אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/לח

יום רביעי ה' תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף לח

חצי שיעור במצוות עשה

קושיית הירושלמי מדוע לא אכלו ישראל מצה מחדש מדין עשה דוחה לא תעשה

ביהושע (ה יא) כתוב: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח". ובגמרא במסכת קידושין (לז:-לח.) דקדקה ממשמעות הפסוק שלא אכלו מתבואת הארץ החדשה אלא רק ממחרת הפסח ולא קודם. ותולה הגמרא ביאור פסוק זה במחלוקת התנאים אם מצוה שנאמר בה 'מושב' משמעותה 'כל מקום שאתם יושבים' או דוקא בארץ ישראל 'לאחר ירושה וישיבה'. שכן למאן דאמר 'מושב – כל מקום שאתם יושבים', מבואר הפסוק כפשוטו, שהוצרכו תחילה להקריב את קרבן העומר, ורק לאחר מכן אכלו מהתבואה החדשה, משום איסור חדש.

אמנם למאן דאמר 'לאחר ירושה וישיבה', אם כן לא התחייבו עדיין באיסור חדש שנאמר בו 'מושב', ומטעם זה היו יכולים כבר לאכול מתבואת הארץ. ומבארת הגמרא כוונת הפסוק שלא הוצרכו לאכול מתבואת הארץ, כיון שעדיין הסתפקו מהמן שבכליהם.

התוספות (לח. ד"ה אקרוב) הביאו קושיית הירושלמי, למה לא אכלו מצה מחדש, ויבוא עשה ד'בערב תאכלו מצות' וידחה לא תעשה ד'חדש'. ויישב הירושלמי, דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דאחר הדיבור. והתוספות מוסיפים יישוב נוסף, שאסרו אכילת כזית ראשון אטו כזית שני, ע"כ.

קושיית רבי יהונתן אייבישיץ ששיעור כזית נשכח וחששו שיפחתו או יותירו ולא ידחה האיסור

ובשם רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל הקשו (ערבי נחל דרוש ג' ד"ה בהקדם; אור חדש קידושין לח: ד"ה דאקרוב; קו"א לשאג"א סימן צו; מנ"ח מצוה ו אות א; חתם סופר או"ח סימן קפא; ובספר יהושע או"ח סימן יז הובא שהקשה כן לגיסו רבי איציק'ל המבורגער) שהרי בימי אבלו של משה נשתכחו שלש מאות הלכות, ואחת מן ההלכות היא 'שיעורין' (יומא פ.), ואם כן לא ידעו מהו השיעור של חיוב מצה, ואם כן מה שייך לדון שיאכלו מצה מחדש מדין עשה דוחה לא תעשה, הא אם יאכלו פחות או יותר הוי אכילת איסור שלא במקום מצוה, ונמצא שעברו על איסור חדש.

ויישב, שכל האיסור בחצי שיעור הוא משום 'חזי לאצטרופי', ואם כן כאן אין לאסור מטעם זה, כי אדרבה אם ישלים לשיעור כזית הרי יקיים דין מצה ויהיה לו דחיה לאיסור מדין 'עשה דוחה לא תעשה', וכיון שאין שייך בו טעם 'לאצטרופי' אין בו איסור חצי שיעור. [ובענין זה ידוע מה שטבע מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל מטבע הלשון 'שטותים מיט לוקשען [- שטויות עם אטריות]', שפירושו בענין זה 'שטותים, מיט לוקשען' שאין ממש ביישוב זה שהרי יכול להשלים את שיעור האיסור באכילת אטריות חמץ, באופן ששייך 'חזי לאצטרופי' בלא שיהיה לו דחיה לאיסור. ובקונטרס אחרון לשאג"א עמד על הערה זו, וביאר דמכל מקום מסברא הא דחזי לאצטרופי היינו שיאכל תוך אכילת פרס מזה שמונח לפניו ואוכל עתה, וזהו מן המצה דוקא, ואכ"מ].

מדברי הפלתי הוכיחו האחרונים שאף שבאיסורי תורה 'חצי שיעור אסור מן התורה', אך בקום מצות עשה אין אומרים 'חצי שיעור מצוה מן התורה', אלא אינו מקיים שום מצוה בכך. כי אילו היה מקיים מצוה באכילת חצי מצה, הרי אין מקום לקושיית הפלתי, כי עדיין יכולים היו לאכול מצה בשיעור שהוא ודאי פחות משיעור החיוב, ועכ"פ יבוא עשה ד'חצי שיעור מצה' וידחה איסור ד'חצי שיעור חדש'. [וכן אם יאכלו יותר מכשיעור, לדעת הסוברים שיש מצוה בכל כזית שאוכל בליל הסדר, הרי שיהיה דין 'חצי שיעור מצה' על התוספת היתירה על שיעור כזית].

ספק השבות יעקב באדם שיש לו רק פחות מכזית מצה אם מחוייב לאוכלו

ועיקר הנידון אם אמרינן 'חצי שיעור' במצוות, נפקא מינה יש בו הלכה למעשה, באדם שאין לו יכולת לקיים כל שיעור המצוה, כגון שאינו יכול לאכול כזית מצה, האם יהיה חייב עכ"פ לקיים מקצת השיעור, או שאין 'חצי שיעור' במצוות, ואין כל טעם בקיום מקצת מצוה.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן יח) נשאל על זה מבן המחבר ספר שער אפרים, אדם שאין לו רק פחות מכזית מצה, אם מחוייב לאכול אותו, או נימא דכיון דהוא פחות מכשיעור לאו מצוה הוא כלל. ובתשובתו מוכיח רבי יעקר ריישר זצ"ל שבודאי פשוט שכיון שאינו אוכל כשיעור, לאו מצוה הוא כלל, וזאת מכח הדין (שו"ע או"ח סימן תפה ס"א) שהשנשבע שלא לאכול מצה סתם, אסור לאכול מצה בליל פסח [ואם עיקר שבועתו היתה על אכילת מצה בליל פסח, לוקה ואוכל, כי אין שבועה חלה על דבר מצוה, אך כשכולל את שאר השנה, כיון שחל על כל השנה חל גם על ליל פסח], ולכאורה מדוע לא יאכל עכ"פ פחות מכזית, אלא מוכח שאינו מקיים בכך מצוות מצה.

והחיד"א במחזיק ברכה (או"ח סימן תעה אות ד) הביא מי שתמה על דברי השבות יעקב, מה ראייתו מנשבע שלא לאכול מצה, הרי אין ראיה שהטעם שאין מורים לו לאכול חצי שיעור הוא משום שאין מצוה בחצי שיעור, אלא הטעם הוא משום שגם בחצי שיעור עדיין יעבור על איסור שבועה ב'חצי שיעור'. וכתב שם ש"כן פסק השו"ע (יו"ד סימן רלח) בפשיטות בלי שום חולק, ואם כן אין מכאן אפילו נדנוד ראיה".

והחיד"א (שם אות ה) תמה על דבריו מהמבואר במשנה למלך (שבועות ריש פ"ד) שנחלקו הראשונים אם איכא איסור חצי שיעור בשבועה, שלדעת הרמב"ם והר"ן אסור גם בשבועות, ואילו לדעת הרמב"ן והיש מי שאומר שהביא הר"ן, באיסור שמחיל הוא עצמו בשבועה אין בו איסור 'חצי שיעור' כיון שלא התכוון אלא לכזית, וממילא פחות מכזית הוא היתר גמור. וכל דברי השבות יעקב הם רק אם ננקוט שאין איסור חצי שיעור בשבועה, כי אילו חצי שיעור בשבועה אסור מה טענתו שהנשבע שלא לאכול מצה יאכל פחות מכזית כדי לקיים 'חצי שיעור מצוה', הרי גם באכילה זו יעבור על שבועתו מדין 'חצי שיעור'. וא"כ מאחר שנידון זה תלוי ועומד במחלוקת ראשונים הרי שקמה וגם ניצבה ראיית השבות יעקב, כי מדוע לא נאמר במקור דין הנשבע שלא לאכול כזית, שיאכל עכ"פ פחות מכזית, וע"כ שאין בו כלל מצוה ולכן כיון שאינו יכול לאכול כזית - לא יאכל מצה כלל.

ראיית האחרונים מדברי הריטב"א שאין מצוה באכילת פחות מכזית לחם הפנים

ובברכי יוסף (או"ח סימן תפב אות ד) הביא החיד"א פסק השבות יעקב, וכתב ש"נראה לי דקצת מצוה איכא, וזכר לדבר מדקיימא לן (יומא עג: רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ג) 'חצי שיעור אסור מן התורה' – והוא הדין דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור, ולא יהא אלא לזכר המצוה – צריך לאוכלו.

ובספר כסא אליהו (שם) העיר על דבריו שכבר מפורש בדברי המשנה למלך (חו"מ פ"א ה"ד) שאין קיום מצוה באכילת חצי זית מצה. וכן הביא מספר בני חיי (סימן תעה) שכתב כן בשם הריטב"א. ובשדי חמד (מערכת הח' כלל יב) הביא הערת הכסא אליהו כפי שציין לה בספר דברי מנחם, והוא דן בראייתו מדברי הריטב"א, תוך שהוא מציין כי ספר כסא אליהו וספר בני חיי אינם תחת ידו, ועל כן אינו יודע כי אכן דברי הריטב"א הללו להם התכוונו האחרונים בדבריהם.

וכך כותב הריטב"א (יומא לט.) על המבואר בגמרא שם שאחר שמת שמעון הצדיק היה מגיע לכל כהן מלחם הפנים רק כשיעור פול, וצנועין היו מושכים ידיהם ממנו, כתב הריטב"א: פירש ר"י ז"ל וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל דדוקא כהן שמגיעו כפול, אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם, אבל כפול – לא היתה בו מצות אכילה, כיון שאין בו שם שביעה, ע"כ. הרי לכאורה מבואר בדברי הריטב"א שפחות מכזית אין מקיימים מצוה, כי אילו היה קיום מצוה גם בפחות מכזית מדין 'חצי שיעור', לא היה להם למשוך ידיהם ממנו, כדרך שלא משכו ידיהם אם הגיעם כזית.

חילוק החתם סופר בין אכילת מצה שחובתה על הפרט לאכילת לחם הפנים שחובתה על הכלל

אמנם מעיר השדי חמד שכבר דחה החתם סופר ראיה זו, וכפי שהביא דבריו מהר"צ חיות בהגהותיו ליומא, שם כתב שיש להביא ראיה מסוגיא זו לפשוט את ספקו של הגאון בעל שבות יעקב, במי שאין לו לצורך מצוה רק פחות מכשיעור, אם עכ"פ עושה קצת מצוה במה שאוכלו, או ליכא מצוה כלל. ומכאן מוכח דפחות מכשיעור אינו מצוה כלל. ושוב כתב: והגאון מהר"מ סופר ז"ל שהיה אב"ד דק"ק פרעסבורג, דחה דברי. דבאמת אפשר לומר בכל אכילת מצוה אם אין כזית מן מצה או מרור, חייב לאכול עכ"פ כל מה שמוצא אפילו פחות מכשיעור. ושאני לחם הפנים, דאינו מצוה המוטלת על הפרט, רק המצוה על כל כהני בית אב שיתאכל לחם הפנים, ואם נתאכל על ידי אחר גם כן נתקיימה המצוה ומפני זה משכו ידיהם, ונכון, עכ"ד. [ויש להעיר דאם כן מדוע בהגיעם כזית לא משכו ידיהם, ואולי כוונתו שמשכו ידיהם כדי שעי"ז יבוא לכהן אחר כזית ותתקיים המצוה בהידור על ידו, שהרי ע"כ צריך לומר שאפילו שהמצוה היא שיתאכל לחם הפנים עדיין יש בו מצות אכילה בכזית כמו שכתב הריטב"א, ויל"ע].

ובהגהת בן הכסא אליהו על ספרו של אביו העיר שאכן במחזיק ברכה (שם) עמד החיד"א על דברי המשנה למלך, וכן בספר חיים שאל (ח"א סימן ג-ד). גם בספר רוב דגן (קונטרס אות לטובה אות מו) העיר שאף החיד"א לא נתכוון לומר שיש קיום מצוה באכילת חצי שיעור מצה, רק "שיש קצת מצוה". מאידך בדברי החיד"א במחזיק ברכה, וכן בדין ודברים בינו ובין החקרי לב (חקרי לב או"ח סימן צ, תשובת החיד"א בפתח עינים יומא לט. תשובת החק"ל בכונן לחקר יו"ד סוף ח"א דף שטז, ותשובת החיד"א בכסא דוד דרוש ו דף כא:.) נראה שאכן לדעת החיד"א יש מצוה בקיום חצי שיעור.

הוכחת החכם השלם מחכמי הדור מאי אכילת מצה מחדש לדעת ריש לקיש שחצי שיעור אסור מדרבנן

ובמחזיק ברכה שם הביא "תשובה אחת לאחד חכם השלם מחכמי הדור דפקיע שמיה נר"ו" שדן אף הוא בשאלה זו במי שאין לו בליל פסח אלא פחות מכזית מצה, אם חייב לאוכלו אף דבציר ליה שיעורא, או דילמא כיון שהוא פחות מכשיעור לאו מצוה הוא כלל. [וכבר הבאנו לעיל מה שהשיב אותו חכם על ראיית השבות יעקב, ואת דחיית החיד"א לדבריו].

ובתשובת אותו חכם כתב להביא ראיה שאין מצוה כלל באכילת חצי שיעור מצה, מעיקר יישובי הירושלמי והתוספות לקושיית הירושלמי מדוע לא אכלו ישראל מצה מחדש, שהירושלמי יישב שאין עשה שלפני הדיבור דוחה לא תעשה שאחר הדיבור, והתוספות יישבו שאסור בכזית ראשון אטו כזית שני. והנה שיעור איסור חדש הוא כזית, הלכה למשה מסיני, ואם כן לדעת ריש לקיש שאיסור חצי שיעור הוא רק מדרבנן, מדוע לא אכלו חצי שיעור כדי לקיים בזה עכ"פ מצוה בחצי שיעור. ובשלמא לדעת התוספות שהוא גזירה דרבנן כזית ראשון אטו כזית שני, יש לומר שאף דלריש לקיש אין חצי שיעור אסור מן התורה, אך עכ"פ אסור מדרבנן, ולכן אסרוהו אטו כזית שני. אבל לדעת הירושלמי שהוא רק משום שאין כאן דחייה, עדיין קשה מדוע לא יאכל פחות משיעור האיסור, ויקיים עכ"פ חצי מצוה.

ועפ"ז הוסיף ש"יצא לנו דין חדש מזה" שאם אין לו אלא חצי זית מרור, אינו מחוייב לאכול אותו בליל פסח, דהא אמרינן בפסחים (לח:) מסתברא מצה ומרור, ופירש רש"י שהוקש מצה למרור, אם כן כדרך שמצה פחות מכשיעור אין בה מצוה, הוא הדין מרור. [וצריך לי ביאור מה הוצרך ללמוד מרור בהיקש ממצה, לכאורה נידון זה אם 'חצי שיעור מצוה מן התורה' הוא דין כללי בכל המצוות ולא רק במצה, ואם הכרענו במצה שאין מצוה בחציה ה"ה במרור גם לולי ההיקש, וצ"ב].

הוכחת החיד"א לקיום מצוה בחצי שיעור בק"ו מחצי שיעור איסור האסור מן התורה

ובעיקר ראייתו צ"ב שכן הברכי יוסף כבר העמיד שהצד להצריכו לקיים מצוה בחצי שיעור, הוא כעין הדין ש'חצי שיעור אסור מן התורה', ואם כן מה שייך להקשות לדעת הסובר שחצי שיעור הוא מדרבנן למה לא אכלו עכ"פ חצי שיעור מצה מחדש, הרי למאן דאמר זה פשוט שאין כל טעם באכילת חצי שיעור מצה, כדרך שאין איסור בחצי איסור.

וכך הוסיף וכתב עוד במחזיק ברכה שם: ולי ההדיוט, הך סברא דיש קצת מצוה כי היכי דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, היא סברא אלימתא, דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואם ענש יענש באכילת חצי שיעור איסור, הדברים קל וחומר דהקב"ה קובע לו שכר באוכל חצי שיעור באכילת מצה כשאין בידו לקיים המצוה בשלימות.