צפירת תפארה/שיר השירים/א

צפירת תפארה ‏ שיר השירים א

א

שיר השירים וגו'. כל בעלי השיר בעשותם דבר מה, ובראותם כי הצליחה המעשה ההיא, יוצאים בשיר תפארת המעשה הזאת אשר עשו, תהלות התפעל ומעלתה, וכן צוה הבורא יתברך את משה רבינו עליו השלום ככלותו לדבר אתו לפני מותו, אחרי כתבו כל דברי התורה, ציוהו לכתוב שירה נאותה, מלות קצרות מעטי הכמות דברים אחדים כוללים מעלות התורה והמצות, וגדולת המצוה, ויקר תפארת המצווים, ואמר (דברים לא) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, שהשירה הזאת תהיה עדות נאמנה על יופי הדת, ומעלת נימוסיה ושכרה ועונשה. וכן בכל מעשה ובכל פעולה, יעיד השיר על מהות הפעולה, כשירת משה ובני ישראל בשירת הים תוכן ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ושירת הבאר, ושירת דבורה אשה נביאה ביום מלחמת סיסרא, וכשירת דוד ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו.

זר תפארה ובמדרש בכ"מ ובילקוט מלכים [רמז קעט] וידבר שלשת אלפים משל זה משלי ויהי שירו חמשה ואלף זה שיר השירים, שלפי דקדוק הלשון היה צ"ל משלים, שיריו, בלשון רבים לכ"א שקאי על ספר משלי שהוא משל אחד כולל כל השלשת אלפים משלים שאמר וספר שיר השירים שהוא שיר אחד כולל כל החמשה ואלף שירים ששר.

והנה המלך שלמה עליו השלום עשה שירים על כל אשר ראו עיניו, כמו שנאמר (מלכים א ה) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף וידבר על העצים וגו', שדיבר במעלות כל המינים הנמצאים, ועל זה עשה חמשה ואלף שירים המדברים במעלות כל אחד מהם. על דרך המשל ועל דרך השיר. (*) ואחר שגמר כל השירים חיבר על זה שיר אחד כלול מענייני כל השירים, וזהו שיר השירים כלומר השיר שחיבר על כל השירים, והוא כלול מכולם יחד.

וזה ענין מה שאמרו חז"ל במשנה במסכת ידים (פ"ג מ"ה), שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים, שכולם ר"ל כל אחד מהחמש ואלף שירים אינם מדברים אלא בפרט אחד מהדברים מדבר שבקדושה, שבאמת לא היו כל החמשה ואלף שירים ששר שלמה שירי חול וחשק כי אם שירי קודש ממעלות הקדושה שבכל אחד מהנמצאים. ושיר השירים כלול מכל הדברים הקדושים יחד, שמדבר ממעלת האדם בכל אלו המעלות שביאר אותם בחמשה ואלף שירי קודש מבחר הקדושה מכל כחות הקדושה שבכולם:

ב

ישקני מנשיקות פיהו וגו'. ידוע שההשגות והידיעות מכונות בכ"מ בשם אכילה ושתיה, כדאיתא במדרש קהלת בכ"מ [כי כמו שיהנה ההמוני ממאכלו ומשתהו, כן יהנה החכם וישמח בהשגת החכמה. ועוד יש לאלוה מילין בזה על פי הדברים המבוארים אצלנו בספרי פנים מסבירות פ"ג מ"ד ע"ש, ובספר נפש החיים שער ג' ס"ו ואכ"מ] והקדים שירו על דרך הבקשה יהי רצון שיזונני ויפרנסני מפרנסה הבאה מתוך פיהו, כלומר יגלה לי כל ההשגות והידיעות מתוך פיהו, ובמדרש (הביאו רש"י ז"ל בפירושו), לפי שיש מקומות שנושקין על גבי היד וע"ג הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיות נוהג עמי כמנהגי הראשון כחתן אל כלה פה אל פה. וצורת הענין כי השגת החכמות הלמודיות מכונות לנשיקות היד והכתף. שכל שארי החכמות הלמודיות נובעות ממחקר אנושי, מה שהוא מבין מתוך מעשה הנבראים המיוחסים למעשה ידיו יתברך ומעשה כלילת הגוף [ע"ד הסבר הדמיוני] משא"כ השגת התורה והנבואה מיוחס לפניו ית'. והוא כענין מ"ש במדרש (שמות רבה פמ"א) משל לאחד שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך מה עשה נתנו לו, ולמה על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה, וכל מי שמחבבו יותר מפיו דעת ותבונה. שהתמחויין הם שארי החכמות, וכולם מאת ה' המה כי ה' יתן חכמה הכלליית גם החכמות הלמודיות בלעדו לא יגיע להם האדם, אבל אותה שמתוך פיו הוא נעלה יותר מזה עד שהוא בגדר דעת ותבונה.

ואמר פיהו, פומיה ופום סרסוריה (כמו שדרשו חז"ל על פסוק צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי) ור"ל שהוא בעצמו ונביאיו הקדושים יאירו עיני בידיעות התורה וההשגות.

זר תפארה ובגמרא עבודת גלולים (כ"ט ע"ב) א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קרא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך כו'. וזה מבואר ממ"ש כי טובים דודיך ר"ל דודים שלך, ושאלו היאך אתה קורא דודיך [דיינע פראיינד] וקאי על החכמים והנביאים והצדיקים, או דודיך בפת"ח [דיין פריינדשאפט] וקאי על הקב"ה בעצמו, וז"ש שם (ל"ה א'), מאי כי טובים דודיך מיין כו' ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה, והוא כמו שכתבתי שדודיך קאי על הידידים שהם החכמים והצדיקים. אם כן מה טובים מיין, ומפרש שעל דבריהם קאי:

ואמר בטעם חשקו הגדול, וכוספו החזק לההתגלות מפיו ומפי נביאיו דווקא, כי טובים דודיך מיין (*) לא די שאתה בעצמך טוב וישר אלא שאף גם הנביאים והצדיקים שהם דודיך ואוהבי שמך גם הם טובים מיין. ודימה טובים ליין שבריש כל אסון אנא חמר חמרא וריחני פקחין, ודודיך הם יותר טובים ומועילים, לרפואות הנפש ולפתיחת שערי החכמה:

ג

לריח שמניך וגו'. פרסום השם מיוחס לשמן, שמעלה ריח, ואף אם הוא נסתר ומכוסה נודע שיש שם שמן. כמו זה ענין אלהותו ית' אף כי לא נראה לשום נמצא. נודע לכל שיש אלהים בשמים ובארץ, מריח הנהגתו שמנהיג עולמו, והנה השמן העומד סתום במקום אחד, אין ריחו נודע כל כך למרחוק. אבל בעת שמריקין השמן מכלי אל כלי אז הוא מעלה ריח יותר נודף למרחוק.

והנה יש ב' הנהגות מיוחדות אליו ית', הא' ההנהגה הנפלאה מכוסה ומסותרת, ואינה נודעת אלא לטובים ולמובחרים שבעם, כמו השמן הסתום בכלי שאינו נרגש אלא לבעלי מוחש החזק אל הריח, אבל בהגלות כבוד ה' על כל בשר יחד. אז נדמה לשמן המורק מכלי אל כלי בעת שמריקין אותו שנודף למרחוק אף לאותם שחוש הריח שלהם מעוטה והכל רואים ומרגישים את השמן על כן גם העלמות (הבתולות שלא טעמו טעם אהבה) הם כלל ההמון שחכמת מה להם, גם הם אהבוך, שמכירים אלהותך וממשלתך:

ד

משכני אחריך וגו'. שכשאדם רוצה למשוך את זולתו אליו הוא בא משני פנים, אם באהבתו אותו ימשכנו אליו, שהלך ממנו ואין בו כח לשוב אליו בעצמו, או שהוא במקום אפל וחושך ואינו יודע באיזו דרך ישוב אליו, אז בעבותות אהבה ימשכנו אליו באמרים נעימים ודברים רכים, באופן שמעצמו ירוץ אחריו. ואם בשנאתו אותו כעבד שמרד באדונו ובורח מפניו, ימשכנו אליו בחזקה, והעבד הרע הזה יודע ומבין כי ענוש יענש, והכהו אדוניו כבואו אליו. אז כל עוד שמושכו אליו הוא חפץ לברוח ממנו.

ועל דרך זו מתנהג הבורא יתברך עם הישרים שרחקו ממנו, באחת מב' סיבות, אם אהבתם חזקה אליו ית' מאמינים בו ובכח ממשלתו והשגחתו, רק שאין להם כח זכות ומעשים טובים שישובו מעצמם להתדבק ליוצרם. או שהלכו חשכים ואין נוגה להם תעו מני דרך שהטעה אותם היצר ולא ידעו במה יכשלו הלכו ארחות עקלקלות, ולא יכלו למצוא נכון דרך, אז נאמר, בחבלי אדם אמשכם, לא בחזקה כמו שמוליכים הבהמה, כי אם בעבותות אהבה, כענין שהיה במצרים שהיה אמונתם ובטחונם חזקה בה'. אלא שהיו ערומים מן התורה והמצוה והלכו חשכים מפני טומאת מצרים, כמו שהארכתי בזה בספרי זרוע נטויה בכמה מקומות. לכן שלח את משה עבדו בדבר ישועה ורחמים, באופן שנתרצו לרוץ אחריו בשמחה ובטוב לב, כמו שנאמר ויאמן העם ויקדו וישתחוו, וההשתחויה מורה על שהם מודים על הטובה הזאת וחפצים בה. והמין השני, הכופרים בה' ובהשגחתו ובורחים ממנו, המורדים והפושעים בו, ועליהם נאמר חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליהם וגו', וזה כמושך את עבדו הבורח ממנו ומורד בו, ומושכו בע"כ ביסורים קשים, והעבד רוצה לנתק את עצמו מהמוסרות שמושכו בהם. ומבקשת הכנסיה המאמינים ובוטחים בו, שתמשכני באופן הראשון שכתבנו שהוא האופן שאחריך נרוצה מעצמינו, ומשיבה הכנסיה לעצמה (כדרך המשוררים בשיר. ומתפעל רוחו באמצע השיר) ואומרת, כבר היה לעולמים שעשה ה' ככה, וכבר משך אותי באהבה עד שהביאני המלך חדריו, ובחיבה גדולה כזו משכני אליו. שלא די שקרבני אליו ית', אלא שאף גם זאת שהביאני לחדריו המיוחדים אליו ית', והם חדרי תורתו ועבודתו, ששם משכן כבוד ה', לכן נגילה ונשמחה (וענין כפל הלשון במלות שונות גילה ושמחה מבואר בספרי פנים מסבירות פ"ד מכ"ד ע"ש) שיש לנו לשמוח בחלקינו שיש לנו אדון טוב וחסיד כזה, שמושכנו בחיבה של קריאה לא לעבודה כמשיכת אדון את עבדו, רק להביאני חדריו להשתעשע עמו בהשגתו:

ה

זר תפארה ובמדרש שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי. כי הנה אם נראה אדם אחד עמלו תמיד בכשרון ודעת נאמר עליו שוהא נאה, כלומר בעל תכונה טובה, ולהיפוך אם תמיד אולת בידו הוא שחור ומכוער בעל תוכנה רעה כטבע גנות השחרות ונוי הלובן שהוא מוטבע. אבל אם נראה אדם אחד מתהפך במהותו, פעם מראיתו שחור בעל תכונה רעה ופעם נאה בעל תכונה טובה, א"כ ע"כ נאמר שהוא באמת בעל תכונה אחת מוטבע באחת הקצות, והתכונה השניה המתנגדת, הוא מצד כח האבות הנטוע בו, שגם לכח האבות יש מקום בבנים כמ"ש במ"א כן העם המה הגוי כולו, ויש בזה אריכת דברים ואכ"מ:

שחורה אני ונאוה וגו'. אומרת הכנסיה, ראויה אני למשיכה של חיבה כזו, שהרי אף ששחורה אני (שזה גרם שנתרחקתי ממנו ית' ושאצטרך לשימשכני אליו) מ"מ ונאוה אני בנות ירושלים בכלל בין הפחותים שבי השוכנים באהלי קדר, בין הגדולים והחשובים השוכנים ביריעות שלמה (כ"ף המשמשת בשניהם ככ"ף השימוש במילות והיה כעם ככהן) והוא על דרך מאמר חז"ל גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך כו', שאף שאני מלוכלך בחטאים עם כל זה אני נאוה בפנימיותי. (*) וזה מתפארת המאמינים. כי המלאכים הם רק נאים ולא יתכן בהם השחרות כלומר החטא וא"כ אין זה תפארתם והודם, כי אין יתרון לאור אלא נגד החושך, ומלאכי השרת אינם בעלי בחירה ורצון שיתפארו בטוב מעשיהם, והרשעים הכופרים בה' לא יתכן בהם הנוי שהוא המעשים טובים לעולם כי כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים אבל המאמינים בה' יתכן בהם הנוי אחר השחרות שאפילו הפחותים יכולים לשוב לתקן מעשיהם:

ו

אל תראוני וגו'. שלא תסתכלו בי כמו שאני נראה שחור מאוד (כמו שביאר בזה הגר"א ז"ל מווילנא, שהן ב' תיבות שחור חורת, וחורת הוא השחור שבמראות כדאיתא בפ"ב דנדה ) כי עונותינו רבו למעלה. שאין שחרות חטאתי מעצמותי, כי אם מצד ב' דברים כמו שאמרו רצוננו לעשות רצונך מי מעכב שאור שבעיסה כו', והם האחד ששזפתני השמש, והוא משל על היצר הרע שאור שבעיסה הכולל להחטיא כל בני אדם כשמש לוהטת את הכל. הב' בני אמי נחרו בי, והוא היצר המיוחד לצדיקים המאמינים בפרט, שהרשעים הכופרים ומכחישים מציאותו ית' היו מתגרים בהם להעבירם מאמונתם החזקה, והם הכבידו עליהם עול כבד לשום אותם נוטרה את הכרמים, ולא נתנוני לנטור כרמי שלי, ובא לשון מדבר בעדו כפול, כרמי ביו"ד מד"ב, וגם שלי, והוא מורה על חיבת הכרם ואהבתם אותו, כמשיב על דבר הנחמד לו מאוד כופל דבריו לומר שלי שלי הוא, או לפי שגם בדבר שיש לו חלק בו עם אחרים שייך לומר כרמי לכן כפל דבריו שלי:

ז

הגידה לי שאהבה נפשי וגו'. אחרי שהעריכה הכנסיה המאמנת בקשת דבריה שימשכנה במשיכה של חיבה, והתנצלה עצמה שראויה היא לכך, ושלא ישים עיניו ולבו להסתכל בשחרותה ומעשיה הבלתי נאותים. העריכה טוב אמריה לפני הבורא יתברך, כאשה אהובת ריע בראותה ענין מנהג רע מבעלה מה שיש לתמוה על ענין אופן מנהגו כי לא ישרו בעיניה, ושואלתו בדרך חיבה הגידה לי שאהבה נפשי, גלה לי ידידי מאהבי איכה אתה מתנהג ואיכה תעשה דבריך ועניינך (והוא מענין שאלת מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו כו'), ומה גם אילו היית עושה בלילה באין רואה ואין יודע החרשתי והתאפקתי מחקור בזה אחריך, אבל כיון שאתה עושה מעשיך אלו הנפלאים ותמוהים לעיני השמש, לא אוכל להתאפק נפשי להחריש עוד, ע"כ אשאלך הודיעני נא את דרכיך.

והוא מאמר הכנסיה בשאלה של אהבה וחיבה לא כמבזה ח"ו, ואומרת לפניו ית' הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה ואיכה תרביץ בדרך הפלא והתמהון, ומה גם בצהרים, כלומר לעיני הכל בפומבי ופרסום, ומפרשת דברים מה הוא מקום הפלא בזה, שלמה אהיה כעוטיה הנדודו ונזופה על עדרי חבריך, הרבה מיותר ויותר מכל העדרים של חבריך:

ח

אם לא תדעי לך וגו'. הוא כתשובת הבעל על שאלת האשה הנז'. אם אין את יודעת להבין אופן מנהגי אתך, לא תתמה על החפץ, ואל תחשדני כי משנאתי אותך אני עושה ככה, לך נא אל מקום פלוני אלמוני, שמה תראה מופת אהבתי אליך, שהרי כמה תכשיטין וקישוטין נאים אשר הכינותי עבורך. אבל מה אעשה לך רעיתי ידידות נפשי אחרי רשר הסכלת עשה ביום חופתנו לעיני כל, אני מוכרח לעשות לך כה לפני כל רואה אז, להראות שאיני מוחל על עלבוני. וזה מאמר השיר בשם ה' מדבר אל כנסיה המאמינים ובוטחים בו, אם לא תדעי לך היפה בנשים ואינך מבין אופני מנהגי אתך, ואת חושדני כי בשנאתי אותך עשיתיך כעוטיה כאבילה ונזופה, צאי לך בעקבי הצאן, בעקב של עדרי חברי שאמרת, הסתכל והתבונן בסוף ענין ההנהגה מה שיעלה באחרית הימים, ואז תראה חיבתך עלי, כי אהבת עולם אהבתיך (ע"ד טוב אחרית דבר מראשיתו). כי אז תרעי את גדיותיך על משכנות הרועים, שאפילו הגדיים הקטנים שהם הפחותים שבבניך יהיו רועות במרעה טוב דשן ושמן, שעתידים צדיקים להיות אחריתם טוב ונעלה ממלאכי השרת (עי' ספר תפארת אדם). וכלל התשובה שעתידים צדיקים להצליח הצלחה יתירה.

ולך נא ראה איך נפלאה אהבתי אליך, כמה תכשיטין הכינותי עבורך, שהרי לסוסתי ברכבי פרעה וגו' נאוו לחייך וגו' תורי זהב וגו', אבל מה אעשה לך איפוא רעיתי אהובתי שעד שהמלך במסבו וגו', וחמת זה הייתי מוכרח לשנות מנהגי אמך להענישך ולעשותך כעוטיה על עדרי חברי (ור"ל שכשעשו את העגל חזר יצה"ר להם והיו חוטאים חומסים נפשותם וגורמים רעה לעצמם, שלכך נאמר בחטא העגל, וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, שבעת יפקדום על איזה חטא אשר יחטאו, יפקדם גם על חטא העגל. כי ראשית כל חטאת וסיבתו הוא מעשה העגל שבתחלה היו חרות חירות מיצר הרע, וביארנו במקום אחר בארוכה:

ט

לסוסתי ברכבי וגו'. שקשטתיך כמו הסוסים שלי שברכבי פרעה. כי ידוע שכל כסף וזהב שבעולם כולם נקבצו הובאו יחד למצרים בעת הרעב כדאיתא במדרש, וידוע עוד שמדרך המלכים הראשונים שבעת שהיו הולכים למלחמה היו מוליכין עמהם סגולת עשרם והיו מקשטים הסוסים, נמצא שהיו הסוסים שברכבי פרעה נושאים מרבית כסף וזהב (שלכך אמרו חז"ל גדולה ביזת הים כו'). וכמו זה נתתי עליך כללית כל התכשיטין. ואמר לסוסתי ביו"ד מדבר בעדו להזכיר חיבתם לפניו בעת יציאת מצרים, וכדאיתא במדרש דרך ארץ הרוכב מנהיג את הסוס וכאן הסוס מנהיג את רוכבו ומושכו לתוך המים, ולא שמעו לבעליהם כדי לעשות רצון קונם, ולכן קראם הכתוב סוסתי ביו"ד מדבר בעדו, הסוסים שלי הרצים לרצוני:

י

נאוו לחייך וגו'. מפרש מה המה התכשיטין שהכין עבורם, נאוו לחייך בתורים והוא מליצה על יופי הדיבור היוצא מן הלחיים, וכמ"ש (ישעיה נ"א) ואשים דברי בפיך וגו' ולאמר לציון עמי אתה. ומבואר בכ"מ תפארת האדם הנעלה בהיות דבר ה' בפיו, יהגה חכמה:

צווארך בחרוזים. הוא מליצה על ענין פרישותם מן המאכלות הבלתי נאותים. וחוזר ומבאר מה המה אלו התכשיטין:

יא

תורי זהב נעשה לך. שהתורים הנזכרים בפסוק שלמעלה בתכשיטי הלחיים הם של זהב. והיא משל על התורה הנחמדה מזהב. כלומר דבר יקר שאין כמוה, כי שקולה תלמוד תורה נגד כל המצות וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים. וזה כמעלת הזהב מן הכסף:

עם נקודות הכסף. הם החרוזים תכשיטי הצוואר שבפסוק שלמעלה, שהוא מצירוף חתיכות קטנות כמו נקודות עגולות, ונמשלו המצוות לתכשיטי הכסף, כמו שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' ודרשו רז"ל בכ"מ במדרש על הפרישות ממאכלות האסורות לישראל, כמו שאמרו וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן העורף או שוחט מן הצואר אלא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו', וכל זה אות לאהבתו ית':

יב

עד שהמלך במסבו וגו'. הוא חטא העגל שהיה סיבה לכלל חטאת ישראל, שבשעה שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אני אמרתי אלהים אתם חרות על הלוחות חירות מיצר הרע, ועל ידי מעשה העגל פרחה צרעת כל החטאים הגורמים בלבול הנהגת ההשגחה ולכן השיבם ה' על שאלתם שלמה אהיה כעוטיה. ואמר מה אעשה לך ועד שהמלך במסיבו אז נרדי נרד שלי נתן כל ריחו בשלמות ולא נשאר אצלך עוד ריח טוב.

ובגמרא פ"ב דשבת (כ"ט ב') אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתיב הסריח. שמרוב חביבותא דגבן לא כתיב הסריח שהיה במשמע שנתן ריח רע, אלא נתן ריחו שמשמעו שנתן ריחו הטוב שהיה לו אבל לא העלה ריח רע ג"כ, וחיפה עליהם הכתוב וזהו חביבותא:

יג

צרור המור וגו'. שוב הגיד השיר בשם ה' לנחם את הכנסיה על מאמר נתן ריחו שמכל מקום לא יהיו מתייאשים לומר שכבר אין להם עוד ריח טוב. ואמר שאף על פי כן צרור המור דודי לי, שבתחלה היו מעלים ריח טוב בכל סביבותיהם ועכשיו הם רק כמו צרור המור שהוא צרור קטן של בשמים הצרורים וחתומים, ואינם מעלים ריחם הטוב, אלא שמכל מקום יש לו ריח טוב בפנימיותו, וכשמתירין הצרור ופותחין חותמו מעלים ריחם, כמו זה יש להם כח טוב בפנימיותם, רצוננו לעשות רצונך, אלא שחתום וסתום, והיצה"ר סבבום. אבל כשיתירו צרורות היצר הרע ישוב לטובם ויפים שבפנימיותם. ולכן בין שדי ילין יונקים דדי ההשגחה שהם שנים ימין ושמאל, כשני שדים המניקים חסד ודין.

או יאמר בין שדי ילין הוא לתנאי, אימתי הוא צרור המור כשבין שדי ילין, כשעוסקים בתורה שנמשלה לשדים כמו שאמרו דדיה ירווך בכל עת, למה נמשלה דברי תורה כשדים הללו כו', והם ג"כ שנים שבכתב ושבעל פה:

יד

זר תפארה ובגמרא פ"ט דשבת (פ"ח ב') אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי, דקשיא ליה מאי שנא עין גדי דנקיט מכל ערי גבולי ארץ ישראל לכך דריש דאגב אורחיה רמז למדרש זה.

אשכול הכפר וגו'. אחר שדימה השיר את הכנסיה לבשמים השיב השיר בשם הכנסיה לכנותו ית' ג"כ בשם בשמים, ואומרת אשכול הכופר דודי לי, שהוא נחשב אצלי כצמיחת הבשמים הטובים באשכלותיהם, שיש בו קיבוץ מן הפירות ומריחים ריח טוב ביותר. בעת שהוא בכרמי עין גדי שהוא בגבול יהודה אצל הירדן כמו שמבואר בספר יהושע (וכן ראיתי בביאורי הגר"א). ורצה לומר שמיד התחלת הארץ אשר ה' דורש אותה תמיד וגו'. בהתחלת הגבול מיד הוא מצמיח ריח הרבה ופרסום גדול כמו אשכול שלם:

טו

הנך יפה רעיתי וגו'. משיב הבורא יתברך אל הכנסיה, הנך יפה רעיתי בפנימיותיך (שבפנימיות כחות נפש האדם הוא ריע למלך הכבוד כביכול כמו שאמרו בפ"ק דברכות הני חמשה ברכי נפשי שאמר דוד כנגד מי אמרן, לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא כו' מה הנשמה מלאה כו' מה הנשמה כו', הנך יפה גם בחיצוניות המעשים הגופניים גם הם יפים ונאים, עיניך יונים, שאפילו העינים שדרכם להיות סרסורי דחטאה (עיין בשערי תשובה להחסיד רבנו יונה ז"ל (שער א' אות טו) על פסוק (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך) מכל מקום גם הם יפים ומהודרים, בכנסיה המתחזקת באמונתה, כי עפעפיהם יישירו ישר יחזו פנימו:

טז

הנך יפה דודי וגו'. משיבה הכנסיה אל הקב"ה גם אתה הנך יפה והוא נגד מה שהלל אותם ביופי, הללוהו ג"כ ביופי, אלא שיש יופי שמכל מקום אין לה נעימות, אבל היופי שלך כביכול יש לה נעימות, יתענגו בו כל רואיו, ולכן כיון שאני יפה (כמו שאמרת עלי) וגם אתה יפה יופי שיש בה נעימות, לכן אף ערשינו רעננה, שגם הוולדות שיצאו מבין שנינו יהיו דשנים ורעננים יפים ומהודרים. והוולדות יוצאים מזיווג איש ואשה מכונים אל הערש והמטה (כמו שהשתמשו חז"ל בלשון זה, שאמרו על יעקב אבינו עליו השלום שהיה מטתו שלימה ור"ל כל זרעו) והוא מליצה על ענין השפע האלהית היוצאת מבין שניהם מאת הקב"ה ע"י חיבורו עם האדם הנעלה, לכן נמשלו הקב"ה והמאמינים בו לאיש ואשה. וכל המעשים טובים והתקונים הנתהווים מנתינת וקבלת השפע הם תולדותיהם זרעם אתם:

יז

קורות בתינו וגו'. אחר שהמליץ את השפע לערש ומטה נאה, שהיא אחת מכלי הבית המייפים את הבית. הוסיף לשורר ביופי הבית עצמה. והוא משל על כלל בנין העולם, ואמר שהקורות שמהן נבנה הבית הם חזקים כארזים ור"ל בזמן שיש חיבה בין שנינו אז בנין העולם חזק מאוד וגבוהים במעלתם כארזים הללו. רהיטנו הם המנעולים ומבריחים אשר לדלתות הבית המקשרים ומחברים את הקירות שיהיה להם חיבור קישור וקיום, הוא של ברותים, מין עץ חזק מאוד, שלא ישברו ותתקיים בנין הבית, והוא משל על המלאכים והמזלות וכל צבא השמים המקיימים קישור בנין העולם והרכבתו, שגם הם תלוים במעשה האדם שבזמן שעושה רצונו של מקום ויש אהבה וחיבה יתירה בינו לבין אביו שבשמים כולם מתחזקים:

· מעבר לתחילת הדף