משנה ברורה/אורח חיים/תקנג
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דין סעודה המפסקת
(א) אא"כ קבל עליו בפירוש שלא לאכול וכו'. וה"ה אם אמר (א) שמקבל עליו התענית ג"כ אסור דודאי כונתו שלא לאכול עוד היום:
(ב) בלב אינה קבלה. והב"ח כתב דהוי קבלה וכן הסכים הגר"א בביאורו. ואסור אז (ב) כל מה שאסור בט"ב (ג) חוץ מנעילת הסנדל דמותר דהוי כאלו התנה בפירוש חוץ מזה אבל אם לא קיבל בלבו להתענות אפילו בלב (ד) אלא שגמר בדעתו שלא לאכול אינו כלום ומותר אפילו באכילה (ה) ומ"מ נכון יותר להתנות בפירוש (ו) בפה או בלב (ז) שאינו מקבל עליו התענית עד ביה"ש:
(ג) ובין השמשות שלו אסור. היינו בין בכניסתו (ח) ובין ביציאתו (ט) אבל א"צ להוסיף עליהם. ועיין לעיל בסימן רס"א דביארנו דביה"ש נקרא מששקעה החמה וה"ה בענינינו:
(ד) ומותר ברחיצה וכו'. כבר כתבנו דאם קיבל עליו לאחר שהפסיק סעודתו שלא לאכול עוד ממילא אסור ברחיצה וסיכה ג"כ (י) ודוקא כשקיבל עליו ההוספה מפלג המנחה ולמעלה הא קודם לכן לאו קבלה היא ומה דקיבל בפירוש קיבל ותו לא (יא) וכן כשקיבל עליו איסור אכילת בשר ויין מי"ז בתמוז ואילך אין איסור רחיצה בכלל:
(ה) קודם שיאמר ברכו. ר"ל דאף שמנהגם היה להתפלל מעריב מבע"י מ"מ לאחר ברכו הוא בכלל לילה לענין זה ובמהרי"ל כתב דיש לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לביה"כ. ועכ"פ יראה (יב) לחולצם קודם ביה"ש:
(ו) ואם הוא שבת חולצים וכו'. דאסור (יג) לשום סימן אבלות בשבת. ולא יגע בהם (יד) בידיו דיהיה צריך ליטול ידיו. ובדיעבד אם נגע (טו) ינקה ידיו בכל מידי דמנקי:
(ז) קודם ברכו. מפני הטרוף וכדי שלא יראה עינוי בשבת אומר תחלה המבדיל ובלא שם ומלכות [פמ"ג]:
(ח) ונהגו וכו'. דתורה משמחת הלב ומ"מ כ"ז אינו מדינא דהא מותר בעט"ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ"ש הרמ"א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש"ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט"ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע"כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע"ש וכן הח"א כתב דהוא חומרא בעלמא וע"כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:
(ט) ולכן אם חל בשבת. היינו אפילו עט"ב שחל בשבת א"א פרקי אבות דהוא כלימוד תורה והיינו אחר חצות (טז) דקודם חצות מותר בלימוד תורה אפילו כשחל בשבת:
(י) אין אומרים וכו'. והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו והיינו אפילו כשחל ט"ב בשבת וכ"ש כשחל עט"ב בשבת. ונראה דיש לסמוך ע"ז אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ"ל:
< הקודם · הבא >