משך חכמה/ויקרא/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה ויקרא ד

ג

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. בתרגום יונתן למקרב קרבן חובת עמיה דלא כהלכתא. הביאור הוא עפ"י דברי המד"ר וארא פ' ח' אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד' אם יטמין אדם עצמו לעו"ג אני מראהו לבריות, הוא לפי שנאמר ארור אשר כו' ושם בסתר. והנה באמת הוא לפלא אשר כהן משיח ששואל בהוראת אורים ותומים יטעה בהוראה ויעשו אחרים על פיו בדבר שזדונו כרת, הלא רגלי חסידיו ישמור, אך הסיבה הוא אם הכהן המשיח אינו מקריב הקרבנות של יום הכפורים לפני ולפנים כהלכתם, אשר שם אין איש יודע, כאשר הרבו לפלפל בגיטין דף נ"ד, אם אמר דפיגל אי מהימן משום דבידו יעו"ש, אז הקב"ה מכשילו בהוראה והכל יודעין שהוא עצמו צריך לכפרה ולא כפר על העם, וזה הסיבה בשביל לאשמת העם. ובזה מיושב מה שכתוב גבי פר כהן משיח את פני פרוכת הקדש, ובפר של צבור לא כתוב הקדש, דמרמז דבזה נתכפר גם מה שקלקל בבואו אל הקדש לפני ולפנים שנאמר שם וכל אדם לא יהיה כו' לכפר בקדש עד צאתו ודו"ק.

והנה בכהן המשיח לא כתוב ונודעה החטאת כו' משום דכהן משיח חייב בהוראת עצמו בשוגג בהוראה, וא"כ יכול להיות כשאחר כך הורו הסנהדרין שהן רבים אצלו שהוא שגג בהוראה צריך להביא קרבן אעפ"י שהוא אומר עדיין שלא חטא והדין כן, מ"מ יחיד ורבים הלכה כרבים ומוכרח לפסוק כרבים וא"כ לא נודע אליו החטאת ודו"ק.

הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. דע כי המושכל כי בעבירה ידוע צריך להכיר החוטא שהוא חטא ולהתחרט ולפרסם חטאו ואינו מן הנימוס שהוא יכפר על עצמו, ולכן לא כתב בכהן משיח וכפר עליו או וכפר בעדו, שלא יאות שהחוטא יכפר על עצמו רק למעלת הכהן המשיח וקדושתו אם יתפרסם חטאו יהי' סיבה לאשמת העם שיאשמו במזיד ויבואו מקל לחמור, לכן צותה התורה להסתיר חטאו ולבלי לפרסם ולא כתב ואשם או הודע וצותה תורה שמצותו שהכהן המשיח בעצמו יביא הדם להיכל ויתן מתן שבע ועל קרנות מזבח הזהב כדי שלא יתפרסם חטאו והעם לא יאשמו ודו"ק.

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. פירוש דשגגת כהן עולה זדון אצל העם ושם שמים מתחלל זה יאמר שעשה בזדון ובאופן יותר גרוע כדרך ההמון להגדיל החסרון בקדוש ד', לכן כתב גבי' ונתן כו' על קרנות מזבח קטורת הסמים שבזה נכלל הכפרה על לשון הרע שנאמר על שגגתו ועל זה מכפר קטורת יבוא דבר שבחשאי ויכפר כו' ודו"ק.

ה

ולקח מדם הפר. בתו"כ דם מהפר יקבלנו. הנה קבלת הדם כתוב גבי פר, לכן בדברי הימים ב' כ"ט וישחטו הבקר ויקבלו הכהנים את הדם משום דעיקר קבלה בפר כתיבא יעו"ש.

אמר רבי הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר שהי' כבר. מה נפלא ועמוק הדבר כי התורה כתבה דין קבלה בפר שנאמר ולקח מדם הפר זה קבלה והביא אותו כו' זה הולכה, ובפר העדה לא כתוב דין דקבלה רק הולכה לבד והביא כו' מדם הפר ולכן לא כתבה התורה בפר העדה תמים רק פר בן בקר לבד דבכל חטאות קבועים כתוב תמים לבד מפר העדה והוא לגלות על זה הדרש דבקבלה בעי שיהא תמים ובהולכה כשר אף אם נשתייר כזית יעו"ש. לכן בקבלה בפר המשיח כתוב מדם הפר שהי' כבר דכתיב בי' תמים הוא תמים ולא בעל מום, אבל בפר העדה כתוב רק הולכה והביא מדם הפר ובהולכה לא בעינן שיהא תמים, לכן לא כתב קרא מקודם תמים שלא נאמר הפר האמור למעלה באותו ענין שיהא תמים בהולכה ודו"ק היטב. והא דיליף רב דצריך שיקבל כל דם הפר למצוה דכתיב ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד כו' אם אינו ענין לשפיכת שירים תניהו ענין לקבלה. הוא עומק הפשט, דאם נאמר דעל מותר הדם שנשתייר ממה שהביא הי' צ"ל כתוב ואת כל הדם כמו שכתוב בפר העדה ועל כרחין דעל כל דם הפר אמר שישפוך על יסוד, ואם נאמר דלא קבל כל הדם אם כן הא נפקא לן מקראי דשירים שבצואר בהמה נעשין דחויין לכו"ע, יעוין שם דף ל"ד ע"ב, ועל כרחין דמיירי שכבר נתקבל כל דם הפר בכלי ולכן ישפך הדם שנתקבל בכלי קודם הזיה ליסוד, הרי דמצוה לקבל כל דם הפר בכלי רק לעכב אינו מעכב וסגי אף אם קבל מקצת. ולכן אמר דם הפר בה"י, הוא תמים האמור בענין שבשעת קבלה בעי שיהא תמים למצוה ואומר ואת כל דם שנתקבל בכלי כשהי' פר תמים ישפוך כו' ודו"ק. ובזה אני מפרש הך דאמרו פ"ק דחולין דף י"ז שלש פגימות הן כדי כו' פגימת עצם כו' בבכור כו', פגימת מום בקדשים דנדחקו רש"י ורגמ"ה בזה. והפשוט דקאי על מום שנעשה אחר השחיטה קודם קבלה שפסול הזבח ודו"ק בכ"ז היטב.

ו

וטבל הכהן את אצבעו לא המספג פירוש לפי שמא יחוס שלא יתלכלך הפרוכת מן הדמים וכמו דאמרו ביומא י"ז ובירושלמי צריך ליגע לכן ישפוך מעט מן הדם למזרק ולא יטבול אצבעו רק יספג לכן כתב וטבל. וכן בפ' מצורע אף שהדם ג"כ שופך על כפו כתוב ונתן על תנוך ובשמן כתוב וטבל הכהן את אצבעו היינו משום דשירי הלוג נאכלין לכהנים לכן יחוס לבלי לצוק שמן הרבה על כפו כתוב וטבל שיהא שמן הרבה בתוך כפו ופשוט.

פני פרכת הקדש. ובפר העלם דבר של צבור לא כתיב הקדש ונראה דא"ש לפום מה דקיי"ל בסוף פרת חטאת דחובת יחיד לא קרב בבמה גדולה דכן סברי חכמים ור"מ לבד ר' יהודא וחובת צבור קרב בבמה גדולה, א"כ דוקא כשהיה הארון באהל מועד אז היה פר העלם של משיח, לכן רמז פרכת הקדש, שיש קדש, הוא הארון, שבשביל הפרכת הוא מכוסה ודו"ק.

ובזה א"ש מה דאמר בירושלמי מגילה פ"א הי"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים איכן הן נשרפין ע"ג קבר, פירוש דמקום טהור כתיב בפר של כהן משיח, ושם אינו נוהג בבמה גדולה, כן בהנך של צבור בפר של יוהכ"פ ופר העלם דבר נשרפין על מקום טמא כשהן באין בבמה גדולה ושם נשרפין על גבי מקום טמא, ודמשום זה כתב מקום טהור בפר משיח להראות דאינו נוהג רק באהמ"ע שהבמות אסורין דשם איכא פר כהן משיח, וזה דאמר מן מה כו' אלא פסחים, פירוש, דחטאת יחיד לא נהיג בבמה גדולה ודו"ק היטב. ולפ"ז מימות שחרבה שילה הלא בבמת נוב וגבעון לא הקריבו מחוסרי כפרה חטאותיהם, וא"כ זבה ויולדת לא היו טהורים לאכול קדשים, וא"כ פסח לא אכלו נשים, כן זבים ומצורעים לא היו יכולים ליטהר, וא"ש מה דכתיב במלכים ב' כ"ג כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים, ובדברי הימים כתוב מימי שמואל הרואה כי הנשים לא עשו הפסח ודו"ק.

והנה בסוף זבחים פליגי דחד אמר מנוחה ונחלה זו ירושלים, ופרש"י דבשילה היו הבמות מותרין יעו"ש, א"כ כי כתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה איש הישר בעיניו כו' קאי גם על שילה כדקא מסיים כי לא באתם אל המנוחה כו' וא"כ באהל מועד שבשילה לא היו קרבין ליחיד חובות כמו חטאות ואשמות, וכן נזירות אפילו עולות ושלמים לרבנן הוי חובה כמו חטאת (דבזה פליגי ר"מ ורבנן) א"כ א"ש מה שאמרה חנה ומורא לא יעלה על ראשו, אע"פ שנזיר עולם היה שמואל, משום דאין לו מקום איפה להקריב קרבן נזירות דנזיר עולם הכביד שערו מגלח ומביא קרבן כדתנן פ"ק דנזיר, ור' יוסי סבר דבשחוטי חוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח, דסבר דבבמה טעון מזבח, והא דכתיב במנוח ויעל על הצור הוא משום דהוראת שעה הוי, פירוש דכמו דמסיק בדף קי"ט למ"ד דבשילה היו הבמות אסורין מאי ויקח מנוח הוראת שעה הוי לכן לא הקריב על המזבח כדי שלא לטעות דבמות מותרין, וכיון דר' יוסי סבר דבבמות היו אסורין בעת שהיה משכן שילה לכן פליג על ר' נהוראי בסוף נזיר והלא אין מורא אלא של בשר ודם וכו', דאל"כ הלא הכביד שערו מיקל בתער, ובפרט לר' יוסי גופיה דהכביד שערו הוא מערב שבת לע"ש עד דפריך בפ"ק דנזיר דף ה' מאי איכא בין הוא לשאר אחוהי וכל נזיר עולם כן הוא כמו דפירש המשל"מ, ומה שמנוח שמע לדבריו להקריב בחוץ אעפ"י שלא ידע כי מלאך הוא, הוא מפני שהתפלל לד' יבוא נא כו' ובא להורות להם מה לעשות הלא נביא הוא לכן הקריב על פיו. ודו"ק היטב בכ"ז. ועיין ירושלמי תענית רפ"ב טעם על מה דכתב כאן פרכת הקודש משום דכל מקום שאין משיח אין ארון, ועיין בק"ע שם.

ז

ונתן כו' על כו' מזבח קטרת הסמים כו'. דהדין דפר כהן משיח קודם לפר העלם דבר של צבור (הוריות י"ג) לכן הוה אמינא דפר כהן משיח קודם לקטרת, לכן קמ"ל דקטרת שהן תדיר קודמין לפר כהן משיח ויקריב קודם הקטרת בהיכל ואח"ז זריקת דם הפר ואע"ג דמזה על הפרכת והוי כמקודש טפי ודו"ק.

על קרנות מזבח קטורת. ובפר העדה כתוב קרנת חסר. והנך דגבי חטאות החיצונות דריש בפרק בית שמאי. והנראה דבמתנות מזבח הפנימי אמר ביומא דמקיף ברגל ומקיף ביד יעוי' ירושלמי שם, לכן כתוב קרנות מלא להורות דרשאי להקיף ברגל וליתן על כל קרן כשהוא עומד אצלו וכל המתנות נפרדין, וכתוב קרנת חסר להורות דרשאי להקיף ביד ועומד אצל קרן אחד ונותן בידו על השאר וכמו דאמרו שם כולא מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי ודו"ק. ולפי מה דבזבחים דף נ"ג פליגי אם חודה או אמה לכאן ולכאן יש להאריך בזה ואכ"מ. ודו"ק.

ח

ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו. בכולהו הקטרת אימורין כתיב יסיר, לבד בפר העלם דבר של כהן ושל צבור, והוא, דהאימורין הם דבר נפרד לעצמו ואינו כמו הרמת הקומץ והרמת תרומה, ששם רק חלק מהכל משא"כ כאן הוא דבר נפרד לפני עצמו, ולכן בהקרבנות דהוא סוג אחר דזה לשריפה למזבח, וזה לאכילה דאדם כתיב יסיר, משא"כ בהנשרפים, דכולהו נשרפין באש רק זה על המזבח וזה בבית הדשן, כתיב ירים לשון הרמת מעלה דהוא סוג אחד, רק דמרומם במעלתו שנשרף ע"ג המזבח ונכון.

ובתו"כ, ואת כל חלב פר החטאת לרבות שעיר ע"א. הרי איתרבי בהדיא למתן אישים עם יותרת הכבד ושתי כליות דוגמת פר כהן משיח. וצע"ג לפ"ז ליישב סוגית הגמרא זבחים דף מ"א ע"א שנויא דרב פפא משום דבעי לאגמורי יותרת הכבד לשעירי עו"ג ופר העלם של דבר בגופיה לא כתיבא כו', והא לענין הקטרה גמר מפר כהן משיח גופיה. וכפי הנראה בסוגיא תמן דהך דתו"כ קאי אם דרשינן פר זה פר יוה"כ ודלא כתנא דר' ישמעאל. אבל תימה דתמן דף מ"ט דרש רבא מכאשר יורם מזבח השלמים דפר כהן משיח לרבות יותרת הכבד בשעירי ע"ז ופירשו רש"י ותוספות דלתנא דבי ר"י קאי, וצ"ע דהא חזינא דהך תנא דתו"כ דריש לקמן לפר זה פר יוה"כ ודלא כר' ישמעאל, דריש מהך דהכא דמייתי החטאת לשעירי ע"ז. ותוספות הביאו ברייתא זו דף מ"א עיי"ש וצע"ג.

י

כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם. לפלא הלא כבר כתוב מפורש הכל ומה בא עוד ללמדנו. ועיין תו"כ וזבחים ריש פרק ב"ש. ולדעתי נראה דבכל חטאות החיצונות הנאכלות מקום חתך אסור, מפני שאסור לאכול מקום החתך, וחותך האימורים יותר, אבל כאן שנשרפת ס"ד אמינא שמקום חתך לא יהא קרב קמ"ל דגם כאן קרב, וכאשר יורם מזבח השלמים שחותך אף מקום חתך לגבוה. כנ"ל בס"ד. ואף כי רבותינו תוס' פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ט ע"א) ד"ה לא נצרכה אלא למקום חתך כתבו להיפך, הנלע"ד כתבתי ודו"ק.

עוד י"ל, דיעוין בתשב"ץ חקירה ארוכה איך היו עושין בקדשים בבדיקות הריאה וכיו"ב, ולכן אמר דחשש טרפה סד"א דרק בעולה דנקטר כולו למזבח, אבל בפר כהן משיח דהנקטר למזבח הוא חלב דבל"ז אסור להדיוט ולית ביה משום ממשקה ישראל [עיין ריש פרק ג"ה מידי דהוי אחלב ודם איכא כליות ויותרת הכבד דנאכלין ונקטרין] והמותר נשרף סד"א דלא יקפיד לבדוק אחרי חשש טרפות, לכן אמר כאשר יוסר מעל חלב זבח השלמים, דשם נאכל להדיוט ובודאי דטרפה לא תאכלו ובעי למבדק הריאה וכיו"ב מידי דשכיח בה טרפות ודו"ק. ואפשר לומר דבא ללמדנו דטרפה ודאית אסור בה, דסד"א בחטאת הנשרפת דחלב ודם [ואליה ליכא בשור] בלא זה אסירי להדיוט, ואפ"ה שריין לגבוה דמצותן בכך, אין בזה משום הקריבהו נא לפחתך, דהשאר נשרפין, דבעולה פשיטא דאסור דכיון דלהדיוט מתסר מתסרא לגבוה דהקריבהו לפחתך. ויעוין רש"י חולין כ"ג ד"ה בבהמה, לכן אמר כאשר יורם משור זבח השלמים דטרפה אסור להדיוט לאכילה כן הכא. ועיין בפ"ק דמנחות ילפותות על טרפה. ואכמ"ל. ודו"ק בכ"ז.

יב

והוציא את כל הפר כו'. בפרק נגמר הדין דריש רב אשי במקלל הוצא למחנה אחת כו', ופריך לדידך כל הנך הוציא דכתיב בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו. ויתכן דדריש לדאמר בפרק כיצד צולין דהוצאה כתיב כשבת עד שינוח, וכל זמן דלא נח אינו מטמא בגדים רק בנגררין, לכן כתיב הוצאה שינוח, משא"כ גבי מקלל. לכן אמר קשיא דכל קשיא יש לה תירוץ ודו"ק.

הנה בכהן משיח לגודל קדושתו והוא בא לחטא שגגתו עולה זדון והוא לאשמת העם, לכן צותה התורה שכיון שהי' חלול השם לכן צריך לפרסם חטאו והוציאו הפר חוץ לשלש מחנות, מפני שלאחר שהביא כפרתו ושב ידעו הכל ששב ברבים והביא כפרתו. אכן בצבור שהן עשו עפ"י הוראת ב"ד ג"כ צריך להוציא הפר חוץ לשלש מחנות אע"ג דתורה צותה חטאת במקום עולה שלא לבייש עוברי עבירה (סוטה לא), מפני שאינו דומה בזיון של יחיד בפני רבים לבזיון רבים בפני רבים (ירושלמי מגילה פרק ד' הל' י"א יעו"ש) לכן אמר והוציא את הפר כו', הפר הראשון אע"ג דחטאם אינו גדול כל כך שיביישו אותם, רק שחטאת הקהל הוא ואין בזיון גדול לפרסם חטא רבים בפני רבים ודו"ק.

יד

ונודעה החטאת אשר חטאו כו'. פירוש שאין חייבין אלא בהוראה בשגגה, בודאי יתודע להם מן ההוראה, אבל נשיא ויחיד שחטאם בשגגת מעשה, מצויר שלא יתודע אליו חטאו ויהיה אשם, או יכול להיות כי יתודע אליו חטאתו והבן.

בפרשת חטאת כתיב בכולהו תמים תמימה לבד מגבי פר העדה וקרבן עולה ויורד. נראה דבכל מקום דכתיב ולקח מדם שזהו קבלת הדם כתיב תמים להורות דצריך שיהיה תמים בשעת קבלה דצורם אוזן קודם שיקבל הדם פסול דכתיב הפר (זבחים כ"ה), אבל בהנך לא כתיב קבלה לכן לא כתיב תמים ודו"ק. הנה בכולהו פרשתא דחטאת נאמר כאשר יוסר, כאשר יורם מזבח השלמים, לבד בקרבן העדה, משום שצבור אינן מקריבין שלמי נדבה ולא שלמי חובה, רק בעצרת מקריבין שלמים ושם הוי כבשים וכאן שור, ואי דלכתוב מזבח השלמים ולא משור זבח השלמים הוי אמינא דדוחה השבת וטומאה כמו שלמי עצרת הואיל והוא קרבן צבור לכן כתיב רק גבי פר כהן משיח משור זבח השלמים דאיהו מקריב שלמי נדבה פרים.

וזהו כונת התו"כ, אי מה זבחי שלמי צבור דוחין השבת כו' אף זה ידחה השבת ת"ל משור לשלמי שור הקשתיו כו'. ופירושו דגבי כהן משיח לא הוה אמינא דידחו השבת דהוא יחיד, רק צבור אי הוי כתב מזבח השלמים הו"א דדוחין שבת דבדידהו ליכא שום שלמים רק שלמי עצרת לכן כתב משור, דזה דוקא ביחיד אבל בצבור ליכא שור שלמים. ויעוין פירוש ראב"ד ודו"ק. או דהוי אמינא דקרב גם האליה כמו בכבשי צבור וזה כוון הת"ק.

כא

חטאת הקהל הוא, אשר נשיא יחטא. הענין שהכהן המשיח הוא הנכנס לפני ולפנים, הוא האיש אשר יבקשו תורה מפיו במשפט האורים ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו, הנה שגגתו הוא עולה זדון כי העם לא יחשבו אותו לשגגה או טועה, או מתאותו ודמיונו, כי קדוש יקראו לו וכל היוצא מפיו קדוש הוא להם, לכן אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, זהו חטא שלו לזדון העם, אבל נשיא אף כי ימשול ברוחו או בחרבו, בכ"ז לא יטו העם אחריו, כי לגודל הרחבת דעת המלך הוא נקל להכשל יותר מאחד העם. לכן הזהירתו תורה יותר על דברים המרחיבים דעתו ומרימים לבבו שלא יכשל, כי הוא עלול לזה יותר מאחד ההמונים. ולכן אמרו ז"ל בירושלמי שקלים שאין מושחין כהנים למלכים, וזהו שיסירו דעתו מהדבק באלקיו ורוממות לבבו יסיר מאתו פחד אלקים, או כי ישגה ינהגו כמוהו כל ב"י אשר יקראו קדוש לו באשר יהיה המכפר והמרצה ישראל לאבינו שבשמים. ואולם מצאנו כי לפעמים אשר בנ"י היו חוטאים נכשל המלך, כמו בדוד שנכשל במנין ישראל ויאשיה בהמרותו פי ירמיה וכן כמה, לכן אמר חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא, שחטאם גורם לזה אשר הנשיא יחטא, כי אם הקהל דבוקים באלקים אז גם הנשיא ישמור צעדיו להיות נקי מישראל ולא יסירו אימתו מפניהם ודו"ק.

ובתו"כ חטאת שיהיו כל מעשיו לשם חטאת, הוא, פרט לששרפו שלא לשמו. לענ"ד פירושו, דאם כי כל מעשיו לשם חטאת, הוא פרט לששרפו שלא לשמו, היינו שאין שרפתה צריך לשם חטאת. והילפותא הוא כמו דדריש גבי עולת העוף כן דריש הכא, היינו שהויתו יהיה לשמו, לא כשנשרף ונעשה אפר ודו"ק. ובתוס' דף ח' ע"ב סד"ה הנך הגירסא ששחטו שלא לשמו וכו' יעו"ש ודו"ק.

כב

אשר נשיא יחטא וכו', חטאת הוא. מכאן יליף ריש זבחים שאם שחטו שלא לשמו פסול. וטעמא בעי מדוע כתבה תורה זה דוקא גבי שעיר נשיא. והנ"ל עפ"י מה שאמרו בסוטה דף ל"ב שמפני זה כתבה תורה במקום אשר ישחטו העולה שם תשחט החטאת כדי שלא לבייש עוברי עבירה שיאמרו שזאת עולה ופריך הא עולה זכר וחטאת נקבה ומשני איכא אליה דקא מכסיא, ופריך והא איכא שעירה ומשני כיון דמצי מייתי כשבה ומייתי שעירה איהו קא מכסיף נפשיה, ולפ"ז גבי נשיא חסה התורה על כבודו וצותה שיביא שעיר זכר שיסברו שעולה הוא, מפני שכבודו כבוד העם כולו, ולכן כיון שסד"א שהתורה חששה שישחט במקום העולה ויהא זכר כדין עולה שלא ידעו הבריות שחטאת הוא סד"א שישחט לשם עולה כדי להחזיק לכל הבריות שעולה הוא, לכן קמ"ל חטאת הוא שאם שנה פסול וצריכה להשחט לשם חטאת דוקא ודו"ק.

כג

או הודע אליו חטאתו בגמ' כריתות דף כ"ו דכתוב ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור כו' מה ליחיד שכל קרבנו נקבה [בעי ידיעה ודאית שכן קל הוא שכל קרבנו נקבה רש"י]. ותמוה מאי קולא הואי. ועיין ב"ש. והנראה עפ"י דברי הגמ' סוטה שכן שלא לבייש עוברי עבירה כתוב במקום אשר ישחטו העולה ישחטו החטאת והא איכא כשבה נקבה ועולה זכר משום דמכסיא באלי' איהו קא מכסיף אנפשי' כו' כו' לכן כיון שקרבנו נקבה אם מכסיף אנפשי' הוי לי' כפרה טפי על פי בזיונו, לכן בצבור אמרה תורה דאינן רשאין לבייש הצבור וקרבנן בכ"מ זכרים א"כ במקום דבזיונו הוי לי' כפרה לכן בעי ידיעה ודאית דבלא ידיעה ודאית שחטא לא מכספי אנפשיהו וזה פירוש הפרכה ודו"ק.

כריתות דף כ"ו למה דכתבה רחמנא ידיעה גבי נשיא כו', תניהו ענין להיכא דמתיידע ליה בתר יום הכפורים דמייתי חטאת. נראה טעם דכתבה רחמנא זה גבי נשיא דחברייא אמרו בירושלמי הוריות פ"ג דר"ש פוטר בחטא עד שלא נתמנה וידע משנתמנה דהגדולה מכפרת, לכן כתב דיוהכ"פ אינו מכפר מחיוב החטאת ודו"ק.

כד

וסמך ידו על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי ר' יודא ר"ש אומר כו'. נראה משום, דר' יודא לטעמי' בריש הוריות, דשבט שעשה בהוראת בית דינו הוי כמו קהל להביא קרבן פר העלם דבר, ולכן אם השעירים, שהביאו הנשיאים אם הי' לכפר בעד שבטים, הוי שבט ונשיא שלו כמו צבור ואין סמיכה בקרבן צבור, לכן קמ"ל, דבעו סמיכה, דהי' רק קרבן יחיד, אבל ר' שמעון פליג שם, דשבט אחד בהוראת ב"ד דין יחיד להם ומביאים כבשה ושעירה לכל חד, א"כ נשיא שבט, שהביא על שבטו תמיד הוי יחיד ולא צריך קרא לרבוי סמיכה. ודו"ק.

תו"כ ושחט אותו ולא תמורתו ושחט אותה ולא חליפתה כו' ולא תמורתה יעו"ש. נראה משום דר"ש מיירי בה ור"ש בחד מקום גמיר ופירשו בתוס' זבחים דף קי"ב דלר' שמעון בחטאת זכר דלית בי' ולד ג"כ תמורתו אינה מתה רק רועה, לכן אמר על שעיר נשיא ושחט אותו ולא תמורתו, שרועה ועל ושחט אותה דגבי כשבה יחיד נקבה נקיט ולא תמורתה שהיא מתה ועיין ק"א ודו"ק.

כו

וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו. בתו"כ וכפר עליו שתהא כפרה לשמו, שלא יכפר לשנים כאחד, שיהא כהן מכפר ע"י עצמו. עיין קרבן אהרן שנדחק. והאמת כהגר"א דדריש תלתא עליו דכתיבי בחטאת, בנשיא ובשעירה וכבשה. וראה איך הדרשות באו על מקומם, כי נשיא הוא שאין על גביו אלא ד' אלקיו וא"כ אחד הוא ע"כ מדרש ללשמו וקמ"ל מלתא חדתא, דעליו דומיא דידיה, דאם שחט על מי שמחויב חטאת פסול, הא אם שחט על מחויב עולה כשרה דמינו מחריב שלא במינו אינו מחריב בה (זבחים דף ג') וקמ"ל דאף אם ישחט שלא לשמו, הרי חבירו מחויב שעירה והוא שעיר, בכ"ז כיון דאחד הוא, היינו שם חטאת מקרי שנוי בעלים ופסול ודו"ק. והך וכפר עליו דשעירה שלא יכפר לשנים, וכפר עליו דכבש על כהן עצמו והכי דריש לה וכפר עליו גופיה הכהן ודריש על חטאתו גופיה, אשר חטא בעצמו, או דריש כמו היקשא מעל חטאתו אשר חטא דכהן משיח [בע"ז הוא כהדיוט ותמן הוא מקריב דו"ק]. ובזה מתורץ הברייתא לקמן פרק י"א פסקא ג' וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאתו, דלא יליף מוכפר על חטאתו דגבי כבשה, משום דכאן כתיב דרשא דעליו לשמו, לכן דריש מחטאתו דגבי נשיא ג"כ על שנוי קדש ושנוי בעלים כמפורש בזבחים ה' חטאת חטאתו, אבל על חטאתו דגבי כבשה הוא פירוש וכפר עליו הכהן, היינו על חטאתו אשר חטא, פירוש חטא עצמו של המקריב דכהן מכפר ע"י עצמו, ומחטאתו דגבי קרבן עולה ויורד לא דריש, דהא איצטריך להך דדריש בפרשה י' פסקא ט' דהפריש לכשבה והעני יביא ממנה עוף, ולא מצי למכתב מחטאת סתם, דתמן בנשיא שפיר דריש, אבל כאן דוקא שהפריש מעות לחטאתו מביא ממנה עוף, ולא קאי כלל אזריקה כמו בהנך וכפר, רק אכללות כפרה דמביא מהבהמה עוף. ומסולק מה שנתקשו תוס' זבחים דף ה' ע"ב והק"א שם. ודו"ק בכ"ז וברור.

כז

ואם נפש אחת תחטא וכו'. בתו"כ נפש כי תחטא אחת תחטא, בעשותה תחטא הרי אלו מעוטים העושה עפ"י עצמו חייב ולא העושה עפ"י הוראת ב"ד כיצד הורו ב"ד כו' בין שעשו ועשה עמהם וכו' ובין שלא עשו ועשה, יכול יהיה חייב ת"ל נפש כי תחטא אחת תחטא כו' הרי אלו מעוטים. כל גבר עין לו יראה כי דריש הנך שלשה מעוטים לג' גוני, חדא לעשו ועשה עמהן, וחדא לעשו ועשה אחריהן, ומבעשותה דריש שלא עשו ועשה, ומכולן ילפינן העושה עפ"י ב"ד פטור, ועושה מקצתה דריש מבעשותה אחת לקמן פסקא ט'. וזה ברור. [ואח"ז רב מצאתי כן בפירוש ראב"ד]. וכן מוכח ריש הוריות יעו"ש. והגמרא בשבת פרק המצניע דריש הכי נפש אחת תחטא אחת בעשותה אחת. [וגרסת הגמרא משובשת ונשתבשה מהך דתו"כ]. וזה דקאמר הגמרא וחד לעשה בהוראת ב"ד, היינו נפש אחת. ואם שגיתי ד' יכפר. ומהך דקאמר ור"ש מוסיף מוכח כדברי התוספות שם ודו"ק.

מעם הארץ וכו'. בתו"כ, ת"ל עם הארץ אפילו רובו או כולו. לכאורה נראה לפרש דדריש כמו דדריש לעיל פרשה ג' מדם הפר מן הפר יקבל וכפי מה שפרשו הגמרא בזבחים ויומא, דדריש כמו דם מהפר יקבלנו עיי"ש, הכא נמי דריש עם מהארץ, היינו כל ישראל. אולם באמת נראה דרשת רז"ל מפורש בפסוק בהדיא, דעפ"י דרכי הלשון היה צ"ל ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא בשגגה, ולמה כתב תחטא בשגגה מעם הארץ, ע"כ לומר שהחילוק דהתם הוה השגגה מעיני העדה (היינו סנהדרין שהורו להם) והכא הוה שגגה מעם הארץ, היינו שעשו בשגגה של מעשה ולא בהוראת ב"ד, וא"כ בזה תלי העיקר אם שגגת מעשה יהיה העושה מי שיעשה אפילו צבור. ופשוט ודו"ק.

כח

שעירת עזים תמימה נקבה. לפלא דבכל התורה כתוב זכר תמים נקבה תמימה וכאן כתוב תמימה נקבה. ואולי יתכן דאשכחן בתמורה דף כ"ה ודף י"א השוחט החטאת ומצא בה בן ד' חי (יעו"ש בתוספות דרק בשעירה יכול להיות לא בכבשה דאינה יולדת תוך שנתה) והוה"ד בן חמש חי דנאכל ליום ולילה כו' ואי הוה כתב נקבה תמימה סד"א דכולה צריכה להיות נקבה אבל אם בתוכה זכר או דהאם ג"כ פסולה או דהולד פסול, לכן תני תמימה ואח"כ נקבה דיכול להיות בתוכה זכר וכשרים ודו"ק.

ל

ואת כל דמה ישפוך ולמעלה הו"א ואת דמו ישפוך מכאן אמרו כו' יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע כו' ת"ל ואת דמו ישפוך כו' והן נשפכין לאמה. הנה לפי מה שבארנו שאינו מן הנימוס שבמקום שיושיט אצבעו יושיט שם חבירו אצבעו, אם כן אין דרך שיקבל בשני כוסות את הדם רק בשני כהנים שירצו לזכות במצוה ויקבלו בשני כוסות למען שכל אחד יתן מתנה מכוסו ע"ג המזבח. ובשעיר נשיא שהקפידה תורה על כבודו דנשיא ואמרה שיביא שעיר כדי שיסברו שהוא עולה ושוחט אותה במקום העולה וזה בשחיטה, אבל בזריקה הלא דם עולה למטה ודם חטאת מלמעלה ולאו יקרי' דנשיא שיתעסקו בו כהנים הרבה ומוכרח כהן אחד ליתן כל המתנות, אם כן כי קבלו בכוסות הרבה צריך כהן אחד ליתן כל המתנות מכוס אחד ושאר הכוסות ישפוך לאמה למען לא יזרקו הרבה כהנים ולא יופחת כבודו דנשיא, לכן בנשיא כתוב ואת דמו ישפוך וכל הדם שנשתיירו בכוסות האחרים ישפכו לאמה ודו"ק. ויעוי' סוטה ל"א והא דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע ואם כן אם יזרקו כהנים הרבה מיכסף ועל כרחך כהן אחד הוא דזריק ודו"ק.

לא

לריח ניחוח. בחטאת שעירה כתיב ריח ניחוח הוא כדי לקיים מה שאמרו סוטה ל"ב במקום אשר ישחטו העולה כו' שלא לבייש את עוברי עבירה, והא איכא חטאת נקבה עולה זכר התם מכסיא באליה תינח כבשה שעירה מא"ל, איהו דקא מכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאתויי כבשה, לכן כיון שרוצה להתבייש ולהתכפר בלב גמור כתיב ריח ניחוח. ובשלמים אצל כבש לא כתיב ריח ניחוח, משום דאיהו מביא עצמו לידי חשד שיאמרו עליו בהקטרתו שהוא בעצם חטאת [מאן דלא חזי מקום שחיטתו ועוד דאיהו כשר גם בצפון], ומכסיא אליה, וכיון דאיהו מביא עצמו לידי חשד בחנם תו לא כתיב ריח ניחוח, וכמו שאמרו שאסור לעבור אחורי בהכ"נ בזמן שצבור מתפללין כו' ודו"ק. או דאין נחת רוח לפניו שלוקח האש מה שראוי לאכילת אדם וזה האליה ודו"ק. ומנחת בכורים לא כתיב ריח ניחוח משום דהוא בא מן השעורים דאינו מאכל אדם ולפיכך אין מחשבת פיגול ושלא לשמו פוסל בו כדאמר במנחות דף ו', וכשר אף אם בא במחשבת פסול ולא הקריבו אלא לצורך עצמן להתיר חדש לאכילה, ולכן אמר תקריב מנחת בכוריך שהיא כשרה אף אם לא הביאוה לרצון כדאמר בתו"כ יעו"ש, ולכן לא כתיב ריח ניחוח, והיא כמנחת סוטה בהקטרה ודו"ק בכ"ז. אח"ז ראיתי בברייתא דמס' כלה הנדפס בדפוס חדש ווילנא כתוב שאלו לר"מ מאי דכתיב אשה לריח ניחוח לד' לא ידע אתי שאיל ב"מ אמרו לו כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ופי' כמוש"ב דלכן כתוב במנחת העומר אשה לד' מפני שהן עושין שלא לשמה רק להתיר חדש, אבל בכל המנחות כתוב אשה לריח נחוח וזה ברור וכמו שכונתי מדעתי תה"ל.

לב

ואם כבש יביא קרבנו לחטאת. בכבש כתיב לחטאת משום דאמרו דעדיפא טפי להביא בעזרה ולהקדישה משום דלא ליתי לידי תקלה, ולכן בפר וכבש דבני עבודה וגיזה נינהו מצוי תקלה [עיין תוספות סנהדרין פ'], ושור בר מלאכה הוי וכבש בר גיזה לכן מקדישו בעזרה. ולכן כתיב ושחט אותה לחטאת שיהא עושה אותן בשחיטה לחטאת, אבל שעירה שאין בו גיזה ועבודה מצי להקדיש אותה מקודם ותהא חטאת וכבר היא נודעה לחטאת, ולכן כתיב ושחט את החטאת, שכבר היא חטאת מקודם ודו"ק.

לג

ושחט אותה לחטאת. בזבחים ה' דריש אותה כי שחט שלא לשם חטאת פסולה, אבל אשם כי שחט שלא לשמו כשר יעו"ש. ונראה משום דאשם ליכא רק בכבש או איל לא בפר ולא בשעיר, לכן כתב זה דוקא בחטאת כבשה למעט אשם דג"כ בא מן הכבש ואינו בא נדבה ואפ"ה כשר בשלא לשמו אף כי אינו מרצה. ומדויק מה דמקשה ר"א דהא איכא פסח, דפסח בא מן העזים ג"כ, עיין דף יו"ד ע"ב ודו"ק.

לה

ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב. פירוש אף האליה. ולכן כתיב אשר יוסר, ובשעירה כתיב כאשר הוסר, משום כאשר הוסר מורה ענין מקריי וכאשר יוסר מורה ענין הווה תמידי. והנה שלמים מן העזים הוא קרבן שבא על צד הזדמנות לא בחיוב, לא כן כבש שלמים, הוא ענין הכרחי ותמידי, שבכל שנה בעצרת מקריבין צבור שלמים כבשים כתב כאשר יוסר וז"ב ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.