ספר המקנה/קידושין/לח/א

ספר המקנה קידושין לח א

דף ל"ח ע"א

בגמרא אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה וכו'. משמע דלא קשי' לי' אלא לתנא דבי ר"י קמא דס"ל דמושב לאחר ירושה וישיבה כדקאמר בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבין וכו' משמע דאתי שפיר לתנא דבר"י בתרא דאיהו נמי דריש מושב כל מקום שאתם יושבין. וצריך להבין דמה נפקא מינה בזה כיון דדריש לי תבואו לאחר ירושה וישיבה ונראה מזה ראי' למ"ש הב"ח בתשובה הובא בתשובת גאוני בתראי בפי' הירושלמי דאכלו בליל פסח ממה שהי' תגרי העכו"ם מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביא' שנאמר בתורה לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו דהיינו דס"ל לתנא דבי ר' ישמעאל בתרא דנאסרו בחדש מיד בכניסתן לארץ דמושב בכל מקום שאתם יושבין משמע וכי תבואו דכתיב גבי עומר היינו מצות הבאות העומר לא הי' אלא לאחר ירושה וישיבה ולכאורה לפי דבריו ז"ל כיון דיש לחלק בין הבאות עומר דרישא דקרא ובין איסו' חדש דסיפא דקרא א"כ קשה הא דאמר אביי לעיל האי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל וכו' ולא קאמר דשניהם אמת דביאה דרישא דקרא קאי על מצות העומר שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה ומושב דסיפא דקרא היינו על איסור חדש שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה ולא פליגא אך דבר זה הוא מבואר בעצמו דאי ס"ד דתנא דבי ר"י קמא ס"ל דביאה לחוד לאחר ירושה וישיבה ומושב לחוד לאחר ירושה וישיבה קשה ל"ל ביאה דנסכים דהא כתב בי' כבר מושב דלאחר ירושה וישיבה וע"כ מצריך ביאה ומושב כדאמר לעיל חדא ועוד קאמר דאנא ביאה ומושב קאמינא אבל כיון דע"כ פליגא י"ל דנהי דלתנא דבי רבי ישמעאל קמא אין להקשות דילמא ס"ל דביאה קאי אעומר ומושב קאי אחדש ושניהם נוהגי' מיד דביאה ומושב בעינן זה אינו כיון דלא מצינו שום מצוה דכתיב בי' ביאה ומושב אלא גבי עומר ע"כ ללמדך דקאמר תדר"י קמא קאי אעומר וס"ל דכולה חדא מילתא הי' וקאי נמי אחדש מ"מ לתנא דבי ר' ישמעאל בתרא ליכא לאקושי' מויאכלו מעבור הארץ וגו' דמעיקרא לא אכלו י"ל דס"ל דנאסרו חדש מיד דס"ל מושב כל מקום שאתם יושבין וביאה דרישא דקרא היינו רק על הבאות העומר שלא נצטוו עד לאחר ירושה וישיבה ובאמת הא דאכלו ממחרת הפסח היינו משום דהאיר המזרח מתיר וקושי' הש"ס אינו אלא לתנא דבי ר' ישמעאל קמא ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר בירושלמי מה שתגרי נכרי וכו' וכר' ישמעאל דהא כבר כתבנו פרושו לעיל דאי נימא דקרא דוהבאת' את העומר ראשית קצירכם מיירי לאחר ירושה וישיבה ע"כ צ"ל דקצירכם ולא קציר נכרי' היינו דאין חדש נוהג בשל נכרי כלל דליכא לפרושי מה שמצאו ביד נכרי כיון דאין הבאות העומר אלא לאחר ירושה וישיבה וא"כ ממילא די"ל דאיסור חדש הי' מיד אפי' בשל עלי' שפיר אכלו ממה שתגרי נכרי' כדמוכח מהא דכתיב גבי הבאת העומר ולא קציר נכרי' דאין עומר בא מן הנכרי וה"ה דאין חדש נוהג בשל נכרי דהא בהא תלי' כדאיתא במנחות ודו"ק:

בתוספות ד"ה דאקרוב עומר וכו'. בירושלמי מקשה וכו'. הקשו המפורשים הא דמקשה בירושלמי מהכא והוי לי' להקשות ממה שאמרו במנחות כתיב ששת ימי' תאכלו מצות וכתיב שבעת ימים תאכל מצות הא כיצד ששה מן החדש שבעה מן הישן ואמאי ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ותו דלא שייך בזה תי' התוס' גזירה כזית ראשון דבדאורייתא לא שייך גזירה ושמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל דהוי מצי למימר הא דלא דחי משום דאסור לקצור לפני העומר ובהא לא שייך דניתי עשה דאכילת מצה ולידחי לאו דקצירה משום דלא ה וי בעידנא דמיעקר לאו דקצירה מקיים עשה דאכילת מצה אבל הכא כיון דבאותו הפעם הי' שרוין בבקעת יריחו כדכתיב בקרא דיהושע וקיי"ל דאין מביאין את העומר מבקעת יריחו וקיי"ל נמי במקום שאי אתה מביא אתה קוצר א"כ שפיר מקשה דהא לא הי' איסור בקצירה אלא באכילה וליתי עשה דאכילת מצה ולידחי ולפי מ"ש לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה וכו' דס"ל להתוס' הא דאמרי' בר"ה קצירכם ולא קציר נכרי היינו דוקא לענין הבאת העומר וכן לענין קצירה דתלי' בהבאת העומר מותר בשל נכרי א"כ י"ל כפשטא דשפיר מקשה דאין לומר דלא דחי עשה דקצירה דהא כל מה דעייל ביד נכרי שליש לא היה יכולין להביא ממנו עומר והי' מותרין בקצירה ודוחק לומר שכל התבואות שאכלו מעבור הארץ כולם לא הביאו שליש ביד נכרי' וא"כ הי' להם לאכול מצה מאותן שהביאו שליש ועיין מ"ש לעיל בזה:

עוד נראה דיש ליישב דיקרא דששת ימים תאכל מצות איכא לאוקמי בזמן הזה דמצה דאורייתא כדאמר לעיל וקיי"ל דבזמן שאין בהמ"ק קיים יום הנף כולה אסור מדאורייתא נמצא הוי ששה מן החדש דהיינו יום ראשון משום דחיות עשה דמצה וחמשה ימים שאחר יום הנף אך לפ"ז קשה דלמה לי לקבוע חובה בזמן הזה וכ"ש למ"ד מצה בזמן הזה דרבנן דא"כ אינו אלא חמשה ימים וצ"ל דס"ל כתירוץ קמא של התוס' דניחא להו להקשות הכא בפשיטות טפי וק"ל:

בא"ד. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור וכו'. המפורשים כתבו דאע"ג דביבמות דף וי"ו אמרינ' איפכא מה למילה שכן ישנו לפני דיבור היינו משום דנשנו גם כן אחר הדיבור אבל עשה דבערב לא נאמר' רק לפני דיבור ולא נשנו ובזה נראה להבין דברי תוס' במנחות דף ס"ז כתוב אחד אומר ששת ימים בסוף ערבי פסחים ילפינן וכו' ושמא תרתי ש"מ עכ"ל. ולפי מה שכתבנו יש לומר דהיינו דלפי פשוטו משמע שאמרה תורה. ששה מן החדש ממילא מוכח דהך דשבעת ימים רשות ולא מצוה דאי ס"ד מצוה היא א"כ כיון שנשנו בתורה בפ' משפטים ובפ' אמור א"כ למה לא ידחה לאו דחדש אלא ע"כ דלאו מצוה היא אלא רשות אלא כי היכא דלא נימא דלמא באמת קרא אתי לאשמועינן דיום א' רשות להכי קאמר מה שביעי רשות וכו' ודו"ק:

בא"ד. ויבוא עשה דבערב וכו'. לכאורה קשה הא אמרינן בפסחים דף ל"ו דאין יוצאין בטבל ומפורש שם משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל א"כ בחדש ג"כ אין יוצאין מהאי טעמא וצ"ל משום דאמרינן שם הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור ע"ש א"כ קושי' הירושלמי הוא אליבא דרבנן אלא דלפמ"ש לעיל בשם הר"ש דס"ל דלמאי דאמר בירושלמי דאפי' חיטים שבעלי' אסורין דהיינו כשבאו לארץ ישראל נאסרו כל תבואות שגדלו ע"ש א"כ לפי מה דאמר שם דלרבנן איכא משום בל תאכל חמץ משום דחל איסור חמץ על איסור טבל באיסור כולל י"ל בתחילת ביאתן כיון דכל התבואות נאסרו אין כאן איסור כולל דהא כל דבר הבאה לידי חימוץ אסורין באיסור חדש לפני העומר ויותר קשה על מה שכתבו התוספות בראש השנה דף י"ג מעתה ואפי' חיטים שבעלי' כך אנו אומרים לא אכלו מצה בלילי פסח וכו' שני' הי' שמצות עשה דוחה לא תעשה וכו' קשה יותר דהא אי נימא דחיטי' שבעלי' נאסרות לא הוי חמץ איסור כולל וליכא משום בל תאכל חמץ לכ"ע. מיהו י"ל אף שנאסרו אפי' חיטים שבעלי' לפמ"ש דלפי הך סברא אפי' שבעלי' ע"כ צ"ל דקצירכם ולא קציר נכרי קאי למעט של גוי' והיינו דקאמר שם בתר הכי בירושלמי דאכלו וימה שתגרי נכרי' מוכרין להם כמ"ש בתוספות בד"ה כל מצוה וכו'. א"כ לעולם איסור כולל הוי דכולל איסור חמץ אפי' בשל נכרי' ואף דלא ידע עדיין דאכלו ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם מ"מ כולל מיהא הוי כיון שנאסר בשל נכרי מיהו אכתי קשה דהא איתא במשנה דף ל"ה דאין יוצאין בטבל ומשמע דכ"ע מודים בו דהא לא קאמר מני מתני' ר' שמעון היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והיינו מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה כמ"ש רש"י שם דף ל"ה ע"ב בד"ה דמאי וכו' וכן כתבו התוס' בר"פ לולב הגזול וא"כ הכא בחדש נמי נהי דהוי איסור כולל מ"מ תיפוק לי' דהוי ויצוה הבאה בעבירה ונראה דבאמת צריך להבין הא דלא קאמר ר"ש באמת הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוספות בסוכה אלא דבאמת כיון דמצות עשה דוחה ל"ת אין כאן עבירה דאל"כ בכל מצות עשה שדוחה ל"ת נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא דטבל כיון דקיי"ל דכל היכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת ובטבל יכול להפריש מיני' ובי' ואם לא הפריש ואכל הוי מצוה הבאה בעבירה ואף ר"ש וודאי בכה"ג ס"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא דמיירי שאינו כזית מצומצם שאם יפריש ממנו יהי' פחות מכזית מיהו לרבנן אף בכה"ג יכול לקיים שניהם שהרי יכול להפריש מעט מן הכזית לתרומה ולאכול אותו המעט ג"כ דהא הוי התרומה פחות מכשיעור ולמה יאכל כזית כולו בטבלו אבל ר"ש דס"ל בכל מקום כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן א"כ מה תועלת יש בהפרשה כיון דע"כ יצטרך לאכול גם התרומה מאי לי לאו דטבל או לאו דתרומה אדרבא תרומה חמירא מטבל כדאיתא בפרק יוה"כ גבי חולה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה וצ"ל הטעם משום בל תאכל חמץ ולפ"ז הכא גבי חדש דאי אפשר לקיים שניהם כיון דעשה דוחה לא תעשה אין כאן מצוה הבאה בעבירה עוד י"ל באופן אחר והוא די"ל דטבל אית בי' ג"כ עשה דהפרשת תרומות ומעשרות א"כ כשאוכל הטבל מבטל מצות עשה זו והוי לי' עשה ול"ת דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שפיר הוי לי' מצוה הבאה בעבירה (ולפ"ז י"ל דטעמא דר"ש הוא כמ"ש התו' לקמן בד"ה וה"ה וכו' דהא דלא יליף ר"ש בק"ו מחדש דתרומת ומעשרות נוהגי' אף בח"ל ותירצו משום דישנו בשאלה דאע"ג דטבל אינו בשאלה ס"ל כיון דאיסור טבל משום תרומה לא חמיר מתרומה ולפ"ז אע"ג דאיכא בטבל עשה ולא תעשה הא אמרינן ביבמות דף ה' הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נילוף מנזיר מצורע דדחי ומשני מה לנזיר שכן ישנו בשאלה הרי דבכל דבר שישנו בשאלה ילפינן מנזיר דדחי' אפי' עשה ול"ת א"כ לא מצי למימר מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דאיהו ס"ל דטבל ישנו בשאלה א"כ שפיר דחי עשה דמצה ול"ת דטבל והוצרך לומר משום דליתא בבל תאכל חמץ) א"כ בחדש דליכא אלא ל"ת לא שייך מצוה הבאה בעבירה ודו"ק:

בגמרא א"א לומר עד בואם וכו' סיומא דקרא והעומר עשירית האפה היא. בחידושינו על התורה כתבנו פרושו דלפמ"ש המפרשי' בנס חנוכה שהי' הנס בכל יום שהי' די בחלק שמינית מן הראוי להדלקת אותו יום ה"נ כיון שהי' ע"כ דרך נס שהי' בו ברכה ושביעה באכיל' מועטת וכיון שאמרו חז"ל גבי ואכלת ושבעת דאין אכילה פחות מכזית ולפי מה שאחז"ל בעוגות שהוציאו ממצרים שאכלו ממנו שלשים יום שהי' בהם ששים סעודות ה"נ בארבעים יום הי' בו שמוני' סעודות אלא דהתם עדיין לא נצטוו על ג' סעודות בשבת דנפקא משלשה היום דנאמר בפ' מן א"כ צריך להוסיף ששה סעודות על השבתות שבניהם כיון דכזית הוא חצי ביצה הרי מ"ג ביצים שהוא עשירת האיפה שהוא שיעור חלה וזהו דקאמר ובני ישראל אכלו שהי' בכל סעודה שיעור אכילה מפני שעומ' עשירית האיפה הוא. וק"ל:

שם. מלמד שהקב"ה יושב וכו' שנאמר את מספר ימיך אמלא וכו'. לכאורה האי קרא יתירא הוא דהא נפקא מהיום וכהאי סוגי' איתא בריש ראש השנה דף י"ג גבי בניסן נולדו אבות ובניסן מתו ונראה לפרש משום דנרמז על השלמות השני' היינו דלא נחשוב בהו מקצת שנה ככולה אלא שנים תמימות אבל עדיין צריך לימוד דלא נחשוב להו מקצת יום ככולו דהא אף אם הי' מת בששי באדר כבר נשלמו השנים כדקיי"ל לענין בן י"ג דבעינן י"ג שני' שלימות ואפ"ה נולד בשבעה לחודש כשנשלם יום וי"ו בחודש כבר הוא גדול וכן כתב המהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ולפ"ז לא הי' מוכח הא דקאמר שם דבניסן נולדו ובניסן מתו דאם נולדו בר"ח ניסן ומתו בסוף אדר הוי נמי השלמת השנה והיינו דקאמר מחודש לחודש ומיום ליום דהיינו השלמות השנה והשלמת היום ונפקא מהיום השלמת השנה ומאת מספר ימיך אמלא השלמת היום ובזה יש לפרש הא דקאמר בפ' קמא דמגילה כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה וכו' והוא לא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה וכו' ודקדקו המפורשי' דהא מן המיתה ידע ולפמ"ש י"ל דלא ידע שבז' מת אלא שבאדר מת והי' סבור שמת בכ"ט באדר והי' סבור שנולד בר"ח ניסן דלא ידע מדרשה דמספר ימיך אמלא והיה סבור דחודש זה הוא זמן פורענות ומסתמא נולד באחד בניסן ונשלם השנה בכ"ט באדר וק"ל:

בתוספות ד"ה עד בואם וכו'. ויש מפרשי' אפכא וכו'. נראה כוונת רש"י כיון דכתיב בהאי קרא דאכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת אין לפרש דהיינו ארץ סיחון ועוג דהא עדיין לא נשלמו ארבעים שנה וק"ל:

בד"ה צא מהן ל"ג וכו'. מ"מ מקצת היום ככולו וכו'. לכאורה פשטא דקרא ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' משמע שהי' ימי האבל תמימי' ולא חשבו מקצת היום ככולו ואח"כ שרתה שכינה ועיין ברד"ק אלא נראה שהיה החודש אדר מעובר והי' יום ז' ניסן יום ל"א ובהכי הוי אתי שפיר טפי לפי מ"ש התוספות בפסחים דף נ"ח דאף כשהיה מקדשין ע"פ הראי' הי' נזהרין דלא לעבד בד"ו פסח וכיון שמשה מת בשבת נמצא אם הי' חסר הי' חל יום א' דפסח ביום ב' ואין לדקדק מהא דאמר ביבמות דף ע"א בעשרה לא מהילו משום חולשא דאורחא. ואם היה החודש מעובר נמצא שעלו מן הירדן ביום ה' א"כ בל"ז לא היו יכולין למול כדאי' בתש"בץ והביאו הש"כ בסוף הל' מילה דאין מלין מילה שלא בזמנה ביום ה' זה אינו דלפמ"ש הש"כ שם דכ"ש כשמל ביום וי"ו איכא איסורי טפי א"כ אין תועלת אם ממתינין עד יום וי"ו ואם ממתינין עד יום א' ג"כ אין תועלת דהא יהי' בתוך ג' לי"ט וכיון דע"כ צריך למול קודם פסח שיוכלו לעשות הפסח א"כ שפיר הוי מצי למול בעשירי אי לאו משום חולשא דאורחא ואפשר דהתוס' ס"ל דיום ז' אדר לא נחשב מן הבכי' דהא לא הספידוהו בשבת וגדולה מזה איתא בטור י"ד סימן ת"ב בשמע שמועה קרובה בשבת בתחילת אבילות אין שבת עולה ליום אחד אף דלא קי"ל הכי א"כ כ"ש בתחילת ההספד כיון דלא התחיל' אלא במוצאי שבת אין לחשוב שבת מן המנין נמצא אפי' אם יהי' החודש אדר מעובר לא שלמו השלשים יום עד ז' בניסן וק"ל:

בגמרא. תנא ר"ש בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. כבר ביארנו לעיל בתוס' ד"ה כל מצוה הא דנקט בכניסתן לארץ היינו לאפוקי מסברת הירושלמי שאף חיטין שבעליה נאסרו דא"כ אין ללמוד ערלה בק"ו דהא מה שמצאו נטוע הי' מותר כדאיתא במשנה עת שבאו אבותינו לארץ וכו' ואיכא למיפרך להכי קאמר שלא נאסרו אלא מכניסתן לארץ ואילך אלא דלכאורה קשה מהא דאמרינן בפסחי' דף כ"ה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והי' להם שעת הכושר ע"ש א"כ איכא למיפרך בכלאים מה לחדש שכן לא הי' לו שעת הכושר כדמקשה הש"ס בפסחי' שם בשלמא לפי סברת הירושלמי דבכניסתן לארץ הוזהרו על חדש נאסרו התבואות מה שכבר גדלו אפי' חיטים שבעלי' נמצא אותן תבואות הי' להם שעת הכושר קודם שנאסרו ואפ"ה נהוג בח"ל שנאמר בכל מושבותיכם נמצא שיכול ללמוד כלאי הכרם בק"ו מחדש אף שהי' להם שעת הכושר אבל לפמ"ש דע"כ ס"ל דלא נאסרו חיטים שבעלי' ליכא למימר הכי ותו דכבר כתבנו בלשון התוס' שם דע"כ למ"ד דאפי' חיטי' שבעלי' אסורין היינו דוקא בא"י אבל בח"ל לא נאסרו למפרע כדאמר בירושלמי דאוכלין מה, שתגרי נכרי' מוכרין להם וצ"ל דבאמת ליכא למילף לאסור בח"ל אלא בכלאים שלא הי' לו שעת הכושר וכן צ"ל לקמן בתוס' בד"ה הערלה וכו' וז"ל וא"ל דערלה מיהא ניחא בק"ו דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו ולפמ"ש איכא למיפרך מה לכלאים שכן היה לו שעת הכושר משא"כ בערלה וצ"ל דמשדך ממעטינן אפי' כלאים שלא הי' להם שעת הכושר דהיינו הגידולי' שלא הי' להם שעת הכושר ומינייהו עבדינן יוכיח לערלה ובזה מתורץ ממילא קושי' התוס' בד"ה וה"ה בערלה וכו' דנילוף ק"ו לתרומת ומעשרות דאיכא למיפרך מה לחדש שלא הי' לו שע"ה משא"כ בתרומת ומעשרות שהי' להם שע"ה קודם המירוח ודו"ק:

שם. וה"ה שינהגו וכו'. הקשו המפורשי' לר"ש מאי דריש בקרא דשדך דלכלאי זרעי' א"צ כמ"ש התו' לקמן דף ל"ט בד"ה האי למעוטי וכו' ועמ"ש שם בס"ד ונראה דלכאורה יש לדקדק דלא אמר ר"ש ק"ו לכלאים בארבעה מה חדש שלא נעבדה בו עבירה ק"ו לכלאים דנעבדה בו עבירה כדאמר בפסחים כה"ג ולכאורה הי' נראה מזה ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דקיי"ל כר' יאשי' דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו לענין איסור זריעה אבל לענין איסור אכילה אפי' במין אחד אסור בכרם כדכתיב סיפא דקרא פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם וא"כ י"ל דר"ש בא למילף אפי' לכלאים שלא נעבדה בו עבירה והיינו דפי' רש"י ז"ל בד"ה כלאים שאסורין איסור עולם זרע חיטה וחרצן וכו' כוונתו אע"ג דקיי"ל כר' יאשי' דאינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן מ"מ ר"ש בא למילף אפי' לחיטה וחרצן שלא נעבדה בו עבירה בזריעתה וה"ה די"ל דבא למילף שלא במפולת יד ולפ"ז לא אתי שפיר לפי' הר"ר י"ט שכתבו התוס' אך העיקר נראה בזה דאף דר"ש ס"ל דכלאים נוהג בח"ל היינו איסור אכילתה אבל לענין איסור זריעתה מודה ר"ש דאין בהן איסור בח"ל אף דאיכא למילף בק"ו מהרכבת האילן דאסור להרכיב אפי' בח"ל כדיליף לקמן מהקישא דבהמתך אף דאין בו איסור אכילה והנאה כ"ש כלאי הכרם אפ"ה ממעטינן ממיעוטא דשדך דאין בו איסו' מן התורה בח"ל ובזה מתורץ מה שדקדקו המפרשים לת"ק דמתני' דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל למה לי שדך למעוטי כלאים ולפמ"ש אתי שפיר דצריך למעט איסור זריעה דלא נילוף מהרכבת האילן ולפ"ז ממילא מתורץ דלא מצי למתלי' איסור אכילתו בח"ל משום שנעבדה בו עבירה דהא מודה ר"ש דאין עבירה בזריעתה בח"ל וזה אינו שייך לומר דמשום שנעבדה בו עבירה כשזרוע בא"י שיאסר אכילתה בח"ל אך לפ"ז צ"ל דס"ל לר"ש כמ"ד בסנהדרין דף ס' דאין בן נח מצווה על הרכבת האילן דאל"ה ליכא ק"ו מהרכבת האילן דאיכא למיפרך מה להרכבת האילן שכן נוהג בבן נח כדפריך הש"ס בכה"ג בריש פ' גיד הנשה ותו דכיון דנצטוו בו בני נח אין שייך לחלק לגבי בן נח בין א"י לח"ל וממילא דאפי' לגבי ישראל אין לחלק דליכא מידי שלבני נח אסור ולישראל שרי ואע"ג דאית לי' האי גז"ש מה בהמתך בהרכבה לענין שיאסור בח"ל לישראל כמ"ש התוספות בסנהדרין:

שם. בד"ה חוקי' שחקקתי לך וכו'. ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"א דס"ל דאין ערלה בח"ל ולפמ"ש התוס' ד"ה ערלה ע"כ צ"ל הא דלא יליף מחדש משום דס"ל שדך דכתיב גבי כלאים יוכיח היינו דלשיטתו אזיל דס"ל בסנהדרין דבני נח נצטוו על הרכבת האילן וא"כ לא בא קרא דשדך למעט איסור זריעת כלאי' בח"ל מק"ו מהרכבת האילן דהא איכא למיפרך דמה להרכבות אילן שכן נוהג בבני נח וע"כ למעט איסור אכילתו דלא נילוף ק"ו מחדש וה"ה לערלה ודו"ק:

בתוס' ד"ה שאין איסורו וכו'. ואיכא למ"ד התם האיר המזרח מתיר וכו'. עיין במהרש"א ז"ל שהקשה דאיכא למימר אפכא דעיקר האיסור עד העומר ויש היתר לאיסורו בהאיר המזרח ויש ליישב ע"ש נראה דכוונתו די"ל כיון דכתיב ברישא דקרא לא תאכלו עד עצם היום הזה א"כ למ"ד האיר המזרח מתיר עיקר האיסור אינו אלא עד האיר המזרח וכדאמרינן במנחות דהאי דקאמר עד הביאכם את העומר אינו אלא למצוה ולא שייך בזה היתר לאיסורו אלא למ"ד דעד עצם היום הזה היינו סוף היום הזה א"כ הבאת העומר הי' מתיר לאיסורו ועמ"ש עוד בזה בסמוך:

בתוספות ד"ה וה"ה לערלה וכו' הר"ר משה מפונטייזא מפרש וכו' דערלה יש היתר לאיסורו ע"י ב"ד וכו' ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל דיש לדקדק דלמה כתבו התוס' כסליו ולא חודש טבת משום דדרכו להיות חסר וכו' והדר נקטי אדר אף דדרכו להיות חסר ויש ליישב עכ"ל. ונראה דכוונתו דבשנה מעוברת אדר ראשון פעמים מלא אך לכאורה יש לדקדק דהוי לי' למימר דבשנה מעוברת ביד הב"ד לעשותה פשוטה ולהקדים היתר חדש חודש שלם ותו יש לדקדק דלמה לא כתבו בערלה ביד ב"ד להקדים שנה שלימה דהא אמרינן בר"ה דאם נטע והבריך שלשים יום קודם ר"ה כיון שהגיע ר"ה עולה לו שנה שני' נמצא אם נטע בר"ח אלול ביד הב"ד לעבר אלול ועולה לו ר"ה לשנה שני' ונראה דלא נקטי הכא משום דלשון יש היתר לאיסורו משמע דאם לא הי' עושין הב"ד שום מעשה ממילא הי' אסור וביד הב"ד לעשות פעולה להקדים ההיתר והיינו כשמחסרין הב"ד את החודש ע"י שמקדשין את החודש השני. נמצא שעל ידי מעשיהם מקדימין ההיתר. משא"כ אם יעשו אלול מעובר שאין זה ע"י מעשה הב"ד נעשה מעובר וההיתר הוא ממילא אין זה בכלל היתר לאיסורו דזהו זמנו וכן בעיבור השנה כיון דאם אין הב"ד מעברין את השנה לעשותו אדר ממילא מתחילה חודש ניסן אין זה בכלל היתר לאיסורו ובזה מיושב ממילא מה שהקשה המהרש"א ז"ל לעיל בתוספות ד"ה שאין איסורו וכו' קצת קשה דאיכא לפרושי בהיפוך למ"ד האיר המזרח מתיר דיש היתר לאיסורו כי ליכא עומר ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא כשעושה מעשה להקדים ההיתר מיקרי יש היתר לאיסורו אבל בהאיר המזרח כיון דמעצמו בא זהו זמנו ודו"ק:

בד"ה וה"ה ערלה וכו' וא"ת טבל וכו'. כבר כתבתי דיש למיפרך מה לחדש שכן לא היה לו שעת הכושר. ועוד נראה לענ"ד די"ל חלה תוכיח דאין היתר לאיסורו ואפ"ה אמרה התורה בפי' והיה באכלכם מלחם הארץ ואפשר דהתו' הקשו כן אליבא דרב הונא ברי' דרב יהושע דס"ל בכתובות דף כ"ה דתרומה בזמן הזה דאורייתא וחלה בזמן הזה דרבנן א"כ ליכא למפרך חלה תוכיח דמה לחלה שכן אינו נוהג אלא בזמן הבית אך אין זה קושי' כל כך די"ל דלמ"ד דס"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא ל"ל ק"ו דר"ש אלא כרבנן דס"ל כלאים יוכיח מדכתיב שדך ועוד נראה די"ל פירות שביעית יוכיח דאין היתר לאיסורו ואפ"ה אינו נוהג בח"ל ואפי' לרבנן דרבי דס"ל דשמיטות קרקע נוהג בזמן הזה כמו שיבואר לקמן בשמעתין ותו תמיהני לפי מה דאיתא בסוף פרקין תנא ר' יוסי גדול לימוד שקדם לתרומת ומעשרות נ"ז שנה דלא נצטוו על תרומת ומעשרות עד אחר י"ד שנה שכבשו וחילקו דפי' רש"י לקמן מקרא דתבואת זרעיך ע"ש א"כ איכא פירכא מה לחדש שכן נוהג מיד שבאו לארץ וי"ל דהיינו דקאמר ר"ש שלש מצות נצטוו בכניסתן לארץ לאפוקי תרומת ומעשרות דלא נצטוו אלא אחר כניסתן לארץ וכ"ש לפמ"ש לעיל באיבעי' להו לר"א וכו' דמשמע בסוגי' דהא בהא תלי' דכל שלא נהג אלא לאחר ירושה וישיבה אינו נוהג אלא בארץ ועיין מ"ש לקמן דהתוספות ל"ל הך סברא ועיין בספר פני יהושע שכתב לתרץ קושי' התוס' דר"ש לטעמי' דס"ל דתרומה הוקש לביכורי' וילפינן הא נמי מביכורי' דאינו נוהג אלא בא"י.

ולענ"ד זה אינו לפמ"ש הרא"ם והביאו מהרש"א ז"ל לעיל בדף כ' ע"א דהיכא דאיכא ק"ו מפיק מאין היקש למחצה וכן הסכים בספ"י עצמו שם וא"כ כיון דהאי הקישא דתרומה לבכורי' לא מייתרא כדאיתא ביבמות שם שפיר הקשו התוס' דנילף תרומה בק"ו מחדש גם א"ל דעכ"פ ליכא ק"ו משום דאיכא למימר בכורי' יוכיח ז"א דהא איכא כמה דברי' בתרומה מה שאינו בבכורי' כדאיתא במשנה בפ"ב דבכורי' יש בתרומה ומעשר מה שאין בביכורי' ואיכא למיעבד פירכא מינייהו וק"ל:

בא"ד. וא"ת טבל וכו'. לכאורה קשה די"ל דר"ש לטעמי' דס"ל במנחות דף ס"ו דגנך ולא דיגון נכרי דמירוח הנכרי פוטר א"כ י"ל כיון דאיסור דטבל אינו חל אלא לאחר מירוח ליכא למילף לטבל מחדש דאיכא למיפרך מה לחדש שכן נוהג בשל גוי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כל מצוה וכו' משא"כ בטבל דמירוח הנכרי פוטר וצ"ל דעיקר קושייתם מתרומה דודאי אם הפריש תרומה ומעשר קודם מירוח בקדושתן קיימא ואסורה התרומה לזרים ולטמאים וזה אפי' בשל נכרי דהא ר"ש ס"ל דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי תרומה ומה שהקשו מטבל היינו משו' איסור תרומה דאית בי' כמ"ש בסמוך כיון דאיסורו אינו אלא משו' תרומ' דאית בי' ובזה מובן תירוצם שכתבו שכן ישנו בשאלה לכאורה אינו מובן כמו שהקשה בספ"י דהא אם ישאל הדרא לטבלא ולפמ"ש יש לפרש דבריהם דטבל ליכא למילף בק"ו כנ"ל ולא הקשו אלא מחמת תרומה דקודם מירוח וכיון דתרומה אינו גם טבל אינו ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל נימא חלה תוכיח דאיכא למימר מה לחלה שכן אינה בגלגול בנכרי' ואם הפריש חלתו קמח לא עשה כלום ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף