משנה למלך/קרבן פסח/ב

משנה למלך ‏ קרבן פסח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יג

מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. בעבד של שני שותפין מיירי א"נ דרבים טובא ושחרר אחד מהם חלקו וכדכתב רבינו ז"ל א"נ במשחרר עבדו בכסף דהתם קנה ודאי לכ"ע לפום הלכתא דקי"ל כרבה דרב יוסף דקאמר איפכא איתותב וכדבעינן למיכתב בס"ד אבל במשחרר אחד בשטר לא מיתוקמא ודאי דהא תניא בפרק השולח (דף מ"א:) המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה וקאמר התם בגמ' אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה לימא בהא קמפלגי דמר סבר היקשא עדיפא ומר סבר ג"ש עדיפא לא דכ"ע ג"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך כו' ע"כ. וקי"ל כחכמים ואליביה דרבה. אך קשה לי היכי קאמר דבשטר יליף רבי מכסף והפדה לא נפדתה ורבנן נמי מודו בכסף ורב יוסף נמי דפליג קאמר דרבנן ס"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב"א אימא קרא ודאי מיירי בשפחה חציה כנענית וחציה בת חורין וכהלכתא ומיהו היינו בעבד של שני שותפין דכ"ע מודו בהא וכדמסיק בגמ' א"נ במכר חציו ושחרר חציו וכו' וכדאמר רבה נמי לקמן בגמ' ומיהו לרבה לא קשיא דמשמע ליה דלרבי ולרבנן קרא סתמא קאמר בכל מילי דהכי משמע להו סתמא דקרא ולרב יוסף נמי ניחא ליה למימר דקרא אליבא דרבנן בכולה כנענית אע"ג דהוי דלא כהלכתא ולמימר דס"ל דברה תורה כלשון ב"א משום דאשכחן בר"פ ארבעה מחוסרי כפרה דקאמר הכי ר' ישמעאל בברייתא ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע"ע א"כ מה ת"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב"א והתם נמי במתני' קאמר ר"ש זו שפחה כנענית והיינו כר' ישמעאל דגמ' דהיינו ברייתא דמתניא בספרא דבי רב סדרא דקדושים עיין שם בפירוש כמהר"ר אהרן ן' חיים ז"ל. ולהכי ניחא ליה לאוקומיה הכי כיון דאיכא תנאי דמוקי ליה לקרא הכי. והא דתניא בריש פרק כיצד מערימין ובשלהי פ' האומר דקדושין האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה בשלהי פ' המביא תניין דהוי ירך אמו והויא כרבי דקאמר המשחרר חצי עבדו קנה בעבד של שני שותפין ודאי לא מצי לאוקומי דהא תנא האומר לשפחתו כו' אלמא ולדות נמי דידיה הוו וכן נמי לא מוכחא מלתא דמכר חציה כו' ואדרבה בספרים המדוייקים גרסינן הרי את שפחתי וולדך בן חורין ודייק לישנא דשפחתי דהיינו שהשארתי לי ולא מכרה וכדכתיבנא אבל מיהו יכול היה לאוקומה כדברי הכל וכגון שנתנה לו את הכסף בעבור ולדה דכי ה"ג שפיר דמי אף לדברי רבנן אלא דלישנא דקאמר זכתה לו משמע דע"י שטר קאמר דהיינו זכות יד בשטר. ותו דלישנא דהאומר לשפחתו משמע ליה בלא נטילת מעות דאי איכא מעות מאי איכא למימר וכדאיתא בפ"ק דקידושין גבי פסקא דבכסף ע"י אחרים ע"ש. ותו איכא למידק בדברי רש"י ז"ל שכתב רבנן סברי ג"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש וג"ש ילפינן מהיקש ושבקינן ג"ש ע"כ. וי"ל דכשם שאמרו בדברי רבי היקש עדיף הכי אמרו בדברי רבנן ג"ש עדיפא וא"כ למה פירש רש"י את דברי רבי שהוא אחרון ולא בתחלה כפי דבריו. ועוד י"ל מעיקרא בעיקר הלשון שרש"י ז"ל כתב רבנן סברי ג"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף והוא מהופך שהגמ' אמרה תחלה דמ"ס היקש עדיף ומ"ס ג"ש עדיפא ומה ראה רש"י לכתוב כן. תו איכא למידק במאי דכתב רש"י לא דכ"ע ג"ש עדיפא כו' כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהו עדיפא מהיקש ע"כ, נראה לשונו דהיקש אדם דן מעצמו ולהכי קאמר דג"ש עדיפא משום דהיא מקובלת מסיני מה שאין כן בהיקש משמע דס"ל לרש"י דמאי דאמרינן אין אדם דן ג"ש מעצמו בדוקא איתמר ג"ש דשאר מדות דן מעצמו אפילו דלאו ק"ו נינהו שהרי הק"ו הדעת מחייבתו. וקשה על זה שהוא סותר דברי עצמו דהא בריש פ' לולב הגזול כתב רש"י בפירוש דחוץ מק"ו אין אדם דן מעצמו אבל היקש ודאי אין אדם דן מעצמו ויש כדמות ראיה לזה בתעניות (דף כ"ז ע"א) דקאמר אסמכתא נינהו ומדרבנן ולקולא והתוס' הקשו עליו שם קושיות חזקות יע"ש: והנה ראיתי לומר לזה דודאי לא קשיא דאע"ג דהכי כתב רש"י ז"ל שם מ"מ ההוא אליבא דרבי יהודה דקאמר לא מקשינן ורבנן הא קאמרי להדיא דמקשינן והיינו משום דס"ל אין אדם דן ג"ש דוקא ולא שאר מדות ויחיד ורבים הלכה כרבים. ומעתה טעה בעל הליכות עולם במ"ש וז"ל אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה ממשה בסיני ונראה מדברי רש"י בפ' לולב הגזול דלאו דוקא ג"ש דכל המדות ג"כ אין אדם דן חוץ מק"ו והתוס' כו' ע"כ. וזה שיבוש כמו שהוכחתי דבין לרש"י ובין לתוס' לא נפקא לן מידי לענין דינא כלל דכולהו מודו דלרבנן דהלכתא כוותייהו ל"ד אדם דן ק"ו אלא הוא הדין שאר מדות. ואחר שכתבתי כל זה נדפס ספר יבין שמועה וצ"ע שם (א"ה עיין מ"ש בזה הרמ"ז בס' כפות תמרים) . ומיהו יקשה דלישנא דקאמר כ"ע מודו משמע דליכא מאן דפליג עליה ויהיב רש"י הך טעמא לכ"ע משמע דליכא מאן דפליג עליה אבל אין זו קשיא דכי אמרינן דכ"ע אין המכוון אלא על ב' הכתות בעלי המחלוקת אשר הוזכרו ודכוותה בפ' אלו נערות דקאמר הכל מודים בבא על הנדה וכו' ובהדיא מסיק גמרא התם וקאמר ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה כו' והשתא היכי קאמר הכל מודים אלא ודאי דלא קאי אלא לבעלי המחלוקת וכן בפ' כל שעה (דף ל"ג) ובפ' עשרה יוחסין (דף ע"ה) יע"ש. ותו איכא למימר שאין כוונת רש"י לומר דזה הוא דהוי מסיני ולהכי עדיפא אלא דקאמר דמה שלא נאמר דהיקש עדיף כיון שנתקבל מסיני הוא משום דג"ש נמי נתקבל מסיני כו' ואל תתמה על דלא קאמר נתקבלה נמי בלאו דוקא. ומ"ש רש"י בפירוש היקש עדיף זה ולא כתבו בפירוש ג"ש עדיפא נלע"ד שכוונת דבריו לפי שממלת עדיף משמע דודאי משגחינן טובא בהיקש אלא דג"ש עדיפא כו' יע"ש, והשתא בא רש"י לומר שלכאורה היינו מוכרחים לומר דמאי דקאמר היקש עדיף בהכרח הוא לומר דהיינו יותר יש לנו לעשות ההיקש בתכלית משנעשה הג"ש בשלימות, וההוראה בזה דאין לומר דמלת היקש עדיף פירש נעשה ההיקש ונבטל הג"ש מכל וכל דהא ליתא דא"כ איך קאמר התם דכ"ע היקש עדיף דהיינו שיש לנו לעשות ההיקש ושתתבטל הג"ש והכא מוכרח איפכא אלא ודאי היינו מוכרחים לפרש היקש עדיף ותשאר הג"ש למחצה דבזה מאי דקאמר הכא היקש עדיף פירושו דטוב לנו לעשות הג"ש למחצה כו' לזה פירש רש"י דאין זה מוכרח דיכולין אנו לפרש כן וכמו שכתבתי וק"ל ובספרא משמע דסבר כרבי וקי"ל סתם ספרא ר"י ומשמע דעליה יהיב הך טעמא וכדכתיבנא דר"י אית ליה דאדם אינו דן היקש מעצמו וק"ל וצ"ע בתשובת מהר"ם אלשקאר ז"ל:
תנן התם ב"ה אומרים עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ובפ' האשה דפסחים אמרינן הא דתנן לא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ופרכינן מהא דתניא עבד שחציו בן חורין כו' לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ומתרץ הא כמשנה ראשונה והא כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כו' ב"ש אומרים כופין את רבו ועושהו בן חורין חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ופירש"י לפום משנה ראשונה לא יאכל לא משלו ולא משל רבו דאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו כלל ואין חלק העבדות נמשך אחר החירות כלל ולמשנה אחרונה הא ה"ל כמשוחרר ואוכל משלו וכן פי' הראב"ד וכדבעינן למיכתב בס"ד. אבל רבינו פירש בפירוש המשנה הפך מזה שכתב וז"ל וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שאוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין עכ"ל. ובאמת שאין דבריו מובנים ומוהריק"א בפרקין כתב דאין לומר שכוונתו דכיון דאין מניחין א"כ אינו בעולם דא"כ למה לו להביאו בחיבור כו' ובאמת שלא היה צורך לדחות זה מעיקרא. וק"ל למה לא הקשה ג"כ דא"כ איכפל קרא לומר את פני האדון לאשמועינן מלתא דליתיה ותו קשה דהיכי נימא דליתא ומי לא עסקינן ששחררו בערב הפסח ועד שהם כופים אותו הגיע זמן קרבן פסח וצ"ע. ודע דתנן בריש חגיגה נמי כי האי גוונא גבי הך דהכל חייבים יע"ש. והנה רע"ב כתב בפסחים כדעת רש"י ובחגיגה כדעת רבינו וכתב עליו הרב בעל תוי"ט דמחלפא שיטתיה כו' יע"ש ונ"ל שאינה קושיא כלל. וזה שמוהריק"א כתב שה"ר אברהם בנו של רבינו תירץ דה"ק דמשנה ראשונה מדינא פטור אלא דמחייבינן ליה ועבדינן ליה תקנה מד"ס אבל לפי זה שכופין אותו ודאי לא עבדינן הכי כדי שימהר להוציאו. והקשה ה"ר אברהם די בוטין קושיא חזקה דהא הוו להו קדשים בחוץ ובשלמא בחגיגה משכחת לה על תנאי אבל בקרבן פסח ליכא על תנאי ותירץ דהפקר ב"ד הפקר והפקיעו שעבודו מעליו, וקשה על זה קושיא חזקה א"כ בפ' האשה רבה גבי הא דאיפליגו רב נתן בר אושעיא ורב חסדא בההיא דהתורם מן הרעה כו' ופליגי באי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר הפקר ב"ד הפקר והשתא גבי תרומה נמי איבעי לן למימר הכי אלא ודאי צריך לקיים פירוש התוס' דלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר היכא דבתר הכי מוקמת ליה זימנא אחריתי ברשותיה והרי הכא הכי הוו דבתר הכי מוקמת ליה ברשותיה. ועל דברי ה"ר אברהם יש לתמוה טובא וה"ר עובדיה הוקשה לו זה ולהכי גבי חגיגה דשייך תנאי כתב כרבינו והכא כתב כרש"י. תו ק"ל לדברי בן רבינו ז"ל דכיון דלמשנה ראשונה מן הדין אינו אוכל אף משלו א"כ אמאי כי מקשה בפ' האשה חדא אחבירתה משמע דלית ליה אוקמתא בשום צד לתרוצה אלא חדא כמשנה ראשונה וחדא כמשנה אחרונה נימא ואי בעית אימא לעולם הא והא כמשנה ראשונה וכאן מדין תורה וכאן מד"ס ולישנא דיאכל אתי שפיר. ומיהו הא לא קשיא דעדיפא מינה משני לאוקומה חדא אליבא דהלכתא ותו דהך תירוצא לא שייכא דהך דחגיגה דהא קאמר הכל חייבין חוץ משמע דבמלתא דהנך חייבים הנך פטורים ולהכי נקטיה כהך תירוצא. תו איכא למידק במאי דכתב הלחם משנה שבקרבן פסח פטור מילפותא דחגיגה וקשיא טובא היכי מצי יליף והלא איכא למיפרך טובא מה לחגיגה שכן פטורות בה נשים ודכוותייהו תאמר בקרבן פסח שכן חייבות בה נשים וכדבעינן למיפרך. תו ק"ל קושיא אלימתא דאי ס"ד דאיכא למילף מחגיגה לקרבן פסח א"כ ר"ש אמאי איצטריך ליה קרא דחטאו ישא האיש ההוא למעוטי נשים נילף מחגיגה אלמא איצטריך ליה קרא ואע"ג דאנן השתא כר' יוסי קי"ל כדבעינן למיכתב בס"ד מיהו מדר"ש נשמע לדר' יוסי דע"כ לא איפליגו אלא לענין הך דמחייבי אבל לענין אי ילפינן אי לא לא שאני לן בין הך להך כלל וזה ודאי קשה להולמו. ועיקרן של דברים כשנעמוד על פסק רבינו דנשים ועבדים עושים אותם חבורה לעצמם ואמאי פסק הכי. ואיברא דלכאורה טעמו ברור דהא ר"י סבר דראשון חובה ושני רשות ור' יוסי סבור דבין בראשון ובין בשני איכא חיוב כרת כו' יע"ש. ור"ש סבר דראשון רשות ושני חיוב וא"כ הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו נגד ר"ש ונגד ר"י וכן כתב הרב מוהרי"ק. אבל קשה דבגמ' מסיים בתר הכי כמאן אזלא הא דקאמר ר' אלעזר אשה בראשון חובה ודוחה את השבת בשני רשות כר' יהודה הרי להדיא דר"א דהוי אמורא פסק להדיא כר' יהודה והלכתא הכי וגם דקאמר ר' יהודה מלתא מציעתא. ואין לומר דר"א בן שמוע הוי דהוא תנא דא"כ ע"כ מלתא בברייתא מיתניא והוה ליה למימר דתניא ותו דאפי' תימא דתנא הוי מ"מ קי"ל הכי דתרי הוו לגבי ר' יוסי ור"ש כל חד לחודיה ואע"ג דבכל חד לחודיה הוי הלכתא כר' יוסי מ"מ הא הכא הוו תרתי ודכוותיה בשלהי ה' כלים ע"ש. ויש לדקדק כן מן הגמרא שבריש מי שהוציאוהו ובריש החולץ אפי' בר"מ ור' יהודה דפליג עליה דר' יוסי כ"ש ר"א דעדיף טפי והוי טוביינא דחכימי כדקאמר רב עילויה בשלהי אלו נערות גבי יתומה בחיי האב וכן בפרק כל הגט גבי ההיא דהכותב טופסי גיטין בסוגיא הידועה שם דפסל ר"א בגיטין וקאמר עליה הכי וכן בכריתות פרק אמרו לו גבי ההיא דאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כו' יע"ש, א"כ למה הרב ז"ל פסק דלא כר' יהודה מאחר דהוי תרתי כ"ש דהוי אמורא כדכתיבנא. ואפשר היה לומר דס"ל לרב דהך דאמרי' כמאן אזלא כו' אמורא הוי וקאמר דלדידיה לר' יהודה הכי הוי ולעולם לא פסק הלכתא כוותיה, ודכוותה בפ"ק דערכין הא דאמר רב גידל אמר רב אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים וכתבו התוס' בר"פ דיני ממונות דהוא אליבא דר"מ קאמר וליה לא ס"ל יע"ש א"כ הכא נמי אמרי' הכי אבל צריך טעם מי הכריחו לזה וצ"ע: וראיתי עוד לו לרב שכתב בלשון הזה היה אחד מבני חבורה קטן כו' אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת וכתב מוהרי"ק בס"פ לולב הגזול קטן היודע לאכול כזית צלי שוחטין עליו מ"ט איש לפי אכלו ומ"ש רבינו שאינם בני דעת ק"ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש ולטעם שנתן רבינו קשה דמהי תיתי דבעינן בפסח בן דעת וי"ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא"כ הוה מימעיט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטין עליו את הפסח משמע דס"ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא ע"כ. ואחרי המחילה מכבודו אלף אלפי פעמים לא צדקו דבריו דהא בפ' האשה אמרי' עלה דהך דקאמר ר' יוסי אפי' בפסח שני עושים חבורה כולה נשים דמהיכא תיתי ליה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ואפי' אשה אפי' פסח שני ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ע"כ. אלמא דמאיש ממעטינן ליה לקטן מכרת ודרשינן איש ולא קטן ואין עליך לומר מכרת מפיק ליה ולא מחובה דמשמע בגמרא דכל שאינו מחוייב כרת אין שוחטין עליו לעצמו דהא רבי יהודה מחטאו ישא האיש ההוא ולא האשה קאמר דאין שוחטין עליה בפני עצמה ובהא ליכא פלוגתא כלל, ותו קשה לי במה שהכריח דמאיש לא ממעטינן קטן דאי ממעטינן אף לטפלה דאימא אהני לה ככל חקת הפסח וכדקאמר הכא בגמ' לר' יהודה א"כ מאי קושיא ולר' יוסי נמי אפשר דאהני ליה להא במכסת נפשות. תו קשה במאי דכתב דמהיכא תיתי דבעינן בן דעת גבי פסח וזה פשוט דבכל המצות בעינן בן דעת ואדרבא התוס' שם אמרו תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו קטן שחייב במצות דודאי אינו בן דעת. ויותר נ"ל בדברי רבינו דה"ק אין עושין מהם חבורה והטעם לפי שאינם בן דעת וכיון שאינם בני דעת ודאי לא מיחייבי כרת וכיון דלא מיחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ועוד אפשר שהוקשה לו קושית התוס'. ובאמת שעיקר קושית הגמ' צריכה נגר דקאמר דהאיש למעוטי קטן מכרת והתינח בפסח שני דכתיב ביה עונו ישא וגו' בפסח ראשון מאי איכא למימר ותו כל הני קראי דבמכסת נפשות ודכוותיה מאי קא עבדי להו. וראיתי גירסא בספר הילקוט שאמרו בה דבמכסת נפשות דראשון לאתויי נשים ולכאורה קשה דהא כיון דנשים חייבות בראשון א"כ קושטא דמילתא דאיצטריך דאין עונשין מן הדין וק"ל אבל באמת שאינו נ"ל עיקר כדברי רבינו ואין השכל מחייב אלא כדברי הראב"ד ורש"י יע"ש: ודע דקאמר בפ"ק דבתרא דאית דינא דגוד או איגוד גבי ההיא דולא את הטרקלין כו' ומקשינן עלה דהא הכא קאמר דכותב לו גט שחרור מפני תיקון העולם משמע מפני תיקון העולם אין מפני גוד או איגוד לא ומשני שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא ופירש"י ה"ג שאני הכא דאיגוד איכא גוד ליכא העבד רוצה לקנות אבל אינו אומר קנה לי חלקי שאין דמים לבן חורין ע"כ. ונ"ל לדייק במ"ש ה"ג שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא דיראה שבא למעוטי גירסא שהיא איפכא שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא והיתה הכוונה על פי מה שכתבו התוס' שם וז"ל וא"ת שאני הכי שאין העבד נותן דמים מיד אלא כותב שטר על דמיו וי"ל דמשמע דלא יבטל כו' ע"כ, ומטעם זה היינו גורסים כן לזה כתב רש"י דאיגוד איכא שהעבד רוצה לקנות אבל הוא אין לו מעות וכו' זה נ"ל לפרש. ובעיקר קושית הגמ' קשה דמאי מקשה דאדרבא תקנת פריה ורביה איצטריך לשלא יאמר לו אקנה השאר האחר דאפי' כי קני אינו מותר לבא בקהל וע"ש ובההיא סוגיא דחגיגה ומאי דכתבו התוס' עלה צריכין נגר ומאי דק"ל בגוה טובא היינו למאי איצטריך קרא דזכורך לישתוק מיניה ומאי דקאמר ולא אדון אחר בהכרח ודאי דעבדים פטורים דהא ודאי יש להם אדון אחר וכיון שכן ודאי נשים פטורות ומיהו הך לאו קושיא היא דאי לאו קרא דכל זכורך אוקימנא לקרא דאת פני האדון בעבדים גמורים דהך לא מיקרו אדון כו' ומאי דקאמר לישא שפחה אינו יכול כתבו בתוס' דכיון דאמרינן הכל מודים בעבד שאין לו יחס ודאי לא מקיים פריה ורביה. ומיהו אפשר לדחות ודאי דדוקא כשהורתו כשהוא עבד אבל כשהורתו כשהוא בן חורין לא אע"ג דשפחה ולדה כמוה. ומיהו בירושלמי פ' כיצד אמרו הרי הוא כבנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ופירש הריטב"א ז"ל דמיקרי בנו וקאמר חוץ מהבא מן השפחה ואפשר דהבא על השפחה לא שייך בתרייהו ומיהו נראה לפרש לפריה ורביה דה"ק אפי' לפריה ורביה. וראיתי בשלטי הגבורים פ' הבע"י שכתב צ"ע אם הוליד בן ממזר אם הבכור נוטל ירושה כו' ולא ידעתי מהו דמכיון שכתבו הטור ורבינו דבכור ממזר הוי כבכור אם כן פשיטא ודאי שהבא אחריו אינו בכור כלל. וראיתי בירושלמי של פסחים שאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש אשה אין קדושיו קדושין דכוותה מי שחציו בן חורין שגירש אין גירושיו גירושין שמואל אמר גירושיו גירושין אתיא דשמואל כי הא דר' יהודה דתנינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ע"כ. ולא ידעתי מהו דכיון דקדושין לא תפסי בה גירושין היכי משכחת להו הא אין קדושין מעיקרא. ונ"ל לומר כגון שקדש חציה שפחה וחציה בת חורין דאפשר דהתם תפסי קדושין מכיון דבת מיניה היא. וסבור הייתי לומר שאין הכוונה אם גירש את אשתו אלא כי ההיא דאמרי' בשלהי המביא תניין אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כו' אבל מן הירושלמי דבפ' השולח אינה נראה כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחו בגמרא דידן דקאמר קדש עבד ביום של רבו הרי אין קדושין תופסין בה ביום שלו הרי קדושין תופסין ומיהו מאי דמדמי לה לדשמואל כר"י לא ברירא לי ודאי דא"כ מ"ש קדושין מגירושין ובפ' הנחנקין קא מפרש טעמא דר' יהודה משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועוד אאריך בס"ד וע"ש ובפ' החובל יע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף