסנהדרין בני גלות יכניה השוכנים כבר בבבל, ולא תשתכח תורת ה' מגדיותיך:

ט

לססתי. יאמר לה הדוד עוד נוחם על שאלתה במר נפשה איכה תרעה, מדוע לא ירא בענים כי יצטרכו להתפרנס מיד מחריבם אשר הציגם ככלי ריק כי אמנם מודעת פועל הישראלי אשר נר אלהים בקרבו, כי גם בהיותם בארץ האויב נתונים בשפל ומרמס לרגלי טורפיהם, בכ"ז תעוז ידם להגדיל אלהותו ית' ולהשריש מטעי ידיעת ה' גם בלב שוביהם, הן נבוכדנצר גברה ידו עלינו ועל כל חמודותינו, ולא שבעה נפשו בכל הרעות הגופניות אשר המציאנו, עוד נטה ידו להחטיא את בת יעקב בהקימו הצלם בבקעת דורא ויכריעם להשתחוות לפסלו, להשכיח מאתם את השם הנכבד והנורא, והנה נהפך הענין כי נעשה הנס הגדול לחנניה משאל ועזריה והוצרך נבוכדנצר לברך את אלהי עולם, ולפרסם שמו ית' אלהי ישראל בכל לאומי ממשלתו [עי' דניאל ג'] ואח"ז (ש"ר פ' כ"ג) כי כאשר באו סוס פרעה ורוכביהם אל תוך הים, ראו כי נכון להם אבדון, שטף מי הים, ומן השמים ילחמו במצרים, רצו למשוך הסוסים בריסנם לשוב, ולא נמשכו הסוסים לרצון מנהיגיהם, הם שלטו במנהיגם למשכם לעמקי מצולה כו' עש"ב [ועי' בפיוט יום ז' וח' של פסח קודם סדר קדושה] וכבר אמרו חז"ל (פסחים פ"י) על הסוס שהורג את בעליו במלחמה ע"ש, והוא מאמר הדוד לססתי ברכבי פרעה שמשכו הסוסים את הרכב כרצוני, תחת אשר תמיד הרוכב שליט להנהיג את הסוס לרצונו, כן דמיתיך רעיתי כי כאשר יאבו אויביך אשר הרכבתים לראשך [כדחז"ל (מגילה יא.) הרכבת אנוש לראשינו באנו באש בימי נבוכדנצר כו'] להנהיגך אל רצונם, את רעיתי תמשכם אל רצוני [ועי' בכוזרי מ"א באורך כי ישראל בקרב העמים דוגמת הזרע כי יותן בארץ, והיא וליחותיה גוברים עד כי למראה עין יפסד הזרע ויבול, וכמו יגדל להמשיך אליו מכחות האדמה ולהוציא צמח, כן ענין ישראל, דולקינו ידמו כי לא נצלח עוד לכל, ואנחנו נצמיח גם בם פרחי מדעים נשגבים, וחז"ל דרשו עד"ז (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא בשביל שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורין כו' ע"ש ועי' עוד להלן פ"ו].

י

נאוו לחייך. ינחם אותה על עניה אשר התאוננה באמרה איכה תרעה, והנה חז"ל אמרו (חגיגה פ"א) יאה עניותא לישראל כברזא סומקא לסוסיא חיורא, שהם קשוטין לו, אבל המה גם רסן לבל יטה מני דרך רצון מנהיגו, ככה העוני יעצור בעד תאוותינו החומרויות [בזמן שיש מפריעים עבודתו יתברך סביבינו, כי בצדיקים אחז"ל (הוריות פ"ג) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמי מי סני להו] ואמרו (במדרש שיר השירים) יאיא היא מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא בקדלא דסוסיא חיורא כו', וכן הוא כאן בדברי התרגום כזממין בליסתהון דלא יעדון מן אורחא טבא היכמא דלא עדי סוסיא דזממא בליסתיה גו', וזה אומרו נאוו לחייך בתורים יאה עניותא לישראל להיות רסן על לחייהם [כלשון הכתוב (ישעיה ל) ורסן מתעה על לחיי עמים] לבל יטו מאורחות יושר וצדק.

צוארך בחרוזים כתרגומו ויהי עלויהו כנירא על קדל תורא דהוא חרש בחקלא ומפרנס יתיה וית מריה, כמש"ל שהעולם כולו ניזון ומתקיים בזכות ישראל וקיום המצות, וחז"ל אמרו (ע"ג פ"א) לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא, אמרם כשור לעול העירונו ז"ל כי הנה מלאכת השור בעבודת התבואה שתים הנה: א) יחרוש וישדד האדמה במשכו בעול המחרישה. ב) ידוש בתבואה ברגליו (בבא מציעא צא:) אולם בשעת הדישה הוא נהנה שאוכל ממלאכתו [עי' בבא מציעא שם] אבל במושכו בעול המחרישה הוא עמל ואינו נהנה, ועל זה אמרו (תענית פ"א) הלך ילך ובכה כו' שור בהליכתו במענית המחרישה הוא בוכה כו' שאין לו הנאה, כן ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול שיגע לבעליו לבד לא ישים עיניו להנאתו, וענין שתי אלה תורים בלחיים וחרוזים בצואר, כי התורה חלקיה שנים, סור מרע, ועשה טוב. ובארנו כי העוני רסן לאדם לבל יהי שובב לנטות מני דרך ללכת עקלקלות, כפעולת רסן הסוס שלא יעבט אורחותיו, וכמ"ש פן אשבע וכחשתי כו'. אמנם גם בענין המצות מה שהאדם מקיים מתוך עוני רצוי לפניו יתברך יותר, כמ"ש חז"ל אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף [בימי עניי ומרודי] עמדה לי, וכמ"ש בת"כ שלכך כתיב במנחה נפש, העני הזה שלא השיגה ידו להביא קרבן בהמה או עוף לפני והביא מנחה מעלה אני כאלו הקריב נפשו לפני כו', ומעשה הטוב אשר נעמיס עלינו הם כענין העול אשר בצואר השור, וכמו שאמרו (ר"ה כח.) מצות לאו ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם ניתנו. רש"י. וכמו שהתבאר ענין עול חרישת הסוס שהוא מפרנס יתיה וית מריה, ועל זה אמרו ([ילקוט] שיה"ש) רעיתי מפרנסתי כו' כי המצות פרנסת וקיום העולם כולו כרצונו ית', וישראל יעשום לא לשם הנאה כמו שנתבאר.

יא

תורי זהב. מתנחמת הרעיה באמרי נועם של דודה ותוסיף לומר, אמת נכון כי רסן אזהרותיך על לחיי המה, ועוד לי קשוטין נאים כי אנשי כנסת הגדולה בהיותם בגלות בבל הוסיפו מצות דבריהם והם בכלל שני ענינים: א) מצות שחידשו הם בקום ועשה - מקרא מגילה, ברכות וכדומה. ב) דברים שתקנו סייגים וגדרים למצוות התורה, ואמרו חז"ל (עירובין כא:) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה יותר ממה שגזרת עלי גזרתי על עצמי וקיימתים, וזה אומרה תורי זהב נעשה לך גם שם בארץ גליותינו נעשה תורי זהב מחודשות לשמך, הם הגדרים וסייגים שתקנו למצות התורה, והסייגים רבים הם בפרטיהם, ואנשי כנסת הגדולה המה יסדום, פתחו ואמרו (אבות פ"א מ"א) ועשו סייג לתורה, על זה אומרת תורי זהב נעשה לך, לשמך תורי זהב בלחיינו שלא נטה מני אורח [ומזה נובע לשון מאחז"ל כברזא סומקא, הזהב אדום הוא] אמנם המצות שתקנו וחידשו בקום ועשה שהם דוגמת החרוזים בצואר וכמו שנתבאר, מעטים הם במספרם, עליהם אומרת עם נקודות הכסף החרוזים לעול על צוארי תוספת המצות שחידשתי.

יב

עד שהמלך. משתבחת הרעיה כי אנכי מראש נצמדתי לדודי כשחזר הקב"ה על כל האומות שיקבלו התורה והיה גם בשעיר ופארן שהם מזרע האבות [עי' ב"ק לח. ובמכילתא פרשת יתרו] וכולם מאנו לקבלה רק אני יחידה נתרצתי לידבק בתורתו ואמרתי בחיבה יתירה נעשה ונשמע, וזה אומר עד שהמלך במסבו ערך שולחן מעדני עולם וסבב בתורתו על אומות יושבי תבל לא התבשם אחד מהם לקבל עול תורתו, רק נרדי נתן ריחו, והזכירה ריח הנרד שהוא א' מסממני הקטורת לפי שבקטורת נודעה חיבתן של ישראל גלויה לכל העמים עי' תנחומא פרשת פקודי ויתבאר לפנינו פרק ה' בס"ד.

אולם מה שזכרה ריח הנרד ולא שאר מינים, יתבאר נכון כי אמרו חז"ל (ברכות ה.) שהתורה ניתנה לישראל על ידי היסורין, ובארנו בס"ד בבאורנו לתורה שלכך נתגברו היסורין מאז בא משה אל פרעה לדבר על אודות ישראל, וגזר פרעה שלא ינתן להם תבן, הכל כדי להביאם לקבלת התורה על השלימות, והארכנו שם איך בזה ניחם הקב"ה את משה וישראל בריש פרשת וארא אכ"מ, ואמרו חז"ל (ש"ר פ' ה') אשר הבאשתם ריחנו בעיני פרעה מלמד שהיו המכות שהוכו שוטרי ישראל [בשביל מניעת התבן] מבאישים כו', ואמרינן (פסחים קטז.) שלכך תקנו ליתן תבלין בחרוסת זכר לתבן היינו קנמון [עי' בטור ושולחן ערוך אורח חיים סי' תע"ג] ורמב"ן בפי' התורה כתב בפ' כי תשא נרד הוא קנמון שבא בשמן המשחה, וכמו כן בסממני הקטרת, ותחת שהבאישו ישראל מיסוריהם בסבת התבן במצרים, הנה זכו בזה לתורה, והוא מאמר הרעיה נרדי הדומה לתבן נתן ריחו שבזכות היסורין קבלתי את התורה והעליתי ריח נודף לפניו ית' וכמו שנתבאר.

יג

צרור המר. הנה בקטרת היה י"א סממנים, ד' מהן נפרטו בפרשת הקטורת, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה, ואלו באים ע' מנים מכל אחד, ועוד ז' סממנים למדו חז"ל (כריתות ו:) מרבויא דקרא, ואלו באים שעור מועט בין הכל פ"ח מנים, ורבינו הגר"א ז"ל בביאורו לשה"ש (פ"ה) למדנו שה"ז מינים הן המה שנאמרו בשמן המשחה מר וכו' [ועי' בביאור נכון בענין בס' הכתב והקבלה פ' תשא] ודעתו ז"ל שענינם חלוק, מינים של שמן המשחה נקראו סמים, והמבוארים בפרשת הקטרת נקראים קטרת, עיקר קטרת באה מד' מינים הללו לפיכך הם רבים במשקלם, והסמים באים לתבל הקטרת כתבלין המתקנים המאכל על אפנו ע"ש באורך, והנה בתוך הד' מינים שהם עיקר הקטרת באה חלבנה שריחה רע, למדו מזה (כריתות שם) לצרף עמנו פושעי ישראל בתעניותינו, אולם התענית הקבוע לנו מה"ת, יום כפור לבדו, אך בזמן המלחמה היו גוזרים כמו כן תענית, ויש לו סמך בתורה ואהרן וחור תמכו בידיו דחז"ל מכאן לתענית צבור שצריך שלשה [ועי' רא"ש פ"א דמגילה] בצום וזעקה נושעה מאויבינו ומודעת כי כניסת כהן גדול הראשונה ביום כפור לק"ק היתה בקטרת, נתן המחתה בין הבדים הם נקראים שדים בשיר הקדוש הזה כדחז"ל שהאריכו בנס והיו בולטין בפרוכת, ובבא כהן הראש לקודש הקדשים, הקטיר הקטרת לרצות בעד עמו, להיות עם אחד שלמים וישרים, ונקדים עוד כי הנה שני ענינים כללו מצב קיום האומה הישראלית. א) קיומינו במצב המדיני להיות שלוים ממתקוממינו. ב) להיות שלמים עם ה' ותורתו ונשואי עון, ובשיר הקדוש הזה חלק ענין הקטרת כפי מה שלמדנו רבינו הגר"א ז"ל לשני המצבים, המר ושאר מיניו שבפרשת שמן המשחה והם הסמים, ואין ביניהם דבר שריחו רע, כי הם באים לתבל הקטרת, על בחי' זו נהי' כולנו רצוים לפניו ית' ביוה"כ, ולפנינו בפ"ה נבאר באורך יסוד נאמן לזה שביוה"כ היו הסמים המתבלים עקרים, משורש הדין שאם חיסר מעלה עשן שגם הוא רק מתקן מעשה הקטרת חייב מיתהף אבל בשאר ימות השנה אין חיוב מיתה על חסרון מעלה עשן כי בהם עצמות מיני הקטרת עיקר, ע"ש שבאורך, ולפי שחנוך בית עולמים היה ביום הכיפורים כמבואר במשנה [‏סוף תענית, ועיין רע"ב ותוי"ט שם] על כן הזכיר בשיר זה ענין המר ומיניו הסמים ראשונה, כי הד' מינים שבקטרת הם יותר עקרים בכל השנה, לאשר קיומנו במצב המדיני, ולפיכך גם חלבנה עמהם לצרף גם הפושעים בתעניתנו ותפלתנו, שהתפלה בעת צרה חובה מה"ת לדעת רוב הפוסקים [עי' מגן אברהם סימן תקע"ו ס"ק א', ודברי הרמב"ן בסה"מ] נמצא שבתענית בעת מלחמתנו נושעה בזכות הד' מינים שבקטרת [ועי' בטור ושולחן ערוך אורח חיים סי' תרי"ט] והנה הנטף [ושאר מיניו שבפרשת הקטרת נמשכים עמו] הוא מין שרף ובלה"ק נקרא כופר, והמר הוא מיץ חיה [ועמו נמשכים הסמים כמו שנתבאר] וידוע כי עלתה לישראל הצלחה נשגבה בהלחמם בימי יהושפט (דברי הימים ב, כ) באו עליהם עמים רבים המון רב מעבר לים ויחנו בחצצון תמר היא עין גדי וירא יהושפט ויתן את פניו לדרוש לה' [כדין חובת התפלה בעת צרה] ויקרא צום על כל יהודה [כחובת התענית בעת מלחמה], וכל יהודה הקבצו לבקש את ה' כו' ונושעו בנס ופלא גדול כי ה' נלחם להם ע"ש כל הענין, ועל שתי בחינות חלקי הקטרת אומרת הרעיה [נמשך למה שהזכירה תחילה ענין הקטרת נרדי נתן ריחו וכמ"ש למעלה] צרור המר דודי לי' הם מינים שבפרשת שמן המשחה הצרורים ונמשכים אל המור שהוא ראש להם, הם יתנוני לחן בעיני דודי ביום כיפורים אשר בין שדי ילין, בבא מכהני עם הקטרת בין שני בדי ארון אתרצה לפניו בחיבה כי יתבל המור ושאר הסמים את הקטרת לתת אותנו לחן לפניו ית'.

יד

אשכול הכפר דודי לי. הם המינים הנמשכים אל הנטף בפ' הקטרת [ולפי שהנטף הוא בא מעין אילן אמר לשון אשכל] שהם עקרים בכל השנה יצמד לי דודי באשכול זה, ולשון אשכול דחז"ל (סוף סוטה) דבר שכולל הכל, כי גם פושעי ישראל יכללו אתי שלהם רומז החלבנה שבין מינים הללו, באהבה נודעת יגלה דודי לי בכרמי עין גדי שמה תודע יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו.

טו

הנך יפה רעיתי הנך יפה. כפילות הנך יפה אמרו חז"ל (סוטה מז.) חן אשה על בעלה לא תבחן יופי האשה בהיותה מעלת חן בעיני אישה, כי כן הטביע היוצר להיות חן אשה על בעלה, לכן אמר הנך יפה רעיתי ולא מצד היותך רעיתי אשבח יופיך בעדי התורה והמצות כי הנך יפה באמת, כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים ונותנים נפשם עליהם כמונו מאז לקחנו היותר לו לעם סגולה, עיניך יונים כדחז"ל שהיונה אינה נזקקת לזולת בן זוגה, כן תדבקי בי ולא תשא עין לזולת.

טז

הנך יפה דודי. שלשה הנה מעלות המצות התוריות אשר הנחילנו הצור ב"ה: א) החוקים והמשפטים שלימד ונתן לנו הם נכוחים למבין וישרים אין בהם נפתל ועקש, על זה אומרת הנך יפה דודי. ב) בכמה מקומות דנו חז"ל שלא להשתמש למצוה בדבר שענינו לרעה ופורענות דכתיב דרכיה דרכי נועם [עי' סוכה לב: ובש"מ] על זה אומרת אף נעים. ג) אמרו חז"ל ביסוד המצות שיהיו בעינינו כחדשים ונחמדים כאלו היום ניתנו לנו, וידוע מאמר חז"ל תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ועל זה אומרת אף ערשנו שנדבק בך ומהדבוק הזה תוצאות תולדות מצוות ומעשים טובים, רעננה ענפיה יפים ורעננים נחמדים למראה.

יז

קרות בתינו. יתבהר בהקדם פירוש מלת רהיטנו, בארנו בס"ד (בהפטרת תרומה) מאמר הכתוב ויספן את הבית גבים שטרחו המפרשים ז"ל מה ענין גבים, ופשוט שהוא בית דלפה ששנינו (מדות פ"ד מ"ו) והבאתי שם דברי הרמב"ם והראב"ד שהיו עושין תקרה על גבי תקרה וביניהם הפסק ונותנים שם מרזבים קטנים בעלי קבול לקבל מים הנוטפים דרך התקרה העליונה שלא תדלוף התקרה התחתונה, והם נקראים גבים בלשון הכתוב, מקום כנוס מים. והנה קהלת אמר (פרק י') בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, הכוונה כי המתעצל בעת בנותו ביתו לקבוע קורות חזקים וכבדים לתקרת ביתו, ובעצלותו קובע קורות דקים וקלים סופו כי ימך המקרה, תרד ותשפל התקרה כולו ויהיה עמלו לריק, ואם ישפיל ידיו בעצלות ולא ישפוך מי המרזבים ויעברו המים על גדות הכלים ההם הנה בשפלות ידים ידלוף הבית, והוא בפשוטו לשון המקרא כאן קורות בתינו ארזים חזקים וקיימים, רהיטנו הוא מלשון ברהטים בשקתות המים (בראשית ל"א) הם ברותים, אמנם פנימית הענין כי שלמות האדם בעולמו הם התורה והיראה, ואחז"ל (אבות פ"ג) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה כמאמר חז"ל אין בור ירא חטא, ואמרו (יבמות קט:) האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, והמשיל הכתוב קנין התורה אשר תכונן ביתו של אדם לתקרת הביא אשר בהיותה חזקה ולפי הנגלה מכבדת היא על כותלי הבית, והם נושאים אותה, בכ"ז הנסיון ילמדנו כי התקרה בהיותה חזקה תאחד ותישר את כותלי הבית לבל יעבטו, כן התורה תדמה לבלתי מתבונן היטב אשר תכביד על תכונות הגופניות, ואמרו חז"ל זאת התורה אדם כי ימות באהל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, בכ"ז נדע כי באמת היא חיינו ואורך ימינו כמאמר חז"ל (תמיד לב.) מה יעשה אדם ויחיה ימית את עצמו, כלומר יפנה לחכמה וירחיק עדוני ההבל, ומה נעים בזה דבר חז"ל (מגילה יא.) בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה לישראל בתורה כו' דרשו המקרה על למוד התורה כמו שכתב בס"ד, ואולם האדם באשר הוא אדם כי שיח וכי סיג לו, לא ימלט מנפול מעט בעניני הגופנים, והם כדלף טורד, אבל ביראת ה' יחיש להזדרז לשפכם הלאה לבל ידלוף הבית כולו וישחת, ולתכלית זה נתנו ימי השביתה וימי התחנה לישראל לעורר לבבו להנקות ממימי התאות הגופניות, לבל יצופו על ראשינו, על זה אמר קהלת בעצלתים בתורה ימך המקרה יעבוט כתליו ותרד תקרתו, אם אין חכמה אין יראה, ובשפלות ידים אם לא יזדרז ביראת ה' לעתים תכופים ידלוף הבית, והוא מאמר הרעיה קורות בתינו ארזים תלמידי חכמים נמשלו לארזים (תענית טז:), רהיטנו ברותים לקנות לנו בתמידות דרכי היראה להנקות מדלף הטורד, ובשתי אלה יאושרו בני לרצון דודי.

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף