אליה רבה/אורח חיים/תקנד

אליה רבה ‏ אורח חיים תקנד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] [לבוש] ואפילו לשכוב וכו'. ואפשר דאסור ליגע בה כמו ביום כיפור (דרכי משה), ונראה לי יש להקל ביום (מגן אברהם), וצריך עיון דבסוף סימן תרט"ו אוסר אף ביום אי סבירא ליה לחלק בין יום כיפור לתשעה באב בזה אם כן מנא ליה לחלק ללמוד בלילה מיום כיפור, מיהו בט"ז שם מתיר נגיעה בתשעה באב לגמרי כיון שהולכת בבגדים בזוים ולא יתאוה לה כל כך, גם מטעם הלבוש שם משום קרי משמע נמי בתשעה באב מותר מכל מקום טוב להחמיר:

ב

[ב] ואסור לקרות וכו'. באליהו זוטא שלי תמהתי על הלומדים שלומדים בתשעה באב אחר מעריב שיעור בבית הכנסת אף שעדיין יום והא כתב הב"ח בסימן תקנ"ט ומהרי"ל דכל הנזכרים בסעיף זה אסור עד שחשיכה שהם מדינא דגמרא וכן כתב בשל"ה דף רי"ג דדוקא בישיבת קרקע מקילין שאינו אלא מנהגא, ובמגן אברהם כתב דוקא ההולכים בין הכותים ועוסקים במשא ומתן אחר חצות הם מותרין לנעול, עד כאן, ואין לומר דערבית משוי לילה דלהקל קיימא לן דלאו משוי תפילת ערבית ללילה כמו שכתב הט"ז ליו"ד סימן ת"ב, גם לשון מהרי"ל וב"ח עד חשיכה משמע וכן מבואר במהרי"ל הכי, מיהו בשבלי הלקט כתב זה לשונו יש מביאין סנדליהון בידיהם וכשמתפללין תפילת ערבית נועלין עד כאן לשונו, ואפשר שהתפלל מעריב סמוך לחשיכה ועוד הא כתב עלה בשם הגאונים יהא בנידוי כל מי שעושה אחד מכל אלו כל היום בתשעה באב, וכן כתב בתניא ובגן נטע לא דקדק והחליף דברי גם בקיצור של"ה, ואין ללמוד ממה שנוהגין לומר תהלים במנחה במדינותינו שזה אומרים דרך בקשה כמו שכתב מגן אברהם. כתב הכלבו מנהג קדם שהנשים רוחצות ראשון מן המנחה ולמעלה ולטובה נתכוונו זכר לבן דוד שנולד בתשעה באב וזה לנשים אבל לשאר בני אדם וכו' מי שמיקל לרחוץ רגליו או שום מקום כל היום עובר על דברי חכמים, עד כאן, והבית יוסף סוף סימן תקנ"ד כתב המנהג ואף לנשים אסור:

ג

[ג] ותינוקות וכו'. אין הטעם משום שהם שמחים דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בדברי תורה שלומד עמהם לכך מותר ללמוד לקטנים דבר שמותר ללמוד בתשעה באב (ט"ז), אבל מגן אברהם אוסר ללמוד תינוקות המבין אם לא החורבן שמשבר את הלב של תינוק:

ד

[ד] אבל קורא וכו'. ומכל מקום אסור ללמוד בהן איזה דרוש או קושיא ותירוץ מפני ששמחה הוא לו (מטה משה), וזה לשון הט"ז דוקא כפשוטן של דברים אבל דרך פלפול אפילו בהרהור לפרש דברי חמור אסור עד כאן לשונו, ולא משמע קצת הכי ממה שכתב הלבוש מיהו לישא וליתן ביה דמפרסמא וכו' משמע דבפני עצמו שרי אם לא שנאמר דבמה שאינו דבר חמור קאמר דאסור לישא וליתן עם אחרים וצריך עיון, ועוד הא פירש איוב שחמורה הוא כמו שכתב בית יוסף שמותר וקיימא לן דמותר:

ה

[ה] הרהור וכו'. וכן אסור להורות הוראה דהוי כהרהור אם לא לחולה הצריך עכשיו ואסור לדין דיני ממונות ואם אין בעל דין יכולין להמתין אפשר דשרי דהוי כרבים צריכין לו (מגן אברהם):

ו

[ו] הפרשה וכו'. פירש מגן אברהם היינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא, עד כאן, ולכאורה קשיא פשיטא הא פרשת כי תוליד בנים מעין המאורע הוא ובאליהו זוטא פירשתי דרמ"א ומנהגים מיירי מפרשת השבוע וכהאי גוונא כתב הט"ז זה לשונו מי שרגיל לחזור הפרשה באותו יום שבוע דהיינו שחל תשעה באב ביום חמישי, ומגן אברהם פירש עוד דמיירי בתשעה באב שחל בשבת:

ז

[ז] חיה כל שלושים וכו'. עיין בט"ז מה שהקשה על רש"ל מסימן תרי"ח ביום כיפור, ולעניות דעתי לא קשה מידי דרש"ל מיירי להדיא בחיה דצריכה להתענות ביום כיפור אחר שבעה אף שאמרה צריכה אני כמו שנתבאר בסימן תרי"ז אבל בחולה מיירי אף שאינו אומר צריך וקאמר דאין צריך אומד:

ח

[ח] מיהו וכו' והמקיל וכו'. קשה דלקמן סימן תר"ב כתב הלבוש כן על שלוש צומות אבל בתשעה באב אין להקל וכן רש"ל וט"ז כתבו אפילו אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהיא קצת חולה, מיהו מלבושי יום טוב כתב שאין נראין דברי רש"ל וכן פסק איסור והיתר דאף אחר שבעה אין מתענה כשאמרה צריכה אני, וזה לשון הב"ח נהגו להתענות כל זמן שאין להם חולשא ונתרפאות מלידתן ואף בשאר שלוש צומות נהגו להחמיר כשהן בריאות, עד כאן, ומגן אברהם כתב והיכי דנהוג נהוג מיהו בתשעה באב שנדחה יש להקל, עד כאן, ונראה דוקא בשאר צומות יש להקל לגמרי כשנדחה, אבל בתשעה באב אין להקל ממנהג דהא ברש"ל כתב שדינא הוא. כתב הט"ז יולדת תוך שלושה אפילו אמרה אין צריכה אסור לה להתענות וכל שכן תוך שבעה כשאמרה צריכה אני, ועיין סימן תרי"ז ביום כיפור, ולעניות דעתי אין לה להחמיר כלל תוך שבעה בתשעה באב דרבנן. כתב בספר בית הלל סימן רס"ה דיולדת שאינה מתענה מכל מקום צריכה להתענות איזה שעה:

ט

[ט] [לבוש] אלא כיון וכו' נוהגין היתר על וכו'. פירוש שתרחץ ותחוף בליל מוצאי תשעה באב ולא חשש שתהיה בהול לביתה, אבל ביום אפילו בין השמשות אסור כמו שנתבאר בריש דבריו, ומה שכתב אחר כך אם אי אפשר לה לרחוץ בתשעה באב בעצמו פירוש בליל תשעה באב עצמו וכן משמע בסימן תקנ"א סעיף ט"ז:

י

[י] [לבוש] וצריך לברך וכו' אשר יצר וכו'. והא דבסימן תרי"ג סעיף ב' כתב דוקא קינח או שיפשף נראה לי דביום כיפור דאורייתא החמיר, ובזה מיושב מה שהניח הט"ז בצריך עיון על הטור בסימן תרי"ג והא דכתב הטור הכא בין בתשעה באב בין ביום כיפור קאי אלפניו על חייבי טבילות ולא לאחריו וקל להבין. כתב שלטי גיבורים נשים המבשלות בתשעה באב מותרים לרחוץ הבשר בידים ועיין סימן תקנ"א ס"ק ל"ה:

יא

[יא] [לבוש] מתנגבת וכו'. עד שאין בה טופח על מנת להטפיח (ב"ח ומגן אברהם). להעביר הליכלוך וכו' בטור שעושה עתה לתענוג שרי:

יב

[יב] להקביל וכו'. פירוש שהלך בחול להקביל פני רבו בשבת אי נמי נהי דחיובא ליכא בחול מכל מקום מצוה איכא וכן משמע בחגיגה (מגן אברהם), וצריך עיון אם כן למה אמר אלישע לשונמית מדוע באת לא חודש ולא שבת כיון דאפילו בחול מצוה הוא:

יג

[יג] של עור וכו'. ואפילו באנפלאות של בגד שיש עור בתחתיהם (פ"ח ואחרונים). אבל של עץ וכו' והב"ח החמיר לילך יחף לגמרי וסיים ומכל מקום אין לגעור במקילין:

יד

[יד] בדרך וכו'. נראה לי הטעם דטורח גדול הוא לילך דרך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול והוא הדין לבית הקברות אלא אם כן טיט ורפש או בין הכותים וכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפילו בדרך רחוק (מגן אברהם) וצריך עיון, ועוד דסתם שדה הוי בבית כותים וזה לשון רבינו ירוחם, ביציאתו מעיר נועל ובכניסתו חולץ גם נראה לי מדפירש רש"י בתענית דף י"ג היוצא לדרך חוץ לעיר משמע דכל שיצא מעיר אף שאין דרך רחוק מותר וטעמא שלא החמירו חז"ל בנעילת הסנדל אלא בעיר כמו שלא אסרו במלאכה בלילה ואינך שמזכיר בש"ס שם וכן משמע להדיא ברוקח סימן ש"י:

טו

[טו] וכן נהגו וכו'. ורחוב שדרים בו כל היהודים אף שהוא דרך המלך שדורסים בו כותים אסור (כנסת הגדולה ורשד"ם), ומגן אברהם כתב דאם הרבה כותים עוברים שם מותר, עד כאן. ומלשון כנסת הגדולה הנזכר לעיל לא משמע קצת הכי וצריך עיון ברשד"ם גופיה ועוד הבו דלא להוסיף על המנהג:

טז

[טז] [לבוש] מברכין וכו'. ומהר"י לוריא פסק שלא לברך ועיקר כלבוש כמו שכתב בסוף סימן תרי"ז וכן פסקו בשבלי הלקט ותניא:

יז

[יז] לישן וכו'. עיין ריש סימן זה ובסימן תרי"ד ס"ק:

יח

[יח] חל תשעה באב בשבת וכו'. נראה לומר אב הרחמים אף דתשעה באב נקרא מועד מכל מקום אב הרחמים הוי כמו קינות שאומרים בתשעה באב עיין סוף סימן רפ"ד, ועוד דהא אפילו בתחנון וצידוק הדין כתב הט"ז סימן תקנ"ט שיש לאומרו בתשעה באב אף דלא נהיגין הכי מכל מקום הבו דלא להוסיף כיון שלא נזכר בפוסקים, וכבר כתב הט"ז שם ס"ק ה' דמותר לעשות הספד בתשעה באב וזה לשונו, מעגלי צדק מזכיר נשמות הרבנים הקודמין והקהילות שנהרגו על קדושת השם ואב הרחמים, עד כאן, ומשמע אף דבתשעה באב בשבת:

יט

[יט] [לבוש] אפילו בשבת וכו'. כתב של"ה מחלוקת אי טבילה בזמנה מצוה וכתב בית יוסף סימן קצ"ו כשבעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה שהרי יהושע נענש על שביטל לילה אחד מפריה ורביה, עד כאן, ולכך התרתי לאשה שטובלת ומשמשת בליל שבת שחל תשעה באב אף שרמ"א החמיר מצוה שאני ובמנהגים ישנים מצאתי כדברי שהאשה תטבול בליל שבת שחל תשעה באב עד כאן לשונו, ובאליהו זוטא שלי הקשיתי דמאי דפליגי הפוסקים אם טבילה בזמנה מצוה היינו אף בלא תשמיש אבל לדידן דקיימא לן דאינה מצוה אלא כשבעלה בעיר משום ביטול פריה ורביה אם כן בתשעה באב דאסור בתשמיש המטה מה לי בליל טבילה, ויש לומר דוקא בליל טבילה קאמר דהוי ביטול פריה ורביה דאין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה, אך קשה בתשעה באב בחול אסור אף בליל טבילה וכיון דקיימא לן דבר שבצינעה נוהג כמו באבל ובאבל ודאי אסור ליל טבילה בשבת, ואין לומר דסמכינן בזה על סברת המתירין כיון דקיימא לן כאוסרין בכל ענין. ומה שכתב בשם מנהגים ישנים לעניות דעתי פירושו שתטבול אבל אסור לבוא עליה וראיה מתשובת מהר"י ברונא שהביא שיירי כנסת הגדולה זה לשונו, אין לטבול ערב שבת שמא יבוא עליה ואנן קיימא לן דברים שבצינעה נוהג עד כאן לשונו, ופירושו נראה לי דהוה אמינא שתטבול כדאי לבוא עליה במוצאי תשעה באב שלא להרחיק חפיפה מטבילה כמו שכתב בסימן תקנ"א סעיף ט"ז קא משמע לן דאסור מגזירה שמא יבוא עליה ומנהגים הנזכר לעיל סבירא ליה דלא גזרינן אבל לבוא עליה ודאי דאין חילוק בין ליל טבילה לשאר לילות בתשעה באב, ועוד הא ר"י מברונא הנזכר לעיל אוסר להדיא ואילו ראהו של"ה לא היה מקיל כנגדו וכן שמעתי שפסק זקיני הגאון מהרא"ש ז"ל לאסור ואדוני אבי הגאון אחריו והכי נוהגין ועיין סימן תקע"ד ס"ק ז' וכן במגן אברהם על של"ה ועיין ספר חסידים אפשר רמז דנתבאר שם דהאידנא אסורה לטבול:

כ

[כ] [לבוש] מידי דהוי וכו' ברגל וכו'. מזה קשה על מה שכתב שבלי הלקט סימן פ"ח תשעה באב שחל להיות בשבת מותר בתשמיש והא דדברים שבצינעה נוהג בשבת התם כיון דחל עליה אבילות קודם שבת אינה פוסקת לענין תשמיש עד כאן לשונו, מה מתרץ הא דקובר ברגל כתב הט"ז דאסור לרחוץ ידו בחמין שגם זה קרוי צינעה:

כא

[כא] אין שאילת שלום וכו'. כתב ביו"ד סימן שפ"ה יש אומרים דזה מה שאנו נותנין שלום לא מיקרי שאילת שלום שבימיהם, וצריך עיון הא בטור כתב שלום עליכם וגם בגמרא אמרינן שלום עליך רבי ולכן אין להקל (מגן אברהם), ולעניות דעתי כוונת רמ"א על צפרא דמריא טב דנהיגין האידנא דלא מיקרי שאילת שלום וכמו שכתב לעיל סימן פ"ט, גם נראה לי דבתשעה באב הכל אסור דלא עדיף מאבל תוך שלושים דהכל אסור. כתב מגן אברהם אסור לשלוח דורון לחבירו בתשעה באב:

כב

[כב] על ידי כותים וכו'. ובנין דאוושא מילתא החמיר בשיירי כנסת הגדולה:

כג

[כג] אם אפשר וכו'. צריך עיון הא בסוף סימן תקל"ג התירו משום שהוא דבר אבוד ובדבר אבוד התיר בסעיף שאחר זה אף באפשר על ידי כותים, ואפשר דמיירי הכא בענין שאינו דבר אבד ובאמת שדיתי בה נרגא בסימן תקל"ג דבתרומת הדשן גופיה מבואר דלא הוי דבר אבד ואפילו הכי מותר, ומה שכתב מגן אברהם הכא בשם תרומת הדשן דלטעם משום עינוי אף דבר אבד אסור ליתא בתרומת הדשן כלל אלא קאמר שם על מלאכה שאינה צריכה טורח ומעשה הדיוט דאסור לטעם דעינוי ולטעם דאיסור מלאכה מותר אבל בדבר אבוד נראה דלכל הטעמים שרי על ידי עצמו דלא החמירו בדבר האבד:

כד

[כד] דבר האבוד וכו'. כתב במטה משה סימן תשמ"ב אם היה יריד או שיירות מותר אפילו קודם חצות לקנות מהם על ידי כותים וכל שכן למכור דהוי דבר האבד עד כאן לשונו, וצריך עיון דעל ידי כותים מבואר בסעיף הקודם דאפילו באין דבר האבוד מותר אף בעצמו ואפשר דזה בפרהסיא ולרבים לא רצה להקל בזה ניחא מה שהקשה מגן אברהם מהרא"ש:

כה

[כה] וכל העושה וכו'. אפילו במקום שנהגו ואם כן אף אחר חצות לדידן מיהו דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מאבילות וכן למשא ומתן כמו שכתב מגן אברהם. וליל תשעה באב צריך עיון בפסחים דף ד' אוסר רש"י ובתענית דף י"ג מתיר רש"י:

כו

[כו] מאותה מלאכה וכו'. כלומר מאותן המעות שמרויח באותו מלאכה (תניא). כתיבה מותר בתשעה באב (שיירי כנסת הגדולה), והמעתיק ספרים בשכר נראה להתיר ובמגן אברהם מסיק דאסור, וצריך עיון בהרא"ש וברמזים פרק קמא דתענית. גרסינן בסוף תענית תלמידי חכמים בטלין ממלאכה ר' שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה עצמו כתלמיד חכם תניא נמי הכי ר' שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה וכתב אף בתרומת הדשן סימן קנ"ג זה לשונו, פירש רש"י כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שיהיו בטלים ממלאכה, ותימא מאי פריך בתענית דף י"ב בשלמא רחיצה וסיכה אית בהו תענוג אלא מלאכה צער הוא אלמא דביטול מלאכה תענוג הוא לאו עינוי, עד כאן, ולעניות דעתי ליישב דבגמרא בבא מציעא דף ע"ז דבמחוזא היה רגילים במלאכה ובטילה קשה להן ואם כן בשיירי כנסת הגדולה מיירי לפירוש רש"י שאותן אנשים דוקא יעשו עצמן כן וכל הש"ס פריך על מתניתין דאוסר במלאכה וכל העולם פריך שפיר כן נראה לי, אך צריך עיון דבפירוש רש"י שלפניו לא נמצא כלל מה שכתב תרומת הדשן בשמו ועוד דבברטנורה פרק ד' דפסחים פירש הטעם דאיסור מלאכה שלא יסיח דעתו מאבילות, ודוחק ליישבו בדרך זה, ועוד מצאתי בכלבו סימן ס"ב שפירש כדי שיתענה שאם יעשה אדם מלאכה לא ירגיש בתעניתו מתוך טרדות מלאכתו ועוד שאפשר מתוך טורח המלאכה שלא יוכל להתענות, עד כאן. ומזה נמי קשה קושיא הנזכר לעיל ומאי פריך הש"ס על מלאכה ואי לאו דמיסתפינא אמינא דהך ברייתא דר' שמעון בן גמליאל קאי אתענית ציבור ראשונים דגשמים דתלמידי חכמים מתענין וקאמר ר' שמעון בן גמליאל דכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה והיינו כפשטיה להתענות כדאיתא בש"ס שם דף י' ע"ב דלדבר של צער אין יוהרא ומייתי ראיה דהוא הדין למלאכה בתשעה באב. ובענין זה קשה לי מאי פריך בפסחים דף נ"ה דר' שמעון בן גמליאל דבמלאכה הנזכר לעיל אדר' שמעון בן גמליאל דקריאת שמע דחתן דאינו קורא ודשאני הכא דאית ליה צער. ובענין הזה מקשים העולם על תוס' פרק איזהו נשך דף ס"ז ד"ה רבינא וכו' ואומר רבינו תם דרבינא לא היה רוצה לעשות לעצמו צורבא מרבנן, עד כאן, הא קיצותא הוא לו להיזק יותר מנכייתא ובצער מותר לעשותו ושמעתי לתרץ דזה קשה לתוס' עצמו ותירצו כמו שכתבתי, ועוד פירש רפרם במקום רבינא בפלוגתא דקיצותא ורצה לומר דאם כן רבינא אוסר קיצותא שהרי לא נזכר בפלוגתא זו שנאמר דמקילי ולא היה לו תקנה אחרת אלא משכנתא דסורא שזה לאו היזק הוא דהוא נמי נכייתא כמו שכתבו תוס' שם ד"ה כשישלם וכו', עד כאן, אבל בניכייתא והוא דחוק ועוד דאם אוסר רבינא קיצותא (כמ"ש) [כל שכן] דאסור נכייתא כמבואר בש"ס שם דיותר מסתבר להתיר קיצותא, ועוד כדי שלא לעשות איסור וגם לא היה רוצה לעשות תלמיד חכם היה לו לשכור או לקנות. ובאמת עיקר הקושיא יש לתרץ דיש חילוק בין צער דגופיה ובן צער דהיזק ממון, עוד יש לומר דהא הרמב"ם בפירוש המשנה דפסחים שם כתב דאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל אלא דאף במקום צער לא יעשה עצמו כתלמיד חכם ואם כן אין קושיא כלל על תוס' דיש לומר דסבירא ליה כרמב"ם, ועוד יש לומר דשאני הכא דמלאכה דלית ביה משום יוהרא, דהרואה יאמר מלאכה הוא דלית ליה כדאיתא בפסחים דכמה בטלני איכא בשוקא מה שאין כן הכא בקיצותא משמע בגמרא דאין מי שעושה כן אם לא צורבא מדרבנן הוא:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.