כף החיים/אורח חיים/תקנד

כף החיים ‏ אורח חיים תקנד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] תשעה באב אסור ברחיצה וכו'. וכל מה שאסרו חכמים הכל אסור עד הלילה כמו אכילה ושתיה אלא דברים שאינם אלא מנהגא שלא מוזכר בתלמוד כמו ישיבה על הקרקע בזה יש נוהגין להקל אחר חצות. של"ה דף קצ"ט ע"ב. וכ"כ הב"ח רסי' תקנ"ט. ור"ח כתב יהא בנידוי מי שעושה א' מכל אלו כל היום. והב"ד התניא ושה"ל. מ"א סק"א. א"ר או' ב'. אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקים במשא ומתן אחר חצות אותם מותרים לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם. מ"א שם. א"ר שם. מ"ב או' א' ועיין לקמן או ה':

ב

ב) וגם ביה"ש אסור בכל אלה וה"ה תורה אסור עד צ"ה. א"א או' א' מ"ב שם:

ג

ג) ובענין שתיית הטוטו"ן (מעלה עשן) בט"ב, כתב בשכגה"ג סי' תקנ"א בהגב"י או' כ"א דמעשה בא לידו בא' ששתה טוטו"ן בט"ב ונדהו. וכן בסי' תקס"ז בהגב"י או' ג' האריך בזה וכתב בט"ב לכ"ע אסור יעו"ש. וכ"כ בתשו' דרכי נועם סי' ט', וב"ד סי' רצ"א. וזר"א סי' ע"ג לאסור בט"ב יעי"ש. וכ"כ ח"א כלל קל"ה או כ"ז. וכ"כ הברכ"י בסי' תקס"ז דבזמנינו פשט התרו (ר"ל בשאר תעניות) זולתי בט"ב שיש מחמירין מפני האיבול יעו"ש. מיהו השע"ת סי' תקנ"ט או' ד' כתב דיש להקל אחר חצות ובצנעה בתוך ביתו יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' תקי"א או' ל"ה שיש מקילין אחר חצות יעו"ש. אמנם המחב"ר לעיל סי' ר"י או' י"ג כתב שגדול אחד חלם עם רב מופלג והשביעו שיאמר לו מה שיאמרו בשמים על שתיית הטאבק"ו. והשיבו כי השותה ביו"ט משמתין אותו והשותה בט"ב מקללין אותו וכן לשותה תחת חופת חתנים יעו"ש. וכ"כ בספרו מו"ב או' רי"ב יעו"ש והבאתי דבריו לעיל סי' ר"י או' ל"ה יעו"ש. וכ"כ הרו"ח או' ה' דאין להתיר כ"א לאחר תפלת ערבית דהיינו אחר י"ב שעות יעו"ש. וכ"כ בספרו מל"ח סי' יו"ד או' ף' יעי"ש. ועיין עוד בס' שערי שמים להרב מו"ק דף ע"א ע"ב שכתב וז"ל ושתיית טוטו"ן אסר בכנה"ג ונידה ע"ז והדין עמו דלא גרע מתענוג וטיול ומסיח הדעת מהאבילות. וכן נהג אמה"ג ז"ל למחות ולענוש העובר במזיד ומ"מ לצורך קצת כשאינו מתכוין לתעוג רק לעזור בעשיית צרכים כידוע מטבעו ופעולתו הטובה בזה כה"ג פשיטא לי דשרי מיהו במקום שאין רואין כדי שלא ילמדו להקל וכ"ש בלילה דקילא קצת בלא"ה לענין מלאכה לדעתי. וע"ז סמכתי ועבידנא עובדא בדידי פ"א בלילה כשהוצרכתי לכך וכו' ולכן ביום ירא אנכי אותו לעשות מעשה להקל אפי' לצורך הנז' אעפ"י שיש להקל לאחרים בהאי גוונא ולא יהא חמור מסיכה ורחיצה דשרו כשאינו מתכוין בהם להתענג עכ"ל. ונראה דאם נצרך לכך ביום משום עשיית צרכיו כנז' יש להקל לשתותו דוקא בבה" "ז או' ח"י.

ד

ד) ומיהו מותר לשאוף הטובא"ק דרך הנחיריים בט"ב וביוה"כ אך מי שנוהג איסור קאי באיסורו ואין להתיר לו כמ"ש לעיל סי' ר"י או' ל"ז יעו"ש. והנותנים ריח טוב באבק בט"ב לא טוב עושים. מל"ח סי' יו"ד או' ע"ד. ועיין לקמן סי' תקנ"ו בענין ריח טוב והבשמים:

ה

ה) שם. ונעילת הסנדל. ואסור לנעול סנדל כל היום. מ"א סק"א בשם הגאונים. וכתב בשה"ל יש מביאין סנדליהם בידיהם וכשמתפללין תפלת ערבית נועלין והב"ד א"ר או' ב' וכתב ואפשר שהתפללו ערבית סמוך לחשיכה ועוד דהא כתב עלה בשם הגאונים יהא בנידוי כל מי שעושה א' מכל אלו כל היום בט"ב יעו"ש. משמע שדעתו דאף אם התפללו ערבית הוא אסור מדינא אמנם עיין במחב"ר או' ב' מה שהאריך לפקפק בדברי הא"ר הנז' וכתב דאינו אלא משום תקנה ואם היה מנהגם כך בכל השנה להתפלל ערבית מבע"י אפשר דשרי אמנם למעשה כתב דיש להמתין עד חשיכה ואין להתיר קודם אף שהתפללו ערבית כמ"ש האחרונים יעו"ש:

ו

ו) שם. ונעילת הסנדל. ולקדש הלבנה במוצאי ט"ב אין לקדש יחף. א"א או' א' ועיין לעיל סי' תכ"ו סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם או' כ"ט:

ז

ז) שם. ואסור לקרות בתורה וכו' מי שהחזיק לעלות לס"ת בט"ב ואירע לו שהוא אבל יכול לעלות לס"ת בשחרית של ט"ב כיון דהוי דברים הרעים וכ"ע אסורים בתורה כמוהו. בית יהודה ח"ב סי' פ"ד. והוא פשוט דודאי יכול לעלות לס"ת בשחרית ולהפטיר אפי' שהוא אבל. מחב"ר או' א'. והב"ד השע"ת או' א'. וכתב ומשמע דאף שלא החזיק לעלות לס"ת בט"ב הדין כן. ועיין לקמן סי' תקנ"ט או' נ"ה:

ח

ח) שם. ותינוקות של בית רבן בטילים בו. אפי' בדברים הרעים שבירמיה וקינות ואיוב ודוקא בתינוקות שאינם מבינים מה שמוציאים בפיהם אבל התינוק שהגיע לידי מדה זו שמבין מה שהוא אומר מותר ללמוד עמו בדברים הרעים שבירמיה. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' א' עט"ז שו"ג או' א' והט"ז סק"א כתב דאיוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות ולא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות יעו"ש. וכ"ה דעת הדג"מ. אמנם המ"א סק"ב כתב דאסור ללמוד כלל עם אחרים רק מותר ללמוד לו החרבן דאינו אלא ספור דברים ומשבר הלב של תינוק יעו"ש. וכ"נ דעת הנה"ש או' א' והטעם כתב היא"פ דאסור ללמוד כלל עם אחרים. לפי שהגדול יש לו שמחה בזה שלומד עם אחרים וכ"כ המחה"ש. נמצא דג' מחלוקות בדבר דלדעת הב"ח דוקא תינוק המבין מותר ללמוד עמו בדברים הרעים ולדעת הט"ז גם באינו מבין בדברים הרעים שרי ולדעת המ"א בין מבין בין שאינו מבין ובדברים הרעים אסור ורק ללמד לו החרבן שרי ומשמע דלכ"ע אם התינוק לומד לעצמו ובדברים הרעים בין שמבין בין שאינו מבין מותר ולכן יש להניח לתינוקות ללמוד לעצמם בדברים הרעים כדי שלא ילכו לשוטט ברחובות ולהתעסק בדברים בטלים:

ט

ט) יש מי שכתב דהאידנא דרוב התינוקות גדל צערם כשהם לומדים ובהתבטלם עונג הוא להם שרי ללמד לתינוקות דברים הרעים. ואין נראים דבריהם. ברכ"י או' א':

י

י) שם. אבל קורא הוא באיוב וכו' ואם אינו רוצה ללמוד כלל רשאי ולא אמרינן כיון דמותר אינו רשאי לבטל ד"ת כמו שהאריך המט"י ביו"ד סי' שפ"ד גבי אבל יעו"ש. ער"ה או' א':

יא

יא) שם. ובדברים הרעים וכו' ורעות של עכו"ם אסור לקרות. מ"א סק"ג. קיצור ש"ע סי' קכ"ד או' ה' מ"ב או' ב':

יב

יב) שם. ואם יש ביניהם פסוקי דנחמה צריך לדלגם. מכאן מוכח דנחמות הכתובים בסוף כל קינה צריך לדלגם. וכ"כ הפר"ח בליקוטים סי' תקנ"ט סעי' ה' שהאומרים נחמה בסוף כל קינה הוא שיבוש דא"כ למה כתב כאן דאם יש פסוקי דנחמה צריך לדלגם יעו"ש. וכ"כ המחב"ר בסי' זה או' ג' כס"א או' א' מאמ"ר סי' תקנ"ט או' ד'. מיהו עיין במל"ח סי' יו"ד או' ס"ז דלחלק יצא בין פסוקי דנחמה לאמירת הנחמות שבסוף הקינות וע"כ כתב דאין לזוז ממנהגם כי בלילה אין אומרים סיום הקינות וביום אומרים סיום כל הקינות שיש בהם נחמות יעו"ש, אמנם אנן בדידן ק"ל כדעת הרוב וגם דשב וא"ת עדיף אכן אם יש נוהגין כן אין למחות בידם:

יג

יג) [סעיף ב'] ומותר ללמוד מדרש איכה וכו'. וכן אגדות החרבן בפ' הנזיקין (גיטין פ"ה) ובפ חלק ולקרות בחרבן הנז' ביוסיפון מותר. לבוש. מ"ב או' ג':

יד

יד) שם. ופרק אלו מגלחין. ואע"ג שיש בו כמה דיני מנודה ומוחרם מותר ללמוד אבל ודאי לישא וליתן לפני ת"ח דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור. תשו' מהרי"ל סי' ר"א. והב"ד ב"י. מ"א סק"ד. וכ"כ הט"ז סק"ב דאפי' במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול ואפי' בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו עכ"ל והב"ד מ"ב או' ד' ועיין עוד לקמן או' טו"ב:

טו

טו) שם. ופי' איוב. מיהו באו"ח ה' ט"ב כתב משם הר"ף דוקא פי' איכה אבל לא בפי' איוב משום דהוי עמוק טפי יעו"ש. וה"ה בב"י בשם הכלבו. והב"ד היפ"ל ח"ב או' ב' וכתב והוא מילתא דמסתבר כמדובר:

טז

טז) [סעיף ג'] יש מי שאוסר וכו'. כ"כ ב"י בשם האגור שכתב בשם מהר"י מולן והיא בתשו' מהרי"ל הנז' ועיין בס' שם הגדולים להרב חיד"א מע' גדולים סי' יו"ד או' רל"ח שכתב דמהרי"ל הוא מהר"י סגל והוא מהר"י מולן יעו"ש. והא דכתב זה בש"ע בשם יש מי שאוסר אע"ג דב"י לא הביא פלוגתא בזה משום דבעלמא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי רק במקום אונס כמ"ש לעיל סי' מ"ז וסי' ס"ב יעו"ש. ועוד י"ל כי כן דרך ב"י לפעמים שסברא שלא מצאה כ"א בפוסק א' כותב אותה בשם יש מי שאומר וכמ"ש יד מלאכי בכללי הש"ע או' י"ב יעו"ש:

יז

טוב) שם. יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור. אע"ג דההור לאו כדיבור דמי במה ענינים שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה. תשו' מהרי"ל שם. ונ"ל דמה"ט אסור ללמוד איזו דרוש או קושיא ותירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו. וגם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו כמ"ש ביו"ד סי' שפ"ד סעי' א' דהוראה הוי כהרהור כמ"ש לעיל ססי' פ"ה. מ"א סק"ה. א"ר או' ד' ואו' ה' י"א בהגב"י. א"א או' ה' ח"א כלל קל"ה או' א' מ"ב או' ה' ועיין לעיל סי' תקנ"ג או' טו"ב:

יח

חי) ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצין לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו. מ"א שם. א"ר שם. י"א שם. ח"א שם. מ"ב שם. מיהו בסידור עמודי שמים לרב יעב"ץ כתב דאסור ליישב בדין ואפי' נחוצים הבע"ד מהטעם כי מי ינחץ לדיין על כך וימתינו הבע"ד או ילכו לדרכם יעו"ש. והב"ד תו' חיים על ח"א שם או' ג'. פת"ע או' ה':

יט

יט) [סעיף ד'] ומותר לקרות כל סדר היום וכו'. פשיטא דללמוד סדר המעמדות אף אם הוא לומד יום יום אסור ודלא כטועים לקרות מעמדות גם ביום ט"ב. ברכ"י או' ב' שע"ת או' ד'. וה"ה למי שקורא ח"י פרקי משנה בכל יום או קרבנות דפ' צו ושאר קביעות שאדם קובע לעצמו וקורא בכל יום דאסור. שו"ג או ז'. וכן לקרוא הפסוקים של חק לישראל ממילא ודאי דאסור. זכ"ל או' ט' על זה הסעי' מל"ח סי' יו"ד או' ץ'. ופרשת קדש ופרשת כי יביאך יש נוהגים לאומרם בט"ב ויש שאין אומרים אותם וכל אחד יעשה כמנהגו בזה. בן א"ח פ' דברים או' כ"ה. ועיין לעיל סי' כ"ה או' ל':

כ

ך) בפוזנא נוהגין שא"א תהלים ושיר היחוד רק למחרתו אומרים של אמש ושל היום. הגהות הלבוש. ובמדינה זו נוהגין לאמרם במנחה ואע"ג דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שאומרם דרך בקשה שרי לאומו דבמנחה מ"א סק"ו. מ"ב או' ז'. אלא שכתב דמנהג פוזנא הוא הנכון ואם ביטלו תהלים של יום א' יאמרו למחר ככל השנה. א"א או' ו':

כא

כא) שם. ומותר לקרות כל סדר היום וכו' ויתבאר מזה עוד לקמן סי' תקנ"ט סעי' ד' יעו"ש:

כב

כב) שם הגה. ומותר לחזור הפרשה וכו' נראה דה"ק דמי שרגיל לחזור הפרשה (שמו"ת לב"ש) באותו יום דהיינו שחל ט"ב ביום ה' הו"ל כסדר היום. ט"ז סק"ג. וכ"ה דעת א"ר או' ו'. וכ"כ מהר"א אזולאי ז"ל בהגהו' כ"י משם מט"מ אלא שהוא ז"ל חלק עליו וכתב שאין ראוי להקל בזה. והב"ד ברכ"י או ג'. וכ"כ ה"ב או' ג' על דברי הט"ז הנז' שדוחק גדול לפרש כן. וכ"כ הנה"ש על דברי הט"ז הנז' דקשה מאד להקל בזה. והמ"ב סק"ח כתב לפרש דברי הנה הנז' דהיינו חזן הקורא מותר לחזור הפרשה קידם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזור הפרשה כמ"ש לעיל סס"י רפ"ה עכ"ל מיהו הא"ר שם הקשה על דברי מ"א הנז' דהא כי תוליד בנים מעין המאורע הוא. והנה"ש שם כתב אפשר דהמ"א על פ' ויחל קאמר שנהגו לקרותה במנחה כמו בשאר ת"צ אבל פ' כי תוליד וכדומה לכ"ע שרי יעו"ש. והמחה"ש כתב ליישב דגם בכי תוליד ס"ד דאיכא שמחה במה שלומד הטעמים והנקודות בע"פ קמ"ל דשרי דאין שמחה כ"כ לחזן בזה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים כדברי מ"א הנז':

כג

כג) [סעיף ה'] עוברות ומניקות מתענות וכו'. ולענין קטנים אם יש לחנכם להתענות לפני שנה או שנתיים כמו ביוה"כ לקמן סי' תרט"ז עיין ער"ה או' ב' שכתב דבתענית דרבנן אין להחמיר משום חשש סכנה אבל בחינוך שעות דלא שייך סכנה יש לחנכו אף בשאר תעניות ודלא כהמט"י בסעי' א' יעו"ש. וכ"כ בית הלל ביו"ד סי' רס"ה ועיין לעיל סי' תק"ן או' ט' ואו' א':

כד

כד) שם. כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ. אלא שזה עונש כרת וזה מדברי קבלה ומכין אותו מכת מרדות. טור. לבוש בסעי' ד' ועיין לעיל סי' תצ"ו או' י"א וסי' תס"ח או' ו':

כה

כה) שם הגה. ועיין לעיל סי' תק"ן סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

כו

כו) [סעיף ו'] חיה כל ל' יום וכו'. פי' אע"ג דביוה"כ היא לאחר ז' כשאר כל אדם כמ"ש בסי' תרי"ז מ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה. ט"ז סק"ד. מיהו רש"ל בתשו' סי' נ"ג חולק על דברי הש"ע הנז' וס"ל דט"ב כיוה"כ ולאחר ז' צריכה להתענות אפי' אה אמרה צריכה אני אם לא שהיא חולה קצת יעו"ש. והב"ד הט"ז שם ומ"א סק"ט. אמנם המי"ט כתב שאין נראין דברי רש"ל הנז' וכ"פ האו"ה דאף אחר ז' אין מתענה כשאמרה צריכה אני. והב"ד א"ר או' ח' וכן בשו"ת פ"י כ"י חולק על דברי רש"ל הנז' ודעתו לפסוק כהש"ע יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ז' וכ"כ הב"ח דבתשו' השיב על דברי רש"ל הנז' דמן הדין אין איסור כלל אלא שסיים ומ"מ נהגו להחמיר כל זמן שאין להם חולשא יעו"ש. והב"ד מ"א שם וכתב והיכא דנהוג נהוג מיהו בט"ב שנדחה יש להקל יעו"ש והא"ר שם כתב דאין להקל אף בנדחה רק בג' צומות אבל בט"ב אין להקל ממנהג יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ו:

כז

כז) שם. חיה כל ל' יום וכו' א"צ אומד וכו' כלומר דמסתמא מאכילין אותה אבל אם קים לה בגוה היולדת דמצייא להתענות תתענה. ליקוטי פר"ח. מ"ב או' י"ב. ועיין לקמן או' כ"ט:

כח

כח) שם. חיה כל ל' יום וכו' לאו דוקא ל' יום אלא כל זמן שהיא חלושה מהלידה מהלידה ולא נתרפאת מהלידה. מזבח אדמה בשם כנה"ג. מחב"ר בקו"א או' ב' זה"ל או' ט':

כט

כט) שם חיה כל ל' יום וכו' ואם כבר נתרפאת מחולשת לידתה תתענה ותשלים ואם לא נתרפאת או שהיא קצת חלושה לא תתענה כל משך ל' יום ללידתה. ואם יולדת בריאה שהתחילה להתענות ומרגשת באמצע היום חולשה יתירה לא תתענה בשארית היום ובפרט מן המנחה ולמעלה. הרב זכרון יוסף בשו"ת סי' כ"א. מחב"ר או' ד' זכ"ל שם. שע"ת או ז' מיהו בתשו' שמלת בנימין דף ה' דחה דברי זכרון יוסף הנז' וכתב דהעיקר כדברי הרמב"ן והש"ע דא"צ להתענות ובפרט במקום שיש עוד צד היתר כגון שאמרה צריכה אני וט"ב שנדחה א"צ להתענות כלל יעו"ש. וכן בתשו' מהר"ם מרוטנבארג אחרונים סי' ט"ו הרבה להשיג על דברי זכרון יוסף הנז' ופסק כהמחבר וסיים דבדורות חלושות הללו ובפרט מי שיש לו מיחוש בחלל הגוף אין להחמיר בשום אופן וכך אני מורה יעוש"ב. פת"ת. פת"ע או' יו"ד:

ל

ל) שם. וכן חולה שהוא צריך לאכול וכו' כלומר שהוא חלוש וחש בגופו אעפ"י שאין בו סכנה מאכילין אותו וא"צ אומד כמו ביוה"כ. מאמ"ר או' ב' מ"ב או' י"א. ועיין לקמן או' ל"ג:

לא

לא) שם. וכן חולה שהוא צריך וכו' חולה שנתרפא אך חלוש מאד א"צ אומד ואם הוא מצטער הרבה וחושש שיחזור חליו יאכל וא"צ שיעור רק שלא יאכל מעדנים מזבח אדמה. מחב"ר בקו"א או' א' כס"א או' ג' זכ"ל שם. ועין לעיל סי' תקנ"א או' קל"ו:

לב

לב) יש מי שכתב דמינקת שהתינוק חולה והרופא אומר שמזיק לו תענית מניקתו ומזיק לו שינוי החלב שרי לה לאכול. ברכ"י או' ה' זכ"ל שם. שע"ת או' ו' וכן מינקת שיש לה ולד חולה ומסוכן וחולשת המינקת היא רבה כ"כ שאם תשב בתענית יום אחד יצטמקו דדיה ולא ישאר בהן חלב כדי גמיעה הצריכה לולד והולד אינו רוצה לאכול ולינק כ"א ממנה וסכנה היא לו הא ק"ל דכל ספק נפשות דוחה שבת ויוה"כ כ"ש ט"ב שהוא מדרבנן. תשו' דב"ש סי' ק"ז. והב"ד השע"ת שם:

לג

לג) שם. דבמקום חולי לא גזרו רבנן. אפי' אין בו סכנה. וחולה שאין בו סכנה פטור מן התענית בט"ב, כ"כ הרא"ש בתשו' בשמים ראש סי' ר"פ. יפ"ל ח"ב או' ג':

לד

לד) חולה ב"מ שציוו לו הרופאים לבלוע ב' או' ג' גרגרים בלע"ז פילולי ובתוך אלו הימים הוצרך להתענות יום או יומים העלה דמותר לו לכתחלה נמי לבלוע או לשתות דבר מר כלענה ואפי' בד' צומות והחזיק על ידו הרב מהרי"ד כוותיה וכטעמיה דאין להקפיד ע"ז כיון דהוי דבר שא"צ ברכה יעו"ש. כתונת יוסף סי' ד' עיקרי הד"ט סי' כ"ט או' ל"ו. תו' חיים על ח"א סי' קל"ה או' ח' פ"ת סי' תקס"ז. פת"ע שם או' ו':

לה

לה) שם. במקום חולי לא גזרו וכו' ובמקום שאין המחלה של חלעריא חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורים בש"ע סי' תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא לבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעף ח"ו יש ליעצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפער ומעט עשב מיאטע. פת"ע או' יו"ד. והב"ד מ"ב בב"ה:

לו

לו) שם הגה. ומיהו נוהגין להתענות וכו' נראה דזה קאי דוקא אלאחר ג' אבל תוך ג' אפי' אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות. ט"ז סק"ה. והב"ד א"ר או ח' וכתב דאין לה להחמיר כלל תוך ז' בט"ב דרבנן עכ"ל ור"ל דאפי' באינה אומרת צריכה אני אין לה להתענות. וכ"כ הזכ"ל או' ט' מש"ז או' ה' וכתב בגדי ישע אכן יש לפסוק כדברי הא"ר הנז' ובעינן מעל"ע דבט"ב דרבנן יש לסמוך אהרא"ש דס"ל בעינן מעל"ע. פת"ע או' יו"ד. ועיין לעיל סי' ש"ל או' כ"א ולקמן סי' תרי"ז סעי' ד' יעו"ש:

לז

לז) שם בהגה. והמיקל לא הפסיד. ר"ל דיש לסמוך על דברי הש"ע דמשמע דאפי' אין להם צער גדול א"צ להתענות:

לח

לח) שם בהגה. והמיקל לא הפסיד. ומכ"ש באדם חלוש והוא חולה שאין בו סכנה שלא להחמיר ומ"מ לא יתעסקו במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הגוף. ח"א כלל קל"ה או' ב' מ"ב או' ט"ז:

לט

טל) וכתב בית הלל ביו"ד סי' רס"ה דיולדת שאינה מתענה מ"מ צריכה להתענות איזה שעות. א"ר או' ח' ח"א שם. והשע"ת או' ז' כתב דהכל לפי הענין דאם קשה לה קצת אינה צריכה כלל. והב"ד מ"ב או' י"ד. ולענין חולה האוכל בט"ב שחל להיות במו"ש אם צריך להבדיל במו"ש ית' לקמן סי' תקנ"ו יעו"ש:

מ

מ) [סעיף ח'] אבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה. משום דהן סופרות ז' נקיים מספק. ואפי' למ"ד טבילה שלא בזמנה מותר לטבול ביוה"כ בט"ב אין טובלי' דכדאי בית אלהינו לאבד עליו טבילה א' בשנה. ב"י בשם התו':

מא

מא) שם. הילכך לא תטבול בו. ותרחוץ ותחוף ערב ט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. ב"י בשם התו' מ"א סק"י. מ"ב או' י"ח ועיין עוד באו' שאח"ז:

מב

מב) שם. הילכך לא תטבול בו. ואם חל טבילתה במוצאי ט"ב ודאי לרחוץ ולחוף בט"ב עצמו אסור ודלא כמי שנסתפק בזה. והנכון לרחוץ ולחוף עט"ב ותחזור ותחוף קצת ליל מוצאי ט"ב כמ"ש האחרונים ולא כמו שהיו נוהגות שלא לחוף ולרחוץ עט"ב וצריך לבטל מנהגם. ואם אירע שלא רחצה וחפפה בערב ע"ב בדיעבד יש להתיר שתרחוץ ותחוף במוצאי ט"ב ודיו. שו"ת זר"א חא"ח סי' פ"א יעוש"ב מחב"ר או' ה' זכ"ל או' ט' ועיין לעיל סי' תקנ"א או' קצ"ה:

מג

מג) ואם ט"ב ביום א' חופפת ורוחצת בע"ש וטובלת במוצאי ט"ב. זכ"ל שם. ועיין ביו"ד סי' קצ"ט סעי' ו' ובענין לבישת לבנים בט"ב כבר כתבנו לעיל ס"י חקנ"א או' ס"ב ואו' ס"ג יעו"ש:

מד

מד) [סעיף ט'] אם היו ידיו מלוכלכות וכו'. ונשים המבשלות בט"ב וצריכים לרחוץ הבשר אין חוששין בהם משום רחיצה. ריא"ז הב"ד השה"ו פ"ח דיומא. כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק י"א. א"ר או' יו"ד. ח"א כלל קל"ה או' ו' קיצור ש"ע סי' קכ"ד או' ח' מ"ב או' י"ט. ועיין לקמן או' מ"ו:

מה

מה) שם. מלוכלנות בטיט ובצואה וכו' ר"ל או בטיט או בצואה וכמ"ש לקמן סי' תרי"ג סעי' א' וכ"כ היפ"ל ח"ב או' ד' וכתב שם היפ"ל דמ"ש הט"ז שם סק"א אבל להעביר את הזיעה אסור נראה דה"ה בט"ב. ומיהו לפי מ"ש לקמן או ס"ז דיש מתירין בסיכה בט"ב להעביר הזוהמא נראה דה"ה ברחיצה שרי להעביר הזוהמא דהא לדעת המ"א רסי' תרי"ד רחיצה קילה מסיכה להעביר הזוהמא יעו"ש:

מו

מו) שם. מותר לרחוץ וכו' שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג. טור, וכתב הא"א או' י"א דמה שהתירו לרחוץ בשר וכדומה י"ל דוקא בצונן שרי דלא רחיצה של תענוג עכ"ל מיהו מסתמיות דברי הפו' משמע דאין חילוק כיון דאינו מכוין לרחיצת ידיו כ"א לרחוץ אותו דבר ומ"מ נראה דאם אותו דבר א"צ לרוחצו בחמין יש ליזהר לרוחצו בצונן:

מז

מז) שם הגה. ועיין לקמן סי' תרי"ג סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

מח

מח) [סעיף י'] נוטל אדם ידיו שחרית וכו'. מפני רוח רעה השורה על הידים דהו"ל כמלוכלך בטיט ובצואה דמותר וצריך ג"כ ליטול ג"פ על כל יד בסירוגין כמבואר בב"י סי' תרי"ג ולעיל סי' ד' סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

מט

מט) שם. נוטל אדם ידיו שחרית וכו' ואע"ג דהרמב"ם כתב בט"ז מה' תפלה ביוה"כ ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך ענ"י ולא מעביר שינה וכ"כ רי"ו בנ"ז ח"ב שכ"כ רש"י וגם מדברי הכלבו בה' אלו משמע הכי דכתב וגם כשיוצא מבה"כ מנקה ידיו לתפלה אלמא בלא"ה אינו נוטל ידיו מ"מ סתם לן הש"ע כהרא"ש ורי"ו שהיא סברא ממוצע דאילו להרמב"ם ודעמיה אינו רוחץ כלל ולר"ת ודעמיה נוטל כל היד לכך סתם כהרא"ש ורי"ו שהיא סברא ממוצע. שו"ג או' י"ז. וית' עוד בסי' תרי"ג סעי' ג':

נ

נ) שם. נוטל אדם ידיו שחרית וכו' ומברך על נטילת ידים כמ"ש לקמן סי' תרי"ג סעי' ב' יעו"ש. והגם דיש חולקים בזה כמ"ש באו' הקודם מ"מ מנהג העולם לברך כסתם דברי הש"ע וכבר כתבנו לעיל סי' ז' או' ב' וסי' י"ז או' ב' דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל יעו"ש:

נא

נא) שם. נוטל אדם ידיו שחרית וכו' ומותר לרחוץ ידיו לתפלה ואף לתפלת מנחה דהוי כמקבל פני שכינה וכטבילה של מצוה וזה פשוט. מט"י. ועיין לקמן סי' תרי"ג סעי' ג':

נב

בנ) שם. עד סוף קשרי אצבעותיו. והטעם דדי בט"ב ויוה"כ לרוח רעה עד סוף קשרי אצבעותיו עיין לעיל סי' ד' או' י"ד:

נג

גנ) שם. עד סוף קשרי אצבעותיו. והצריך לאכול בט"ב יטול ידיו עד פרק הזרוע. תו' חיים על ח"א כלל קנ"ה או' יו"ד. ועיין לעיל סי' קס"א סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

נד

דנ) [סעיף יא'] ולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת וכו'. אבל להרחיצם להדיא לא. ב"י. ומשמע אפי' בכה"ג דוקא עיניו ולא פניו ולא דמי למפה שרויה במים דבסמוך סעי' י"ד דמקנח בה פניו ידיו ורגליו דהתם נגובה ממש משא"כ הכא דעדיין לחות קצת. א"נ לאו דוקא עיניו דהה"נ פניו ידיו ורגליו כיון דאין בהם טופח ע"מ להטפיח וכ"נ עיקר. מט"י. מ"ב או' כ"ב:

נה

הנ) מי שהוא אסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח במים יקנח אבל שאר כל אדם אסור אבל אם נצוצות של מי רגלים ניתזו על רגליו חייב לרחוץ ולשפשף אותם מיד. כ"כ ב"י בשם הרא"ש וכ"כ הטור לקמן סי' תרי"ג. (ובענין אסטניס) ודלא כהלבוש דאסר כאן בט"ב (באספניס) מטעם הסברא בלא ראיה וליתא יעו"ש. מט"י. מ"ב שם. וכ"כ השו"ג סוף או' י"ח דמ"ש בסי' תרי"ג סעי' ד' מי שהוא אסטניס וכו' נראה דכ"ש בע"ב דקיל וסמך הכא אהתם עכ"ל ועי"ש ובדברינו לשם בס"ד:

נו

ונ) [סעיף יב'] ההולך להקביל פני רבו וכו'. העלה ב"י דאף בע"ב אסור לילך הרב להקביל תלמידו ולעבור במים יעו"ש הטעם. וכ"פ הלבוש. מט"י. ומיהו עי"ש במע"י שנסתפק בחבר אם מותר לעבור במים להקביל פני חבירו בט"ב וביוה"כ והעלם לאסור יעו"ש. והביאו הער"ה או' ה' וכתב שלא ראה בתה"ד סי' ע"ז שדקדק כן מדברי הרמב"ם וכ"כ הרא"ש בשם רי"ץ דדוקא ת"ח שגדול ממנו בחכמה אבל השוה לו לא יעו"ש. וכ"כ המ"א לקמן סי' תרי"ג סק"ה לדקדק מדברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' כ"ג. ועיין בדברינו לשם סעי' ה' בס"ד:

נז

זנ) שם. ההולך להקביל פני רבו וכו' צ"ל שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת דבחול אין חייב להקביל פני רבו (כדאיתא בר"ה ט"ז ע"ב) א"נ נהי דחיובא ליכא בחול מ"מ מצוה איכה וכ"מ בחגיגה דף ה' ע"ב. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ב. ער"ה סי' ש"א או' א' ומ"ש שם הא"ר צ"ע עיין בער"ה שם שתירץ זה יעו"ש. והא"א או' י"ב כתב הטעם דאיכא מצוה אף בחול שמא ישמע ממנו איזה דבר תורה יעו"ש. ועיין בדברינו לסי' ש"א או' ח"י ובסי' תקכ"ט או' ל"ד יעו"ש ;

נח

חנ) שם ההולך להקביל פני רבו וכו' ולענין קימה והידור אם יש חיוב בט"ב עיין שבו"י ח"א סי' כ"ו שמצדד בזה וסיים אכן אם רוצה לעמוד מפניו ודאי אין בו איסור יעו"ש. אבל בתשו' בית יהודה ח"ב סי' פ"ו כתב דחייב לקום יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' ו' וכתב עוד שכן ראה מנהג פשוט בא"י ובחו"ל דבט"ב קמים מפני רבם ות"ח כשאר הימים אלא שאין ראיה מהמנהג שיהיה בתורת חיוב יעו"ש. והב"ד השע"ת:

נט

טנ) שם. וכן בחזרה מותר. שאם לא תתיר לו לחזור לא ילך מתחלה וימנע מן המצוה. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"ג. וכל אלו אע"ג דלאו רחיצה של תענוג מ"מ אי לאו לצורך מצוה לא התירו. א"א או' י"ג:

ס

ס) [סעיף יג'] ההולך לשמור פירותיו עובר במים וכו'. דבמקום פסידא לא גזרו. לבוש. מ"א ס"ק י"ד אבל במקום שלא יש הפסד אסור. א"א או' י"ד. לב"ש:

סא

סא) שם. עובר במים עד צוארו וכו' והוא שלא יהיו המים רודפים כמ"ש סי' תרי"ג סעי' ה' יעו"ש:

סב

סב) שם. אבל בחזרה אסור. דלא שייך ממנע וכו' א"א או' י"ד. ור"ל דבסעי' הקודם התירו חזרה משום שמא ימנע לעשות המצוה אבל הכא דליכא מצוה רק משום הפסד אם ירצה לימנע משום דלא התירו חזרה ימנע:

סג

סג) [סעיף יד'] הבא מן הדרך ורגליו כהות וכו'. שאין זה משום תענוג אלא כמו רפואה. לבוש. ולפ"ז נראה דאפי' בחמין שרי דכל מה שהן חמין עדיף טפי. שו"ג או' כ"ג:

סד

סד) שם בהגה. ומוציאה מן המים וכו' פי' שמבע"י היה מוציאה וכשבא בלילה לקנח בה כבר היא נגובה ולא היה מקנח בה אלא כדי להצטנן אבל בלילה אסור להוציאה מן המים שהרי הוא נוגע במים בשעה שמוציאה וגם הרי עדיין מים נוטפין ממנה ואיך אפשר לקנח בה. ב"י:

סה

סה) שם בהגה. והיא מתגנבת וכו' כלומר שאין בה טופח להטפיח. ב"ח. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' י"א. ח"א כלל קל"ה או' ז' הא לא"ה אסור. א"א או' ט"ו. מ"ב או' כ"ז ושיעור טופח ע"מ להטפיח עיין לעיל סי' פ"ב או' ה':

סו

סו) ודע דאסור להצטנן בכלים שיש בהם מים אפי' חסרים אבל בריקים וכן בפירות ובתינוק מותר וכן כלה כל ל' יום מותרת לרחוץ פניה כדין יוה"כ. מט"י. וה"ה דמותר לה לסוך כל ל' יום כדי שלא תתגנה על בעלה מ"ב או' כ"ט. ועיין לקמן סי' תרי"ג סעי' ט' וסעי' יו"ד:

סז

סז) [סעיף טו'] סיכה אינה אסורה וכו'. ואפי' לסוך מקצת גופו אסור כמ"ש לקמן רס"י תרי"ד יעו"ש. וכתב המט"י דה"ה להעביר את הזוהמא אסור כדין יוה"כ דלקמן רסי' תרי"ד יעו"ש. אבל המ"ב בב"ה כתב דבט"ב להעביר הזוהמא מותר כדין אבל ביו"ד סי' שפ"א ודלא כהמט"י יעו"ש ועיין לעיל או' מ"ה:

סח

סח) [סעיף טז'] נעילת הסנדל דוקא של עור וכו'. דלא נקרא מנעל אלא של עור. ח"א כלל קל"ה או ט' מ"ב או' ל'. ועיין לקמן או' ע"ד:

סט

סט) שם. דוקא של עור וכו' לנעול אנפילאות של צמר גפן ואח"כ מנעלים של עור אסור. דבר משה ח"א א"ח סי' ט"ל. וכן עיקר. ודלא כהר' בית דוד סי' של"ב דשרי. ברכ"י או' ז'. זכ"ל או' ט'. וכ"כ בס' שם חדש דף צ"ו ע"ג לאסור, דלא כב"ד יעו"ש. וכן הרב עיקרי הד"ט סי' כ"ח או' א' הרבה להשיג על דברי ב"ד הנז' יעו"ש:

ע

ע) כל ירא וחרד יש לו להחמיר שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים ועשוי כמדת מנעל שלנו ומגין ואינו מרגיש כלל שהולך יחף והמחמיר תע"ב. הרב פמ"א ח"ב סי' כ"ח ברכ"י או' ח' שע"ת או' י"א. מיהו בס' שם חדש על ס' יראים דף צ"ו ע"ג כתב דמדברי ס' יראים נראה דמותר יעו"ש. והב"ד היפ"ל ח"ב או' ה' יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:

עא

עא) שם אבל של בגד וכו' שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. הרמב"ם פ"ג מה' שביתת עשור דין ז':

עב

עב) שם. אבל של בגד וכו' מיהו בסמ"ג כתב על של בגד ובתוספתא אוסר עכ"ל גם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין מנעל איקרי ואסור הילכך יש להחמיר לילך יחף לגמרי. וכן ראיתי רוב רבותינו. ומיהו אין לגעור באותן שנהגו להקל במנעל של בגד. ב"ח. והב"ד מ"א ס"ק ט"ז ומחה"ש. א"ר או' י"ג. רו"ח או' ב'. ומיהו כתב שם הרו"ח וז"ל אמנם אנן בדידן בגבילינו נוהגין הספרדים שלא לילך יחף כלל ויש טעמים רבים לזה ויצא האחד כי יש לחוש שיכנס ברגלו איזה קוץ או ישכנו איזה שרף. ועוד טעם אחר כי אין המקומות נקיים וימצא שיהיה דורס ברגלו צואה וידבק בה ואסור להתפלל ולומר דבר שבקדושה. ועוד שכתבו המקו' כי ארורה האדמה והדורס ברגלו יחף ע"ג קרקע בארץ מדבק בטומאה כי מה"ט כי הנוגע במנעליו צריך נט"י עכ"ל. וכ"כ בן א"ח פ' דברים או' כ"א שלא ילכו יחפים ממש בט"ב אלא ילבשו מנעל של בגד. ועיין לעיל סי' תקנ"א או' צ"ו ואו' צ"ז:

עג

עג) שם. אבל של בגד וכו' ואם נגע בידיו בזה המנעל צריך נטילה כדין נוגע במנעל של עור. בן א"ח שם. ועיין לעיל סי' ד' סעי' ח"י בדין והחולץ מנעליו ובדברינו לשם בס"ד:

עד

עד) שם. ושל עץ מחופה עור אסור. וכ"ש שיש לאסור אותם שיש להם בתי שוקיים של עור (ר"ל בתי שוקיים ארוכים עד סוף רגליו והם ג"כ כמנעלים שם בסוף הרגלים. לב"ש) דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותם שהן של בגד רק השולים של עור אסור. ט"ז סק"ז. וכ"כ משפטי שמואל סי' י"ב. והב"ד מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' י"ג. מש"ז או' ז' זכ"ל או' ט' מ"ב או' ל"א:

עה

עה) שם. ושל עץ מחופה עור אסור. פי' במקום דריסת הרגל לאפוקי קולקא"ב בערבי שאין העור כ"א לאחוז בו הקולקא"ב שהוא מותר. כ"כ מהריק"ש בס' ערך לחם לקמן בסי' תרי"ד. והב"ד פה"א ח"א דף מ"ג ע"ד. זכ"ל או' ט' מל"ח סי' יו"ד או' מ'. וכן הסכים הפר"ח שם בסי' תרי"ד דבקלקא"ב שרי משום דלא מיקרי חפוי כיון דלא הוי אלא רצועה של עור להכניס בו ראש הרגל יעו"ש. וכן הסכים הברכ"י שם להתיר כדברי מהריק"ש והפר"ח יעו"ש. ונ"ה דעת היפ"ל ח"ב או' ו' וחלק על דברי שם חדש דף ל"ו ע"ג יעו"ש:

עו

עו) שם. ושל עץ מחופה עור אסור. וכל שמחופה עור בין מלמטה בין מלמעלה ע"ג הרגל אסור. פר"ח שם. וכ"כ הברכ"י שם לפרש דברי מהריק"ש הנז' דמ"ש במקום דריסת הרגל ר"ל דלמעלה ע"ג הרגל פשיטא דאסור כיון דאין ע"ג רגליו אלא עור לבד יעי"ש. וכ"כ א"א שם או' ז' דעור למעלה ע"ג הרגל או למטה אסור:

עז

עז) שם. ושל עץ מחופה וכו' ומנעל מעור דג ועוף מסתברא דאסור ולענין חליצה צ"ע. א"א שם. עיקרי הד"ט סי' כ"ח או' א' מל"ח סי' יו"ד או' ל"ח:

עח

עח) ולענין ברכת שעשה לי כל צרכי כתב בעל העיטור איכא מ"ד דאינו מברך ביוה"כ ובט"ב מפני שאסור בנעילת הסנדל ומסתברא כיון דבידו וברשותו הן לעולם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך כסדר כל השנה כולה עכ"ד. והב"ד הרא"ש פ"ח דיומא והטור וב"י וכ"כ הר"ן והריטב"א שם. וכ"פ הלבוש בסי' זה סע' י"ז ובסי' תרי"ד סעי' ד' א"ר או' ט"ז. וכתב המש"ז או' י"א דכן המנהג פשוט בט"ב ויוה"כ לברך שעשה לי כל צרכי. וכ"כ בס' בגדי ישע על מ"א ס"ק ט"ז. אמנם דעת האר"י ז"ל שלא לברך וכ"ה דעת כמה האחרונים כמ"ש לעיל סי' מ"ו או' טו"ב יעו"ש:

עט

עט) [סעיף יז'] אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים וכו'. והטעם דטורח גדול הוא לילך דרך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אלא א"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם. ונראה דכיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק. מ"א ס"ק י"ז. ומיהו מ"ש אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור וכו' דעת הא"ר או' י"ד להקל כל שהוא חוץ לעיר ואפי' אין דרך רחוק יעו"ש. והב"ד א"א או י"ז. זכ"ל או' ט':

פ

פ) שם. מותרים בנעילת הסנדל וכו' ובכל מקום שצריך לילך במנעלים יתן עפר במנעלים וילך. עט"ז מ"ב או' ל"ג. ושל"ה דף קצ"ט ע"ב כתב דכל מקום שיש הכרח ללבוש מנעל אז יהפוך ויחליף מנעל ימין לרגל שמאל ומנעל שמאל לרגל ימין יעו"ש. והב"ד היא"ף על מ"א ס"ק י"ז. יפ"ל ח"ב או' ז':

פא

פא) שם בהגה. וכן במקום שדרים בין העכו"ם וכו' כלומר משום שמלעיגים כשהולכים יחיפים. ב"י. אלא שכתב ולענין מעשה אין להקל בדבר עכ"ל ונראה דלפ"ז לא כתב זה בש"ע. וכ"כ ח"א כלל קל"ה או' י"א אע"ג שאין למחות בידם כיון דיש גדולים המתירים מ"מ אין לזה טעם דמה בכך שילעיגו עלינו העכו"ם בלא"ה מלעיגים עלינו עכ"ל וכ"כ קיצור ש"ע סי' קכ"ד או' י"א דבעל נפש יחמיר על עצמו. ונראה דיש ללבוש מנעל של בגד דאינו נראה כהולך יחף:

פב

פב) שם בהגה. וכן במקום שדרים בין העכו"ם וכו' ומ"מ אותם היושבים בחנות ודאי אסורים דאיך ידעו העכו"ם אם הולכים בלא מנעלים. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. מ"ב או' ל"ו:

פג

פג) שם בהגה. לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים. ומבוי שדרים בו כל היהודים אעפ"י שהוא דרך המלך שדורסים בו נכרים רחוב היהודים מיקרי ואין ללכת בו במנעל. הרשד"ם חא"ח סי' ך' כנה"ג בהגה"ט. מיהו המ"א ס"ק י"ח כתב דאם העכו"ם עוברים שם מותר. אבל הא"ר או' ט"ו כתב על דברי המ"א הנז' דמלשון כנה"ג לא משמע קצת הכי ועוד הבו דלא להוסיף על המנהג. והב"ד א"א או' ח"י. מ"ב או' ל"ה:

פד

פד) [סעיף יח'] יש מי שאומר וכו'. בב"י לא הביא פלוגתא בזה והא שכתבה בשם יש מי שאומר כי כן דרך ב"י לפעמים שסברא שלא מצאה כ"א בפוסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר כמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש וזה כתבה ב"י רק בשם הגמ"ר דמו"ק:

פה

פה) שם. שלא יישן בט"ב עם אשתו וכו' ועיין לקמן סי' תרט"ו שכתב דאסור ליגע באשתו ביוה"כ כאלו היתה נדה ואפשר דה"ה בט"ב, ד"מ או' ז' מ"א ס"ק י"ט. ומשמע דגם ביום יש ליזהר ומיהו כתב שם המ"א דביום יש להקל. וכ"פ ח"א כלל קל"ה או' י"ב. מ"ב או' ל"ז. בן א"ח פ' דברים או' כ"ג. וכתב בן א"ח שם דגם להושיט דבר מידו לידה בלילה נכון להחמיר. וכתב המחה"ש דאם הולכים הנשים בבגדים מקושטים בט"ב יש להחמיר גם ביום מליגע בה כמו ביוה"כ יעו"ש. והב"ד האחרונים:

פו

פו) [סעיף יט'] אם חל ט"ב בשבת מותר בכולן וכו'. דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו וכו' ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מיתו ברגל דנוהג ברגל דברים של צנעה ולפ"ז ג"כ אסור לרחוץ ידיו בחמין שגם זה קרוי צנעה כמ"ש המרדכי במו"ק. ט"ז סק"ט. ומיהו מ"ש הט"ז לאסור לרחוץ ידיו בחמין וכו' כתב עליו הנה"ש או' ו' דמדברי הפו' משמע דאפי' האוסרים לא אמרו אלא לענין תשמיש המטה בלבד יעו"ש. וכתב במו"ב או' רל"ד דלבני ספרד הותר גם תשמיש המטה כפסק מרן ז"ל ואפי' אם חל ט"ב בשבת יעו"ש. ועיין לעיל סי' תקנ"ב סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד ;

פז

פז) שם הגה. ויש אוסרים בתשמיש המטה. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג. ד"מ או' ז' מ"א סק"ך. מיהו בה"ב או' ז' כתב לפקפק בעניין ההכרזה וע"כ כתב במ"ב בשה"צ או' מ"ה דבמקום שלא נהגו להכריז אין להקפיד ע"ז:

פח

חפ) שם הגה. ויש אוסרים בתשמיש המטה. השל"ה כתב דגם לבני אשכנז דנוהגים לאסור מותר אם חל ליל טבילה בשבת זה וכתב שכן מצא במנהגים ישנים. וכן הסכים הבל"י בי"ד בשו"ת שבסוף הספר במה דשייך לסי' קצ"ז. אמנם הא"ר או' י"ט הרבה להשיב על דברי השל"ה וכתב דהגאונים מז"ה ואביו אסרו יעוש"ב. והזר"א בשו"ת או"ח סי' ף' דחה דברי הא"ר וחיזק בריחי הוראת השל"ה ודישרן סמיכין עליה יעוש"ב. מחב"ר או' ז' שע"ת או' ט"ו. וכ"ה דעת המ"א שם כדעת השל"ה. וכ"נ דעת א"א או' ך' וכ"כ באה"ט ס"ק ט"ו דכן דעת כל הגדולים דלא כא"ז. וכ"פ בסי' רב יעב"ץ. וכ"כ בס' בגדי ישע על מ"א סק"ך דכדאי הוא השל"ה לסמוך עליו. וכ"כ ח"א כלל קל"ו או' ג' דה"ח או' ב' ועיין בנ"א שם שכתב דה"ה לבא מן הדרך מותר אלא שכתב ע"ז דהכל לפי מה שהוא אדם יעו"ש. והב"ד מ"ב או' מ':

פט

טפ) שם בהגה. וכן נוהגין. ונראה דאם הוא עדיין בחור ויש לו תאוה ויש לחוש לשז"ל ח"ו ודאי יש להתיר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא ויש לסמוך על דיעה ראשונה שכתב הש"ע:

צ

צ) [סעיף ך'] אין שאילת שלום וכו'. ואפי' צפרא דמרי טב אסור לומר לחבירו בט"ב. א"ר או' כ"א. א"א או' כ"א. שע"ת או' ט"ז. ח"א כלל קל"ה או' י"ג. מ"ב או' מ"א:

צא

צא) ואסור ג"כ לשלוח דורין לחבירו דזהו בכלל שאילת שלום. מ"א ס"ק כ"א. א"ר שם. א"א שם. ח"א שם. מ"ב שם. ונראה דה"ד לאיש שאינו נצרך אבל לעני ובפרט כשהוא ת"ח מלבד דליכא איסורא אדרבא מצוה איכא וכ"ש אם הוא שולח מעות להוצאת בני ביתו וכו' ובלא"ה כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לחלק צדקה לעניים ביום ט"ב ויש סמך לזה. רו"ח או' ג':

צב

צב) שם. אין שאילת שלום וכו' כי לא עת שלום הוא רק עת צער ויללה על חרבן בהמ"ק. לבוש:

צג

צג) שם. משיבים להם וכו' משום שלא ישנאנו. ח"א שם:

צד

צד) שם. משיבים להם בשפה רפה וכו' כדי שיבין מעצמו שיש איסור בדבר ומ"מ לא אסרו להשיב כלל ולהודיעם הטעם כדי שלא לביישו מאחר ששאל לפי תומי. סידור רב יעב"ץ. תו' חיים על ח"א שם או' ט"ז. והא"א או' כ"ב כתב שיודיע לו שהיום אסור יעו"ש. ונראה דה"ד אם הוא קרובו או גס בו בענין שאינו מתבייש ממנו הא לא"ה יש להחזיר לו בשפה רפה וכו' כנז':

צה

צה) [סעיף כא'] יש מי שאומר וכו'. כתב זה בשם יש מי שאומר אעפ"י שאין פלוגתא בזה משום דדין זה כתבו ב"י רק בשם הכלבו וכן דרכו של ב"י לפעמים שסברא שלא מצאה כ"א בפוסק א' כותב אותה בשם יש מי שאומר כמ"ש לעיל או' פ"ד יעו"ש:

צו

צו) שם. שלא יבא לידי שחוק וכו' ואותם אנשים שיושבים בבהכ"נ ועושים שחוק עליהם נאמר כל מי שאינו מתאבל וכו' וגדול עונם מנשוא. ח"א שם או' י"ד:

צז

צז) [סעיף כב'] מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו', ומנהג כל ישראל בכ"מ ששמענו שמעם שלא לעשות. ב"י. מט"י. ומשמע מסתמיות דבריהם דכל היום נוהגים לאסור. אמנם בד"מ או' ט' כתב וז"ל ובמנהגים שלנו כתוב ואסור במלאכה עד חצות עכ"ל. והביאו בהגה לקמן בסעי' זה. וכ"כ הלבוש. וכ"כ ח"א כלל קל"ה או' ט"ו. אלא שכתב ומ"מ ראוי לכל יר"ש להחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה כל היום כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות. וכ"כ קיצור ש"ע סי' קכ"ד או' ט"ו. ועיין לקמן או' ק"ה:

צח

צח) שם. במקום שנהגו שלא לעשות וכו' משום שיש בה שמחה והיום הוא יום אבל א"כ לאידך גיסא משום דאיקרי מועד שיהיה כן ב"ב. לבוש. והמ"א ס"ק כ"ג כתב כדי שלא יסיחו דעתן מאבילות יעו"ש:

צט

צט) שם. אין עושין. בין ביום בין בלילה. מ"א שם. א"א או' כ"ג. ער"ה או' ח' דה"ח או' א' ח"א שם. קיצור ש"ע שם. בן א"ח פ' דברים או' כ"ד. מ"ב או' מ"ג:

ק

ק) שם. וכל הרוצה לעשות עצמו ת"ח וכו' ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה. ב"י. ט"ז סק"י. מ"א ס"ק כ"ד. הא במקום דשייך יוהרא אסור. א"א או' כ"ד. ואם רוצה לחזור בו אי מהני התרה עיין לעיל סי' תקנ"א או' קכ"ט וביו"ד סי' רי"ד יעו"ש:

קא

קא) שם. מותר ע"י עכו"ם וכו' כ"כ ב"י בשם הרוקח ומשמע דאפי' ליתן לו בו ביום מותר וטעמו משום דלא שייך אמירה לגוי שבות אלא גבי שבת ויו"ט וחו"ה דהוי כעין יו"ט וכמ"ש הרוקח גופיה. ער"ה או' ז' יעו"ש. ומ"ש המט"י להחמיר עיין זכ"ל או' ט' מה שהשיב עליו וכתב דאין לנו להחמיר כדבריו יעו"ש:

קב

קב) שם. מותר ע"י עכו"ם וכו' ודוקא במלאכה דלא אוושא מילתא אבל במלאכה דאוושא מילתא כגון בנין אסור. שכנה"ג בהגב"י או' ז' א"ר או' כ"ב. א"א או' כ"ה. שע"ת. דה"ח או' א' מ"ב או' מ"ו. וכן פרקמטיא אסור למכור ולקנות ע"י עכו"ם משום דהוי פרסום. דה"ח שם. והב"ד מ"ב בשה"צ או' ן'. פת"ע או' כ"ט. ועיין לקמן סוף או' ק"ח:

קג

קג) ומיהו פרקמטיא שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן מותר למכור אפי' ע"י עצמו כדין דבר האבד ולא בעי ע"י אחרים כדין האבל. מט"י:

קד

קד) שם. שאפי' משנכנס אב ממעטין וכו' עיין לעיל סי' תקנ"א או' כ"א:

קה

קה) שם הגה. ולא נהגו באיסור מלאכה כ"א עד חצות. וכן בפרקמטיא לא נהגו איסור כ"א עד חצות. לבוש. ח"א כלל קל"ה או' ט"ו. דה"ח או' א' קיצור ש"ע סי' קכ"ד או' ט"ו. ומ"מ לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות. מ"א ס"ק כ"ז. ח"א שם. דה"ח שם. אבל מי שהוא יר"ש יש לו להחמיר כל היום בין במלאכה בין במשא ומתן שלא יסיח דעתו מהאבילות. קיצור ש"ע שם. ועיין לעיל או' צ"ז:

קו

קו) ודבר מאכל נוהגין למכור ולקנות אף קודם חצות. תו' חיים על ח"א שם או' י"ט:

קז

קז) שם בהגה. אם אפשר בעכו"ם. ואם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בחו"ה. מ"א ס"ק כ"ה. ח"א שם. דה"ח שם. קיצור ש"ע שם. בן א"ח פ' דברים או' כ"ד. ומשמע דחליבת פרות הוי דבר האבד ואפ"ה דוקא ע"י עכו"ם אם אפשר וכ"כ א"א או' כ"ה מיהו דעת הא"ר או' כ"ג דאם הוא דבר האבד מותר לעשות בעצמו אף אם אפשר ע"י עכו"ם יעו"ש. וכ"ה דעת המט"י והב"ד הזכ"ל או' ט' וכ"כ דעת הגר"א. ועיין לעיל ססי' תקל"ג:

קח

קח) [סעיף כג'] ומלאכת דבר האבד מותר וכו'. ואם יריד או שיירות באו עכשיו מותר אפי' קודם חצות לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבד. מט"מ סי' תשמ"א. שכנה"ג בהגב"י או' ח' מ"א ס"ק כ"ו. א"ר או' כ"ד. דה"ח או' א' מ"ב או' מ"ח. והגם דע"י עכו"ם מבואר בסעי' הקודם דאפי' באין דבר האבד ודבר האבד מותר אף בעצמו אפשר דזה בפרהסיא ולרבים לא רצה להקל. א"ר שם. ועיין לעיל סוף או' ק"ב:

קט

קט) שם. כדרך שאמרו בחו"ה. ומשמע דאם הוא עני שאין לו מה יאכל שרי לעשות מלאכה כמו בחו"ה לעיל סי' תקמ"ב סעי' ב' כיון שאינו אלא מנהגא ואבילות ישנה ודלא כרו"ח או' ו' שרצה לדמותו לאבל תוך ג' ימים ביו"ד סי' ש"פ סעי' ב' דאסור יעו"ש. ואח"כ ראיתי שכ"כ בביאורי הגר"א סי' תקנ"ה דלא חמיר מלאחר ג' ומותר במלאכה אם אין לו מה יאכל יעו"ש. ומ"מ אם אפשר יש להמתין עד אחר חצות כיון דבלא"ה יש מתירין כמ"ש לעיל או' צ"ז יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לסי' תקמ"ב סעי' ב' בעניין איזו נקרא אין לו מה יאכל יעו"ש:

קי

קי) שם. כדרך שאמרו בחו"ה. ולכתוב בט"ב צ"ע אם מלאכה היא ואמר ה"ר יעקב דר"י הגיה ס"ת שלו בט"ב והגיה בו הסופר טעיות. מהר"י מברונא סי' ט"ז. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' שו"ג או' ד' וכתב שם השו"ג דמזה משמע דמותר לכתוב בלא שינוי וכן פסקים או חידושים ששמע או שחידש בדברים המותרים לקרות בט"ב מותר לכותבם בט"ב מדין דבר האבד דשרי יעו"ש. וכ"כ המל"ח סי' יו"ד או' מ"ה. יפ"ל ח"ב או' יו"ד. ומשמע מדברי השו"ג הנז' דכתיבה מותר בט"ב בלא שינוי מכ"ש דהגהת ס"ת כיעו"ש. אמנם השע"ת או' ך' כתב על דברי הר"י הנז' אפשר שעשה כן שלא להשהות ספר שאינו מוגה או שהיה צריך אליו לקרות בו היום עכ"ל ולפ"ז משמע דאין ראיה משם. וכתב עו"ש השע"ת דמי דנתחדש לו איזה חידוש אין לכותבו בט"ב אע"ג דבחו"ה כתבו להתיר שאני ט"ב דשמחה היא לו כשכותב חידושי תורה וגם שאינו רק יום אחד ואין חשש שישכח עכ"ל ומשמע דגם בזה השע"ת פליג על דברי השו"ג הנז' וס"ל דאפי' בדברים המותרים אם נתחדש אין לכתוב וע"כ נראה דהכל לפי מה שהוא אדם דאם חושש שישתכחו ממנו יש לרשום רק ראשי דברים:

קיא

קיא) [סעיף כד'] כל העושה מלאכה וכו'. משמע אפי' במקום שנהגו לעשות ומ"מ מגמ' משמע דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות יעו"ש. מ"א ס"ק כ"ז. א"ר או' כ"ה, א"א או' כ"ז. מ"ב או' מ"ט. וה"ה אחר חצות לדידן. א"ר שם. א"א שם. מ"ב שם. ועיין לעיל או' ק"ה:

קיב

קיב) שם. מאותה מלאכה. כלומר מאותן המעות שמרויח באותה מלאכה. א"ר או' כ"ו בשם התניא. מ"ב או' ן':

קיג

קיג) [סעיף כה'] וכל המתאבל על ירושלים. וכו' וכל ב"נ דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקב"ה זכי למה דכתיב לבתר יחדיו ירננו חכי למחמי ליה בישובא בחדוותא. זוהר פ' בשלח דף נ"ה ע"ב:

קיד

קיד) שם. זוכה ורואה בשמחתה. שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. טור. לבוש:

קטו

קטו) שם. ותהי עונותם על עצמותם. להכי נקט עצמות משום דאמרינן בהמפלת (מס' נדה כ"ד ע"ב) השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משוחין. הר"ן סוף מס' תענית. והב"ד ב"י. ט"ז ס"ק י"א. מ"א ס"ק כ"ח. והרי"ף גורס עוונותיו חקוקין לו על עצמותיו שנאמר ותהי עונותם וכו' מיהו הרב"ד סי' של"א הקשה על פי' הר"ן הנז' התינח יין בשר מאי איכא למימר ועי"ש מה שתירץ. ונראה לתרץ לדעת הר"ן דכמו שמצינו ביין שנראה בעצמות ה"ה בשר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---