ספר המקנה/קידושין/לז/ב

ספר המקנה קידושין לז ב

דף ל"ז ע"ב

בגמרא דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמ' ביאה בתורה סתם וכו'. לכאורה קשה דאם כן גבי ערלה דכתיב ביה נמי כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ודרשינן מיניה בספרי והוא משנה בערלה ונטעתם פרט לכשמצאו נטוע יכול אפי' נטעו גוי אחרי כן ת"ל כל עץ וכיון דהך תנא דבי ר"י ס"ל דכל מקום שנאמר ביאה בתורה סתם אינו אלא אחר ירושה וישיבה דהיינו אחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו א"א למדרש פרט לשמצאו נטוע דהרי כבר עברו שני ערלה כיון דלא נאסר אלא אחר שחילקו ואין לפרש דמודה בהא תנא דבי ר"י דביאה דכתיב גבי ערלה היינו בכניסתן לארץ והיינו מהך גופ' דכיון דמצינו דמיעטה רחמנ' מצאו נטוע מכלל דערלה אסור מיד דאם כן למה לא נילוף מיני' שאר ביאות האמורות בתורה סתם שיהיה משנכנסו לארץ ואפי' לפמ"ש לקמן דתפילין ופטר חמור הוי שני כתובים היינו דלא נילוף שנהגו במדבר אבל אכתי נילוף דביאה היינו מיד כשנכנסו לארץ וצ"ל דאף דלא נהג ערלה אלא אחר שכיבשו וחילקו מ"מ אותן מקומות שלא כיבשו עדיין וכבשו אח"כ ומצאו בשעת כיבוש עץ נטוע לא נהג בו ערלה מגזירת הכתוב דנטעתם ויותר נראה דהאי תנא לא דרש ונטעתם למצאו נטוע אלא למעט מה שנטע הגוי אח"כ וריבוי' דכל עץ דריש לריבוי' אחרינא כדאיתא בספרי שם ע"ש:

ונראה עוד דלפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה כל מצוה וכו' דס"ל לתוס' והרא"ש ז"ל דהא דכתיב גבי חדש קצירכם ולא קציר נכרי היינו לענין איסור חדש מה שמצאו זרוע בתחילת כניסתן לארץ אבל אח"כ נוהג איסו' חדש דילפינן מערלה היינו דוקא אליב' דר"א אי סבירא ליה כר"ע אבל לתנא דבי ר"י דס"ל אין חדש נוהג אלא לאחר ירושה ע"כ צ"ל דקצירכם ממעט דאין חדש נוהג בשל גוים כלל אף מה שזרע אחרי כן דא"א לומר מה שמצאו זרוע שהרי לא נאסר אלא אחר ירושה וישיבה ובזה יש לפרש דברי ירושלמי שתמהו כל המפורשים דאית' במסכת חלה אלא מעתה אפי' חיטים שבעליה כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח ומשני מה שתגרי נכרים מוכרים וכר"י דאמר כל ביאה שנאמ' בתורה סתם אינו אלא אחר ירושה וישיבה ותמהו דמה ענין דבי ר"י לכאן דהא לר' ישמעאל לא נאמר אלא אחר ירושה וישיבה אין כאן קושיא כלל מה אכלו בלילי פסח. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה כל המצוה וכו'. דאין קושיא מן הירושלמי על התוס' והרא"ש ז"ל דס"ל חדש נוהג בשל נכרי' דהא דאמר בירושלמי מה שתגרי נכרים מוכרים להם היינו לפי סברא דאפי' חיטים שבעלי' נאסרו דא"א לפרש קצירכם ולא קציר נכרי על תחילת ביאתן ע"כ קצירכם ולא קציר נכרי קאי למעט איסור חדש של נכרים מה שזרעו הנכרים אח"כ וכדי להחזיק סברא זו דאין חדש נוהג בשל נכרים ע"ז קאמר וכר"י וכו' דמייתי ראיה מר"י דס"ל כל ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה א"כ א"א לפרש קצירכם ולא קציר נכרי במה שמצאו זרוע דהא לדידי' לא נאסר עד אחר שחילקו. וע"כ צריך לומר דממעט דאין חדש נוהג בשל נכרי ה"נ יש לומר כן אי נימא דאפי' חטים שבעלי' הי' נאסר להם ונראה עוד דבסברא זו מתורץ מה שיש לדקדק בהא דקאמר בגיטין דף מ"ז גבי תרומה דגנך ולא דיגון נכרי ולא מוקמינן למעט מה שמצאו זרוע כמו גבי חדש וערלה:

ולפמ"ש לק"מ דכיון דתרומות ומעשרות לא נהגו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאיתא לקמן דף מ' גבי גדולה לימוד ופי' רש"י ז"ל מדכתיב זרעיך ע"ש א"כ א"א לפרש מה שמצאו זרוע ועמ"ש לקמן בזה ודו"ק:

שם. אף כל אחר ירושה וישיבה וכו'. לכאורה קשה דהא אמרי' בעירוכין דף י"ב שלא התחילו למנות שמיטין ויובלות עד אחר י"ד שכיבשו וחילקו וקאמר הש"ס מנא לן משום דאל"כ לא משכחת הא דכתיב לאחר י"ד שנה הוכתה העיר ע"ש א"כ מוכח מקרא בהדיא דסתם ביאה דכתיב בריש פ' בהר סיני גבי שמיטה היינו לאחר שכיבשו וחילקו דאל"כ למה לא מנו באמת מתחלת ביאתם ולכאורה נראה דתנא דבי ר"י קמא ור"ע ס"ל באמת דהתחילו למנות מיד ומתרצי להאי קרא די"ד שנה דמתרץ שם אליבא דר' יהודה דמשגלו עשרת השבטים בטל המנין והתחילו למנות משהחזירן ירמיה ע"ש בפירש"י ז"ל אלא דלפ"ז צ"ל דלא קיי"ל כר"ע דהא פשטות הסוגיא בערוכין דלא מנו שמיטין ויובלות עד אחר י"ד שנה שכיבשו וחילקו וכן פסק הרמב"ם וכ"ש דקשה על מה שכתבו רוב הגאונים דקיי"ל כר"א דמתני' משום דהלכה כר"ע מחבירו והרי מוכח בהדיא דלא קיי"ל כר"ע בהא אלא שמצאתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהל' שמיטה ויובל דהא דלא מנו שמיטין ויובלות עד אחר כיבוש וחילוק משום דכתי' גבי שמיטה שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזרע כרמך שדך המיוחד לך יצאו שנת כיבוש וחילוק שלא הי' מיוחד לכל אחד ואחד נמצא דשפיר אתי' כר"ע אך לפ"ז קשה על סוגיא דידן דהוי ליה שמיטה וביכורים ב' כתובים.

ולולי דברי הרמב"ם ז"ל היה נראה הא דלא נהג שמיטין ויובלות עד אחר ירושה וישיבה מברייתא דאיתא בעירוכין דף ל"ב ע"ב יכול והא עלי' והן מעורבין ת"ל לכל יושבי' וכו' וכיון דאין יובל נוהג אין שמיט' נוהג כדאי' לקמן דהוקש שמיטין ליובלות ואפ"ה לא ק' על תנא דבי ר"י דהו"ל שני כתובים דאיצטרך האי קרא דכל יושבי' דאפי' אחר ירוש' וישיבה דאם לא יהי' כל יושבי' עלי' או יהי מעורבין לא ינהג דין יובל. ודו"ק:

בתו' ד"ה הואיל ונאמר בתורה ביאה סתם וכו' וכן משמע ביאה דכתיב גבי פסח וכו'. לכאורה נראה דצ"ל כן דהא קשה לאידך תנא דבי ר"י דלמה לא נילוף כל ביאת האמורות סתם מתפילין ופטר חמור ולפמ"ש התוס' דגם בפסח נצטווה מיד וא"כ הוי פרשה ראשונה ושניה ב' כתובים וק"ל:

בא"ד. ויש לומר שהיה רובם ערלים וכו'. וצריך להבין דהא מולים היה כל העם היוצאים ממצרים ולמה לא עשו פסח עד שגדלו בניהם שנולדו ונתרבו על יוצאי מצרים והרמב"ן והרא"ם ז"ל כתבו בפ' בהעלותך משום דמילת זכריו מעכבו מלאכול פסח וזה אינו במשמעות דברי התוס' דהכא שכתבו דערל אסור לאכול בפסח ותו דאמרינן בהדי' בפ' הערל כשהוא אונס שאינו יכול למול מפני הסכנה אינו מעכב וכן הקשו תוס' בפ' הערל דליכא למימר שלא עשו הפסח מטעם מילת זכירו כיון דאנוסים הי' ודברי הרמב"ן והרא"ם ז"ל תמוהים מאוד ולכאורה הי' נראה לפרש דברי תוס' דלהכי הקדימו דס"ל כהאי תנא דביאה הכתוב גבי תפילין עשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ וכן משמע ביאה דכתיב גבי פסח ר"ל כיון שנאמר בפי' בפסח שיעשו מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ וכיון שנגזר על יוצאי מצרים שלא יכנסו לארץ כבר הי' פטורים מפסח אלא דקושייתם אח"כ למה לא עשו אלא פסח אחד ר"ל דברבות השנים דמתו רוב יוצאי מצרים ונתגדלו בניהם הראוים לכנוס לארץ הי' לבניהם לעשות פסח כיון דהוי רוב וע"ז תירצו שאותם שנולדו במדבר הי' ערלים ומ"ש תוס' שהי' רובם ערלים היינו דאף שלא נגזרה על פחות מבן עשרים מ"מ הי' מיעוט נגד יוצאי מצרים ולאחר כמה שנים שנתמעטו שמתו מהם בכל שנה ט"ו אלף מ"מ כבר נתגדלו הנולדים במדבר והוי רוב ערלים ובזה מובן יותר מה שהי' גנותן של ישראל אפי' למאי דקאמר ביבמות דלא נשבה רוח צפונית כי היכא דלא נבדור ענני מ"מ הוי גנותן במה שחטאו ונגזר עליהם שלא יכנסו לארץ דאל"ה הי' יכולים לעשות בשנים הראשונים ולפ"ז אתי שפיר הא דעשו פסח בשנה שני' דלפי דברי הרמב"ן ז"ל צריך לדחוק דבשנה שני' הי' עדיין רוב שלא נולדו להם זכרים ואותן המיעוט באמת לא עשו בשנה שני' ובשנה שלישית כבר הי' רוב שנולדו להם וזהו דוחק דמשמע דכל הקהל עשו פסח ובחידושי תורה כתבתי תירוץ ע"ז ולפמ"ש אתי שפיר דבשנה שני' שעדיין לא נגזרה עליהם שלא יכנו' לא"י ממילא הי' מצווים לעשות פסח כדי שיכנסו לא"י ובספר פני יהושע כתב דס"ל דבשנה שני' מלו בניהם שעדיין לא הי' נזופים אך זה אינו לפי הטעם השני שאמרו ביבמות שם שלא נשבה רוח צפונית כי היכא דלא נבדר ענני א"כ זה הטעם שייך אפי' קודם חטא מרגלי' אך לפי מאי שיבואר בסמוך בס"ד דב' טעמים צריכי י"ל דבשנה שני' לא שיי' טעמא דנבדר ענני ועיין בסמוך:

אך נר' לענ"ד דזה דוחק דא"כ נימא דגם מתפילין ופטר חמור הי' פטורים כיון שנגזר עליהם שלא יכנסו לא"י ופטר חמור נהגו במדבר כמו שיבואר לקמן ונראה לפרש דבריהם דהכא דאמרינן ביבמות לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ע"ה דכתיב קח לך חרבות צורים ושוב מול מאי שוב מול לפריעה והנה ודאי אין לומר דלא נצטוו ע"י משה כלל אלא תחלת מצות פריעה הי' ע"י יהושע דהא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר אע"כ צ"ל דהציווי הוי בסיני אלא כי היכא שלא מלו בניהם משום שלא נשב' רוח צפונית ה"נ לא פרעו היוצאים ממצרים משום סכנה דלא נשבה רוח צפונית נמצא לפ"ז כיון דנצטוו על הפריעה הוי לי' כולם ערלים דמל ולא פרע כאלו לא מל ובזה אתי שפיר דברי התוס' דהכא אך לפמ"ש התוס' ביבמות דלפי מה דאי' בפ' ר"א דאפי' אותן שנולדו במדבר מלו אלא שלא פרעו מפני הסכנה ע"כ צ"ל דהעם שיצאו ממצרים מלו ופרעו ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דנצטוו ע"ז קודם יציאת מצרים ועוד הוכיחו התוס' דאיך אכלו בשר במדבר דכתיב הצאן ובקר ישחט להם למ"ד בשר תאוה לא הותר להם במדבר ואם הי' ערלים הי' אסורי' גם בקדשי' אך נר' לענ"ד דר"ע ור"י לשיטתייהו אזלי דפליגי בחולין דף י"ו דר"י ס"ל דהי' אסורין בבשר תאוה במדבר ור"ע ס"ל דהי' מותרין ולא בא הכתוב אלא לאסור בבשר נחירה והיינו דלר' ישמעאל באמ' צ"ל הא דאכלו קדשי' משום שמלו ופרעו במצרים א"כ הא דלא עשו פסח משום דביאה אחר ירושה וישיבה משמע כתי' קמא של התוס' דהכא ור"ע דל"ל ביאה לאחר ירושה וישיבה באמת י"ל דהטעם דלא עשו פסח משום דמלו ולא פרעו ובמדבר באמת אכלו בשר תאוה ולפ"ז אתי שפיר מה שכתבנו לעיל דכוונת אביי מה שלא אמר דר"א כר"ע אלא דס"ל לר"ע בפ' ר"א דמלו הנולדים במדבר אלא שלא פרעו ע"כ צ"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו כמ"ש התוס' ביבמות וא"כ הא דלא עשו פסח במדבר ע"כ משום דביאה לבד לאחר ירושה וישיבה כתדר"י בתרא ולא נתחייבו בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה ודו"ק:

אך לפ"ז צ"ל כיון שע"כ נצטוו בסיני כנ"ל דהא דלא פרעו עצמם קודם חטא המרגלים משום דלא נשבה רוח צפונית כי היכא דלא נבדר ענני ועיקר נראה די"ל שלא נצטוו על הפריעה עד לאחר חטא המרגלים דכמה פרשיות נאמרו כגון פרשות נחלות וכיוצא בו ואז לא הי' יכולין לפרוע מפני הסכנה וממילא מתרצי דהא דעשו פסח בשנה שני' כיון דעדיין לא נצטוו על הפריעה לא הי' להם דין ערלים.

וכל זה כתבנו לפרש דברי התוס' ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה ליתן טעם אליבא דר"י קמא דלשיטתו אזיל דס"ל בזבחים דף ס"א ק"ק נפסלו כשפרק' ישראל את המשכן משום דאיתקוש בשר לדם ע"ש וכיון שלא הי' יודעים זמן נסיעתם כדכתיב ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל וגומ' א"כ ניהי דבכל ק"ק יכולין לשחוט ולא חששו אם יפסול הבשר ביוצא דאין אכילה ויעכב אבל פסח שעיקרו לא בא אלא לאכילה כדאית' בפסחי' דף ע"ט שאם אין בשר אין דם א"כ לא הי' יכולין לשחוט אותו מספק משא"כ בשנה שני' עדיין הי' הענן שוכן על הר סיני ולא הי' סדר הדגלי' עדיין וכן בפסח גלגל שכבר שכנו על מקומם שפיר הי' יכולין לעשות את הפסח וזה הי' גנותן שאם לא הי' חוטאין לא הי' צריכין להתעכב במדבר כמ"ש התוס' וק"ל:

בא"ד לפי שהי' נזופים וכו'. ולפ"ז צ"ל דהיינו גנותן לפי שהי' נזופים וכו'. וכבר כתבנו בסמוך דביבמות איכא תרי טעמא דלא נשבה רוח צפונית משום דלא נבדר ענני ומשום נזופים ולכאורה לא מתיישב הא דהוי גנותן לטעמא דנבדר ענני ואפשר לומר דתרווייהו טעמי צריכא דהא פי' רש"י ז"ל בפ' דברים בפ' והי' כאשר תמו. וידבר ה' אלי לאמור אלי הי' הדיבור שכל זמן שלא מתו מתי מדבר לא נתיחד הדיבור עם משה לפי שנזופים הי' א"כ קשה כיון שבט"ו באב פסקו למות כדאית' בב"ב שהוא יום שפסקו בו מתי מדבר א"כ למה לא נשבה רוח צפונית ולמה לא מל אותם משה עד שמל אותם יהושע והאיך עברו עשה שיש בה כרת בכל יום ע"כ צ"ל משום טעמא דלא נבדר ענני ולפי זה יש לומר דטעמא דלא נבדר ענני לא שייך כל ימי אהרן דהא ענני כבוד הי' בזכות אהרן וממילא אפי' אם היה מתפזרין הי' חוזרין ומתקשרין אלא לאחר מיתת אהרן שנסתלקו ענני כבוד שמשה התפלל וחזרו ממילא לא נשבה רוח צפונית שלא יצטרך משה להתפלל עליהם בכל עת א"כ כיון שמת אהרן בא' באב ובאותו הפעם הי' עדיין נזופים עד ט"ו באב ממילא מהני טעמא דלא נבדר ענני מט"ו באב ואילך נמצא דעיקר הטעם שלא עשו הפסח בחיי אהרן הי' מטעמא נזופי' ושפיר איכא גנאי ודו"ק:

בתוס' ד"ה בזמן דאיכא פסח וכו' וא"ת מבערב תאכלו מצות נפקא וכו' (וכן הוא בפסחי' דף כ"ח ודף ק"כ). לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דקאמר בפסחים דף ק"ח ע"ב דנפקא מבערב תאכלו מצות לקובעו חובה היינו משום דקאי שם אליבא דר"ש ולדידי' ליכא למילף ממושבותיכם דאיצטרך לדרשא אחרינא כדאמרינן שם בפסחים דף ל"ו ע"א דאין יוצאין בביכורים משום דכתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבות והא דלא משני הכי בשמעתין משום דאכתי תקשה לפי מאי דמקשה התם תיפוק לי' מדכתי' לחם עוני שאינו נאכל באנינות ומשני סבר לה כר"ש דס"ל ביכורים מותרים לאונן נמצא אכתי תקשה לרבנן דר"ש דס"ל ביכורים אסורין לאונן דנפקא ליה מלחם עוני ואף דהוי מצי למימר דאותן רבנן ס"ל כר"ע שם דלא דריש לחם עוני מ"מ לא ניחא להו לדחוקי בהכי דשפיר י"ל דס"ל מושבותיכם לרבות אפילו בזמן שאין פסח ולא תקשה דא"כ למה לי בערב די"ל דס"ל דאיצטריך לטמא ודרך רחוקה כדאיתא שם משא"כ בפסחים דף כ"ח דמיירי אליבא דר"ש לא מצי למימר דנפקא ליה לר"ש ממושבותיכם לקבוע חובה בזמן הזה ומבערב תאכלו טמא ודרך רחוקה משום דר"ש ס"ל ביכורים מותרים לאונן איצטריך מושבות דאין יוצאין בביכורים וסוגיא דשם בדף ק"כ אתי' נמי כר"ש ואפשר דמ"ש תוס' דאיצטרך חד קרא לזמן שבהמק"ד קיי' היינו מה שאמר שם דאיצטרך קרא לטמא ודרך רחוקה דבל"ז דוחק גדול לומר דאצטרך ג' קראי בזמן הבית חד לערל ובן נכר כדאמר שם בו אינו אוכל וחד לטמא ודרך רחוקה וחד לח"ל כיון דהוי חובת הגוף אין חילוק בין דרך רחוקה בא"י או בח"ל אלא נראה דדרך רחוקה וח"ל חד הוא והיינו דמפרשי הכי סוגי' דשמעתין דס"ל בערב תאכלו מצות לרבות דרך רחוקה דהיינו ח"ל בזמן הבית וסוגיא דפסחים כבר כתבנו שהיא אליבא דר"ש ולפ"ז נראה ליישב מ"ש בד"ה מושב וכו' דקאי על דבריהם דהכא ע"כ צ"ל דבערב תאכלו מצות קאי על דרך רחוקה בזמן הבית והוא סותר למה שאמרו בפסחים דבערב תאכלו מצות קאי על זמן הזה וע"ז תירצו תנאי היא דהיינו ר"ש ורבנן כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן בזה ודו"ק:

בגמרא. ביאה דכתיב גבי תפילין ופטר חמור ל"ל וכו'. לכאורה משמע דהאי קושיא ושינוי' הוא אליבא דכ"ע דאפי' אי נימא דביאה מיד משמע מ"מ כיון שנצטוו על תפילין ופטר חמור במדבר ע"כ צ"ל עשה מצוה זו אך מלשון התוס' בד"ה הואיל וכו' עוד יש לומר דס"ל כהאי תנא וכו' משמע דתליא בפלוגתא דתנאי אלא דמצינו בבכורות דף ד' ע"ב דר"ל ס"ל לא קידשו בכורות במדבר מדכתיב והיה כי יביאך וכתיב בתרי' והעברת דע"כ צ"ל אליבי' דל"ל סברא זו דעשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ דהא ס"ל שם קדשו ופסקו ופי' רש"י מחשבון של חומש הפקודים ואילך היינו מה דכתיב ולקחת הלוים וגומר ואת בהמת הלוים תחת בהמתם וזה קאי על פטר חמור כדקאמר שם שה של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל מדכתיב בהמת תחת בהמתם וכו' ע"ש הרי דס"ל דלא קידשו בכורות במדבר מיהא לאידך תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל ביאה אחר ירושה וישיבה ע"כ כי יביאך דכתיב בפ' קדש צ"ל אף לר"ש עשה מצוה זו דהא כתיב בי' שבעת ימים תאכל מצות ובודאי נצטוו במצה מיד בכניסתן לארץ כמשמעות הכתוב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' (ויותר מזה משמע מפירש"י ז"ל בחומש בפרשת במדבר דלא פדו בהמת הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא פטרי חמוריהם ע"ש וכתב הרא"ם ז"ל דנפקא ליה מלשון הסוגיא דמפרש הש"ס לקרא דבהמת הלוים בפטר חמור. ולכאורה היה נראה דהא דמפרש הש"ס לקרא בפטר חמור היינו משום דאין לפרש קרא בבכור בהמה טהורה דודאי הקריבו כבר כל הבכורות משהוקם המשכן באחד בניסן כלשון הברייתא שם אותו היום שהוקם המשכן קרבו להן ישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות וכו' וכן בדין ע"כ דהא דאמרינן בר"ה בכור שעבר עליו שנה בלא רגלים רגלי' בלא שנה עובר עליו על בל תאחר בכל יום ויום נמצא כל אותן בכורות שיצאו ממצרים היה צריכין להקריבן קודם הפסח שלא יעבור עליו על בל תאחר ואי משום הבכורות שנולדו באותו שנה פשיטא דאין שייך לומר דכל בהמת הלוים לא הספיקו לפדות הבכורות של שנה זו כמשמעות לשון הברייתא ועל כרחך צריך לומר דקרא דואת בהמת הלוים קאי על קרא דפטר חמור.

ועוד נראה מלשון רש"י זכרונו לברכה דלא שייך כלל לומר דקרא תחת בכור ממש דס"ל כיון דלא מצינו בשום מקום פדיון לקדושת הגוף אע"כ כיון דכבר נתקדשו בכורות בהמה טהורה קדושת הגוף במזבח לא מצינו בהם פדיון כשה' תמימי' וע"כ קאי על פטר חמו' ומה שהק' הרא"ם ז"ל מהא דקאמר שם דף ד' ע"א אם איתא אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו נראה דס"ל לרש"י ז"ל דהקושי' הוא אליבא דר"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה לא קדשו וכו' דלפי המסקנא דהוקדשו ואח"כ פסקו אתי' קושיא זו אפי' לר"ל דכיון דס"ל לר"ל דבבכורות שנולדו במדבר לא הי' בכלל קידוש בכורות דוהי' כי יביאך אלא דמשעת החשבון דכתיב כי לי כל בכור באותו שעה עצמו נתקדשו לפדות בבהמת הלוים ומעולם לא חל עליהם קדושת הגוף למזבח וכ"ש שלא הי' יכולים להקריב אותם קודם א"כ י"ל מסתמא שגם הם הי' בכלל פדיון הלוי' יצא לנו דמכל זה משמע דעיקר פדיון הלוים הי' בפטר חמור הרי זו מפורש לר"ל דפטר חמור לא נתחייבו כל זמן היותם במדבר ול"ל סברא זו דעשה מצוה זו שבשבילה תכנוס לארץ) אך לשון התו' דס"ל כהאי תנא אינו מדוקדק דמשמע שם אליבא דר"ל לא תלי' בפלוגתא דתנאי דהא מקשה שם מברייתא ולא מוקי לה כאידך תנא וצ"ע ודו"ק:

בתוספות ד"ה ממחרת הפסח וכו'. הקשה הר"ר אברהם אבן עזרא וכו'. כבר כתבנו בחידושי תורה כמה הוכחות דקודם מתן תורה הלילה הולך אחר היום כדכתיב יום ולילה לא ישבותו ובזה מובן מה שהקשו המפרשים דהאיך קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה ושמר את השבת אף דלא נצטוו דהא הי' מצווי' על יום ולילה לא ישבותו דלא קשה מידי דכיון דשמירת שבת שמר כפי צווי לישראל אחרי כן דכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם והיו' הולך אחר הליל' וא"כ כיון שעשה מלאכה ערב שבת ביום ובמוצאי שבת בלילה קיים בזה יום ולילה לא ישבותו אף ששמר שבת ופירשנו בזה הא דאיתא בסנהדרין דף נ"ח גוי ששבת חייב מיתה וכו' ואמר רב הונא אפי' שני בשבת וכו' והקשה המהרש"א ז"ל דהוי לי' למימר אפי' אחד בשבת ולפמ"ש י"ל דרמז בזה רבינא דאינו חייב אם שבת באחד בשבת עד שישבות בלילה שלאחריו שהוא אצל ישראל בשני בשבת וכיון דעיקר החיוב הוא על שעה אחרונה שכבר עבר יום ולילה שלא עשה מלאכה ולהכי אמר רב הונא אפי' בשני בשבת ולפ"ז מתורץ קושי' הר"ר אב"ע הנ"ל דכל מחרת היינו כדמתרגם בפ' בהעלותך יומא דבתרוהי דכשמתחיל יום אחר נמצא דבמצרים נקרא יום ט"ו מחרת אכילת פסח שהתחיל היום מבוקר אבל לאחר שנתנה תורה ממילא כשנכנסו לארץ לא נקרא מחרת אכילת פסח עד יום ששה עשר ובזה מובן מ"ש חז"ל במדרש תן חלק לשבעה זה משה שמל לשבעה וגם לשמנה זה יהושע שמל לשמנה לכאורה הוא פלא דלמה מל משה לשבעה אלא דכיון שלא הי' יכולין לעשות הפסח עד שמלו את ביניהם א"כ אותם בני' שנולדו בלילה שאחר יום ז' בניסן כיון שקודם מתן תורה הי' הלילה הולך אחר היום שעבר כבר הי' שחיטת הפסח ביום חי"ת אצלו ובאמת לאחר מתן תורה הי' יום שביעי ובזה מתורץ נמי מה שהקשו התוס' בשבת דף פ"ז דמה שהוסיף משה יום א' מדעתו הוא דרשה גמורה מה אחר לילו עמר וכו'. ולפמ"ש אתי שפיר שהבין מדעתו דהיום הולך אחר הלילה דאל"כ. שפיר הוי לילו עמו ועוד ישבנו בזה במקומות אחרי' ואין להאריך. ודו"ק:

בא"ד. ואומר ר"ת דהאי ממחרת הפסח וכו'. לפ"ז לא אתי שפיר לשון הש"ס דקאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרו לא אכיל דהא מזה אינו הוכחה דאקרוב עומר. ועיין במהרש"א ז"ל ולפי משמעות לשון התו' שהוצרכו לאכול מצות משמע דמיירי במצות מצוה שבליל ט"ו וקרי לי' מחרת לפי שכבר נכנס ט"ו דאין לפרש דמ"ש שהוצרכו לאכול מצה היינו ביום ט"ו ומשום דס"ל לר"ת דהא דכתיב וישבות המן ממחרת היינו ביום ט"ו וקאי על מחרת הפסח דלעיל וא"כ הוצרכו לאכול מצה מחמת שכבר פסק המן זה אינו דהא מדקאמר הש"ס בשלמא למ"ד וכו' אלא למ"ד וכו' ומשני משום דלא הוי צריכא משמע דלמ"ד מושב כל מקום שאתם יושבין אין צריך לתירוץ זה ואי נימא דפסק היון בט"ו ואכלו מן הישן ע"כ צ"ל דגם לדידי' דעד השתא לא הוי צריכא ותו דהא מלשון הברייתא והלא ארבעים שנה חסר שלשים הוי ואי נימא דפסק המן בט"ו הוי לי' למימר שלשים ואחד דהא לא התחיל לירד אלא מי"ו באייר כפירש"י בד"ה חסר שלשים וכו' ותו דאכתי צריך לומר דממחרת הפסח היינו ליל ט"ו דהא ודאי הי' צריכין לאכול מצה בליל ט"ו מן הישן משום מצות מצוה ונראה דס"ל לר"ת כפי' הירושלמי משנכנסו לארץ נאסרו כל התבואות משום חדש אפי' דאישתקיד א"כ הא דקאמר קרא דאכלו מצות היינו בליל פסח היינו משום דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש וא"כ מזה נמי הוכחה דאקרוב עומר והדר אכול ר"ל דנאסר חדש באותו הפעם מדלא אכלו עד ליל פסח משום עשה דמצה ומה שהוצרך ר"ת לומר ישן היינו משום דעבור הארץ משמע ישן כפי' הרד"ק. כי חדשה נקראת תבואה ותו מדחלק הכתוב וקרי לאכילת מחרת הפסח מצות ואכילת י"ו בניסן בשם קלוי היינו משום שלא הי' התבואה נגמר' כראוי לעשות ממנה מצות וכ"ש אי נימא דגם הקצירה אסור לפני עומר אפי' למצות מצה כמו שיבואר לקמן להכי אומר ר"ת דאין צריך לדחוק בזה דודאי כשבאו לארץ מצאו ג"כ תבואה ישינה אלא שגם זה הי' אסור משום חדש כדאמר בירושלמי דאפי' חיטין שבעלי' הי' אסור אלא דאתי עשה ודחי' ל"ת והביאו תוס' בראש השנה דף י"ג ובזה אתי שפיר טפי דהא דמפרש ר"ת דעד עצם היום הזה היינו יום ט"ז שנקרא עצם היום הזה לא אתי שפיר לאידך מ"ד דס"ל דלא הקריבו עומר כלל א"כ למה יהי' הפרש בין מצות שאכלו בט"ו שהוא מחרת הפסח ובין קלוי שאכלו בי"ו ולפמ"ש אתי שפיר דמצות אכלו בליל ט"ו משום מצות בערב תאכלו מצות אבל קלוי כיון דלא הוי צריכא לא אכלו עד יום י"ו שפסק המן אך בברכות דף חי"ת משמע להדי' דלא נקרא מחרת עד יום ט"ו דאמר שם דכ"ע כשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח ואפשר דהתם דייק מדכתיב לעיני כל מצרים ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף