תורה תמימה/שיר השירים/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך




רש"י
רלב"ג


אלשיך
מנחת שי
מצודת דוד
מצודת ציון
צרור המור
תורה תמימה
פירוש המיוחס לרמב"ן
(מאחד מרבותיו)
עוטה אור
צפירת תפארה
משל ומליצה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png שיר השירים TriangleArrow-Left.png א

א[edit]

שיר השירים. תני, אמר ר' עקיבא, אין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, לפי שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים[א] [ידים פ"ג מ"ה].

שיר השירים. ת"ר, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבש"ע, עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים[ב]. (סנהדרין ק"א א').

שיר השירים. מהו שיר השירים – המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים[ג], מאי טעמא, לפי שבכל השירים או הקב"ה מקלס לישראל או ישראל מקלסין אותו, בשירת משה הוא אומר זה אלי ואנוהו ובשירה אחרת הוא מקלס להם, ירכיבהו על במתי ארץ (פ' האזינו), ברם הכא הוא מקלס לישראל, הנך יפה רעיתי (א' ט"ו), וישראל מקלסין לו – הנן יפה דודי אף נעים (א' ט"ז)[ד]. (מ"ר).

שיר השירים. שיר חד, השירים תרי, מלמד ששלשה שירים אמר שלמה[ה]. (שם).

שיר השירים וגו'. אמר ליה הקב"ה לשלמה, לפי שדרשת וחקרת אחר דברי תורה, לפיכך אין אני מקפח שכרך ואני משרה עליך רוח הקודש, מיד כתב ספריו משלי קהלת ושיר השירים[ו]. (שם).

שיר השירים וגו'. א"ר יודן, מנין אתה אומר שכל מי שאומר דברי תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו – משלמה, שעל ידי שאמר דברי תורה ברבים זכה ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים, משלי קהלת ושיר השירים[ז]. (שם).

אשר לשלמה. כל שלמה האמור בשיר השירים קודש – שיר למי שהשלום שלו, חוץ מזה (ח' י"ב) האלף לך שלמה – לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו – רבנן[ח]. (שבועות ל"ה ב').

אשר לשלמה. כשם שאמר דוד שירים שנאמר (שמואל ב כ״ב:א׳) וידבר דוד את דברי השירה הזאת כך אמר שלמה שירים, שנאמר שיר השירים אשר לשלמה[ט]. (מ"ר).

אשר לשלמה. שלשה ספרים כתב שלמה, משלי קהלת ושה"ש, ואיזה מהם כתב תחלה, א"ר יונתן, שה"ש תחלה, שכן דרך הארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלים, הזקין איטר דברי הבלים[י]. (מ"ר).

ב[edit]

ישקני. אמר ר' אילא, יש דברים שמשיקין עליהם את הפה כמו שנאמר ישקני מנשיקות פיהו[י"א]. (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז).

ישקני. מהו ישקני – יזיינני, יטהרני, ידבקני, ישקני. יזיינני – כמש"נ (ד"ה א' י"ב) נושקי קשת, ונמשלו דברי תורה לזיין שמתקיים לבעליו בשעת מלחמה כך ד"ת מתקיימין למי שעמל בהן כל צרכן[י"ב], יטהרני – כמש"נ (ישעיהו ל״ג:ד׳) כמשק גבים, כאדם שמשיק שני גבין זה על זה[י"ג], ידבקני, כמש"נ (יחזקאל ג׳:י״ג) וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה. ישקני – יוציא לי קול נשיקות מתוך פיהו. (מ"ר).

ישקני וגו'. תניא, בשעה שלמד משה תורה לישראל, אמרו ישראל, מה משה בשר ודם עובר אף תלמידו עובר ולואי יגלה לנו הקב"ה פעם שנית ולואי ישקני מנשיקות פיהו[י"ד]. (שם).

ישקני וגו'. תניא, א"ר עזריה, מנין אתה אומר כשם שנפשו של משה ושל אהרן ושל מרים יצאו בנשיקה[ט"ו] כך נשמת כל הצדיקים יוצאת בנשיקה ת"ל ישקני מנשיקות פיהו, אם עסקת בדברי תורה ששפתיך מנושקות סוף שהכל מנשקין לך על פיך[ט"ז]. (מ"ר).

מנשיקות פיהו. תניא, רבי יהושע בן לוי אומר, כל עשרת הדברות מפי משה שמעו ישראל, לבד מן אנכי ולא יהיה לך אלהים אחרים מפי הקב"ה שמעו[י"ז], הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו, מנשיקות ולא כל הנשיקות[י"ח]. (שם).

כי טובים דדיך. תניא, דברי תורה דומין זה לזה, דודין זה לזה, קרובים זה לזה, כמש"נ (פ' בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו[י"ט]. (שם).

כי טובים דדיך וגו'. אמר ליה ר' יהושע לר' ישמעאל, ישמעאל אחי, האיך אתה קורא, כי טובים דודיך מיין או כי טובים דּוֹדַיִךְ, אמר ליה, כי טובים דּוֹדַיִךְ, אמר ליה, אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו – לריח שמניך טובים[כ]. (ע"ז כ"ט ב').

טובים דדיך מיין. כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה[כ"א]. (ע"ז ל"ה א').

טובים דדיך מיין. אמר רבי יודא בן פזי, חביבים דברי סופרים מדברי תורה, שהרי ר' טרפון אלו לא קרא ק"ש כלל לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם (קהלת י׳:ח׳) ופורץ גדר ישכנו נחש, הדא הוא דכתיב כי טובים דודיך מיין[כ"ב]. (ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד).

טובים דדיך מיין. חברייא בשם ר' יוחנן אמרי, חביבין דברי סופרים מדברי תורה, שכן האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור[כ"ג], חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב[כ"ד], הדא הוא דכתיב כי טובים דודיך מיין[כ"ה]. (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז).

טובים דדיך מיין. נמשלו דברי תורה ליין, מה יין משמח את הלב, כמש"כ (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש, כך דברי תורה משמחין את הלב, שנאמר (שם י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב[כ"ו]. (מ"ר).

טובים דדיך מיין. דודיך אלו האבות[כ"ז], מיין אלו הנשיאים[כ"ח], דבר אחר, דודיך אלו הקרבנות, מיין אלו הנסכים[כ"ט]. (שם).

טובים דדיך מיין. דודיך אלו ישראל, מיין – מיין עשרה – י' עשרה, נ' חמשים, הרי שבעים, אלו שבעים אומות[ל], ללמדך שחביבין ישראל לפני הקב"ה יותר מכל האומות[ל"א]. (מ"ר).

ג[edit]

לריח שמניך טובים. דרש רב נחמן ברי' דרב חסדא, מאי דכתיב לריח שמניך טובים וגו', למה ת"ח דומה לצלוחית של פלייטון, מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף[ל"ב], ולא עוד אלא דברים שמכוסים ממנו מתגלין לו, שנאמר על כן עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות ולא עוד אלא שמלאך המות אהבו, שנאמר עלמות אהבוך קרי ביה על מות[ל"ג], ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, עוה"ז ועוה"ב שנאמר עלמות קרי ביה עולמות. (ע"ז ל"ה ב').

לריח שמניך טובים. רבי ינאי בריה דרבי שמעון אומר, כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי לכלי חבירו[ל"ד], כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה[ל"ה]. (מ"ר).

לריח שמניך טובים. [מהו שמניך], רבי תנחום ב"ר חייא אומר שני שמנים הן, שמן כהונה ושמן מלכות, ורבנן אמרי שתי תורות הן, תורה שבכתב ותורה שבעל פה[ל"ו]. (שם).

לריח שמניך טובים. רבי יוחנן פתר קרא באברהם אבינו, אמר ליה הקב"ה לאברהם, אברהם, הרבה מצות ומעשים טובים יש לך, טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולמי, הדא הוא דכתיב (פ' לך) לך לך מארצך וממולדתך והדר ואעשך לגוי גדול[ל"ז],

על כן עלמות אהבוך. אמר ליה הקב"ה, הא לך עולמות הרבה, הדא הוא דכתיב (שם) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ומהו זה ־־ אלו הגרים שגיירו[ל"ח]. (שם).

שמן תורק שמך. א"ר יודן, שמן תורק שמך, שמך מתגדל על כל מי שהוא עוסק בשמנה של תורה, הדא הוא דכתיב (ישעיה ט') וחובל עול מפני שמן – חובל עולו של סנחריב מפני חזקיהו וסיעתו שהיו עוסקין בשמנה של תורה[ל"ט]. (מ"ר).

שמן תורק שמך. נמשלו דברי תורה לשמן, מה שמן תחלתו מר[מ] וסופו מתוק, כך ד"ת (איוב ח׳:ז׳) והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד[מ"א], ומה שמן כוס מלא אינו מזרזיף כשאר כל המשקין כך ד"ת אין מזרזפין בדברי לצנות[מ"ב], ומה שמן כוס מלא ממנו שנפל לתוכה טיפה של מים יוצאת כנגדו טיפה של שמן[מ"ג] כך אם נכנס דברי תורה ללב יוצא כנגדו דבר של לצנות, נכנס דבר של לצנות יוצא כנגדו דבר תורה. (שם).

שמן תורק שמך. נמשלו ישראל לשמן, מה שמן אין משתבח אלא ע"י כתישה כך ישראל אין עושין תשובה אלא ע"י יסורין[מ"ד] ומה שמן אין מתערב בשאר משקין כך ישראל אין מתערבין באוה"ע, שנאמר (פ' ואתחנן) ולא תתחתן בם, ומה שמן מביא אורה לעולם כך ישראל מביאין אורה לעולם, שנאמר (ישעיהו ס׳:ג׳) והלכו גוים לאורך, ומה שמן עליון על כל המשקין כך ישראל עליונים על כל האומות, שנאמר (פ' תבא) ונתנך ה' אלהיך עליון, ומה שמן אין לו בת קול[מ"ה] כך ישראל אין להם בת קול בעוה"ז[מ"ו], אבל לעוה"ב כתיב (ישעיהו נ״ב:ח׳) קול צופיך נשאו קול[מ"ז]. (שם).

על כן וגו'. מהו על כן – על שנתת לנו ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחן ועוג וביזת ל"א מלכים אנו אוהבים אותך[מ"ח]. (שם).

עלמות אהבוך. על שהעלמת מהם יום המיתה ויום הנחמה אהבוך. דבר אחר, על שהעלמת מהם מתן שכרם של צדיקים[מ"ט]. (שם).

עלמות אהבוך. אלו בעלי תשובה. דבר אחר, אלו הגרים, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג׳:ב׳) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים[נ]. (שם).

עלמות אהבוך. זו כת השלישית, שנאמר (זכריה י״ג:ט׳) והבאתי את השלישית באש וצרפתים[נ"א]. (מ"ר).

עלמות אהבוך. זה דורו של שמד, שנאמר (תהילים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה[נ"ב]. (שם).

עלמות אהבוך. אלו ישראל, שנאמר (פ' עקב) כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה וגו'[נ"ג]. (שם).

עלמות אהבוך. אהבוך בעלמות ובזריזות[נ"ד]. (שם).

ד[edit]

משכני וגו'. מהו משכני אחריך נרוצה – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, על שסלקת שכינתך מתוכנו אחריך נרוצה, שכן כל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא התאבלו, כיון שאמר להם משה (פ' תשא) כי לא אעלה בקרבך, מיד ויתאבלו[נ"ה]. (שם).

משכני וגו'. ר' יודן ור' עזריה, ר' יודן אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, על שנהגת עם שכנותי במדת הדין ועמי במדת רחמים אחריך נרוצה, ור' עזריה אומר, אמרה, ממה שנתת לי ביזת מצרים וסיחן ועוג ול"א מלכים אחריך נרוצה[נ"ו]. (שם).

משכני וגו'. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, ממה שגרית בי שכני הרעים אחריך נרוצה, משל למלך שכעס על מטרונה וגירה בה שכניה הרעים והתחילה לצעוק אדוני המלך הושיעני נא, כך ישראל, הדא הוא דכתיב (שופטים י׳:י״ב) וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם[נ"ז]. (שם).

משכני וגו', [אל תקרא משכני אלא מסכינני או ממסכיני], אמרה כנס"י לפני הקב"ה, מסכינני [או ממסכיני] אחריך נרוצה, כהא דאמר ר' אחא, כשצריך יהודאה לחרובא עביד תשובה, וכהא דא"ר עקיבא, יאי מסכנותא לברתא דיעקב כערקא סומקא בקדלא דסוסיא חיורא[נ"ח]. (שם).

משכני וגו'. [אל תקרא משכני אלא משכינני], אסרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ממשכון גדול שנטלת ממני אחריך נרוצה, דא"ר יוחנן, מאי דכתיב (נחמיה א׳:ז׳) חבל חבלנו לך, זה חרבן ראשון וחרבן שני שלא נתמשכנו אלא על ידינו[נ"ט]. (מ"ר).

משכני וגו'. משכני, אם למקרא – למקרא, אם למשנה – למשנה, אם לתלמוד – לתלמוד, אם לתוספתא – לתוספתא, ואם לאגדתא – לאגדתא[ס]. (שם).

הביאני המלך חדריו. על מי נאמר זה, על ר' עקיבא שנכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום[ס"א]. (שם).

הביאני המלך חדריו. וכי מניין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה לישראל [חדרי רוחות ומטרות] ויחזקאל הנביא חדרי מרכבה אלא הה"ד הביאני המלך חדריו[ס"ב]. (שם).

נגילה ונשמחה בך. הרי אלו שנים מעשרה לשונות של שמחה שנקראו ישראל, גילה, שישה, שמחה, רינה, פצחה, צהלה, עלצה, עליזה, חדוה, תרועה[ס"ג], ויש מוציאין תרועה ומעיילין דיצה[ס"ד]. (שם).

נגילה ונשמחה בך. אומרים ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אין לנו חפץ בעולם טוב ממך, הדא הוא, נגילה ונשמחה בך[ס"ה]. (שם).

נגילה ונשמחה בך. רבי אבין פתח, (תהילים קי״ח:כ״ד-כ״ה) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום או בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך[ס"ו]. (שם).

נגילה ונשמחה בך. א"ר יצחק, בך – בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה[ס"ז]. (מ"ר).

נזכירה דודיך מיין. מהו מיין – מיינה של תורה, כגון הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג[ס"ח]. (שם).

נזכירה דודיך מיין. דבר אחר מיין – מיין של אבות, מי פעל לפניך כאברהם, מי פעל לפניך כיצחק, מי פעל לפניך כיעקב[ס"ט]. (שם).

מישרים אהבוך. אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, הודיעני הלכה[ע], אמר ליה, אחרי רבים להטות [וכל כך למה[ע"א] ], כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ואומר מישרים אהבוך[ע"ב]. (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב).

מישרים אהבוך. מה ישרים רחומיך ומה תקיפין רחומיך[ע"ג]. (מ"ר).

מישרים אהבוך. א"ר חנין, כתיב (ס"פ וירא) כי יען אשר עשית את הדבר הזה, והא נסיון עשירי היה זה ואתה קורא אותו דבר[ע"ד] אלא אלו לא קבל עליו הדבר הזה היה מפסיד ומאבד כל הנסיונות הראשונים, הדא – מישרים אהבוך[ע"ה]. (שם).

ה[edit]

שחורה אני ונאוה. שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי[ע"ו]. (שם).

שחורה אני ונאוה. אמרה כנסת ישראל, שחורה אני בפני עצמי ונאוה בפני קוני, דכתיב (עמוס ט') הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל – כבני כושיים אתם בפניכם, אבל לי אתם כבני ישראל נאום ה'[ע"ז]. (מ"ר).

שחורה אני ונאוה. שחורה אני במצרים שנאמר (יחזקאל כ') וימרו בי, ונאוה אני במצרים – בדם פסח ובדם מילה. שחורה אני בים שנאמר (תהלים ק"ו) וימרו על ים, ונאוה אני בים שנאמר זה אלי ואנוהו. שחורה אני במרה שנאמר וילנו העם, ונאוה אני במרה שנאמר ויורהו ה' עץ וישלך אל המים[ע"ח]. שחורה אני ברפידים שנאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ונאוה אני ברפידים שנאמר ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי[ע"ט]. שחורה אני בחורב שנאמר (תהלים ק"ו) יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב, שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שחורה אני במדבר שנאמר (שם ע"ח) כמה ימרוהו במדבר, ונאוה אני במדבר – בהקמת המשכן. שחורה אני במרגלים, ונאוה אני ביהושע וכלב. שחורה אני בשטים שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם העם לזנות וגו', ונאוה אני בשטים שנאמר (שם ק"ו) ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. (שם).

שחורה אני ונאוה. שחורה אני בעכן שנאמר (יהושע ז') וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ונאוה אני ביהושע שנאמר (שם) ויאמר יהושע אל עכן שים נא כבוד לה'[פ]. (שם).

שחורה אני ונאוה. שחורה אני במלכי ישראל[פ"א], ונאוה אני במלכי ישראל שנאמר (מ"א כ"א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו ויצום וגו'. ואם בשחורים שהיו לי כך אני נאוה, בנאים שלי על אחת כמה וכמה[פ"ב]. (שם).

שחורה אני ונאוה. שחורה אני בעשרת השבטים ונאוה אני בשבט יהודה ובנימין[פ"ג]. (שם).

שחורה אני ונאוה. שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת[פ"ד]. שחורה אני בעוה"ז ונאוה אני לעוה"ב[פ"ה], שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביוהכ"פ[פ"ו]. (שם).

בנות ירושלם. רבנן אמרי, אל תקרא בנות ירושלים אלא בונות ירושלים, זו סנהדרי גדולה שיושבין ומבינין אותה בכל שאלה ומשפט[פ"ז]. (מ"ר).

בנות ירושלם. רבי יוחנן אמר, מהו בנות ירושלים, עתידה ירושלים להעשות מטרפולין לכל המדינות ולהמשיך כנהר אליה כבודה[פ"ח], כמה שנאמר (יהושע ט"ו) אשדוד בנותיה וחצריה, עזה בנותיה וחצריה[פ"ט]. (שם).

כאהלי קדר. מה אהלי קדר אע"פ שנראין מבחוץ כעורים ושחורים וסמרטוטין והם מבפנים אבנים טובות ומרגליות, כך תלמידי חכמים אע"פ שנראים כעורים ושחורים בעוה"ז אבל בפנים יש בהם תורה מקרא משנה מדרשות והלכות, תלמוד תוספתות ואגדות[צ]. (שם).

כאהלי קדר. מה אהלי קדר אין עליתי עול כל בריה[צ"א] כך ישראל לעתיד לבא אין עליהם עול כל בריה. (שם).

כאהלי קדר. א"ר יודן, משל ליוסף, מה יוסף נמכר לאהלי קדר, לישמעאלים, וחזר וקנה את קוניו, שנאמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים, כך ישראל כתיב בהו (ישעיהו י״ד:ב׳) והיו שובים לשוביהם[צ"ב]. (שם).

כיריעות שלמה. מה יריעות שלמה זו מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, כך ישראל אע"פ שמתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יוהכ"פ ומכפר עליהם[צ"ג]. (שם).

כיריעות שלמה. מהו כיריעות שלמה, כיריעותיו של מי שהשלום שלו שאמר והיה העולם, שמשעה שמתחן עדיין לא זזו ממקומן[צ"ד]. (שם).

ו[edit]

אל תראני וגו'. מהו אל תראוני שאני שחרחרת, אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחררותי ולהגיד דלטוריא על ישראל[צ"ה]. (שם).

ששזפתני השמש. על שעשיתי ארות של סוסים לשמש, דכתיב (מלכים ב כ״ג:י״א) וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש מבא בית ה'[צ"ו]. (מ"ר).

ששזפתני השמש. אומרים ישראל לאוה"ע, אנו רק שמשה של עבודת כוכבים שזפתני, אבל אתם שזופים אתם ממעי אמכם, שבזמן שהאשה מתעברת משתחוות לעבודת כוכבים היא ובנה[צ"ז]. (שם).

ששזפתני השמש. רבי יצחק פתר קרא במלחמת מדין, שבשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה[צ"ח], והיא אומרת להם, וכי אין אנו מבריותיו של הקב"ה שאתם עושין לנו כך, והיו ישראל אומרים להן, לא דייכן שנטלנו את שלנו מתחת ידיכן[צ"ט], הדא הוא דכתיב, ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש[ק]. (שם).

בני אמי וגו'. רבי מאיר אומר, בני אמי – בני אומתי, אלו דתן ואבירם, נחרו בי – נתגרו בי, מלאו את הדיין חרון אף עלי[ק"א], שמוני נוטרה את הכרמים, עד שהיה משה עושה דין בין בנותיו של יתרו[ק"ב] לא היה לו לעשות דין ביני ובין אחי אשר במצרים, הדא הוא – כרמי שלי לא נטרתי. (שם).

בני אמי וגו'. רבי יוסי אומר, בני אמי – בני אומתי, אלו המרגלים, שמוני נוטרוה וגו', על שנתעכבתי במדבר מ"ב מסעות לא הוי לי לכנס לא"י, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי[ק"ג]. (שם).

בני אמי וגו'. בני אמי, בני אומתי, זה ירבעם בן נבט, שמוני נוטרה וגו', משמירת שני עגליו של ירבעם לא שמרתי משמרת כהונה ולויה, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי[ק"ד]. (שם).

בני אמי וגו'. בני אמי – בני אומתי, זה אחאב, שמוני נוטרה וגו', מפטם ומאכיל לצדקיהו בן כנעני וחביריו, ונביא אחד של אמת היה לו, זה מיכיהו, והאכילוהו לחם צר ומים לחץ (מלכים א כ״ב:כ״ז), הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי[ק"ה]. (שם).

בני אמי וגו'. בני אמי – בני אומתי, זו איזבל, שמוני נוטרה וגו', מאכלת ומפטמת לנביאי הבעל והאשרה, ולאליהו אמר (מלכים א י״ט:ב׳) כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי[ק"ו]. (מ"ר).

בני אמי וגו'. בני אמי – בני אומתי, זה צדקיהו המלך, שמוני נוטרה וגו', שהיה מפטם לפשחור בן מלכיה וחביריו, (ירמיה ל"ח א') ונביא אחד של אמת היה לו, זה ירמיהו, וכתיב ביה (ירמיה ל"ו) ונתן לו ככר לחם מחוץ האופים שהוא פת קיבר שחורה מסיבים של שעורים שנמכרת חוץ לפלטיא, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי[ק"ז]. (שם).

כרמי שלי וגו'. מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים – לפי שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי לשמור שני ימים טובים של גליות בסוריא ולקבל שכר על אחד – זה שלא שמרתי יום אחד בארץ. מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא ולקבל שכר על אחת – זה שלא הפרשתי חלה אחת בארץ[ק"ח]. (ירושלמי עירובין פ"ג ה"ט).

ז[edit]

הגידה לי וגו'. ר' יהודה ב"ר סימון ור' ברכיה פתרו מקרא זה במשה, שאמר להקב"ה, רבש"ע, הודיעני מי ומי הרועים שאתה מעמיד על בניך אחרי, מאי משמע, הגידה לי וגו', אומה זו שנתתי נפשי עליה איכה תרעה – בימות החמה, איכה תרביץ בצהרים – בימות הגשמים[ק"ט], איכה תרעה בימי מלכיות, איכה תרביץ בצהרים בשעבוד מלכיות, אמר ליה הקב"ה, צאי לך בעקבי הצאן וגו'[ק"י]. (מ"ר).

שלמה. מהו שלמה, רבי עזריה אומר, שלא אעשה למה בעיני חביריך על עדריהון[קי"א] שלא יהא חילול שמים כשעדר בניך בצרה ועדרי חביריך ברוחה[קי"ב]. (שם).

שלמה אהיה כעטיה. ר' חלבו בשם רבי הונא אמר, שלמה אהיה כעוטיה – שלא אהיה כאבל הזה שהוא עוטה על שפמו ובוכה כמש"נ (פ' תזריע ) ועל שפם יעטה. (שם).

שלמה אהיה כעטיה. שלא אהיה כרועה זה שנכנסו זאבים לתוך עדרו ובקעוהו ועטה את בגדו ויצא, היך מה דאת אמר (ירמיהו מ״ג:י״ב) ועטה את ארץ מצרים[קי"ג]. (שם).

שלמה אהיה כעטיה. רבנן אמרי, שלמה אהיה כעוטיה, שלא יראו בניך שצרתך צרה ויטו מאחריך וידבקו בעדרי חביריך, היך מה דאת אמר (תהלים צ"ד) היחברך כסא הוות[קי"ד]. (שם).

על עדרי חביריך. כשאני הולך אצל חביריך וישאלוני על עדריהון מה אני משיבן[קט"ו]. (מ"ר).

ח[edit]

היפה בנשים. היפה שבנביאים, המעולה שבנביאים[קט"ז], ולמה נמשלו הנביאים בנשים, מה אשה אינה מתביישת לתבוע צרכי ביתה מבעלה כך הנביאים אינם מתביישים לתבוע צרכיהן של ישראל מאביהם שבשמים[קי"ז]. (שם).

צאי לך בעקבי. ר' אליעור אומר [אמר ליה הקב"ה למשה], מחררה שנטלו ישראל ממצרים ואכלו ממנה ל"א יום אתה יודע מה אני עושה להם בסוף בעקב, שנאמר (תהילים ע״ב:ט״ז) יהי פסת בר בארץ[קי"ח]. (שם).

צאי לך בעקבי. ר"ע אומר, [אמר ליה הקב"ה למשה], ממה שהקפתי אותם בענני כבוד במדבר אתה יודע מה אני עושה להם בסוף בעקב, שנא' (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה, תהיה לצל יומם[קי"ט]. (שם).

צאי לך בעקבי. רבנן אמרי, [אמר ליה הקב"ה למשה], ממה שהאכלתים במדבר את המן שהיה מתוק מדבש וחלב אתה יודע מה אני עושה להם בסוף בעקב שנאמר (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס[ק"כ]. (שם).

בעקבי הצאן. א"ר גוריון, בזמן שצדיקים בדור הם נתפסים על עון הדור, ובזמן שאין צדיקים תינוקות של בית רבן נתפסים, ומאי קרא, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, ואמרינן גדיים הממושכנים על הרועים[קכ"א]. (שבת ל"ג ב').

בעקבי הצאן. אמר ליה הקב"ה למשה, סוף כל הצאן לצאת ממצרים ואתה יוצא באחרונה, ולמה כן, לפי שהיה עסוק בלקיחת עצמות יוסף[קכ"ב]. (מ"ר).

בעקבי הצאן. אמר ליה הקב"ה למשה, סוף כל הדור למות ואת כותהון[קכ"ג]. (שם).

ורעי את גדיותיך. תניא, א"ר אלעזר ב"ר צדוק, אראה בנחמה אם לא ראיתי את בתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים, וקראתי עליה מקרא זה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, אל תקרא גדיותיך אלא גויותיך[קכ"ד]. (כתובות ס"ז א').

ורעי את גדיתיך. א"ר חלבו, בשעה שהיה משה מפייס ומתחנן לפני הקב"ה שיכנס לארץ, אמר ליה, ורעי את גדיותיך, גדיים נכנסים, תיישים אין נכנסים[קכ"ה]. (מ"ר).

על משכנות הרעים. [אמר ליה הקב"ה למשה], אומר לך עד מחי אהה קיים על עמי והרעה בם, על משכנות הרועים, על ארעיהון של רעים וקשים שהיו בהם, זה סיחן ועוג[קכ"ו]. (שם).

ט[edit]

לססתי ברכבי פרעה. אמר פרעה, לא ארכב על סוס זכר שהרג את בעליו במלחמה, אלא הריני רוכב על סוסה נקבה[קכ"ז]. (שם).

דמיתיך רעיתי. מהו דמיתיך – שתקתיך, בשעה שרדפו מצרים אחרי ישראל היו ישראל רומזים למצרים מפחד ואומרים להם אחריכם אנו הולכים, אמר להם הקב"ה, סבורים אתם שאין בי כח לפדותכם, דומו לכם, הדא הוא דכתיב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון[קכ"ח]. (שם).

דמיתיך רעיתי. לפי שהיו גלי הים נדמים לסוסים נקבות ומצרים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקעום בים[קכ"ט]. (שם).

רעיתי. מהו רעיתי, אמר הקב"ה, מפרנסתי הם, שירעו איתי בשני תמידין בכל יום, בתמיד של שחר על עבירות שנעשו בלילה ובתמיד של בין הערבים על עבירות שנעשו ביום, ולא היה אדם לן בירושלים ועון בידו, הדא הוא דכתיב (ישעיה א') צדק ילין בה[ק"ל]. (שם).

רעיתי. דבר אחר מהו רעיתי, אמר הקב"ה רעיתי של עולמי הם שקבלו את התורה, שאלו לא קבלוה הייתי מחזיר את העולם לתהו ובהו[קל"א]. (מ"ר).

י[edit]

נאוו לחייך בתורים. [אלו משה ואהרן], דכשם שלחיים הללו לא נבראו אלא לדבור, כך משה ואהרן לא נבראו אלא לדבור[קל"ב], בתורים – בשני תארים, שתוארן טובה זה על זה, זה שמח בגדולתו של זה וזה בגדולתו של זה[קל"ג]. (שם).

נאוו לחייך בתורים. בשתי תורות, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, דבר אחר בתורים – בתורות הרבה, כמש"נ זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה וכו'[קל"ד]. (שם).

נאוו לחייך בתורים. אלו סופרים ומלמדי תנוקות באמונה, ואלו הרבנים[קל"ה]. (שם).

נאוו לחייך בתורים. בתורים – כמש"נ (אסתר ב׳:י״ב) ובהגיע תור, ואימתי הוא, בשעה שקורין בד"ת בתוריהון [במועדיהון], הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג[קל"ו]. (שם).

צוארך בחרוזים. אלו סנהדרין שהיו חורזים דבריהם כלוניא של מרגליות[קל"ז]. (שם).

צוארך בחרוזים. אלו התנוקות, אלו התלמידים שחוזרין צואריהן לשמוע דברי תורה כאדם שלא שמע דברי תורה מימיו[קל"ח]. (שם).

צוארך בחרוזים. כבשעה שהיה [ר' אבא בר קומי וחביריו] חורזים בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מלהטת סביבם והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני[קל"ט]. (שם).

צוארך בחרוזים. ר' חמא ב"ר חנינא אמר, אלו פרשיות של תורה שהן חרוזות זו בזו ומושכות זו בזו ומדלגות זו מזו ודומות זו לזו וקרובות זו לזו[ק"מ]. (שם).

צוארך בחרוזים. יהודה ברבי אומר, אלו הנביאים[קמ"א]. (שם).

יא[edit]

תורי זהב. זו התורה, זה הכתב והכתובים[קמ"ב]. (מ"ר).

תורי זהב. זו ביזת הים, עם נקודות הכסף – זו ביזת מצרים[קמ"ג]. (שם).

תורי זהב. זה המשכן, כמש"נ ואת הקרשים תצפה זהב, עם נקודות הכסף – כמש"נ ווי העמודים וחשוקיהם כסף[קמ"ד]. (שם).

תורי זהב. רבי ברכיה אומר, תורי זהב זה הארון, כמש"נ וצפית אותו זהב טהור, עם נקדות הכסף אלו שני העמודים לפניו שהיו של כסף[קמ"ה]. (שם).

עם נקדות הכסף. ר' אבא בר כהנא אמר, אלו האותיות שבתורה, רבי אחא אמר, אלו התיבות, ויש אומרים זה השרטוט[קמ"ו]. (שם).

עם נקדות הכסף. דבר אחר נקודות הכסף זה שיר השירים, מלה חתומה ומלה מסיימה[קמ"ז]. (שם).

יב[edit]

עד שהמלך וגו'. אמר עולא, עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה[קמ"ח], מאי קרא עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו[קמ"ט], אמר רבא ואע"פ כן, עדיין חביבותיה גבן, דכתיב נתן ולא כתיב הסריח[ק"נ]. (שבת פ"ח ב').

עד שהמלך וגו'. רבי ביקש מר' פרידה להראות לו האשכול שבכרמו, ועודנו היה רחוק ממנו נראה לו כמין שור, אמר ליה רבי, האין השור הזה מחבל כרמך, אמר ליה ר' פרידה, השור הזה שאתה רואה הוא האשכול, קרא עליו, עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בית המקדש חרב ואתה הנך בקשיותך, מיד נבלע אותו האשכול[קנ"א]. (ירושלמי פאה פ"ז ה"ג).

עד שהמלך וגו'. עד שהקב"ה במסבו ברקיע נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, דבר אחר, עד שהקב"ה במסבו ברקיע כבר הר סיני מתמר באור, דבר אחר, עד שהקב"ה במסבו ברקיע כבר וישכן כבוד ה' על הר סיני[קנ"ב]. (מ"ר).

עד שהמלך וגו'. עד שהקב"ה במסבו ברקיע ירד והציל לאברהם אבינו מתוך כבשן האש, שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים[קנ"ג]. (שם).

עד שהמלך וגו'. ר' ברכיה אומר, במשה משתעי קרא שנקרא מלך, דכתיב ויהי בישרון מלך, והכי קאמר, עד שמשה במסבו כבר וידבר אלהים את כל הדברים האלה[קנ"ד], ור' הושעיא אמר, עד שהקב"ה במסבו ברקיע כבר הקדים הוא, דכתיב (פ' יתרו) ויוצא משה את העם לקראת האלהים[קנ"ה]. (שם).

עד שהמלך וגו'. ר' אבהו דריש, עד שמשה וישראל מסובים ואוכלים פסחיהם במצרים כבר הקדים הקב"ה, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו', ור' יודן אמר, עד שחזקיהו וסיעתו אוכלים פסחיהם בירושלים כבר הקדים הקב"ה בלילה ההוא, שנאמר (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור[קנ"ו]. (שם).

יג[edit]

צרור המר וגו'. א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב צרור המור דודי לי בין שדי ילין, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אע"פ שמיצר ומימר לי דודי אפילו הכי בין שדי ילין[קנ"ז]. (שבת פ"ח ג').

צרור המר וגו'. רבי עזריה בשם ר' יהודה פתר מקרא זה באברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים[קנ"ח] כך אברהם ראש לכל הצדיקים, ומה המור הזה אין ריחו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלקטו מתמררות ידיו, כך אברהם היה ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורים, בין שדי ילין – שהוא מותאם בין שכינה למלאך, שנאמר וירא וירץ לקראתם, וירא בשכינה וירץ למלאך[קנ"ט]. (מ"ר).

צרור המר וגו'. ר' יוחנן פתר קרא בקטרת בית אבטינוס, צרור המור זה אחד מאחד עשר סממנים שנותנין בה, בין שדי ילין – שהיתה מצומצמת בין שני בדי הארון[ק"ס]. (שם).

בין שדי ילין. תניא, ויראו ראשי הבדים (מ"א ח') יכול לא יהיו זזין ממקומן, ת"ל ויאריכו הבדים, יכול יהיו מקורעין בפרכת ויוצאין, ת"ל ולא יראו החוצה, הא כיצד דוחקין ובולטין בפרכת ונראין כשני דדי אשה, שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין[קס"א]. (יומא נ"ד א').

יד[edit]

אשכל הכפר. אשכול זה יצחק שנכפת על המזבח כאשכול[קס"ב], הכופר – שמכפר עונותיהם של ישראל[קס"ג], בכרמי עין גדי – זה יעקב אבינו שנכנס בכרום פנים מתפחד בהכלמו אצל אביו ולבש בגדי גדי עזים ונטל הברכות שהן עין עולם[קס"ד]. (שם).

אשכל הכפר. רבי יוחנן פתר קרא בקטורת בית אבטינוס, [וכדאמר ר' יצחק], אשכל – שהיתה מתמדת ועולה עד הקורות ואח"כ פוסה ויורדת כאשכל[קס"ה], הכפר – שמכפר עונותיהם של ישראל[קס"ו]. (שם).

אשכל הכפר. בן גזירה אומר, אשכל זה הקב"ה, איש[קס"ז] שהכל בו, הכופר – שכפר באוה"ע והודה בישראל, ואימתי כפר באוה"ע – במלחמת יהושפט, כמש"נ (ד"ה ב' כ"ו) ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון על יהושפט למלחמה ויהושפט עזרו אלהיו ונצח[קס"ח]. ואם יאמר לך אדם שאין הכתוב הזה מדבר ביהושפט, אמור לו, נאמר כאן עין גדי ונאמר להלן (שם) בחצצון תמר הוא עין גדי, מה עין גדי שנאמר להלן במלחמת יהושפט הכתוב מדבר אף עין גדי האמור כאן במלחמת יהושפט הכתוב מדבר. (שם).

אשכל הכפר וגו'. רבי ברכיה אומר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, בשעה שאתה מיצר לי ומימר לי אתה נעשה דודי ורואה איזה הוא אדם גדול שיש בי שיכול לומר למדת הדין די[קס"ט] ואתה נוטלו וממשכנו – בעדי, הדא הוא דכתיב אשכל הכפר, אשכל – איש שהכל בו, מקרא ' משנה, תלמוד, תוספתות ואגדות. הכפר – שמכפר עונותיהם של ישראל[ק"ע]. (מ"ר).

אשכל הכפר. דודי לי וגו', א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי, אשכל – מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי[קע"א]. (שבת פ"ח ב').

בכרמי עין גדי. בזכות התנאים שהתניתי לאברהם אביכם בברית בין הבתרים, שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר[קע"ב]. (מ"ר).

בכרמי עין גדי. אלו אבות העולם שנמשכו אחריך כגדיים ונטלו הברכות שהן עין עולם[קע"ג]. (שם).

טו[edit]

הנך יפה. הנך יפה רעיתי הנך יפה, הנך יפה במצות הנך יפה בגמילות חסדים[קע"ד], הנך יפה במצות עשה הנך יפה במצות לא תעשה[קע"ה], הנך יפה במצות הבית בחלוקת תרומות ומעשרות, הנך יפה במצות השדה בלקט שבחה ופאה ומעשר עני והפקר[קע"ו], הנך יפה בכלאים הנך יפה בסדין בציציתי[קע"ז], הנך יפה בתשובה הנך יפה במעשים טובים, הנך יפה בעוה"ז הנך יפה בעוה"ב[קע"ח]. (שם).

הנך יפה. הנך יפה רעיתי הנך יפה, למה קלסה בלשון כפול – לומר, שאם בקש לו לעשות אומה אחרת יכול [אבל היא אינה יכולה להמירו][קע"ט]. (שם).

עיניך. עיניך אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, הדא הוא דכתיב והיה אם מעיני העדה (פ' ויקרא), ובשם שכל רמ"ח אברים שבאדם אינם הולכים וחוזרים אלא אחר העינים, בך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין. (שם).

עיניך יונים. אמר רבי לוי, מלמד שכל כלה שעיניה כעורות כל גופה צריך בדיקה, ושעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה[ק"פ]. (מ"ר פרשה ד' פסוק א').

עיניך יונים. כיונה, מה יונה תמה אף ישראל תמימים[קפ"א], ומה יונה נאה בהלוכה[קפ"ב] כך ישראל נאים בהלוכם כשהם עולים לפעמי רגלים[קפ"ג]. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו מצויינת[קפ"ד] כך ישראל מצויינים בתגלחת במילה ובציצית. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו צנועה[קפ"ה] כך ישראל צנועים, ומה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כך ישראל, שנאמר (תהילים מ״ד:כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום. (שם).

עיניך יונים. מה יונה זו מכפרת על העונות[קפ"ו] כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג הוא כנגד שבעים אומות, כדי שלא יצדה העולם מהן[קפ"ז]. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו משעה שמכרת את בן זוגה שוב אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו נכנסת לקנה ומכרת בה קנה ושובכה[קפ"ח] וגוזליה ואפרוחיה וחלונותיה, כך הן ג' שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לפניהם כל אחד ואחד מכיר את מקומו[קפ"ט]. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו אע"פ שאתה נוטל גוזליה מתחתיה אינה מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב ביהמ"ק לא בטלו שלש רגלים בשנה[ק"צ]. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו מחדשת גורן בכל חודש וחודש[קצ"א] כך ישראל מחדשין בכל חודש וחודש תורה ומעשים טובים[קצ"ב]. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו שוגרת רגליות הרבה[קצ"ג] וחוזרת לשובכה, כך ישראל כתיב בהו (הושע י"ד) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, ממצרים זה דור המדבר, מארץ אשור אלו עשרת השבטים, אלו ואלו סופם והושבתים על בתיהם נאם ה'. (שם).

עיניך יונים. כיונה, מה יונה זו הביאה אורה לעולם בימי נח[קצ"ד] כך ישראל מביאין אורה לעולם, שנאמר (ישעיה ס') והלכו גוים לאורך. (מ"ר).

עיניך יונים. רבי אומר, יש מין יונה שמאכילים אותה, וחברותיה מריחות אותה ובאות אצלה לשובכה, כך ישראל בשעה שהזקן יושב ודורש, הרבה גרים מתגיירים אז, הדא הוא דכתיב (ישעיהו כ״ט:כ״ד) בי בראותו ילדיו וגו' וסמיך ליה וידעו תועי רוח ביה[קצ"ה]. (שם).

טז[edit]

אף נעים. למה קלסתו בלשון כפול[קצ"ו] אלא אמרה לו, רבש"ע, "אף" שאתה מביא עלי נעים הוא, ולמה, לפי שאתה מחזירני ומביאני למוטב[קצ"ז]. (שם).

ערשנו רעננה. זה ביהמ"ק, כמש"נ [מ"ב י"ב] ואת מניקתו בחדר המטות[קצ"ח]. (שם).

ערשנו רעננה. משל למלך שיצא למדבר והביאו לו מטה קצרה, והיה מצטער ונדחק באבריו, כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח אבריו, כך עד שנבנה ביהמ"ק היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה ביהמ"ק – כתיב (מ"ב ח') ויאריכו הבדים[קצ"ט]. (שם).

ערשנו רעננה. מה מטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח, כך עד שנבנה ביהמ"ק היתה השכינה מתטלטלת ממקום למקום, כמש"נ ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן, משנבנה ביהמ"ק כתיב ביה (תהלים קל"ב ה') זאת מנוחתי עדי עד[ר]. (שם).

ערשנו רעננה. מה מטה זו אינה עשויה אלא לנחת רוח, כך ישראל עד שנבנה ביהמ"ק היו מטולטלין ממקום למקום, ויסעו ויחנו, וכשנבנה כתיב (מלכים א ה׳:ה׳) וישב יהודה, וישראל לבטח[ר"א]. (שם).

ערשנו רעננה. מה מטה זו אינה אלא לפו"ר, כך עד שנבנה ביהמ"ק כתיב (ד"ה א' כ"א) לכו ספרו את ישראל, ומשנבנה כתיב (מלכים א ד׳:כ׳) יהודה וישראל כחול הים[ר"ב]. (שם).

ערשנו רעננה. מה מטה זו אינה אלא לפו"ר, כך עד שנבנה ביהמ"ק כתיב (עזרא ב׳:ס״ד) כל הקהל כאהד ארבע רבוא, ומשנבנה פרו ורבו, דאמר ר' יוחנן, מגבת ועד אנטיפרס ס' רבוא עיירות היו והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים[ר"ג]. (מ"ר).

יז[edit]

קרות בתינו ארזים. רבי ברכיה אומר, אבנים שישן עליהם יעקב אבינו נעשו תחתיו כמטה וכפלומא[ר"ד], ומה הרטבה הרטיב מהם[ר"ה] קורות בתינו ארזים[ר"ו]. (שם).

קרות בתינו ארזים. אלו הצדיקים והצדיקות הנביאים והנביאות שעמדו ממנו[ר"ז]. (שם).

קרות בתינו ארזים וגו'. אמר ר' יוחנן, למדת תורה דרך ארץ שיהא אדם מקרה בארזים ומרהיט בברותים, שנאמר קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים[ר"ח]. (שם).

רהיטנו ברותים. מקום שהכהנים רהוטים בברותים, כמש"נ (מלכים א ו׳:ט״ו) ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים[ר"ט]. (שם).

רהיטנו ברותים. ת"ר, כשהלך נקנור להביא דלתות למקדש מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו, נטלו אחת מהן והטילוה לים[ר"י] ועדיין לא נח הים מזעפו, בקשו להטיל את חבירתה, אמר להם הטילוני עמה, מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חבירתה, בלעתה בריה שבים, וכיון שהגיע לעכו הקיאתה ליבשה, ועליה אמר שלמה, קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים, אל תקרא ברותים אלא ברית ים[רי"א]. (יומא ל"ח א').


· הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ובילקוט הגירסא שכל השירים קודש, והגירסא ההיא יותר מכוונת לענין, ביחס הלשון שיר השירים. ובטעם מעלת הקדושה היתירה שבשה"ש על יתר השירים, כמו שירות משה (פ' בשלח והאזינו), ושירת דוד, י"ל משום דאותן השירות אף כי יש בהן גם רמזים וסודות, אך עכ"פ אפשר לכלכל ענינן גם בפשטות גמורה עפ"י חיצוניותן, משא"כ שה"ש חלילה להבין הדברים כמו שהן בפשטותן וחיצוניותן, דברי אהבים, ולכן בדין הוא שיהיה קודש קדשים, אחרי כי כולו סוד קודש ונעלה.
    וגם י"ל עפ"י מ"ש במדרש [מובא בדרשה הסמוכה], לפי שבכל השירים או הקב"ה מקלס לישראל או ישראל מקלסין אותו, שירת משה הוא אומר זה אלי וגו' ובשירה אחרת הוא מקלס להם ירכיבהו וגו', ברם הכא הוא מקלס לישראל כו', וישראל מקלסין לו וכו', ולכן אמר כאן, לפי שכל השירים [שמכלכלים רק קלוס מצד אחד] קודש, ושיר השירים [ששני קלוסים משני הצדדים באו בו] קודש קדשים, כלומר קדושה מוכפלת. ובא המבטא "קדש קדשים" בלשון המדרש כהוראתו בכה"ק, להפליג את הקדושה ולהאדירה. וע"ע לקמן אות ד' ואות י'.
  2. נראה דהוא הדין גם בפסוק אחר משאר כתבי הקודש, ותפס פ' של שה"ש מפני שהפסוקים שלו לפי פשטותן עלולים יותר לעשותן כדברי לצנות וזמר, ועי' מש"כ באות הקודם.
  3. מסולסל הוא מענין רוממות וכבוד נעלה, והוא מלשון הכתוב (משלי ד' ח') סלסלה ותרוממך, ובלשון חז"ל (קדושין ע"ח ב') נהגו הכהנים סלסול בעצמן, כלומר מעלה יתירה. ויתכן דדריש שיר השירים כמו נשיא נשיאי הלוי (פ' במדבר), או מלך המלכים וכדומה.
  4. ותהיה לפי"ז הכונה בשיר השירים כפולה – שיר המעולה בתכנו מכל השירים וגם שיר שהוא כלול מענין שני השירים של משה, שבהם הקלוס מצד אחד וכאן משני צדדין.
    ודע דבתרגום יונתן כאן איתא: "עסרתי שירתא אתאמרו בעלמא הדין, שירא דין משבח מן כולהון וצ"ל דגם כונת המדרש המשבח שבשירים הוא לעשרת השירים הנפרטים בתר"י, ורק הביא אך שנים מהם לדוגמא על הבדל השיר הזה משארי השירים. ועי' מש"כ באות א'.
  5. מה שאומר שיר חד השירים תרין, הוא ע"ד הדרשה הרגילה בגמ' ימים שנים, וכונת הדרשה הסתומה קצת תראה לנו ע"י הדרשה המתנגדת לה, וז"ל המדרש: ר' איבו ור' יהודה, ר"א אמר שיר חד השירים תרין הא תלתא, ור"י אמר שה"ש כולה חד ואילין תרתין אחרניאתא כו' עכ"ל. מדברי ר' יהודה המבוררים נראה, כי מה שאמר ר' איבו שיר חד כו' הא תלתא, הכונה כי שלשה שירים באו בספר הזה, ויהיה אפוא שעור הכתוב – שיר אשר לשלמה, השירים אשר לשלמה הא תלתא, ועיקר כונתו הוא, שיר המחֻבָּר מכמה שירים (ועי' ביפה קול). ולדעת ר"י הכונה השיר הזה הוא המשֻבָּח שבשירי שלמה עצמו, כלומר משני שיריו האחרים, ובמדרש קורא בשם את שני שיריו אלה עי"ש. ואנחנו הבאנו את הדרשה בסגנון כזה הסובל את דעות שניהם יחדו.
  6. הא שדרש אחר ד"ת נסמך על מ"ש בקהלת ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה. והנה לכאורה הו"ל לשלם לו מדה כנגד מדה, לפתוח לו שערי חכמה בתורה, וי"ל דמדה זו כבר נשתלמה לו מזכות אחרת, במה שנתן לו הקב"ה לברור לו אחת מן הסגולות החומריות והוא בחר בנפש חכמה, ועבור זה הבטיח לו הקב"ה לתת לו לב חכם ונבון כמפורש בס' מלכים א' (ג'), ולכן שוב לא היה לו עתה להוסיף מעלה זו כאן, ולכן הוסיף לו עוד מעלות רוח הקודש שהיא ג"כ מעין חכמת הנפש העליונה. –
    והנה יש להעיר, דדעת האומר כאן: לפי שדרשת וחקרת אחר דברי תורה, דמשמע שע"י שלמד בעצמו, ודעת ר' יודן האומר שע"י שאמר [שלמה] ד"ת ברבים [עי' בדרשה הסמוכה] דמשמע ע"י שלימד לאחרים, תליא בגירסת הראשונים בב"ק דף י"ז ע"א, דלגי' רש"י ודעימיה הוי למד גדול מלמד ולגירסת השאלתות (מובא שם בתוס' וכ"ה גי' ר"ח) הוי לָמַד גדול מלִמַּד הדרשה הראשונה היא כדעת השאלתות והשניה כדעת רש"י.
  7. זה שלמד תורה ברבים מתבאר ממש"כ בקהלת ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר תקן משלים הרבה, וכן מתבאר ממה שאמרה לו מלכת שבא אשרי אנשיך העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך (מ"א י').
  8. הבאור הוא, שהותיר מישראל מלצאת למלחמה חלק ששי [ומלבר] מאלף שהם מאתים לנוטרים את פריו שהם רבנן, לפי שאסור לעשות אנגריא [עבודת המלכות] בתלמידי חכמים, ולכן שם שלמה זה הוא פשוט דקאי על שלמה המלך, ועי' שם בגמ'.
    והנה בגמ' כאן הלשון, שיר למי שהשלום שלו, והכונה להפסוק שלפנינו, ובש"ס כ"י איתא מפורש, שיר השירים אשר לשלמה, שיר למלך שהשלום שלו, אבל יותר נכון הוא כמו שהוא בילקוט כאן (ח), דליתא למלת שיר, כי על כל השמות שלמה שבספר הזה קאי, וכן ליתא בפי' ר"ח, ואנחנו קבענו הדרשה בפעם הראשונה שנזכר השם הזה.
    וכתב הרשב"א דענין הקדושה משמות שלמה שבשה"ש אינו לענין שאין נמחקין כשנכתבו באיזה טעות אלא שמשביעין בהם. ויתכן דטעמו בזה, משום דכיון דעיקר חידוש זה בא מדרשה, משא"כ ע"ד הפשט, לכן לא תפסי קדושתן כ"כ עד שישתוו בכל לשמות הקודש המפורשים, ואדרבה, דרוש לעשות איזה חילוק דין ביניהם.
  9. אשמעינן זה דזה אחד מן הדברים שהיה שלמה דומה לדוד אביו, וחשיב כל אלה הדברים במ"ר כאן, והוא ע"ד מש"כ תחת אבותיך יהיו בניך, וכן כמ"ש בעדיות האב זוכה לבן בחכמה.
  10. כלומר כשהזקין אדם מתחיל לההביל ולבטל את עניני ותענוגי עוה"ז כמבואר בס' קהלת, ומה שאמר כשאדם נער אומר דברי זמר, דמוסב על שה"ש, אין הכונה שעשה שה"ש למין זמר, אלא שמביע רעיוניו בנוסח לשון זמר, ועיין בהקדמת הראב"ע לשה"ש.
    ודע דאע"פ שמבואר כאן ששה"ש אמר מקודם משלי וקהלת אעפ"כ קי"ל בב"ב י"ד ב' דסדרן של כתובים [לענין כתיבה] הוא משלי קהלת ושה"ש, ולכאורה הוא פלא, שזה לא על סדר כתיבתן, וכנראה הרגיש רש"י שם בזה וכתב וז"ל, משלי וקהלת שניהם דברי חכמה, עכ"ל. ור"ל לפיכך צריך שיהיו סמוכין זל"ז, אכן עדיין צ"ע למה לא יקדים להם שה"ש, ונראה כונתו עפ"י מש"כ הרמב"ם ספ"ד מדעות דאין ראוי לאדם לטייל בפרדס, היינו בחכמת הנסתר, קודם שמלא כרסו בחכמת התורה הנגלית, וכ"מ בחגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו ה' דברים יעוי"ש, אבל התורה הנגלית כל הרוצה ללמוד בא ולומד, וא"כ לענין למוד קדמי משלי קהלת שהם ענינים נגלים לשה"ש שהוא כולו נסתר כמש"כ לעיל אות א' יעוי"ש. ופשוט י"ל דסתמה דברייתא דב"ב היא אליביה דר' חייא דהוא פליג כאן במדרש אדרשה שלפנינו וז"ל. "תני ר' חייא רבה רק לעת זקנת שלמה [ובסדר עולם פט"ו מוסיף סמוך למיתתו] שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושה"ש", וא"כ כתב שלשתן כאחת וכש"א שם במדרש, אמנם דברי רש"י בב"ב "שה"ש, נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו" הם דלא כמאן, וצ"ע.
  11. היא כמ"ש (מנחות צ"ט א') דבר זה אסור לומר בפני עם הארץ, וכן אין מגלין אלא לצנועין.
  12. הלשון שמתקיים לבעליו כך ד"ת מתקיימין פירושו מגין ומציל, וכמו אין עומדין לו לאדם בשעת דחקו. והכונה כאן שצרורה ומונחת לקיום לעת שיהיה דרוש להשתמש בזכותה, אבל קשה לפרש דקאי על התורה עצמה שהיא מתקיימת במי שעמל בה, יען דאין זה מקביל להקיום דכלי זיין דשם מוסב על הבעלים, ועוד דהו"ל במי שעמל ולא למי.
  13. לשון המשנה דפ"ב דביצה משיקין המים לטהרן, והכונה משיק שני גבים מדבק שני בורות יחד כדי שיהיה בשניהם יחד שיעור מקוה לטהר.
  14. הלשון אף תלמודו עובר הכונה משתכח, מפרי שהוא בא ממקור עובר, משא"כ אם בא ממקור נצחי יש לו קיום נצחי.
  15. משום דבכולם כתיב שמתו על פי ה', ומבואר זה לפנינו בתו"ת בפ' חקת במיתת מרים ובס"פ ברכה במיתת משה.
  16. ר"ל ואפי' הקב"ה לכשתבא עת הסתלקות הנפש מן הגוף. ופשוט דמדייק כפל המלות ישקני מנשיקות דהול"ל ישקני מפיהו, ולכן דריש ישקני מנשיקות פיהו מאותן הנשיקות שרגיל פיהו לנשק, והם הנשיקות לצדיקים בשעת סלוקם.
  17. כי שונה הוא לשון שתי הדברות האלה מיתר הדברות, שאלה הם מדברים בעדם, אנכי, הוצאתיך, על פני, ויתר הדברות הם בלשון נסתר, לא תשא שם ה' כי לא ינקה ה', וניכר שמשה אמרם על שם הקב"ה.
  18. ידוע הוא דהמ' מורה על חלק מהשלמות, וכמו שדרשו בר"פ ויקרא בפסוק מן הבקר ולא כל הבקר ועוד הרבה. וביחס הכונה לכאן – מדברות ולא כל הדברות. ועיין לפנינו בתו"ת ר"פ ברכה בפ' תורה צוה לנו הובא ג"כ דרשה כזו.
  19. דריש דודיך בכנוי לתורה כפי שיתבאר. ומה שכינה דודיך בלשון רבים י"ל דדריש כמו שדרשו חז"ל (יומא כ"ח ב') עה"פ שנאמר באברהם וישמור משמרתי וגו' ותורותי, שתי תורות, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע"פ, וה"נ כן. ומפרש למה יכוון כנוי זה אל התורה – מפני שדומין זל"ז, דודין זל"ז וקרובין זל"ז, והבאור הוא, מפני שכל ענין שבתורה אפשר ללמד ממנו גם לענין אחר, אע"פ שלכאורה אין להם כל שייכות זל"ז, ייען כי עפ"י איזו סברא כללית והיקש הגיוני וכלל אחד שבזה ושבזה מתקרבים הענינים, כנודע. או שמכוין להדמיון והקורבה שמשתי התורות, שבכתב ושבע"פ זל"ז. והבאור הוא, כי כידוע יש שלש הוראות להשם דודים: א) לשני אנשים השוים בתכונת נפשם ובהלך רוחם, ועי"ז רצוים המה איש בעיני רעהו, וכמ"ש שתו ושכרו דודים (שיר ה' א'), וזהו שאמר דומין זה לזה. ב) לתענוגי איזו אהבה, וכמ"ש נרוה דדים (משלי ז' י"ח) וזהו שאמר דודין זה לזה. ג) לקרובי משפחה, וכמו שהביא הפסוק או דודו וגו' דשם איירי בדין גאולה בזכות קרבת משפחה, וזהו שאמר קרובים זה לזה, וכל הדברים האלה ישנם בד"ת.
  20. כונת השאלה והתשובה היא, כי הוא שאל אם קורין דודיך בלשון זכר, והוי לפי"ז מאמר זה מוסב מישראל להקב"ה, או כמו דודייך בלשון נקבה, והוי מאמר זה מוסב מהקב"ה לישראל, ויהיה המשך הכתוב שאומרת כנסת ישראל ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי הוא כי טובים דודייך מיין, והשיב לו ר' ישמעאל שקורין כמו דודייך בלשון נקבה, וכמבואר. וטעמו בהכרח פי' זה משום דהכי מסתבר, שהרי רישא דקרא פתח בנסתר – ישקני, וסופי' בנוכח – דודיך, אלא ע"כ הכי קאמר קרא, שאמרה כנ"י ישקני וגו', שכך אמר לי הקב"ה כי טובים דודייך, וכמש"כ למעלה, ואמר לו ר' יהושע, שאין הדבר כן, שהרי חבירו, כלומר, הפ' הסמוך לו, לריח שמניך טובים, מלמד עליו שהוא לשון זכר, שמסיים על כן עלמות אהבוך שלא שייך לומר לנקבה, ולכן המשך הלשון כולו מישראל להקב"ה, כפי שנתבאר, וכפי שיתבאר עוד בסמוך בבאור הלשון עלמות אהבוך.
    והנה בגמ' כ"י (עיין דקדוקי סופרים) הגירסא כאן "האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך מיין, א"ל כי טובים דודייך מיין וכו"', ואם הגירסא הזאת [בהוספת המלה מיין גם באופן הב' מהשאלה גם בהתשובה] נכונה היא אזי יתכן לפרש דברי המשנה באופן אחר [ודרוש רק לתקן במקום דׁוַדִיךְ (שבא כפי הפי' הרגיל) – דוׁדֶיךָ], וזהו, דהנה הכתוב הזה סובל ב' פירושים: א) כי טובים דודיך יותר מיין [והמ"ם הוא מ' היתרון] ותהי נגינתו כּי-טובִים דּוׁדֶיךָ מִיָיִן. ב) כי טובים דודיך שהם מתוך היין, כלומר מתוך המשתה, [כן פי' ר' יוסף קרא וכן פירשו במדרש את הפ' דלקמן נזכירה דׁדֶיךָ מיין וכבדרשות הבאות להלן. והמ"ם הוא יחס שממנו], ותהי נגינתו אפוא כִּי-טוׁבִים דּוׁדֶיךָ מִיָיִן, וזאת היתה שאלת ר' יהושע אם המלה טובים היא במשרת ודודיך במפסיק וכפי' הא' או כי המלה טובים היא במפסיק וכפירוש הב'. אמנם רק בדבור בפה נכֶּרַת כונת השואל והמשיב עפ"י הטעמת המדברים, אבל במשנה אין הכונה נכרת בקריאה זו או זו, ולכן הבינו כלם כי הכונה אל הקריאה דוׁדֶיךָ או דוׁדַיִיךְ, והשמיטו המלה מיין בב' פעמים האחרונות למען הטעים את הדברים. והנה עפ"י המבואר בבבלי כאן דף ל"ה היתה כונת ר' יהושע לאמר לו כי אין לבקש טעם לדברי סופרים, וכמו שאין לבקש טעם לכמה מדברי תורה, דגזרת הכתוב הוא, ומכש"כ הוא, דחביבין ד"ס יותר מיינה של תורה, ור' ישמעאל השיב לו דרק אז
    חביבין ד"ס אם הם מתוך יינה של תורה, כלומר שיש להם רמז בתורה, ואם אין רמז כזה יש לבקש טעם ; וע"ז השיב לו ר' יהושע אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים והפירוש שם מוכרח: כי על השמנים הטובים בריחם הנה שמך הטוב נעלה עליהם כשמן תורק, ומזה נראה כי הכונה גם בטובים דודיך מיין כי דודיך הם יותר טובים מהיין. ובזה ריחא ג"כ מה שהקשו בירושלמי דהיה לו להפליגו בה' מקראות שאין להם הכרע, דגם כאן המלה דודיך אין לה הכרע וכמו שכתבתי.
  21. נסמך על הדרשות הבאות דיין הוא כנוי לגוף התורה ודודיך לדברי סופרים המבארים את התורה שבכתב, ואמר שעריבים עלי דברי סופרים יען כי על פיהם תתבאר התורה הכתובה ובלעדה היא מחוסרת באור וכפי שיתבאר עוד. ועיקר טעם כנוי יין לגוף התורה, היינו תורה שבכתב, יש לבאר ע"פ המבואר במשנה חגיגה י' א' הלכות שבת חגיגות ומעילות הם כהררים התלוים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות, ר"ל שבתורה גופה באו רק בקצור מופלג, והחכמים בארו ופרשו וחדשו הלכות רבות, ולכן נמשלה התורה עצמה ליין, דגם היין הטוב טבעו להמזג במזיגה רבה מן הצד, כמ"ש (שבת ע"ז א') כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא.
  22. גם דרשה זו תתבאר עפ"י היסוד דיין הוא כנוי לגוף התורה שבכתב ודודיך לדברי סופרים כמש"כ באות הקודם. וכלל ענין אגדה זו מכוון למ"ש בבבלי ברכות י' ב' ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ק"ש ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך, וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו, א"ר טרפון, אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה.
  23. ר"ל שהורה שהיא מצוה ואמר שאפ"ה פטור ממנה, פטור, משום דאין זו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא, [אבל בכיחש ואמר שאינה מצוה מין הוא].
  24. כל דבר שאינו מפורש ממש בתורה נקרא מדברי סופרים, ומספר ארבע טוטפות [פרשיות] אינו מפורש ממש בתורה, רק חז"ל למדוהו מדרשה כנודע הדרשה טוטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים.
  25. כמש"כ בדרשות הקודמות דיין כנוי לגוף התורה הכתובה ודודיך לתורה שבע"פ לדברי סופרים.
  26. וע' בתענית ז' א' מסביר דמיון התורה ליין בענין אחר, וכאן י"ל דלכן דימה בענין שמחה ע"ש ענין הכתוב כי טובים דודיך שהוא מענין הרחבת הלב ושמחת הנפש, וע"ע מש"כ לעיל אות כ"א.
  27. כמש"כ (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי, ודרשוהו (מנחות נ"ג ב') על אברהם, וכן מצינו בענין ידידות וחשק מהקב"ה לכל האבות, כמש"כ (פ' עקב) רק באבותיך חשק ה', וע"ע באות הבא.
  28. אפשר הכונה דנשיאים היינו הזקנים שהיו במספר שבעים כמספר שם יין [ודריש כמו בדרשה הבאה השם יין בגמטריא] ואע"פ שהיו חשובים הרבה לפני המקום כמש"כ אספה לי שבעים איש וגו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, בכ"ז כשהיה משה מעורר רחמי הקב"ה היה מזכיר זכות האבות ולא זכות הזקנים, ודריש בזה כי טובים דודיך אלו האבות אם שהם רק שלשה וכמ"ש בברכות אין קורין אבות אלא לשלשה, מיין – משבעים זקנים עם שהם שבעים. ובילקוט הגירסא אלו אמהות. וי"ל ביחס תואר יין להן עפ"י הכתוב אשתך כגפן פוריה, וכן בלשון המשנה (נדה פ"ה מ"ז) משלו חכמים את האשה לגפן, והכונה שגדול זכות האבות מזכות האמהות, מפני שהם בעלי תורה ומצוה בחיוב. ויתכן שהיה כתוב במדרש אלו הנשים ונשתרבב בטעות אלו הנשיאים.
  29. ר"ל כי טובים דודיך אלו הקרבנות, ומכונים בשם דודיך שהוא כמו שם נרדף עם שם קרבן ששניהם ענין התקרבות להקב"ה כמ"ש ריח ניחח לה', והם טובים מנסכים שהמביא קרבן בלא נסכים נחשב קרבן משא"כ נסכים לבד, וע' מנחות ט"ו ב'.
  30. דריש נוטריקון זה כדי להסביר הנחת שם יין על אוה"ע.
  31. ר"ל יען שגם האומות חביבין לפניו כמש"כ אף חובב עמים וגו', ועיין סנהדרין ל"ז ב' מעשה ידי טובעין בים וכו' אלא שישראל חביבים מכולם.
  32. והיינו דכתיב שמן תורק שמך כשמגלין אותה ומריקין שמנה, וכשתלמד תורה אז יצא לך שם. וטעם הדיוק מלשון זה הוא משום דהול"ל שמן תורק ריחך.
  33. על מות, ר"ל זה הממונה על מות. וענין האהבה י"ל כמ"ש בשבת ל' א' שכל זמן שהיה דוד עוסק בתורה לא שלט בו מלאך המות לטול נשמתו, וזהו האהבה – שמניחו בחיים.
  34. הכונה כי לפני זה הודו והללו לה' רק על נפלאותיו בבריאת השמים והארץ והשגחתו הנאמנה וזה רק כריח שמן טוב מפני שלא ראו עוד בעיניהם נסים גלויים כמו הדורות שאחריהם, והשיר הזה נאמר על הנסים הפרטיים אשר ראו ישראל במצרים ועל הים ומת"ת וזה כמריק השמן מכלי אל כלי שהעבירו אז כל תהלות ה' הנודעות לעליונים לעולם השכל שהכל יכירום וידעום.
  35. גם כאן הכונה כי עד מ"ת לא היו כדאי עדיין לקבל התורה בשלמותה ומה שקימו היה רק כמו בריח, אבל עתה שנתנה לנו התורה בשלמותה נשגב שמך כשמן תורק המורק הכל מכלי אל כלי.
  36. והתורה נמשלה לשמן כמבואר בתענית ז' א' ובמ"ר כאן כפי שיובא בסמוך. ודריש מה דלא כתיב שמנך, ביחיד.
  37. ונמשל בזה לשמן כי כמו שהשמן כשמתרוקן מכלי אל כלי ריחו נודף, כך כשתנוע ממקום למקום יתגדל שמך בעולם.
  38. יתכן דרומז למ"ש כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ואם בקיום הגוף כך, כש"כ בקיום הנפש וזכותו, ולפי"ז אם הכניס כמה גרים תחת כנפי השכינה הרי קיים כמה עולמות ויש לו זכות כולם. ובעיקר דרשה זו מפסוק ואת הנפש אשר עשו עיין מש"כ בחבורנו תו"ת ר"פ לך.
  39. הבאור הוא, כי בעלמא דרך העול לחבל את משמן הבשר, אבל בדברי תורה יחובל העול מפני שמנו של תורה וכדמפרש, וכמ"ש באבות כל המקבל עליו עול תורה מעבירין מעליו עול דרך ארץ, והיינו שעול תורה מתגבר על עול ד"א ומעבירן, והוי הפי' שמן תורק שמך כמו למען שמך.
  40. כלומר הזיתים קודם כתישה.
  41. דמפרש ראשיתך מצער מלשון מן צער, וע"ד המשנה דאבות כך היא דרכה של תורה וכו' וחיי צער תחיה, וכל זה בעת שרוכשים את למוד התורה, וכמשמעות הלשון כך היא דרכה, בעוד שעודם בדרך, אבל מכיון שרכשו את חכמת התורה אז היא נותנת חיים וכבוד, וכמבואר בסוף קדושין פ"ב א' ולפנינו בתו"ת ר"פ חיי בפסוק ואברהם זקן.
  42. ר"ל כמו שהשמן אינו מבצבץ ומנתז למעלה כששופכין הרבה בפעם אחת כשאר משקין שעולין בקול, כך בתורה דברי חכמים בנחת נשמעים, משא"כ דברי לצנות, וכמש"נ כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, ולפי"ז צריך לגרוס ד"ת אין מזרזפין כדברי לצנות בכ"ף.
  43. מפני שהשמן צף לעולם למעלה.
  44. כמש"כ בר"פ תצוה שמן זית זך כתית, ואמרו במנחות פ"ו ב' אין כתית אלא כתוש, ר"ל זה היוצא מן הכתוש, וע' לפנינו בתו"ת ר"פ תצוה. ומכוונת אגדה זו למ"ש במנחות נ"ג ב', למה נמשלו ישראל לזית [כמש"נ בירמיה זית רענן וגו'] מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך יישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין. ואמנם הלשון משתבח נראה יותר, יען דמטבע השמן דכל כמה שהוא נכתש יותר הוא משובח יותר כמבואר לפנינו בתו"ת שם. וע"ע לפנינו לקמן בפסוק ט"ז בדרשה הנך יפה דודי אף נעים.
  45. ר"ל קול הברה, כששופכין אותו לתוך כלי אינו משמיע קול כשאר משקין.
  46. ר"ל הם שפלים ואין שמם גדול בין העמים, ויש גירסא מוסיפה כאן שנאמר (ישעיהו כ״ט:ד׳) ושפלת מארץ תדברי.
  47. וכן נאמר לעת העתידה (ישעיהו מ׳:ט׳) הרימי בכח קולך, ויש כיוצא בזה כמה פסוקים, ולפנינו הגירסא במ"ר משובשת וקטועה, והעתקנו כפי ברור הגירסות.
  48. עיין בפ' האזינו (ל"ב י"ד) חמאת בקר וחלב צאן [מוסב על הפסוק הקודם לו, ירכיבהו, כלומר ירכיבהו לישראל חמאת בקר וגו'], ותרגם אונקלוס יהב להון ביזת מלכיהון ושליטיהון וכו', ומבואר לפי"ז שביזת המלכים יכונה בשם שמן דהיינו חמאה וחלב, ולפי"ז דריש כאן לריח שמניך טובים – לריח הביזה שהנחלתנו על כן עלמות [מוסב על ישראל, כבסמוך] אהבוך.
  49. מפרש לריח שמניך מוסב על מתן שכרן של צדיקים בעוה"ב ולימות המשיח, יען כי בהמה שמן חלקם, ואמנם לו ידעו ישראל כי עוד רחוק יום הנחמה אז היו רבים מתיאשים כלל, אך מפני שנעלם מהם זמן זה לכן בכל יום מצפים ומקוים וע"י כן תסוב אהבתם להקב"ה. וזהו שאמר לריח שמניך – למתן שכרם של צדיקים ועל כי העלמת אותו מישראל, לכן אהבוך, כמבואר. וכן מסבת העלם יום המיתה אהבוך, והוא ע"ד שאמרו ישוב היום פן ימות למחר וממילא הוי כל ימיו בתשובה.
  50. על שניהם יונח לשון עלמות וזריזות, בעלי תשובה – לפי שהתגברו על יצרם לסור מעל יצרם הרע, וכן הגרים על טבעם התולדי, ושניהם באו לשוב אל ה' מיראת שם ה', וזו היא כונת הראיה מהפסוק שמביא. וגם י"ל דמפרש עלמות מלשון העלם דבר, שמקודם נעלם מהם דבר חטאתם ואח"כ נתודעו ושבו ונתגיירו.
  51. למעלה מזה אמר והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו [בעת חבלו של משיח] והשלישית יותר בה והבאתי את השלישית באש וצרפתים ובחנתים הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו. ר"ל גם החלק השלישי שיותר אצרפנו ואבחנו אם ראוי לנחול הטובה העתידה, וע"ז דריש אלה שנשתיירו ונעלמו מהאבדון והגויעה.
  52. ויונח עליהם לשון עלמות על שם שמסרו נפשם על קדה"ש. ודריש המלה עלמות כמו נפרדת בשתי תיבות על מות, ובחילוף למ"ד בדלי"ת מפני שהם ממוצא אחד, וכמו ט' על דסבירין עד, כמש"כ במנחת שי נחמיה י"ב פסוק ל"ט, והוי כמו דכתיב עד מות אהבוך.
  53. יתכן דסמיך אסוף הפסוק שומר הברית והחסד לאוהביו, ומבואר שישראל אוהבים אותו, ושייכות שם עלמות לישראל יתפרש בדרשה הבאה.
  54. זה מפרש להדרש הקודם דעלמות מוסב בכנוי לישראל, ומפרש שייכות כנוי זה להם, יען כי הם משתדלים בעלמות ובזריזות לעשות רצון הקב"ה וכמ"ש באבות הוי עז כנמר וכו', וכמו שדרשו בסוטה י"ב ב' עה"פ ותלך העלמה מלמד שהלכה בזריזות כעלמה.
  55. דריש בנקוד מְשָכַני והפעל "משך" כאן הוא פועל עומד כמו וימשך האורב (שופטים כ׳:ל״ז) והכנוי אי אפשר להיות בזה כנוי הפעול כ"א כנוי לגוף שממנו ע"ד בָנַי יְצָאוּנִי (ירמיהו י׳:כ׳) שהוא כמו יצאו ממני, אף הכא מְשָכַנִי משך, הסתלק ממני.
  56. שניהם מפרשים משכני מלשון שכנות, והמ' הוא כמו מן, כלומר מן שכני, מסבת שכני, וכדמפרש כל אחד ע"פ דרכו.
  57. גם הדורש הזה כהקודמים דורש משכני מלשון שכנות, ומפרש ג"כ משכני מן שכני, מסבת שכני.
  58. כרצועה סומקא בצואר סוס לבן, ומפרש משכני כמו מסכני [בסמ"ך כי הסמ"ך והשי"ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד], מלשון סכנה או מלשון מסכנות, עניות, כמו איש מסכן, וכדמפרש, וזה הוא מפני שהעשירות ורחבת המצב מעברת את האדם על דעת קונו כמש"נ וישמן ישרון ויבעט, ועיין ברכות ל"ב א'. ומה שלא דימה את הנאות מעניות לדבר יקר בפני עצמו כמו זהב וכסף וכדומה, י"ל הכונה משום דבאמת העניות בפ"ע איננה נאוה, אך לולא היא לא היתה התשובה שלמה, ולכן כמו שהערקא סומקא כשהיא בפ"ע איננה נאוה רק כשצמודה לסוסיא חיורא, כך העניות כשהיא צמודה לתשובה נעשית נאוה.
  59. מפרש משכני מלשון משכון, ועיין במ"ר ר"פ פקודי השייך לענין זה ולפנינו בתו"ת שם.
  60. כפי הנראה מפרש משכני בעניני התורה, כי ישראל ואורייתא וקוב"ה חד הוא [עיין תוס' חגיגה ג' ב' ד"ה מי], ומפרש כי אין כל נ"מ באיזה חלק מחלקי התורה שהאדם עוסק, כי באיזה שהוא עוסק נמשך אחר הקב"ה. והמשך דרשה זאת הוא אל הקודמת שם, רק שם דריש על אודות המסעות (ע"ש) וכאן בעניני תורה, כלומר אל כל מקום שתמשכנו אם למקרא אם למשנה כו' אחריך נרוצה.
  61. פרדס הוא כנוי לחכמת הנסתר והפלוסופיא העמוקה והדקה, והרבותא בזה, שיצא בשלום מחקירותיו, שלא נפגע בדעות כוזבות כמו שקרה לאיזו מן החכמים, והכונה הביאני המלך חדריו – בסתרי היכליו, וחדר כנוי למסתרים כמו ויבא חדר בחדר (מלכים א כ׳:ל׳). ובחגיגה ט"ו ב' הובא בזה תחלת הפסוק משכני אחריך נרוצה, וכנראה כיון לסוף הפסוק וכמו כאן במ"ר.
  62. כלומר סתרי הטבע וסודות התורה. ויש גירסא אחת במדרש ויגלה לישראל חדרי בהמות ולויתן, כלומר מסתרי טבעי בע"ח, וגירסא זו הביא הרמב"ן בפתיחתו לפירוש התורה, אבל היא קשה מאד, שהרי גלוי ענין זה לא מדברי אליהוא בן ברכאל הם כי אם ממענה ה' לאיוב, ולגירסא שלפנינו הסכים הרד"ל, ומכונת להפסוק באיוב (ל"ז) מן החדר תבא סופה. ועיקר הדרשה ביחוסה לפסוק הביאני המלך חדריו, כונתה, כי הכל למדו מהתורה. ובילקוט הגירסא חדריו – אלו חדרי תורה.
  63. ר"ל עשרה לשונות אלו נאמרו אצל ישראל בנחמתם בציון וירושלים, וכמו גילי בת ציון, שוש אשיש בה', שמחו את ירושלים, רני ושמחי בת ציון, פצחי רנה וצהלי, צהלי ורוני, עלץ לבי בה', ויעלוז לבי ומשירי אהודנו, ועבדו בני ישראל בחדוה (עזרא ו׳:ט״ז), הריעו לאלהים בקול רנה.
  64. כמש"כ (איוב מ״א:י״ד) לפניו תדוץ דאבה, שהכונה תשמח את הדאבה והעצבות, ואין חבר למלה זו בכל המקרא. ומה דלא ניחא להדורש הזה לחשב את המלה תרועה הוא משום כי השם תרועה יונח ביותר לעורר רחמים ביום דין ולא לשמחה.
  65. עיין מש"כ בדרשה הבאה. ויש להוסיף באור, כי מצייר בזה אהבת ישראל להקב"ה, כי גם אין כונתם באהבתם לה' ובשמירת מצותיו תכלית השכר ותשלום הגמול, אלא מרגשי אהבה טהורה בלבד שאינה תלויה בדבר, וזהו מפני כי אין לו כל טובה יתירה ממנו בעצמו בעולם.
  66. ר"ל כי ביום טוב אפשר לשמוח בתענוגות היום, תענוגים גשמים, וגם בתענוגים רוחנים, בתורה ובמצות, ואמר, כי פסוק זה שלפנינו מגלה על אותו הפ' שעיקר השמחה בתענוגים רוחנים, ותפס אלה הג' דברים, ישועה, תורה ויראה, מפני דמצינו בהם לשון שמחה, נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ״ה:ט׳), פקודי ה' ישרים משמחי לב, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. ויתבאר עוד ע"פ מש"כ במק"א לפרש מאמר חז"ל (שבת קי"ח ב') כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, דאין הכונה המענג עצמו את גופו בשבת במאכל ובמשתה, משום דא"כ הול"ל המענג עצמו בשבת, וכעין שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי וכו' (יומא פ"א ב'), וגם התשלומין נחלה בלי מצרים אינה מדה כנגד מדה להמענג עצמו בתענוגים גשמים, כי הלא מי שממלא כרסו שוב לזרא לו כל המעדנים, משא"כ בתענוגים רוחנים הם בלתי גבול וקצב, וזהו המענג את השבת עצמה בתורה ובמצות ובמדות הנפש לכן נותנים לו בשכרו כמדתו, נחלה בלי מצרים, וה"נ הכונה כן שעיקר הגילה והשמחה היא רק בה' שהיא בלתי גבול וערך, וזוהי גם כונת הדרשה הקודמת.
  67. כלומר, מהו ענין השמחה בה' – העסק בתורתו ובמצותיו, וכמש"כ באות הקודם, וע"ד רמז דריש בך – כ"ב אותיות התורה, שכל התורה כלולה בהם, וכן הוא בתרגום.
  68. כי מטעמי ועניני הלכות כל חג אנו למדים נפלאות וחסדי ה' שעשה עם ישראל, וזהו נזכירה דודיך, אהבתך וידידותך, מסבות המעשים שהראית לנו בכל חג וחג שנדע אותם ע"פ העסק בתורה בעניניהם, דבר בעתו.
  69. והם נחשבים לעומת כלל ישראל כמו יין לגבי שאר משקין.
  70. ר"ל הלכה ברורה ומוחלטת בכל דיני התורה.
  71. ר"ל למה הניח לו כלל זה שמביא לידי חקירות ודרישות ולא כמו שבקש הוא, הלכה מוחלטת וברורה.
  72. הכונה שאמר לו הקב"ה שאי אפשר להודיע הלכה ברורה ומוחלטת, משום דכתיב אחרי רבים להטות והתורה צריכה להיות נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן, ואם אני מגלה לך פסק ההלכה האחרונה שוב לא תהיה נדרשת בהרבה פנים, וזה גופא שהתורה צריכה להדרש בכמה פנים נרמז בלשון מישרים אהבוך, דמוסב על התורה, דעיקר אהבת התורה הוא לעשות לה מישרים ע"י דעות הנוטים לכאן ולכאן ואח"כ מיישרים אותה ע"פ דעות הרוב ומתוך העסק מגיע אהבה ליוצרה.
  73. יתכן דמדייק דהול"ל מישרים נאהבך בכנוי מדבר בעדו, כמו נזכירה דודיך, ודריש מישרים – מה ישרים ומה תקיפין אלה אשר אהבוך [וישר הוא מלשון יישר, אישור], כלומר, מה חזקה ותקיפה אמונת אוהביך [ישראל] אליך, עד שעומדים בנסיונות ומוסרים נפשם עליך, וכל זה הוא מפני שנזכירה דודיך.
  74. והול"ל את הדברים.
  75. ר"ל בדבר זה נתפרסמה תכלית אהבת אברהם להקב"ה. ויתכן דסמיך לדרוש כן על אברהם ע"פ מה שדרשו במה שאמר בלעם תמות נפשי מות ישרים שכיון על האבות [ועיין בע"ז כ"ה א'], ואברהם ראשון להאבות ואהבתו להקב"ה גברה על נסיונותיו.
  76. יתכן בטעם הדרשה הזאת והבאות אחריה בלשון זה ע"פ מ"ש בשמ"ר פרשה מ"ט שחורה אני ונאוה, וכי יש שחורה נאוה, לכן מחלק המלות לענינים שונים, וכן דריש התם בפנים שונים.
  77. עיין מש"כ באות הקודם, ויש לפרש כלל דרשה זו ע"פ המבואר בירושלמי ע"ז פ"ג ה"א כד דמך ר' אבהו עברין קומי' י"ג נהרי אפרסמון [מין שמן טוב], והוא ציור על רבוי טובה בגן עדן, אמר, כל אלו למאן, אמרו ליה לדידך הם, אמר, כל אילין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי, ע"כ. והיינו דהוא לא היה חשוב בעיני עצמו לזוכה בכל אלה, אבל בשמים חשבוהו. וכן בירושלמי שבת פט"ז ה"א כשנכשל רבי באצבעו וסבל יסורים קרא אנפשיה רבים מכאובים לרשע, ובשעה שנפטר יצתה ב"ק ואמרה יבא שלום וכו' (כתובות ק"ד א'), מבואר דהצדיקים אינם חשובים בעיני עצמם וחשובים בעיני שמים, וזוהי הכונה שחורה אני בפני עצמי ונאוה בפני קוני.
  78. כנראה חסר כאן סוף הפסוק וימתקו המים שעל זה דרשו במכילתא ששבו בתשובה, והיינו שנמתקה מרירות הדין, ובילקוט מסיים כמ"ש שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ששם נצטוו על המצות.
  79. ותכלית מעשהו זה להשרות השכינה בישראל.
  80. וסופו שהודה וקידש שם השם.
  81. שהרבו לעשות הרע בעיני ה', כנודע.
  82. ר"ל אם במלכי ישראל שהיו בהם שחורים אעפ"כ אני נאוה, כדמפרש, מכש"כ במלכי יהודה שהיו נאים בתחלתם, כלומר, כולם צדיקים, על אחת כו"כ נאוה אני, כלומר גדול כבוד ה' ועמו, ועיקר כונת כל דרשה זו והבאות בלשון זה, להורות כי אין השחרות שחרות גמורה שהרי גם במקום שהוא שחור שם נמצא גם צד לובן. ובשמ"ר פ' כ"ג הלשון בענין זה, במה שאני שחורה בו אני נאוה, והוא כמש"כ.
  83. עשרת השבטים גלו ממקומם ומתורה ומצות, משא"כ שבט יהודה ובנימין דבוקים בתורה ובמצות.
  84. כמ"ש בר' חנינא בן דוסא שדי לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, משא"כ בשבת כל המוסיף להוציא עליו הוצאות, לענגו ולכבדו, מוסיפין לו מן השמים (ביצה ט"ז א'). או י"ל דבעסק בתורה איירי, ואומרת התורה שחורה אני כל ימות השבוע שלא יתעסקו בי מפני טורח ודאגת הפרנסה ונאוה אני בשבת שאז כולם עוסקים בי.
  85. כי הצדיקים בעוה"ז מעונים ומדוכאים וכמ"ש בהוריות י' א' ובר"ה כ"ה א' אי אתה יודע בצערן של ת"ח, משא"כ לעוה"ב עטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, וכמ"ש בסוף תענית ל"א א' עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו'.
  86. דאז מתכפרין עונותיהם של ישראל ונעשו כמלאכים טהורים ונאוים, משא"כ בשאר ימות השנה שחורים מענני עונותיהם. וטעם הדיוק בכל אלה הדרשות עיין מש"כ למעלה אות ע"ו.
  87. יתכן דמדייק דהול"ל בני ירושלים כדרך כל סגנון הלשון שהיא תדבר ביחס עם הגברים.
  88. מטרפולין היא אם לעיירות, כלומר הגדולה בערים, אם בלע"ז מטר"י ופולי"ם בלשון יון עיר.
  89. עיין מש"כ לעיל אות פ"ז, ור"ל שכל העיירות יהיו חשובות כבנות נגדה.
  90. וטעם הכעור והשחרות י"ל ע"פ מ"ש בתענית ז' א' שאמרה בת קיסר לר' יהושע בן חנניא, תורה מפוארה בכלי מכוער [שמראהו לא היתה יפה], והשיב לה במשל ליין טוב שמשתמר יותר בכלי חרס, ושאלה אותו הלא יש אנשים נאים והם בעלי חכמה, והשיב לה, דאי הוו סני הוו גמירי טפי. וטעם הדבר, משום דמי שהוא נאה ביותר מטרידו יצרו ומבטל הת"ת וכמ"ש בנזיר ד' ב' מעשה באדם אחד יפה ופחז עליו יצרו וכו', משא"כ אם אין להם יתרון זה הם פנוים ונתונים ביותר לעסק התורה.
  91. מפני שתמיד נעים ונדים במדברות ואין להם ארץ קבועה.
  92. יתכן דסמיך לדרוש זה ביחס ליוסף מפני שהוא מכונה בשם אהל, כמש"כ (תהילים ע״ח:ס״ז) וימאס באהל יוסף.
  93. הוצרך לדרשה זו בהמשך להלשון כאהלי קדר, דהו"א כיון דנמשלו לאהלי קדר, יכול מה אהלי קדר אין להם תכבוסת, שדרכם לקיים אותם בלא כביסה עד שבלים וכלים, קמ"ל דישראל מתטהרים בכל שנה מלכלוכם.
  94. רומז להרקיע שמתח הקב"ה בתחלת הבריאה, כמש"כ וימתחם כאהל לשבת. ובשם שלמה נסמך כאן על מ"ש בשבועות ל"ה כ' כל שלמה האמור בשה"ש קודש מלך שהשלום שלו, כלומר דמוסב על הקב"ה.
  95. דלטוריא – רכילות, והלשון חנף יבא (איוב י״ג:ט״ז) מתרגמינן דילטור ייעול. וכונת הדרשה, דמפני שאין הקב"ה רוצה בחובתן של ישראל לכן אינו רוצה לשמוע חובה עליהן, ואמרה כנס"י בטעם הדבר לפי שאין שחררותי יסודית אלא רק ששזפתני השמש, שלמדתי מגוים שאני בתוכם, אבל בפנימותי לבנה וטהורה אני, והלשון אל תראוני אפשר לפרש לפי"ז מלשון בזיון ולכלוך וכמו לראוה בך (יחזקאל כ״ח:י״ז) מוראה ונגאלה (צפניה ג׳:א׳) וכן והסיר את מראתו (פ' ויקרא), ואמר בזה אל תראוני, כלומר אל תביישוני בשמועות ממעשים מגונים שלנו כי אינם מגונים מצד עצמם אלא מפני שהורגלתי על ידי גדולי בין האומות, וכמבואר.
  96. ביאשיהו המלך כתיב זה. והבאור הוא, כי מלכי יהודה היו מיחדים סוסים לעבודת השמש לרכוב בהם לקראתו בבקר ממקום שבאים בה לבית ה'.
  97. ור"ל אנו דחטאנו בא במקרה אפשר שתעבור ע"י תשובה וכמו השזיפה בלהט השמש שעוברת ע"י רחיצה, משא"כ דבר הבא בתולדה אין לו תקנה.
  98. כדי לנוולה, תחת שהיו מתיפות בעת שהסיתו את ישראל בשטים. ומפחם הוא מענין שחרות כמו בברכות כ"ח א' מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה, ובמ"ר בראשית פי"ח נתפחמו פני הנשים מן השמש. ובעל מת"כ פי' מפחם מכה ומשפיל, וכנראה גריס מפחס, בסמ"ך, והוא מענין גרירה ומחיקה, וכמו בע"ז נ"ג א' פחסה אע"פ שלא חסרה, אבל ממש"כ נראה עיקר גירסתנו וכמו שבארנו, אחרי שכן יונח פעל זה ביחס לקלקול תואר פני הנשים.
  99. שנענשנו על ידיכן בשטים.
  100. ור"ל והוי לפי"ז הלשון ששזפתני השמש רמז לההוקעה נגד השמש שע"י זה השחרו פניהם של ישראל כלהוטי השמש.
  101. דריש אמי מלשון אום, אומה, ונחר מלשון חרון אף, והדיין מוסב על הקב"ה, וכן ביתר הדרשות הבאות בלשון זה.
  102. ר"ל בין בנות יתרו ובין הרועים כמבואר בתורה.
  103. ע' מש"כ לעיל אות ק"א וצרף לכאן. והמ"ב מסעות מפורשות בפ' מסעי מ"ב פעמים ויסעו, אבל ויסעו הא' אינו מן החשבון, מפני שצריך לגופיה, ור"ל שמוני נוטרה כרמים אחרים, היינו מסעות אחרות, ולא נסיעה שלי לא"י.
  104. עיין משכ"ל אות ק"א, ונסמך בזה על עוד אגדה אחת, דביום שהעמיד ירבעם את העגלים באותו יום נתנשאה רומי צרתה של ירושלים, ואז היתה תחלת הגלות ובטול התמיד והמשמרות.
  105. עייין משכ"ל אות ק"א.
  106. עיין מש"כ לעיל אות ק"א. והנה בכל הדרשות האלה תחַוֶה כנ"י את דעתה כי לא טבעה ותכונתה הביאיה לעשות מעשים רעים כאלה, כי אם אחדים מבניה יצאו מן הכלל לעשות מעשים אשר לא יעשו.
  107. פלטיא הוא השוק הגדול, ומפני שחרותו ופחיתותו של לחם זה לא היו רשאים למכרו באותו השוק. וע"ל אות ק"א.
  108. דבחו"ל חייבו חכמים להפריש ב' חלות, אחת לאור ואחת לכהן, כמבואר בפ' בתרא דמס' חלה.
  109. יחס ימות החמה להפעל מרעה מפני שהם מסוגלים למרעה, וימות הגשמים לרביצה ג"כ מפני שהם מוכשרים לזה.
  110. יתכן דסמיך בלשון תשובה זו על מ"ש בספרי ברכה עה"פ ויראהו את כל הארץ שהראה לו פרנסי כל דור ודור, והפרנסים מכונים בשם עקבי הצאן, מפני שהעם הולכים לרגלם ובעקבם, וא"כ הוי זה תשובה לשאלתו מי ומי הרועים וכו' וכן הוא בתרגום, וע"ע בפסוק הבא השייך לענין דרשה זו.
  111. תרגום תהו – למה, וכן תרגם ויהבלו (מ"ב י"ז ט"ו) והוו ללמה, ור"ל שלא אהיה נעשה להבל וללמה בעיני אוה"ע שנקראים חבירים, כבאות הסמוך.
  112. אוה"ע מכונים בשם חבר ע"ש הכתוב בתהלים (צ"ד כ') היחברך כסא הוות [עי' בסמוך אות קי"ד], וע' בגיטין י"ז א' ברש"י ותוס' שעמלו בבאור שם חברי במ"ש שם והאידנא דאתו חברי, ולפי מש"כ דהוא כנוי לאוה"ע עולה הענין שם כהוגן.
  113. וסיפא דקרא כאשר יעטה הרועה את בגדו.
  114. ופירש"י שם היוכלו להדמות לך האומות היוצרים צלמים ומסכים של עמל, וע' משכ"ל אות קי"ב.
  115. כאן מכוין בשם חבריך לאברהם יצחק ויעקב, ע"ש הכתוב רעך ורע אביך אל תעזוב, ועדריהון כנוי לישראל.
  116. כנוי למשה שהוא גדול שבנביאים, כפי שיתבאר בדרשות הבאות.
  117. טעם הדבר משום דלכן אינה מתביישת לתבוע צרכי הבית מבעלה משום דיודעת היא דצרכי הבית נוגעים גם לו, כך יודעים הנביאים שצרכי ישראל הם נוגעים כביכול גם להקב"ה, כי ישראל וקוב"ה חד הוא.
  118. עקב הוא כנוי לסוף כל הענין, לפי שהוא סוף מחלקי הגוף, וכאן מרמז לעקבא דמשיחא, כלומר לקץ הימים, ודרשה זו והבאות אחריה בענין זה כולן לכונה אחת נועדו, כי לפי המתבאר בפסוק הקודם בדרשה הגידה לי שאהבה נפשי שאל משה מהקב"ה איכה ירעה ויפרנס את ישראל לעתיד, ועל זה השיב לו הקב"ה ראי איך הייתי מפרנסם במדבר ושוב לא תתפלא איך אפרנסם לעתיד, וכל הדורשים כאן ובדרשות הבאות סמך כל אחד על פרט אחד ניסי מכלכלת הקב"ה את ישראל במדבר, הדורש הזה [ר' אליעזר] תפס הספקת החררה לל"א יום [ויש בזה גירסות שונות], ור' עקיבא בדרשה הבאה תפס ענין ענני כבוד, ורבנן בדרשה שבסמוך תפסו אכילת המן.
  119. עיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן.
  120. עיין מש"כ לעיל באות קי"ח וצרף לכאן.
  121. ר"ל הגדיים שהם ממושכנין להיות נתפסים במקום צדיקי הדור, ויתכן דמפרש המלה על כמו אחר, וכמו על עולת התמיד, ור"ל אחר משכנות הרועים [הצדיקים], נתפסים הגדיים, התנוקות שמכונים בשם גדיים כמבואר בברכות ס"ג א'.
  122. גם דרשה זו י"ל כי היא מכוונת לתשובה לשאלת משה להקב"ה [פסוק הקודם] איכה ירעה ויפרנס לישראל לעתיד, על זה השיב לו הקב"ה, כי לא יאמין אשר אך בו במשה בטחו ישראל אלא הם בוטחים בה' והוא יפרנסם, וראיה שהרי גם ממצרים יצאו בלעדו, שהוא נשתהה שם להתעסק בעצמות יוסף, ואלו היה כל בטחונם בו היו מחכים עליו.
  123. זו היתה בתשובה לשאלתו ע"ד כניסתו לא"י והשיב לו צאי לך בעקבי הצאן, כמו שכל אותו הדור מתו במדבר כך ימות הוא.
  124. בצירוף א"ט ב"ח ג"ז ד"ו. והד' מתחלף בו'.
  125. לפי הפשט הוי הלשון גדיים ותיישים משל לדור הצעיר של המדבר דדור הקודם, והוי הכונה שהדור הצעיר יכנס לארץ ולא הדור הקודם וכמ"ש בפ' דברים אם יראה וגו' הדור הרע הזה וגו', אבל לא נתבאר מה שייכות זה לדברי הקב"ה בתשובה לבקשת משה אדות הכניסה לארץ. ונראה דמכוון הענין בכלל למ"ש במ"ר פ' חקת פ' י"ט, אמר הקב"ה למשה באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, א"ל המלך, עכשיו יאמרו הבריות, השבית הצאן ואתה נכנסת לפלטרין, אף כאן וכי שבחך הוא שהוצאת ס' רבוא וקברתם במדבר ואתה נכנס לארץ, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעוה"ב, הלא תהא בצדן ותבא עמהם וכו', ע"כ, ולפי"ז מתבאר שהשיב צו הקב"ה ורעי את גדיותיך, היינו הדור שרעית אותו במדבר בחייך ועתה הם תיישים תרעי אותו במיתתך, והיינו שתהיה קבור אצלם ותבא עמהם לעוה"ב, והוי הפי' גדיים נכנסים הדור הצעיר שקם עתה, ותיישים הוא הדור שרעה אותם משה.
  126. דריש רועים מלשון תרועם בשבט ברזל, וגם מענין רעים, וזה היה בסיחן ועוג שהיו רעים וקשים.
  127. עיין בסמוך אות קכ"ט וצרף לכאן, והמפרשים פרשו בענין אחר.
  128. ודריש דמיתיך מלשון וידם אהרן, ודמו סלה.
  129. קרוב יותר לפרש מה שכתוב ומצרים לסוסים זכרים מזוהמים, כי היו הסוסים עצמם זכרים מזוהמים, ומכיון שהגלים נדמו להם לסוסים נקבות היו להוטים ורצים אחריהם לים, וא"כ הוי קצור לשון במדרש.
  130. כי הקרבנות הם מזון להנפש ומאחדים את נפשות ישראל להקב"ה.
  131. ודריש רעיתי מלשון רעי ושותפי הם בבריאת עולמי כי אם לא קבלו את התורה לא היה מתקיים העולם, וכמ"ש בשבת פ"ח א' תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזור אותם לתהו ובהו.
  132. ר"ל לדבר אל בני ישראל תורה ומצות. ובאהרן י"ל עוד הכונה שנברא לדבר אל פרעה כמש"כ בתורה ואהרן אחיך יהיה נביאך – ות"א מתורגמנך.
  133. ר"ל וזה שהוא שמח לבו טוב עליו, וכשלבו טוב הוי תוארו טוב. והא דשמחו זה בזה, הנה משה שמח בגדולתו של אהרן פשוט הוא דבודאי לא קינא בגדולתו שהרי הוא היה גדול ממנו, ובמדרש סמך בזה עוד על איזה פסוק, ואהרן ששמח בגדולתו של משה מפורש בתורה (פ' שמות) וראך ושמח בלבו.
  134. כי הלחיים לא נבראו אלא לדבור, כבדרשה הקודמת, והיינו נאוו לחייך בתורים. ומה שבא בזה השם תורים במקום תורות, לא יפלא, דכן מצינו נפשים במקום נפשות (יחזקאל י"ג).
  135. גם דרשה זו נסמכת על הדרשה שלמעלה שלחיים לא נבראו אלא לדבור, וכל אלה שחשיב ענינם הוא הדבור, ודריש תורים מלשון תורה, הוראה.
  136. כמש"כ באות הקודם.
  137. לוניא הוא בלע"ז שם חוט, ודרך החרוזים שחורזים דברים מנוקבים על החוט כמו חרוזות דגים או מרגליות, וצוארך הוא כנוי לסנהדרין, דכמו שהצואר הוא נוי ותפארת הגוף כמו שדריש לקמן בפסוק כמגדל דוד צוארך, כך הסנהדרין הם פארם וכבודם של ישראל. והכונה אלו סנהדרין שמסדרים דבריהם בסדר נכון וישר כחרוזות של מרגלית, והוא ע"ד הלשון בעלמא פה מפיק מרגלית.
  138. כלומר שחוזרין צואריהן לשמוע תורה מפי הרב, ודריש בחרוזים כמו בחוזרים, בחלוף אותיות כמו כבש כשב, שמלה שלמה, אנקה נאקה, זעוה זועה, עולה עלוה, לשון עלגים נלעג לשון.
  139. כלומר מלקטים ומבררים ומסדרים כל ענין מד"ת מה ששייך לו מנביאים וכתובים על הסדר. וענין להטת האש הוא לשון מליצי לתאר התלהבות הלומדים בכל רגשות הנפש, וכעין שאמרו בסוכה כ"ח א' אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה כל עוף הפורח עליו נשרף, והוא משל על גודל ההתלהבות, ועיי"ש בתוס'. וענין שמחת הדברים כנתינתן מסיני הכונה שהתכונו לאמיתה של תורה כמו שנתנה מסיני. ובאור שם צוארך לכאן עיין מש"כ לעיל אות קל"ז וצרף לכאן.
  140. וצואר כנוי לתורה, דכמו שהצואר הוא נוי ותפארת הגוף כך התורה תפארתן של ישראל, וכמש"כ לעיל אות קל"ז.
  141. גם בזה שייך תואר צואר שהוא נוי הגוף כך הנביאים הם תפארת ישראל, ועם זה דרכם לדבר במשקלים ובחרוזים, וזהו – צוארך בחרוזים.
  142. שנכתבו בשורות כתורי זהב, והתורה נקראת זהב, ובתיבת תורי נרמזה התורה וכמש"כ לעיל אות קל"ה, ועיין עוד בסמוך אות קמ"ז.
  143. דביזת מצרים לגבי ביזת הים המרובה היתה נחשבת בערך נקודות כסף לגבי תורי זהב.
  144. והווים והחשוקים לגבי הקרשים המוזהבים הם כערך נקודות כסף לגבי תורי זהב.
  145. עיין לקמן פרשה ז' בפסוק אפריון עשה לו וגו' עמודיו עשה כסף.
  146. מוסב על הדרשה דלעיל תורי זהב זו התורה, וכאן מוסיף, כי גם בחיצוניותה, של התורה נרמזים רמזים וסודות כמו בפנימיותה. והם באותיותיה ובתיבותיה. ואמנם הם לגבי פנימיותה כמו ערך נקודות כסף לגבי תורי זהב. ויש אומרים דנקודות הכסף הוא השרטוט שמיפה את הכתב כמו נקודות כסף את החפץ. ומבואר מזה דשרטוט הלכה היא ומעכבת, ועי' מש"כ בזה בתו"ת פרשה בשלח בפסוק זה אלי ואנוהו.
  147. למעלה דריש תורי זהב אלו הכתובים וכאן דריש נקודות הכסף זה שיר השירים, והבאור הוא, כי לעומת זה שכל הכתובים מבוארים ענינם בפנימיות כונתם כמו בלשונם החיצוני, הנה מגילת שה"ש כל ענינה הפנימי סתום וחתום, וניכר רק שנכתב במשל ורמז וסוד, וכל מלה ממנה חתומה וסתומה, ואעפ"כ ידוע הוא כי היא נכבדה מאד ומסויימה כדבר המסויים, וזהו הפי' מלה חתומה ומלה מסיימה, כלומר כל מלה היא חתומה ועם זה היא מצויינה ומסויימה.
  148. משל הוא לישראל. שבעוד שעמדו בסיני עשו את העגל, כך פירש"י, וצ"ל דהלשון שעמדו לאו דוקא הוא, שהרי מעשה העגל היתה לאחר העמידה בסיני, אלא ר"ל כשעמדו בענין מעמד הר סיני והיינו בקבלת התורה, שאז היה משה במרום לקבל הלוחות, ועיין ברש"י גיטין ל"ו ב' בענין זה.
  149. פירש"י בושמי עזב ריחו הטוב, ויתפרש נתן כמו ולא נתן סיחן את ישראל וגו' (פ' חקת). והוכרח רש"י לפרש כן ולא פירש נתן ריחו היינו ריח רע כמו שהוא במדרש כאן, י"ל משום דהלשון ריחו [בו"ו הכנוי] משמע ריחו המסוגל לו בטבע והוא ריח טוב, ולכן פי' נתן כמו עזב. ואמנם לא נתבאר מה הכריחו להדורש לפרש הלשון נתן ריחו במובן כזה ולא למעליותא שנתן ריחו הטוב, וצ"ל דבא בזה רק להסמיך בפסוק זה גוף הענין ממעשה העגל סמוך לזמן מת"ת כמש"כ באות הקודם, ואחרי דאפשר לפרש הלשון נתן במובן עזב כמש"כ, ולכן מצא מקום לדרשו בענין אחר, ועיין במדרש כאן.
  150. ר"ל אע"פ שהכתוב מספר בקלקלתן של ישראל ובגנותן אעפ"כ הראה לשון חבה שלא כתב הסריח, וכתבו התוס' אע"פ דאית ליה למכתב לשון מעליא, מ"מ הוי מצי למכתב עזב. עכ"ל. והנה אע"פ דמצינו לשון סרח ולא דייקינן שם, כמו (ירמיהו מ״ט:ז׳) נסרחה חכמתם, י"ל דשאני התם דאיירי באדום, ולא קפיד הכתוב ללישנא מעליא.
  151. ר"ל שהיה מתמה שאע"פ שהמלך במסבו – ברקיע, כי סלק את שכינתו מהתחתונים, שביהמ"ק חרב, היתכן שעוד הכרם יתן ריח ושמנות כל כך עד שיהיה אשכול שבו גדול כשור, ומיד כשאמר כך נבלע האשכול בארץ כי נתן עיניו בו.
  152. ומרומו זה בלשון נרדי נתן ריחו, נתן ריח באור, ומצינו לשון ריח נופל באש, וריח נור (דניאל ג').
  153. וכנראה דריש סמיכות הכתוביס נתן ריחו צרור המור ועפ"י הדרשה שבסמוך דצרור המור מוסב על אברהם, ודריש דכמו המיר שאינו מפיח ריחו אלא באור כך נראה צדקתו של אברהם לאחר שיצא מכבשן האש.
  154. ר"ל עודו מכין עצמו ואת מסביו את ישראל לקבלת התורה כבר החל הקב"ה להשמיע דברו, ויתכן הכונה עפ"י מ"ש בכתובות ס"ב ב' שהיה הקב"ה תאב כביכול להשרות שכינתו בישראל טרם בא מועד המוגבל, יעו"ש ולפנינו בתו"ת פ' בשלח בפ' תביאמו ותטעמו.
  155. ר"ל עד שהספיק הקב"ה כביכול לרדת משמים על הר סיני כבר נזדרז משה והוציא לפניו את ישראל.
  156. ודריש במסבו מלשון הסיבה כדין הפסח שנאכל בהסיבה.
  157. קאי על זמן מעשה העגל ובנין המשכן שהיו סמוכים זל"ז, ור"ל אע"פ שאמר הקב"ה הורד עדיך, אעפ"כ אמר מיד לעשות לו משכן וצמצם שכינתו בין שני הבדים. או דמכוין לזמן הגלות, ואמר דאפילו באותו הזמן לא יסיר כביכול השגחתו מעליהם, וכמ"ש כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (ע' מגילה כ"ט א') והיינו בין שדי ילין.
  158. דכתיב (שמות ל') בשמים ראש מר דרור וגו' ומדחשיב אותו בראשונה משמע שהוא ראש לכל הבשמים המובחרים.
  159. מותאם לשון תאומים, כלומר מתווך וממוצע ביניהם, ומדייק מדכתיב וירא וירא שני פעמים, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, ודריש דוירא השני מוסב לשכינה.
  160. שראשי הבדים בולטין בפרוכת כשדי אשה, [ע' בדרשה הסמוכה], ובית אבטינוס היה ממונה על מעשה הקטורת, לפי שהיו מצויינים בהכנתה.
  161. באור הדרשה במה שאמר יכול לא יהיו זזין ממקומן, דר"ל אם לא היו זזין ממקומן לא היה אפשר שיגיע עד הפרוכת, שכל הארון לא היה רק אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו, והיה עומד באמצע כדאמרינן בפ' המוכר פירות הארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח ורוח, נמצא עשרה אמות ממערב למזרח עד הפרוכת, וא"כ אם לא היו זזין הבדים ממקומן לא היה אפשר שהיו מגיעין עד הפרוכת שבמזרח, ולהכי קאמר מדכתיב ויאריכו הבדים וגו' על פני הדביר דהיינו ההיכל, ע"כ שהיו הבדים זזין ממקומן להאריכן עד שיגיעו לפרכת, ודכתיב בהו לא יסורו ממנו היינו שלא להסירן לגמרי, אבל כשהיו זזים ממקומן עדיין תקועים בטבעות היו, והכי אמרינן ביומא בפרק בא לו מתפרקין ואינן נשמטין, ושפיר קאמר ויראו ראשי הבדים שהיו נראין מבחוץ כדמסיק שהיו בולטין וכו' [רש"א].
  162. כמו שהאשכול מסיבת כבדו מניחים אותו על עצים ונקשר סביב העצים בסיב היוצא ממנו, כך נקשר יצחק על המזבח ממעל לעצים.
  163. ר"ל מעשה העקדה מכפרת, כמ"ש וזכר לנו וכו' ואת העקדה וכו'. ובמ"ר פ' וירא איתא שאמר אברהם להקב"ה כשם שכבשתי רחמי וכו' כך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות תהא אתה נזכר להם אותה העקדה ומתמלא עליהם רחמים.
  164. יתכן הכונה עין עולם שהם יקרים לעולם כעין.
  165. ר"ל יורד ומשפיל כאשכול, ובית אבטינוס היה ממונה על מעשה הקטורת, מפני שהיו מצויינים בהכנתה, ע' יומא י"ח ב' ול"ח א'.
  166. כמבואר כ"פ בתורה שהקטורת באים לכפר.
  167. כנוי להקב"ה כמ"ש ה' איש מלחמה.
  168. וסוף דבר והנם בחצצון תמר היא עין גדי, וזהו שרמז כאן במ"ש בכרמי עין גדי.
  169. כמ"ש (מו"ק ט"ז ב') צדיק מושל ביראת אלהים, הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה. ודבריו בזה מרומזים בכתוב הקודם צרור המור – בשעה שאתה מיצר ומימר לי, בין שדי, ישהה ויתבונן בין אלה שיוכל למצוא בה איש שיכול לומר די למדת הדין.
  170. כמ"ש שהצדיקים נתפסים בעון הדור.
  171. עין גדי כנוי לעגל, והלשון שכרמתי מפרש בגמרא לשון אסיפה, ופירש"י דרומז למ"ש בסנהדרין ס"ג א' שאיוו לאלהות הרבה, כמו שאמרו אלה אלהיך ישראל, ועיין מה שכתבנו בתו"ת שם. ובילקוט הגירסא אשכול איש שהכל שלו, ואיש כנוי להקב"ה כמ"ש ה' איש מלחמה.
  172. ונאמר שם ועז משולשת, וזהו עין גדי.
  173. דבר הברכות שנטלו מבואר בתורה, באברהם כתיב והיה ברכה, ביצחק כתיב ויברך אלהים את יצחק, וכן ביעקב כתיב כ"פ לשון ברכה, וכן נתברך מיצחק.
  174. ר"ל אפילו בדברים שיש בהם חסרון כיס, או גם טרחא שבגוף בגמלות חסד שבגוף.
  175. ר"ל גם במצות ל"ת שהן קשין לאדם להכניע את יצרו, וכמ"ש בתו"כ ס"פ קדושים, ראב"ע אומר, שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך.
  176. מצות תכופות בחסרון כיס מרובה, וזה נסיון יותר גדול.
  177. כי כלאים וסדין בציצית [שהוא כלאים] הם תרתי דסתרי, ועל זה אמר הנך יפה להתרחק מהדבר במקום עבירה והנך יפה לשמור זה הדבר בעצמו במקום מצוה.
  178. ר"ל הנך יפה בתשובה כשהנך יפה במע"ט, והיינו שאתה עושה תשובה מאהבה, והנך יפה בעוה"ב כשהנך יפה בעוה"ז במעשים טובים שאתה עושה. ובמ"ר יש עוד תוספת ענינים וגירסות שונות.
  179. ור"ל לפי שהוא יכול להמירה ואינה ממירה מפני אהבתו לכן מקלסה באהבה יתירה, משא"כ היא אותו אינה יכולה להמירו, וכמו האיש והאשה שהוא מוציא לרצונה ושלא לרצונה, והיא אינה יכולה להתגרש שלא מרצונו.
  180. ר"ל מדתלה היפוי במראה העינים ולא פרע מעלות כל הגוף שמע מינה דמעלות כל הגוף תלויות במעלת העינים. וכלל ענין זה משל היא למדות פנימיות שבאדם, שאם עיניו יפות, כלומר שהוא עין טובה במדות אנושיות, אז יש לקוות כי הוא בכלל איש מתוקן בתורה ובמע"ט ובהליכות עולם, וכמש"כ עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה', שענינו קיום מצות ה' בנוגע לו ולבני אדם, וכי על כן מכונים האבות בשם ישרים כמ"ש בלעם תמות נפשי מות ישרים ודרשו על זה כאברהם יצחק ויעקב, והיינו משום עין יפה שהיתה להם בכלל לכל בני אדם וכמ"ש במ"ר פ' וירא עה"פ דמשלי עוצם עיניו מראות ברע זה אברהם שלא ראה און בישמעאל, וכן התפלל על אנשי סדום אע"פ שהיה שנא אותם מחמת רשעתם כמו שמתבאר מדבורו עם מלכם (פ' לך) והקב"ה אמר לו אהבת צדק ותשנא רשע – אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען (מ"ר וירא פמ"ט) וזה ג"כ מפני העין טובה שבו, וכן היה יצחק ויעקב נוחים להתפייס מאבימלך ומלבן, ועל כן נקרא ספר בראשית ספר הישר על שם קורות האבות המסופר בו שנקראו ישרים דהיינו בעלי עין יפה.
  181. כי יש בעופות בעלי ערמה כמו עורב, משא"כ היונה.
  182. שאינה קופצת בהלוכה.
  183. וכמש"כ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, שדרשוהו על עולי רגלים.
  184. במיני צבעונים.
  185. אין הפי' צנועה במה שאינה מזדווגת אלא לבן זוגה, כמש"כ בסמוך, יען דזה חשיב בסמוך למעלה בפני עצמה, אלא הפי' צנועה בהליכותיה ובמדותיה.
  186. כמש"כ (בס' ויקרא) ובן יונה או תור לחטאת.
  187. תרגום תוהו ובהו – צדיא וריקניא, ור"ל שלא יהא העולם ריק מהם.
  188. כי בכל שובך יש הרבה קנים ואינה צריכה לחפש.
  189. ר"ל התלמידים של החכמים כשהם יושבין לפני הסנהדרין יושבים בסדר כזה שכל אחד מכיר את ערך מקומו, ועי' סנהדרין ל"ז א'.
  190. ועי' בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס"ס ר"א דמכאן רמז לעלות לרגל אף בזמן הזה. ואמנם אין זה אלא רמז קל, יען דלא אמר שלא בטלו העליה לרגל אלא הרגלים עצמן, משום דהו"א כיון דעיקר שמחת הרגלים אינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים כמבואר בפסחים ק"ט א' שאין שמחה אלא בבשר קדשים, ולכן הו"א דמשחרב ביהמ"ק כיון דאי אפשר בשמחה אמתית אין חיוב גם בעיקר הרגל, קמ"ל. והרמז שכ' התשב"ץ יבואר בהמשל שובך מיונה, וירושלים רמז לשובכן של ישראל.
  191. ר"ל שעושה גוזלות בכל חודש, ומכנה זה בשם גורן כמו שעת חדוש התבואה בשדות, המכונה בשם גורן, כמ"ש בב"מ פ' איזהו נשך הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן, שפירושו בשעת בכור התבואה.
  192. אולי הכונה למה שמחדשין הלבנה בכל חודש, שעל זה אמרו (סנהדרין מ"ב א') דהוי כהקבלת פני השכינה, ויש בכלל זה גם תורה [קבלת התורה] גם מעשים טובים.
  193. כלומר משלחת רגליה למרחוק משובכה, ומלשון הגמרא ב"ב כ"ג א' שגר היונה.
  194. כלומר בשורה טובה ושמחה כי תם המבול.
  195. דפי' הכתוב, כי בראות יעקב את ילדיו ובניו שהולכים בדרך הטובה והנם מקדשים את ה', ומתוך כך אותם שהיו תועי רוח יתבוננו עתה במעשה ה' ויתנו כבוד לשמו.
  196. נראה דמה שאמר בלשון כפול הוא אשיגרא דלישנא מדרשה בפסוק הקודם, דשם באמת הלשון כפול הנך יפה הנך יפה, משא"כ כאן לא הלשון כפול כי אם הענין, כלומר, התואר כפול, יפה ונעים, והכונה בלשון כפול – בענין כפול.
  197. נראה דרומז למ"ש במנחות נ"ג ב' למה נמשלו ישראל לזית [כמש"כ זית רענן יפה פרי תואר] לומר לך, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתישה כך ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין, וכן דרשו לעיל בפ' שמן תורק שמך, נמשלו ישראל לשמן, מה שמן אין משתבח אלא ע"י כתישה כך ישראל אין עושין תשובה אלא ע"י יסורין.
  198. וכתיב שם ויהי אתה מתחבא בית ה'. וטעם כנוי שם מטה לשכינה פירש"י במלכים ב' (י"א ב') דהוא ע"ש הכתוב בין שדי ילין, וכונתו ע"פ מ"ש ביומא נ"ד א' שבדי הארון היו בולטין כשני דדי אשה, וע"ע לקמן בפירושו בכתוב הנה מטתו שלשלמה וגו'. וע"פ זה בארנו האגדה דשבת נ"ה ב' עה"פ דפ' וישלח וישכב את בלהה, שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה אל תקרא יצועי אלא יצועי, וזהו משום דיצועי רמז לשכינה, וכ"מ בבמד"ר פרשה י"א עה"פ הנה מטתו שלשלמה, מטתו – זה ביהמ"ק, כשם שהמטה אינה אלא לפו"ר כך כל מה שהיה בביהמ"ק היה פרה ורבה שנאמר (מ"ב ח') ויאריכו הבדים, ואומר והזהב זהב פרוים שהיה עושה פירות. ועל יסוד זה דמטה [היינו ערש שבפסוק זה] כנוי לביהמ"ק סובבים הולכים כל הדרשות הבאות בלשון זה.
  199. ע' מש"כ באות הקודם וצרף לכאן.
  200. ולמעלה מזה כתיב כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, ועיין זבחים קי"ט א'. ובכלל דרשה זו נסמך על המבואר בדרשה שלמעלה [אות קצ"ו] דמטה [ערש] כנוי לביהמ"ק, יעו"ש.
  201. גם בדרשה זו יכוון למשכ"ל אות קצ"ו דערשנו כנוי לביהמ"ק כפי שבארנו שם.
  202. כמו שכתבתי באות הקודם.
  203. צ"ל אנטיפטרוס, והיא עיר שבנה הורדוס ביהודה וקראה ע"ש אביו אנטיפטר [ולפנים נקראת כפר סבא, ע' נדה ס"א א'], ועיר גבת אולי היא עיר גבתון במטה דן שנזכרת ביהושע (י"ט מ"ד, כ"א כ"ג) ובמ"א (ט"ו כ"ז) ועוד. וטעם כלל דרשה זו שמכנה ביהמ"ק בשם מטה עיין מש"כ לעיל אית קצ"ו.
  204. מלשון אבנים מפולמות (חגיגה י"ג א'), רטובות ורכות, ויתכן דסמיך בזה על לשון הפסוק הקודם ערשנו רעננה, ודריש מלשון רענן ורטוב, ועיין במ"ר ר"פ ויצא, ובא בזה ליישב קושית הגמ' בחולין צ"א ב' כתיב ויקח מאבני המקום דמשמע אבנים הרבה ושוב כתיב ויקח את האבן, אבן אחת, ועל זה מתרץ דבאמת אבנים הרבה היו, ורק אח"כ נמסו כולם ונעשו גוש אחד רך.
  205. ר"ל לאיזה תכלית נרטבו ונתרככו האבנים כמש"כ באות הקודם.
  206. ר"ל שמהאבנים האלה נצמח בנין ביהמ"ק, כמש"כ שם בענין, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ולכן היו רטובים ורכים לרמז על הצמיחה העתידה כמבואר. ודריש המשך ענין הכתובים כאן.
  207. יתכן דדריש השם בית – בתי ישראל, כמו בית אהרן, בית הלוי, וכדומה, וארזים כנוי לצדיקים ע"ש הכתוב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.
  208. ר"ל קורות הבית יהיו מארזים, והרהיטים, קרקע הבית, מברותים.
  209. מקום מהלך הכהנים היה ברותים, הרצפה היתה מרוצפה ומצופה בברושים, ודריש רהיטנו לשון מהלך וריצה, כמו כי ירט הדרך, וברושים היינו ברותים, דאותיות הקרובות מתחלפות. וע' מתנ"כ.
  210. כדי להקל הספינה, ונחשול הוא כנוי לרוח סערה שעל הים.
  211. יתכן דמדייק משום דיסוד השם ברותים הוא ברושים בשי"ן, ומדלא כתב בשי"ן אלא בתי"ו לכן דריש בנוטריקו"ן ברית ים שעשו כלי ביהמ"ק ברית עם ים שלא יבלעם.




שולי הגליון