משנה ברורה/אורח חיים/תקנד
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דברים האסורים בתשעה באב
(א) אסור ברחיצה וכו' ואסור לקרות בתורה וכו'. ואסור בכל אלו הדברים (א) כל היום ואפילו בין השמשות (ב) עד צאת הכוכבים (ג) ואין מועיל לזה מה שיתפלל מעריב מקודם אך אותן ההולכים בין הנכרים ועוסקים במשא ומתן אחר חצות (ד) אותן מותרין לנעול [ועיין לקמן בסי"ז בהג"ה ובמ"ב] ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם:
(ב) הרעים. ורעות עכו"ם (ה) אסור לקרות. ועם התינוקות אסור ללמוד (ו) אף דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר לב התינוק (ז) ויש מאחרונים שסוברין דמותר ללמוד עם התינוק (ח) בדברים הרעים וכאן לא אסר אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא:
(ג) איכה. וכן אגדת החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר [לבוש]:
(ד) מגלחין. אע"ג דיש בו גם כמה דיני מנודה ומוחרם מ"מ מותר ללמוד אבל לישא וליתן בהלכה בודאי אסור [מ"א בשם מהרי"ל] וכעין זה כתב ג"כ הט"ז דאפילו במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו:
(ה) ע"י הרהור. אף דהרהור לאו כדבור דמי שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה ומה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו. ואסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולים להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו [אחרונים]:
(ו) ומותר לקרות כל סדר היום. דהיינו ק"ש וברכותיה וכל מה ששייך לברכת התפלה:
(ז) ופרשת הקרבנות ומשנת וכו'. דלא גרע כל זה ממה שקורין בתורה ומפטירין בנביא והכל מפני שהוא סדר היום ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד (ח) במנחה אע"ג דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שהוא דרך בקשה שרי ובפוזנא נוהגין לומר למחרתו של אמש ושל היום וכן נכון ומעמדות בודאי (ט) אין לומר ועיין לקמן סימן תקנ"ט ס"ד דאין לומר פטום הקטורת שאינו מסדר היום (י) וכ"ש שאין לומר סדר הקרבנות הכתוב בסוף סי' א' ומה שכתוב בשו"ע ופרשת הקרבנות היינו פרשת התמיד:
(ח) ומותר לחזור הפרשה בט"ב. היינו חזן הקורא (יא) מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא (יב) והיינו אפילו במנחה דאלו בשחרית פרשה כי תוליד פשיטא דמעין המאורע היא:
(ט) חיה כל שלשים יום. דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה וע"כ אף דלענין יוה"כ היא לאחר זיי"ן כשאר כל אדם כמש"כ בסימן תרי"ז כאן לענין ט"ב שהוא דרבנן לא גזרו במקום חולי ועיין בט"ז (יג) ובשארי אחרונים דאפילו ודאי אין בה סכנה וכן בחולי הכתוב לקמיה ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול מותר בט"ב ואף שמהרש"ל (יד) חולק על עיקר הכרעת השו"ע ודעתו דלענין זה שוה ט"ב ליוה"כ דאפילו אמרה צריכה אני לאכול כיון שהוא לאחר זיי"ן חייבת להתענות אם לא שהיא ג"כ קצת חולה (טו) הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול אכן כבר נהגו להתענות כמו שכתב הרמ"א כ"ז שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה לא תתענה בתוך ל' ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:
(י) חולה. חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב [מהרי"ל]:
(יא) שהוא צריך לאכול וכו'. ר"ל שהוא (טז) חלוש וחש בגופו אע"פ שאין בו סכנה מאכילין אותו:
(יב) אין צריכין אומד. כצ"ל. ואתרוייהו קאי וכן איתא (יז) בתורת האדם ובר"ן והכונה דא"צ לאמוד ולשער אם תבא לידי סכנה עי"ז שתתענה דאפילו אם אין בה סכנה כיון שהיא בכלל חולה א"צ להתענות. ועיין בליקוטי פר"ח שכתב דר"ל דמסתמא מאכילין אותה (יח) אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית להתענות דהיינו (יט) שראתה עצמה בריאה אז מחויבת להתענות:
(יג) ומיהו נוהגין להתענות וכו'. היינו (כ) אפילו אמרה צריכה אני לאכול ודוקא אחר שבעה (כא) אבל תוך שבעה אפילו אמרה אינו צריכה אין לה להתענות וכ"ש תוך ג' (כב) דבודאי אסור לה להתענות:
(יד) כל זמן שאין להם צער גדול וכו'. וה"ה אם היא קצת חולה וכנ"ל בסק"ט ואפילו לא אמרה צריכה אני. ועיין במ"א שכתב דאפילו במקום שנוהגין להחמיר בט"ב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות (כג) אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל:
(טו) שהיה לחוש לסכנה. ובאופן זה אסור לה להתענות:
(טז) והמיקל לא הפסיד. ומכ"ש באדם חלוש והוא חולה שאין בו סכנה אין כדאי להחמיר [ח"א]:
(יז) אבל בזמן הזה. ר"ל שנהגו הנשים לישב על טיפת דם שבעה נקיים דוקא ממילא אין הטבילה בזמנה ולמה תטבול דהרי מצות עונה לא יוכל לקיים בט"ב:
(יח) לא תטבול בו. אלא תרחוץ (כד) ותחוף עט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט קודם הטבילה דבעינן סמוך לחפיפה טבילה ולענין לבישת לבנים ט"ב עיין לעיל בסימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:
(יט) מותר לרחוץ להעביר וכו'. דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג ומטעם זה (כה) נשים המבשלות וצריכות לרחוץ הבשר אף דממילא רוחצת גם ידיה מותר:
(כ) ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג. וע"ש במ"ב מה שהעתקנו בשם האחרונים בזה ושייך גם לכאן:
(כא) נוטל אדם ידיו שחרית. משום רוח רעה השורה על הידים דהו"ל כמלוכלך בטיט ובצואה דמותר כ"כ הב"י בסי' תרי"ג וע"ש בביאור הגר"א שמפקפק על דין זה ולכן נ"ל שלא יברך ענט"י בשחרית אחר הנטילה רק אחר שעשה צרכיו יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ואז יברך ענט"י משום תפלה ועיין בספר מטה יהודא שכתב דמותר לרחוץ ידיו אף לתפלת המנחה דהוי כמקבל פני השכינה וכטבילת מצוה שהתירו:
(כב) ומעבירה על עיניו. וה"ה (כו) על פניו ידיו ורגליו כיון דאין בה טופח ע"מ להטפיח וכ"ז דוקא בדרך העברה אבל לרחצם בהדיא לא. מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח במים (כז) יקנח אבל שאר כל אדם אסור:
(כג) פני רבו וכו'. אפילו (כח) בחול דאף דחיובא ליכא להקביל פניו בחול מ"מ מצוה איכא (כט) שמא ישמע ממנו איזה ד"ת. ודוקא תלמיד ההולך אצל הרב (ל) אבל לילך הרב אצל תלמיד לא התירו לעבור במים שאם יצטרך לו תלמידו ילך הוא אצל רבו (לא) וכן בששניהן שוין ג"כ אסור:
(כד) וכן בחזרה מותר. דאם יהא אסור לחזור ימנע מלילך לדבר מצוה:
(כה) לשמור פירותיו. והתירו בזה (לב) מפני הפסד ממון וע"כ בחזרה דליכא בזה משום הפסד (לג) אסור:
(כו) כהות וכו'. היינו שהיו עייפים מחמת טורח הדרך מותר (לד) שאין זה מחמת תענוג אלא לרפואה לחזקם:
(כז) והיא מתנגבת. עד שאין בה (לה) טופח ע"מ להטפיח הא לא"ה אסור:
(כח) סיכה וכו'. סיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו כגון בשמן או (לו) בחלב בבורית וכה"ג:
(כט) אינה אסורה אלא וכו'. ואסור (לז) אפילו לסוך אבר אחד כדלקמן בסימן תרי"ד גבי יוה"כ. כלה אחר נשואיה כל שלשים יום מותר לרחוץ פניה (לח) וכן לסוך כדי שלא תתגנה על בעלה:
(ל) אבל של בגד או של עץ וכו'. ר"ל אע"ג דמגין על רגלו וגם עשוי בצורת מנעל ממש שרי דלא נקרא מנעל אלא של עור:
(לא) ושל עץ מחופה עור. מלמעלה ואף דהשולים הם ג"כ של עץ מ"מ אסור. וה"ה אם היה של בגד ומחופה בעור מלמעלה או השולים הם של עור אסור ועיין בשע"ת [אחרונים]. והנה אע"פ שאסור בט"ב וביוה"כ בנעילת הסנדל מ"מ הסכימו (לט) הרבה אחרונים שיוכל לברך ברכת שעשה לי כל צרכי:
(לב) בדרך. כתב המ"א הטעם דטורח גדול הוא לילך יחף דרך רחוק אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר (מ) אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"מ ולפ"ז כשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אף בדרך רחוק:
(לג) מותרים בנעילת הסנדל. וטוב (מא) שאז יתן עפר במנעלים:
(לד) לא יחלוץ וכו'. משום העכו"מ שמלעיגים עלינו:
(לה) כ"א ברחוב היהודים. כתב המ"א נ"ל דאם הרבה עכו"מ עוברים שם מותר וא"ר צידד להחמיר לענין רחוב היהודים אף באופן זה (מב) דהבו דלא להוסיף על המנהג. ובעוה"ר הרבה מהמון מקילין באיסור נעילת הסנדל כל היום אף כשיושבין בביתם (מג) ועוון גדול הוא דאף כשנקיל בזה בעת שהולך ברחוב שמצוי שם עכו"ם מ"מ תיכף כשבא לביתו מחוייב לחלוץ אותם ועיין לעיל במ"ב סק"א:
(לו) וכן נהגו. כתב הח"א ההולכים בין העכו"מ ונוהגין ללבוש המנעלים אף שאין למחות בידם שיש גדולים המתירים מ"מ אין לזה טעם דמה בכך שילעיגו עלינו בלא"ה מלעיגים עלינו ומ"מ אותן היושבים בחנות ודאי אסורים דאיך ידעו הנכרים אם ילכו בלא מנעלים:
(לז) ונכון הדבר. ועיין לקמן סי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב [כ"כ הד"מ] ומ"מ ביום (מד) יש להקל [מ"א]:
(לח) אמרינן לנזירא. סחור סחור לכרמא לא תקרב:
(לט) מותר בכולן אפילו וכו'. דהא איתא בברייתא ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר והיש אוסרים ס"ל דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים שבצנעא ולפ"ז אסור ג"כ לרחוץ ידיו בחמין שגם זה קרוי צנעא:
(מ) וכן נוהגין. ומכריז (מה) השמש דברים שבצנעא נוהג. אכן אם אירע ליל טבילתה בשבת זו הביא המ"א בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה וטובלת ומשמשת ויש מחמירין גם בזה ועיין בח"א שכתב דכיון דבליל טבילה הוא מצות עונה יש לסמוך בזה על המתירין והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור היינו במקום שאין כאן מצות עונה משא"כ בליל טבילה (מו) ע"ש בנ"א ועיין בביאור הגר"א דמשמע מניה ג"כ דהוא מצדד להלכה כדעת המחבר וא"כ יש לסמוך להקל עכ"פ בליל טבילה:
(מא) אין שאלת שלום וכו'. וה"ה לומר לו צפרא טבא (מז) נמי אסור. וה"ה לשלוח דורון לחבירו בט"ב אסור [אחרונים]:
(מב) לחבירו בט"ב. ולע"ה טוב (מח) שיודיע לו שהיום אסור ליתן שלום ולא יהיה לו איבה עבור זה עליו:
(מג) אין עושין. כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות ומטעם זה (מט) גם בלילה אסור במלאכה דהא גם בלילה מחוייב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך:
(מד) עושה. ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר דמניעתו ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:
(מה) ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות. כגון במדינתינו:
(מו) מותר ע"י עכו"מ. אכן לבנות בנין דאוושא מילתא אסור (נ) אפילו ע"י עכו"מ:
(מז) אם אפשר בנכרי. ואם א"א בנכרי מותר לעשותה בעצמו כמו בחוה"מ [מ"א] ועיין בביאור הגר"א שמצדד להקל תמיד ע"י ישראל בעצמו:
(מח) דבר האבד מותר. אם יריד או שיירות באים (נא) מותר לקנות מהם ע"י עכו"מ [אבל לא ע"י עצמו דמסיח דעתו מאבילות] אפילו קודם חצות וכ"ש למכור דהוי דבר האבד כמש"כ ביו"ד סימן ש"פ ס"ז לענין אבל:
(מט) כל העושה מלאכה וכו'. היינו אפילו (נב) במקום שנהגו לעשות ואפילו לאחר חצות ומשמע מגמרא דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות. וע"כ אף שמותר לישא וליתן אחר חצות (נג) לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות:
(נ) מאותה מלאכה. כלומר מאותן (נד) מעות שמרויח מאותה מלאכה:
(נא) כל האוכל ושותה וכו'. אפילו (נה) מעוברת או מניקה או שארי אנשים שהם חלושים בטבען (נו) ומצטערים מהתענית [אם לא מי שהוא חולה באמת וכדלעיל בס"ו וע"ש בהג"ה] וכדאי הוא בית אלהינו להצטער על חורבנו עכ"פ יום אחד בשנה:
< הקודם · הבא >