משך חכמה/דברים/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה דברים יט

ג

והיה לנוס שמה כל רוצח וכו'. לא נזכר כאן בפרשה שישב שם עד מות הכה"ג. ונראה לי דמזה דרשו בריש כה"ג ההורג כ"ג או כ"ג שהרג, אינו יוצא משם לעולם, דגלי לן קרא כאן דעד מות הכה"ג אינו עיקר בענין הגלות, דאף באופן שלא יצא במות כה"ג גולה והגלות היא מצוה בפני עצמה בלא פרט זה. ובגמ' שם יליף לנוס שמה כל רוצח אפילו כ"ג במשמע, ואין כוונת הגמרא מתיבת כל לחודא, דהא הוה יליף מקרא דמסעי כל מכה נפש בשגגה, רק הכוונה מדלא כתיב כאן מיתת כה"ג בפרשה.

או י"ל עפ"י מה שאמרו בשבועות מתני ליה יכך ד' א"ל כנה כו', אבל בקראי אימא לא מכנינין קמ"ל, והואיל במשנה תורה אמר משה כמדבר מפי עצמו וכמו שאמרו בפרק הספינה מפי עצמו, יעו"ש, והיה כמדבר לאלעזר כה"ג שימות וזה לא נאות וכמו שאמרו כנה, לכן לא זכר זה כלל. ולכן ביהושע ק' כ' לא נזכר בפרשה זו אלעזר הכהן כמו שנזכר בסימן י"ט, כ"א. יעו"ש ודו"ק.

והיה לנוס שמה כל רצח. לפי עומק הפשט הוא כלל ופרט שכל רוצח אחד שוגג ואחד מזיד ינוס שמה ומפרש וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי, מפרש דין הרוצח שוגג שהוא ינוס שמה לחיותו, וכי יהי' איש שונא כו' ונס כו' ושלחו זקני עירו ומת וכריב"י במכות דאמר כן. יעו"ש ודו"ק.

ח

ואם ירחיב וכו' כאשר נשבע לאבותיך וכו' בספרי הכל בזכות אבות, אשר דבר לתת לאבותיך הכל בזכות אבות. פירושו דמוכח דהשבועה אינה מכרחת לתת את כל הארץ להם ורק כי תשמור את כל המצוה הזאת כו' מוכח דמה שאינו נותן להם הג' ארצות קיני, קניזי, קדמוני שזה אדום, עמון ומואב הוא ג"כ בזכות אבות כמו שדרשו ז"ל והביאו רש"י בדברים על הפסוק עד מדרך כף רגל, שהכל בזכות אברהם, ולוט נחשב כבנו, וזה שלהם יש זכות אבות רק כי תשמר לעשות כו' אז יהא זכות אבותיך מסייעתך שתקח אותם.

והנה יש שתי אופני גאולות, האחת בעתה שזה אם לא זכו, ואז יתקיים ואת רוח הטומאה אעביר וכו' וגר זאב עם כבש ולא ישמע עוד שוד ושבר כו' ולא יהיה נרצח בשוגג ג"כ, והאחת דאחישנה, והיא כאשר יזכו ויהיה דור שכולו זכאי ואז יהיה עולם כמנהגו נוהג ואין בין וכו' אלא שעבוד מלכיות בלבד, לכן אמר פה ואם ירחיב ד' את גבולך כי תשמר לעשות את כל המצוה, זהו האופן דאחישנה, אז ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה.

יד

לא תסיג גבול רעך. לפי שאמר להרוג הרוצח סד"א שממונו מותר לגזול, לכן אמר לא תסיג גבול רעך בעה"ט. ומה יאות עוד יותר עפ"י ההגהות אשר"י דאם הרג אדם אעפ"י דמיפטר משום קלבדר"מ, מ"מ מהני תפיסה ואם תפסו יורשיו נכסי הרוצח אין מוציאין מידו, ויעוין קצות סימן ת"י שהאריך, א"כ מטלטלים מועיל תפיסה אבל לא בקרקע, וקמ"ל עוד דאם הסיג גבול הרוצח בקרקע מוציאין מידו. ודו"ק.

טו

ע"פ שנים עדים או ע"פ שלשה עדים יקום דבר. לעיל כתוב עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת ולא כתוב ע"פ אצל שלשה עדים. ונראה הטעם משום דדרשו על פי ולא על פי כתבן, והנה בב"ד אמרינין דמועיל כתיבה במעשה ב"ד דהוי כאילו הגידו כבר העדים בפניהן ונחקרה עדותן והם חותמים שפיר המעשה ב"ד, והנה בדין ב"ד צריך להיות ביום ולא בלילה, וכן בשלא נתכוונו ולא הוזמנו להעיד כשיטת רשב"ם בפרק יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה יעו"ש, ולזה אמר דאם הם עדים כגון שהוא בלילה או שהוזמנו להעיד וכיו"ב דמקרי עדים אף אם הן שלשה צריך מפיהן ולא מפי כתבן, אע"ג דלגבי ב"ד מועיל מעשה ב"ד ע"פ הכתב, זה הכל כשאינו מתורת עדות, הא כשהן עדים אף שהן שלשה שראוים להיות ב"ד לא מועיל מפי כתבן, ולכן גבי מיתה דשם איירי בדיני נפשות, וצ"ל ב"ד של כ"ג, ואין רבותא בשלשה יותר משנים, לכן כתוב ע"פ למעט מפי כתבן רק אצל שנים ולא ע"פ שלשה. ודו"ק.

יז

ועמדו שני האנשים כו'. הנה מצוה על העדים לעמוד ובריש פ"ב דזבחים מיושב שכן פסול להעיד, והוכיחו שם בתוספות מירושלמי דבדיעבד כשר אף בדיני נפשות, ומיושב לפ"ז במלכים כ"א והושיבו שני אנשים כו' נגדו ויעדהו כו' דרצה להתפרסם דנבות מורד במלכות הוא ונכסיו למלך כו' סנהדרין מ"ח, לכן מורד במלכות לא צריך למידייניה וסגי בישיבת העדים, ואי דהא חייבוהו סקילה כדין מגדף דנידון בחמורה וע"ז היו צריך למידייניה, ועל כרחין דבדיעבד גם במיושב כשר וכן עשו. ודו"ק. וכתיב ויעדהו חסר וי"ו, להורות דרק אחד העיד שברך השם והשני אמר אף אני כמוהו.

ועמדו כו' לפני הכהנים והשפטים כו' ודרשו השפטים היטב. והשמיט הכהנים משום דכהנים יש להם לדרוש אצל אורים ותומים, לכן דייק דלגבי עדים אף אם יבואו על אב ב"ד או משוח מלחמה להעיד שהרג נפש אין לשאול על העדים באורים ותומים, רק בדרישה מוחשת כדין שופט, שלא כדרך כהנים שהם שואלים באו"ת. ודו"ק.

יח

והנה עד שקר העד. פירוש דאם נתברר לב"ד אחר שנגמר הדין שהעדים היו פסולים, אף כי נודע להם שהעידו בשקר ג"כ ליתא בהן דין הזמה, דהא נמצא דלאו עדים כשרים היו בשעה שהגידו העדות וכמו דאמר בפ' מרובה דאשתכח דבשעה דאסהידו אטביחה פסולים היו, יעו"ש, רק צריך שיהיו עדים כשרים בעת הגדת העדים רק ששקר היו בפיהם, והנה העד אשר הוא כשר להעיד נמצא דשיקר בעדותו כעת ע"ז יש הזמה, וזה עד שקר העד, שכשר להעיד, רק ששיקר בעדותו. ומה דכתיב עד חמס פירושו כהאונקלוס סהיד שקר רק נקרא עד חמס על מה שרוצה לחמוס הנידון, והוא כמו חמס בעצמו וע"ש סופו נקרא עד חמס ורואים אשר תכלית הרשע אשר עשה בהעידו לשקר קראתו תורה עד חמס אנו יודעין מזה דעד חמס הוא גזלן ודאי, פסול להעיד. ודו"ק.

יט

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולא כאשר עשה. ונראה בעיני טעם מושכל ע"ז דתרי ותרי נינהו [וחדוש הוא], וא"כ חיישינן שמא כשנהרג הנידון בעדותם ע"י העבירה שעשה ילך גואל הדם, אביו או בנו, אשר לבבו מר עליו וישכור עדים להזימן בשקר ולהנקם מן העדים ולכפר קצפם בדם העדים אשר בעדותן נהרג בנו או אביו, לכן אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, דקודם שנהרג הנידון אם ישכור הנידון עדים שקרנים להעיד עליו להזים העדים המעידין על מיתתו הלא בטח יראה שלא יזימו השקרנין את העדים, רק כי ישכור אותם להכחישן וינצל הוא ויצא נקי מדינו, דאם יזימו העדים הלא העדים המחוייבים מיתה או מלקות יחפשו עדים אמיתים להזים השקרנים או אחרי עדים שקרנים ויהיה אין לדבר סוף, וא"כ טפי ניחא להו שישכור עדים להכחישן, דבזה גם העדים לא יחפשו כ"כ להזימן דהם ג"כ אין להם הפסד כלום לא חיוב ממון ולא חיוב נפשות. ודו"ק.

ולדבר הזה העירני רבינו שלמה בלשונו הזהב סנהדרין דף י"ז ד"ה ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בע"ד עפ"י עדים וישכור שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתראו מהם אם נבוא להזים העדים יבואו אלו השנים ויזימו אותנו, עכ"ל. הרי דמתירא הבע"ד לשכור עדים להזימן וגם המזימין יתיראו ולכך לא ישכור רק להכחישן. ועיין ברבינו בחיי. וזה נכון. ומכל זה לא קשה על שיטת רמב"ם דבמלקות לוקין אף בכאשר עשה. היינו דבמלקות שיש להם קצבה ניחא לאינש דלתכפר, ועל מה שכבר הוכה מן הדין לא יוסיף עוד סרה לשכור עדי שקר. ודו"ק.

והנה במגדף דגם העד צריך לאמר ולנקוב השם, אם מתזם הרי נקב את השם, ויהרג למ"ד חבר אינו צריך התראה, ועל כרחין כיון דאין מתכוון לקוב השם רק להרוג את הנידון אין זדונו גדול כ"כ. וכן מצאנו בשבועות הפקדון, שאם נשבע לפטור את עצמו אינו מביא חטאת רק אשם, דאין עבירה על שבועת שקר רק שהוא מתכוון להפסיד ממון חברו. והענין מושכל בכמה מקומות דעבירה חדא מקילה את חברתה.

לאחיו ולא לאחותו. יעוין רש"י. והטעם מושכל, דהתורה חששה על כבוד המשפחה של כהן ביותר והחמירה בשרפה לבת כהן, אבל כששקר הדבר והוזמו והעדים נהרגין, אם ישרפו העדים א"כ יחקורו על מה נשרפין ויאמרו, כי העידו על בת כהן שזינתה והוזמו, ויאמר השומע מאן יאמר דהני סהדי שקרי דלמא הני, וכמו שאמרו חידוש הוא מאי חזית כו', ויתחזק הלעז על בת כהן, ובפרט דמצות שריפה לא מצאנו רק בעריות וחששה רחמנא על כבוד המשפחה, וחששה רחמנא ע"ז שלא יהיו נהרגין העדים רק במיתת הבועל ולא ידברו מהבת כהן כלל ובפרט דסקילה או חנק איכא גם בהנך דלאו עריות, וישתכח הקול ממה שהעידו בשקר. ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.