רש"י/פסחים/לה/ב
דמאי הא לא חזי ליה. ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הויא לה מצוה הבאה בעבירה:
השתא נמי חזי ליה. דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן:
אכסניא. חיילות מלכי ישראל המוטלין על בני העיירות לזונן להגין עליהם מאויביהן וישראלים הן והרי הן כעניים הואיל ואינן במקומן:
שהקדימו בשיבלים. את המעשר הקדים לתרומה גדולה קודם מירוח דמן התורה תרומה קודמת למעשר דראשית קרי' רחמנא ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקידמו כדי שלא יחסרנו הכהן אחד מחמשים ונטלה הימנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה הראשונה לא נטלה הימנו ואשמעינן מתני' דמותר כרבי אבהו:
מכל מתנותיכם. בלוים כתיב:
את כל תרומת ה'. אפילו תרומה גדולה:
ומה ראית. דאוקמת קרא דחיוב' כשהקדימו בכרי וקרא דפטורת כשהקדימו בשיבלין:
האי. דנתמרח בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב ראשית דגנך:
האי לא אידגן. וכי שקליה לוי עדיין לא הוה טבול לתרומה:
טבול מדרבנן. ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתירא לכתחילה הלכך הכא בדיעבד נפיק:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. קא ס"ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא:
לא צריכא שהקדימו בכרי. והאי תרומתו דקתני תרומה גדולה דהוי חזי לאפרושי מינה מעיקרא קאמר:
כדאמר ליה רב פפא לאביי. לעיל בשמעתין:
אסימון. מעה בלא צורה פלאט"ה בלע"ז:
ונתן הכסף וקם לו. במקדיש שדה כתיב ויסף חמישית כסף ערכך וגו':
כל טבל נמי לא איתקן. קושיא היא:
או אפילו (אכילת) מעשר עני. שאין בו שום קדושה דאילו מעשר ראשון אית ביה תרומת מעשר שהיא קדושה ומעשר שני כולו קדוש:
מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. אתה יוצא בו ידי מצה בפסח אם עשאו מצה: