מחצית השקל/אורח חיים/תקנד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


מחצית השקלTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png תקנד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שונה הלכות
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


(ב) (ס"ק ב) ותינוקות כו' אעפ"י שאינו מבין כו' וא"כ אצל התינוק דברים טובים ורעים א' הן עכ"פ שמח במה שיודע לקרות ולומר פי' המלות אף כי אינו יודע תוכן הענין. ול"כ כו' עם אחרים כמ"ש בי"ד. וא"כ עם תינוק בין מבין ובין אין מבין אסור ואפי' דברים הרעיים מצד איסור המלמד. אמנם לפי מ"ש בי"ד שם דאם רבים צריכים לו מותר. וכ' הש"ך דמלמד תינוקות הוי כרבים צ"ל. וגם הט"ז שלא הקיל כ"א אחר ג' ימים ע"ש מ מ הא הבין מ"א סי' תקנ"ט ס"ק ח' דט"ב מיקרי אחר ג' ימים. ואולי כיון דהכא בט"ב האבלות חל גם על הקטן שהגיע לחינוך חמיר והט"ז כ' כאן דכל לימות עם התינוק אינו משום התינוק דאין התינוק שמח בלמודו ואין האיסור כ"א משום המלמד. וא"כ אפי' תינוק אינו מבין אסור. והיינו דוקא מה שאינו דברים רעים:

(ג) (ס"ק ג) ובדברים כו' עמ"ש סי' תקצ"א ס"ה דאין לו' תוך פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות פסוקי פורענות. ודוקא פורענות של ישראל. אבל דגוי ל"ל בה:

(ה) (ס"ק ה) ע"י הרהור כו' דהוראה הוי כהרהור כמ"ש סי" פ"ה. שכ' רמ"א שס סוף סי' וז"ל ובמקום שמותר להרהר בד"ת מותר לפסוק דין כו' עכ"ל הרי דהשוה אותם:

(ז) (ס"ק ז) לחזור כו' הפרשה קודם שיקרא. וכ' בס' א"ר וז"ל לכאורה קשיא פשיטא הא פ' כי תוליד בנים מעין המאורע הוא עכ"ל. ולענ"ד איצטרך לאשמעי'. דהא כ' מ"א ס"ק ה' דאסור ללמוד איזה קושי' ותי' אפי' בדברים רעים. והטעם דאע"ג דבתחלה צער היא לו. מ"מ כיון דלבסוף כשעמד על הקושי' או התירוץ שמח בדבר לכן אסור (וכדס"ל לר"י) א"כ ס"ד גם בחזן דצריך לידע בע"פ קודם הקריאה הטעמים ונקודות. א"כ אע"ג דפ' כי תוליד מעין המאורע. מ"מ כיון שאחר שלמד החזן הטעמים ונקודות על פה שמח בדבר יהיה לו דין לימוד קושי' ותי בדברים הרעים שאסור. קמ"ל דשרי דאין שמחת החזן גדולה כ"כ במה שיודע הטעמים בע"פ:

ועסס"י תקנ"ג. ר"ל דמזה משמע קצת כמ"ש מ"א שם דאם חל ט"ב בשבת אסור כל היום בד"ת דלא כהאומרים די"ל דין עט"ב כיון שנדחה אינו אסור כ"א אחר חצות דהא זמן קריאת שמו"ת בשבת לכתחלה הוא קודם אכילה שהוא קודם חצות וא"כ מאי קמ"ל דשרי לחזור הפרשה. ודוחק לו' דמיירי דיעבד שלא חזר שמו"ת קודם חצות:

(ט) (ס"ק ט) חיה כו' כתב רש"ל בתשו' כו' וחולק על הש"ע:

מיהו בב"י סי' תקנ"ט משמע דיש להתענות. וז"ל ולענין הלכה נקטינן כו' לברך ברכת המילה בלא כוס כו' ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי וביו"ד בטבת שהיולדת יכולה לשתות. מברכים על כוס ותשתה הימנו היולדת כו' עכ"ל. הרי דוקא בג' תעניתים מברכים על הכוס הואיל ואפשר שתשתה היולדת אבל בט"ב אין מברכים על הכוס ע"כ צ"ל דס"ל דבט"ב אסורה היולדת לשתות:

וע"ש בש"ע כו'. ר"ל מאותו מקום גופיה שהוכיח בד"מ מחיבור הארוך של הרב"י שתתענה מוכח מדברי הרב"י בש"ע שלא תתענה. שכ' בסי' תקנ"ט ס"ז' אם היולדת אנל המילה ושמעה הברכה תשתה היא אף שהמילה ביום ח' וה"ה אחר ז'. דהא או תן ז' ימים לא בעינן מעת לעת אלא שלפ"ז ניהו די"ל דבש"ע חזר בו ממ"ש בחבורו הארוך דמצינו כן במקומות אחרים אבל גם דבריו בש"ע סותרים זה א"ז דבי"ד סי' רס"ה סעיף ד' כ' הרב"י וז"ל בג' צומות שהיולדת אינה מתענה י"ל על הכוס כו' אבל ביה"כ וט"ב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכים על הכוס עכ"ל הרי כ' דבט"ב תתענה:

לכן תי' הב"ח דמ"ש בי"ד וכן כאן בחבורו הארוך כתב לפי המנהג וכמ"ש רמ"א דנוהגים להתענות כו' עיין ב"ח סי' תקנ"ט. וכ"כ הט"ז בי"ד שם אבל לדינא ס"ל להרב"י דא"צ להתענות וכמ"ש פה:

יש להקל. עססי' תקנ"ט דמקילים לענין ט"ב שנדחה בבעלי ברית שמותרים לאכול:

שבאותו יום כו' כמ"ש הטור סי' תקנ"ח והוא גמרא סוף תענית:

(י) (ס"ק י) טבילה כו' דבעי' סמוך כו' דרש' י ושאלתות חולקים דלרש"י בעינן לכתחלה שתהי החפיפה ביום שלפני הטבילה בליל טבילה חיישי מתוך שמהומה וממהרת לביתה לא תחוף יפה ולהשאלתות עדיף שתחוף בלילה קודם טבילתה שתהי' החפיפה סמוך לטבילה מה דאפשר ולכן המנהג כתב הרב"י בי"ד סי' קצ"ט שתתחיל לחוף מבע"י ועוסקת בחפיפה עד שתחשך. ואם חל טבילתה במוצאי שבת. שא"א לחוף מבע"י כתב רמ"א שם דתחוף בע"ש ובמ"ש תחזור ותחוף כו'. וא"כ ה"ה הכא בט"ב ועסי' תקנ"א ס' ט"ז בהגה שכ' וז"ל ואפי' אם טובלת ליל יו"ד באב מותר לרחוץ בעט"ב אם א"א לה לרחוץ ליל יו"ד מזה משמע דאם אפשר לה ורחוץ ליל י' לא הותר לה לרחוץ עט"ב וסמכי' על דעת השאלתות:

(יב) (ס"ק יב) פני רבו. נ"ל כו' דבחול כו' דאמרינן בר"ה דף ט"ז ע"ב אר"י חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת. מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. מוכח דוקא או רגל או חודש או שבת אבל בחול לא:

וכ"מ בחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב בר חטייא הוי רגיל לקבל פני רבו כל יומא. כי הזקין א"ל רבו שלא יצטער בהליכתו כל יום כי קשה עליו מחמת זקנה והשיבו מי זוטר השכר דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת וכתיב בתריה כי יראו חכמים ימותו. וה"ק קרא מ"ט ויחי עוד וגו' משום כי ירא' וגו' ומה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם עאכ"ו עכ"ל הגמרא. ובס' א"ר הקשה א"כ אמאי שאל בעלה של שונמית מדוע את הולכת אליו היום לא חדש כו' מה בכך הא כל יומא נמי איכא מצוה ע"ש. ואינו קושי'. דע"כ לא היה דרכה בכך ללכת אליו כל יום יהי' מאיזה טעם שיהי'. ולאשר ראה בעלה ששינתה מדרכה רצה לידע סיבת השינוי וכאשר באמת לא מצד מצות הקבלת פני רבו הלכה יום ההוא כ"א לסיבת בנה והוא לא ידע. אלא שבסי' ש"א ס"ק ז' משמע דס"ל כתי' ראשון דבחול אפילו מצוה ליכא. וז"ל להקביל כו' שחייב כו' ברגל. אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא כו' ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב עכ"ל. הרי דס"ל דבחדש ושבת ליכא רק מצוה מכלל דבחול אפי' מצוה ליכא. וצ"ל דהו' מפרש דברי ר"י שאמר חייב אדם לקבל פ"ר ברגל וסיים מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. א"ו דס"ל לר"י מסברא דברגל יש יותר התחייבות מחדש ושבת. והכי דייק מדא"ל לא חדש ושבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל ר"ל איכא עכ"פ מצוה וא"כ ממילא ברגל מעלינן דרג' ואיכא חיובא עכ"פ צ"ל דבסי' ש"א ס"ל כתי' ראשון שכ' פה:

אך צ"ל לתי' א' עובדא דר"י חטייא הנ"ל וצ"ל דא"ב מצוה רבה וזוטא. דבחול איכא מצוה זוט'. וחדש ושבת מצוה רבה:

(טז) (ס"ק טז) נעילת כו' שמקצתן כו' אפי' רק השולים כ"כ ט"ז ס"ק ז':

יחף לגמרי וסיים ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל בנעל של בגד:

(יז) (ס"ק יז) עבי"ד סי' שפ"ב שכ' שהאבל כשחוזר מבית הקברות צריך לילך יחף. אם לא שהוא בין הגוים וא"כ ה"ה הכא:

(יט) (ס"ק יט) עם כו' ונ"ל דביום יש להקל. אע"ג דבסי' תרי"ג ביה"כ החמיר מ"א ואוסר אפי' ביום. מ"מ הקיל בט"ב דהוא דרבנן וגם קצת סברא יש. דהט"ז כ' שם דביוה"כ אינו אסור כ"א בלילה דיש יותר לחוש להרגל דבר מביום ובט"ב אפילו בלילה מותר. דדוקא ביוה"כ שהנשים מקושטות לכבוד היום יש לחוש לגירוי יצה"ר משא"כ בט"ב אדרב' הולכים בבגדים מנוולים ל"ל כ"ה לגירוי יצה"ר. ולכן ס"ל למ"א דביוה"כ מצד הקישוט יש לחוש אפי' ביום אבל בט"ב דליכא משום קישוט ניהו דביום לא חיישינן מ"מ בלילה דא"ל יותר להרגל דבר. גם בלילה בין ביוה"כ ובין בט"ב אי הולכים מקושטים ולא בבגדים מנוולים גם בט"ב חיישינן ומחמריני':

עבי"ד סי' שפ"ט. ר"ל דבאבל לא הוזכר כלל איסור נגיעה ניהו דמחמריני' בט"ב. די להחמיר בלילה ולא ביום:

(כ) (ס"ק כ) וי"א כו' ופסק של"ה כו' (עס"ח) דכ' של"ה בשער האותיות אות קו"ף. ניהו דכתב בסעיף ח' דבזה"ז ליכא טבילה בזמנה וליכא מצוה. מ"מ הא כ' הרב"י בי"ד היכי דבעלה בעיר גם בזה"ז איכא מצוה. דהא יהושע נענש ולא הניח בן הואיל וביטל ישראל לילה א' מפו"ר. כדאיתא ריש מגילה (וס"ל לשל"ה דקפדי' יותר אעונה של ליל טבילה משאר מצות עונה. דבליל טבילה יש יותר לחוש לביטול פו"ר דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ולכן אי לא נזדמן ליל טבילתה בשבת לא סמך להתיר עונה כ"כ בס' א"ר) א"כ כיון דחשב הרב"י להטבילה מצוה כשבעלה בעיר. ע"כ צ"ל דהתשמיש אז מצוה חשובה וניהו כשחל ט"ב בחול לא התירו חז"ל התשמיש אפי' בליל טבילה דכדאי הוא בית אלהינו לבטל עליו טבילה אחת (כדאמר ר"ח סגן הכהנים פ"ק דתענית) אבל כשחל בשבת כיון דבלא"ה רוב פוסקים מתירים התשמיש במצוה רבה סמך על המתירים. אכן בס' א"ר כ' בשם זקנו ה"ה מהרר"ש ז"ל שאסור ע"ש:

(כא) (ס"ק כא) אין כו' וצ"ע כו' גם הש"ך שם כ' שאין טעם זה דל"מ שאלת שלום נכון:

(כב) (ס"ק כב) לחברו פי' ת"ח חסר וכצ"ל בטור כ' אין שאלת שלום לחברים בט"ב והדיוטים שא"י כו' ופירש הב"ח (מדקתני חברים ולא חבר) דר"ל ת"ח הנקראים חברים. (ולפ"ז משמע דהדיוטות מותרים כמו במלאכ' בסעיף כ"ב) ולא ידענא מ"ק כו' דניהו דחברים שכ' הטור ר"ל ת"ח מ"מ לא בא למעט דהדיוטות מותרים. אלא דבא לכתו' דאם שאל בשלומו שצריך להשיב בשפה רפה. ובת"ח לא משכחת לה דהא שניהם יודעים שיש איסור בשאלת שלום. לכן כ' אין שאלת שלום לחברים והם יודעי' שניהם אבל הדיוטות שאין יודעים אם קרה מקרה ששאל הדיוט בשלום ת"ח ישיב לו בשפה רפה:

(כג) (ס"ק כג) שלא כו'. כמ"ש בסמוך ס"ק כ"ה וע"ש מ"ש:

ב"ה שלו (ר"ל של ט"ב) אסור באכילה ובמלאכה. הרי דאפילו ב"ה אסור במלאכה כ"ש בלילה:

מהכא משמע כו' אהא דתניא כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וע"ז כ' רש"י וז"ל כשאמרו אסור במלאכה בתענית צבור (וכדלקמן סי' תקע"ה סעי' ג') כו' מהכא משמע כו' משום דס"ל לרש"י דט"ב דינו כשאר ת"צ וא"כ דברי רש"י סותרים זא"ז:

ול"ד לת"צ כדס"ל לרש"י במסכת תענית הנ"ל לדמותן. כדאיתא בגמרא תענית דף י"ב ע"ב דמפרש אהא דאסרו בתענית רחיצה סיכה תשמיש מלאכה בשלמא כולהו אית בהו תענוג אבל מלאכה צער הוא. אר"ח אר"י ב"א א"ק קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים. מה עצרת אסור במלאכה אף צום אסור במלאכה אי מה עצרת אף בלילה אף תענית אפי' בלילה. א"ר זירא כו' א"ק אספו זקנים. מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום. ופרש"י דאסיפת זקנים ביום דבלילה כ"א בביתו ואין נאספים עכ"ל:

או משום עינוי. הוא טעמו של רש"י שמביא בס"ק כ"ה:

(כה) (ס"ק כה) אם אפשר כו' אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י. והיינו מדאמרינן דף ל' ע"ב מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה. וכת' בת"ה שפירש"י (אבל בפירש"י שלפנינו לית' ולא פירש"י עליו כלום) וז"ל כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שהיו בטלים ממלאכה:

אך בקצת פוסקים משמע כו' וכן הוכיח בת"ה שם ומקשה על פרש"י דביטול מלאכה הוא עינוי. הא אדרבא בדף י"ב ע"ב קרי הש"ס לעשיית מלאכה צער הובא לעיל ס"ק כ"ג ע"ש. וצריך להבין איך הבין הת"ה דברי רשב"ג שאמר כדי שיתענה בלי פירש"י. דאי עשיית מלאכה צער הוא מהו כדי שיתענה. ע"כ צ"ל דהיה מפרש כמ"ש בשם הר"ט בס"ק כ"ג שלא יסיחו דעתן מהעינוי שע"י עשיית מלאכה יסיח דעתו מהאבלות ומהעינוי ולא יתענה. משא"כ ע"י ביטול מלאכה יהיו מעונה ע"י העינויים שנאסרו עליו כי לא יסיח דעתו מהן. וצ"ל דס"ל לת"ה דלה"ט שלא יסיח דעתו היה ראוי להתיר מלאכה שאינו של טורח ומעשה הדיוט דמלאכה כזו אינו היסח דעת. גם מה שסיים דה"נ הטעם משום איסור מלאכה ר"ל לא מצד שהיא עינוי. אבל מ"מ אין הטעם שהמלאכה מצד עצמה אסורה כמו יום הכפורים (אף שהשוה אותו בתשו' ליום הכפורים מ"מ אין שוין בטעמיהן) כ"א בט"ב הטעם שלא יסיח דעתו דאל"כ תקשי הא דאמר רשב"ג כדי שיתענה כנ"ל וא"כ צ"ב מ"ש מ"א בס"ק כ"ג ובת"ה פלפל למצוא טעם דהא גם ת"ה ס"ל האי טעמא:

ולהכי אם א"א ע"י נכרי מותר כו' ר"ל דנראה בעיני ת"ה עיקר דעת הפוסקים דאיסור מלאכה בט"ב לאו משום עינוי וכמו שהוכיח מגמ' דף י"ב כנ"ל וא"כ כמו דהותר בחה"מ לישראל בעצמו ה"ה דיש להתיר בט"ב. אלא היכי דאפשר ע"י גוי עדיף טפי כדי לחוש לדעת רש"י דס"ל הטעם משום מנהג כנ"ל. אך מדברי ת"ה הנ"ל ומכל פלפולו נראה דלא חשבו לחליבה לדבר האבוד דהא דבר האבוד גם בט"ב מותר ע"י ישראל כמ"ש סעי' כ"ג ועדיין קשה על רמ"א שכ' לעיל סוף סי' תקל"ג ומותר לחלוב כו' משום דהוי דבר האבוד והוא מדברי הרב"י בחבורו שם וצ"ע כעת עד לעתו' הפנאי בע"ה בל"נ:

(כז) (ס"ק כז) כל כו' דילג הא דמקום שנהגו כו' כיון דכ' סתם כל העושה כו' ולא הזכיר מנהג המקומות ודאי דעתו דבכ"מ אינו רואה סי' ברכה:

מגמ' משמע כו' היינו מדרשב"ג הנ"ל דאמר שכ"א יעשה עצמו ת"ח כדי שיתענה דע"כ הפי' שלא יסיח דעתו כנ"ל. ואם כן אין איסור כ"א במסיח דעתו. גם איכא קצת משמעות מדאמר ר"ע שם כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכ"א כל העושה מלאכה ואינו מתאבל על ירושלים. אינו רואה בשמחתה. מסתמא ר"ע גם הוא מיירי כה"ג שאינו מתאבל ע"י המלאכה. אלא דחכמים הוסיפו עונש על ר"ע שלא אמר אלא שא"ר סימן ברכה והם אמרו שאין רואה בשמחתה. ומה שהם הזכירו יותר ל' ואינו מתאבל. כיון שרצו לומר העונש שא"ר בשמחתה. וכל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה. לכן הזכירו הם יותר ואינו מתאבל. שעי"ז נדע שהעונש מדה כ"מ אבל כ"ז אינו מוכרח. ופי' א"ר סימן ברכה מאותה מלאכה הביא בס' א"ר בשם ס' תניא וז"ל כלו' מאותן מעות שמרויח באותה מלאכה. וז"ל התוס' בתענית שם. כל העושה כו' סי' ברכה כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב א"ר סי' ברכה לעולם עכ"ל משמע מלשונם דאפי' עושה אחר כך מלאכה זו בשאר ימות השנה א"ר סי' ברכה גם ממלאכה שעשה בשאר ימות השנה:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם ·
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.