רש"י/ויקרא/יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא יג

ב

שאת או ספחת וגו'. שמות נגעים הם ולבנות זו מזו:

בהרת. חברבורות, טיי"א בלעז, וכן בהיר הוא בשחקים (איוב ל"ז):

אל אהרן וגו'. גזרת הכתוב היא שאין טמאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן (ספרא):

ג

הפך לבן. מתחלה שחר והפך ללבן בתוך הנגע. ומעוט שער שנים:

עמק מעור בשרו. כל מראה לבן עמק הוא, כמראה חמה עמקה מן הצל:

וטמא אתו. יאמר לו טמא אתה, ששער לבן סימן טמאה הוא גזרת הכתוב:

ד

ועמק אין מראה. לא ידעתי פרושו:

והסגיר. יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו:

ה

בעניו. במראהו ובשעורו הראשון:

והסגירו, שנית. הא אם פשה בשבוע ראשון, טמא מחלט:

ו

כהה. הכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה טמא:

מספחת. שם נגע טהור:

וכבס בגדיו וטהר. הואיל ונזקק להסגר נקרא טמא וצריך טבילה:

ח

וטמאו הכהן. ומשטמאו הרי הוא מחלט, וזקוק לצפרים ולתגלחת ולקרבן האמור בפרשת זאת תהיה:

צרעת הוא. המספחת הזאת:

צרעת. לשון נקבה. נגע. לשון זכר:

י

ומחית. שינמי"נט בלעז, שנהפך מקצת הלבן שבתוך השאת למראה בשר, אף היא סימן טמאה, שער לבן בלא מחיה ומחיה בלא שער לבן, ואף על פי שלא נאמרה מחיה אלא בשאת, אף בכל המראות ותולדותיהן הוא סימן טמאה:

יא

צרעת נושנת הוא. מכה ישנה היא תחת המחיה, וחבורה זו נראית בריאה למעלה ותחתיה מלאה לחה, שלא תאמר הואיל ועלתה מחיה אטהרנה:

יב

מראשו. של אדם ועד רגליו :

לכל מראה עיני הכהן. פרט לכהן שחשך מאורו (ספרא):

יד

וביום הראות בו בשר חי. אם צמחה בו מחיה הרי כבר פרש שהמחיה סימן טמאה, אלא הרי שהיה הנגע באחד מעשרים וארבעה ראשי אברים שאין מטמאין משום מחיה, לפי שאין נראה הנגע כלו כאחד, ששופעין אילך ואילך (נגעים פ"ו. קידושין כ"ה), וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו על ידי שמן, כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה, למדנו הכתוב שתטמא (ספרא):

וביום. מה ת"ל, ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו: חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה, לו ולכסותו ולביתו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל (נגעים פ"ג, מועד קטן ז'):

טו

צרעת הוא. הבשר ההוא: בשר לשון זכר:

יח

שחין. לשון חמום, שנתחמם הבשר בלקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור (חולין ח'):

ונרפא. השחין העלה ארוכה ובמקומו העלה נגע אחר:

יט

או בהרת לבנה אדמדמת. שאין הנגע לבן חלק, אלא פתוך ומערב בשתי מראות, לבן ואדם:

כ

מראה שפל. ואין ממשה שפל, אלא מתוך לבנוניתו הוא נראה שפל ועמק, כמראה חמה עמקה מן הצל:

כב

נגע הוא. השאת הזאת או הבהרת:

כג

תחתיה. במקומה:

צרבת השחין. כתרגומו רשם שחנא., אינו אלא רשם החמום הנכר בבשר. כל צרבת לשון רגיעת עור הנרגע מחמת חמום, כמו ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ"א), רייטרו"ר בלעז:

צרבת. רייטרי"שמנט בלעז:

כד

מחית המכוה. שנימני"ט. כשחיתה המכוה הפכה לבהרת פתוכה או לבנה חלקה. וסימני מכוה וסימני שחין שוים הם, ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה, נולד חצי גריס בשחין וחצי גריס במכוה, לא ידונו כגריס (חולין ח'):

כט

בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהב:

ל

ובו שער צהב. שנהפך שער שחר שבו לצהב:

נתק הוא. כך שמו של נגע שבמקום שער:

לא

ושער שחר אין בו. הא אם היה בו שער שחר טהור ואין צריך להסגר, שהשער שחר סימן טהרה הוא בנתקים, כמו שנאמר (פסוק ל"ז), ושער שחר צמח בו וגו':

לב

והנה לא פשה וגו'. הא אם פשה או היה בו שער צהב טמא:

לג

והתגלח. סביבות הנתק,

ואת הנתק לא יגלח. מניח שתי שערות סמוך לו סביב, כדי שיהא נכר אם פשה, שאם יפשה יעבר השערות ויצא למקום הגלוח (נגעים פ"י, ספרא):

לה

אחרי טהרתו. אין לי אלא פושה לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני, תלמוד לומר פשה יפשה (ספרא):

לז

ושער שחר. מנין אף הירק והאדם, שאינו צהב, תלמוד לומר "ושער". ולשון צהב דומה לתבנית הזהב, צהב כמו זהב, אור"פלא בלעז:

טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן לא טהור:

לח

בהרת. חברבורות:

לט

כהות לבנת. שאין לבן שלהן עז אלא כוהה:

בהק. כמו לבן הנראה בבשר אדם אדם, שקורין רוש"ו, בין חברבורות אדמימותו, קרוי בהק, כאיש עדשן שבין עדשה לעדשה מבהיק הבשר בלבן צח:

מ

קרח הוא טהור הוא. טהור מטמאת נתקין, שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער, אלא בסימני נגע עור בשר, (בשער לבן) ומחיה ופשיון (נגעים פ"י):

מא

ואם מפאת פניו. משפוע קדקד כלפי פניו קרוי גבחת, ואף הצדעין שמכאן ומכאן בכלל, ומשפוע קדקד כלפי אחוריו קרוי קרחת:

מב

נגע לבן אדמדם. פתוך. מנין שאר המראות, תלמוד לומר נגע:

מג

כמראה צרעת עור בשר. כמראה הצרעת האמור בפרשת "עור בשר", אדם כי יהיה בעור בשרו, ומה אמור בו, שמטמא בארבע מראות, ונדון בשני שבועות. ולא כמראה צרעת האמור בשחין ומכוה שהוא נדון בשבוע אחד, ולא כמראה נתקין של מקום שער, שאין מטמאין בארבע מראות, שאת ותולדתה, בהרת ותולדתה:

מד

בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנגעים, ת"ל "טמא יטמאנו", לרבות את כלן, על כלן הוא אומר בגדיו יהיו פרמים וגו':

מה

פרמים. קרועים:

פרוע. מגדל שער:

ועל שפם יעטה. כאבל:

שפם. שער השפתים, גרנו"ן בלעז:

וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו (ספרא, מועד קטן ה'):

מו

בדד ישב. שלא יהיו טמאים יושבין עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל (ערכין ט"ז):

מחוץ למחנה. חוץ לשלוש מחנות:

מח

לפשתים ולצמר. של פשתים או של צמר:

או בעור. זה עור שלא נעשה בו מלאכה:

או בכל מלאכת עור. זה עור שנעשה בו מלאכה:

מט

ירקרק. ירק שבירקין:

אדמדם. אדם שבאדמים:

נא

צרעת ממארת. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כ"ח), פויי"נט בלעז. ומדרשו: תן בו מארה שלא תהנה הימנו (ספרא):

נב

בצמר או בפשתים. של צמר או של פשתים, זהו פשוטו. ומדרשו: יכול יביא גזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו, ת"ל "הוא" באש תשרף , אינה צריכה דבר אחר עמה, אם כן מה ת"ל "בצמר או בפשתים", להוציא את האמריות שבו שהן ממין אחר. אמריות לשון שפה, כמו אימרא (ספרא):

נד

את אשר בו הנגע. יכול מקום הנגע בלבד, ת"ל "את אשר בו הנגע", יכול כל הבגד כלו טעון כבוס, ת"ל "הנגע", הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו:

נה

אחרי הכבס. לשון העשות:

לא הפך הנגע את עינו. לא הכהה ממראיתו:

והנגע לא פשה. שמענו שאם לא הפך ולא פשה טמא, ואין צריך לומר לא הפך ופשה, הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, ת"ל "והסגיר את הנגע", מכל מקום, דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים וכו', כדאיתא בת"כ, ורמזתיה כאן לישב המקרא על אפניו:

פחתת הוא. לשון גמא, כמו באחת הפחתים (שמואל ב י"ז), כלומר שפלה היא, נגע שמראיו שוקעין (ספרא):

בקרחתו או בגבחתו. כתרגומו בשחיקותה או בחדתותה:

קרחתו. שחקים, ישנים. ומפני המדרש שהצרך לגזרה שוה, מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה, נאמרה קרחת וגבחת באדם, ונאמרה קרחת וגבחת בבגדים, מה להלן פרח בכלו טהור אף כאן פרח בכלו טהור, לכך אחז הכתוב לשון קרחת וגבחת. ולענין פרושו ותרגומו זהו משמעו: קרחת לשון ישנים וגבחת לשון חדשים, כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו, שהקרחת לשון אחורים וגבחת לשון פנים, כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו', והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו, כך מפרש בת"כ:

נו

וקרע אתו. יקרע מקום הנגע מן הבגד וישרפנו:

נז

פרחת הוא. דבר החוזר וצומח:

באש תשרפנו. את כל הבגד:

נח

וסר מהם הנגע. אם כשכבסוהו בתחלה על פי כהן סר ממנו הנגע לגמרי.

וכבס שנית. לשון טבילה. תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון לבון, "ויתחור", חוץ מזה, שאינו ללבון אלא לטבל, לכך תרגומו "ויצטבע", וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתרגמין ויצטבע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.