לחם משנה/מלכים/ט

לחם משנה ‏ מלכים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

על ששה דברים נצטוה אדם וכו'. כתב הרב כ"מ דסובר רבינו דאע"ג דמייתי מקרא בברייתא פרק ארבע מיתות (דף נ"ו:) אכול תאכל ולא אמה"ח והאי קרא כתיב באדם אסמכתא בעלמא. ודלא כדברי רש"י ז"ל (נ"ז.) [ותוס' דף נ"ו:] שכתב דאע"ג דלא הותר לו בשר הוזהר על אבר מן החי ללמדך שאפי' אינך ממיתה אלא שנפל ממנה אבר מאליו לא תאכלנו. ולדעת רבינו קשה דאמרו שם בגמרא פרק ארבע מיתות (דף נ"ז) אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואידך ההוא למשרי שרצים הוא דאתא ע"כ כלומר דמאן דדריש איסור אבר מן החי מאכל תאכלו אתא קרא דאך בשר בנפשו דמו למשרי שרצים ולדברי רבינו אין זה האמת אלא דמהתם ידעינן איסור אבר מן החי וקרא דאכל תאכל אסמכתא בעלמא הוא ועוד קשה בפשטא דשמעתא דלא ידעינן היתר שרצים אלא מיתורא דאך כדאמרינן לקמן אבל עיקר קרא לאיסור אבר מן החי הוא דאתא מיהו אין זו קושיא דכוונת הגמרא לומר דכוליה קרא להכי הוא דאתא:

בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה כו'. קשה דבריש פרק אמר להם הממונה [דף כ"ח:] אמרו אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' אמר ליה רב שימי בר חייא לרב ואימא שבע מצות הא איכא נמי מילה ואימא שבע מצות ומילה אמר ליה א"כ מצותי ותורותי למה לי אמר רב ואי תימא רב אשי קיים אברהם אבינו עירובי תבשילין שנאמר תורותי אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע"פ ע"כ. וא"כ היה לו לומר דאברהם קיים הכל וכי תימא מה שאמר מילה הוא משום דמילה דוקא נצטוה אבל כל השאר קיים מעצמו וכדייק מלת נצטוה כדכתב הרב כ"מ אכתי קשיא דיצחק הפריש מעשר דנתן הוא מעצמו ולא נצטוה וכיון דנחית לכתוב מה שלא נצטוה ג"כ א"כ לימא דאברהם קיים הכל:

ויעקב הוסיף גיד הנשה וכו'. קשה דבפרק גיד הנשה אמרו (דף ק') נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה וכו' אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו משמע דלא נאסר אלא בסיני וליעקב לא נאסר אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו וא"כ איך כתב רבינו דיעקב הוסיף גיד הנשה וכי תימא דהוסיף מדעתו קאמר מ"מ קשה מנא ליה לרבינו הא וצ"ע:

ג

בן נח שבירך את השם וכו'. הרב בעל כ"מ הקשה דלמה פסק רבינו כר' מיישא לגבי ר' יצחק נפחא ונראה לי טעמו משום דהוא מפרש כפירוש התוס' דלרבי מיישא ברייתא דאיש דאמרו שם מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם וכו' אתיא לרבנן דתרי קראי צריכי קרא דבגר ובאזרח וקרא דאיש איש דמבגר ובאזרח לא מרבינן אי לאו דמתרבי עכו"ם מאיש איש ומאיש איש לחודיה לא הוה מרבינן אי לאו דגר ואזרח כיון דבישראל ליכא מיתה והא דבעי התם איש איש לרבנן למה לי לא בעי אלא לרבי יצחק נפחא וכיון דלר' מיישא ברייתא אתיא ככולי עלמא פסק רבינו כוותיה דעדיף מדר' יצחק נפחא דמוקי ברייתא כיחידאה:

ד

וכן אם הרג רודף וכו'. מה שאמר הרב בעל כ"מ דאביי דאמר אי משכחת לה ר' יונתן בן שאול היא וכו' ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג על ר' יונתן קשה דבפרק בן סורר ומורה (דף ע"ד) אמרו אביי אמר ביכול להציל באחד מאיבריו ורבי יונתן בן שאול וכו' משמע דר' יונתן בן שאול פליג על רבנן ועוד תימה דהיכי כתב רבינו משא"כ בישראל והלא לר' יונתן עכו"ם בישראל ועכו"ם בעכו"ם וישראל בישראל שוים לחיובא וליכא פיטור אלא בישראל בעכו"ם דכן תני בברייתא עכו"ם בעכו"ם ועכו"ם בישראל חייב וה"ה ישראל בישראל וליכא פיטורא אלא ישראל בעכו"ם ועל זה אמרו בברייתא כיוצא בו והיינו הא דרודף אחר חבירו דהוי דינא הכי וא"כ בכולהו דינם שוה זולת בישראל בעכו"ם הוא דפטור אבל באינך חייב מיתה ואין ב"ד ממיתין אותו וכדכתב רבינו בפרק א' מהלכות רוצח וא"כ דברי רבינו קשים להולמם אם לא שנפרש בדוחק דמ"ש מה שאין כן בישראל ר"ל ישראל בעכו"ם דפטור כלומר הכא אמרינן דחייב מיתת שמים ואין ב"ד ממיתין אותו אבל ישראל בעכו"ם אפילו מיתה בידי שמים פטור וכי האי גוונא נפרש מ"ש רבינו לקמן בפרק זה גבי בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם וכו' ואמר שם משא"כ בישראל ונדחק שם הרב"י לומר דאין חיובם משום גזל כו' ולפי זה נוכל לומר דר"ל ישראל בעכו"ם דפטור אבל מכל מקום כל זה דוחק:

ה

שש עריות אסורות על בני נח כו'. הקשה הרב כ"מ דאמאי לא פסק רבינו כר"מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה. ולי לא קשה כלל דטעמו של רבינו משום דאמרו שם פ' ארבע מיתות (דף נ"ח:) אמר רב הונא עכו"ם מותר בבתו ופירש"י ז"ל בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא דקסבר רב הונא לא ילפינן שאר עריות מהנך דכתיב בהאי קרא מדפרט כל הני ש"מ דוקא כתבינהו ע"כ. וכיון דרב הונא אית ליה דר"ע אית ליה דהני דוקא נקטינן כוותיה דמשמע ליה לרב הונא דר"מ אית ליה הכי דסבר כר"ע אבל ר"ע לית ליה כר"מ דמדפרט הני משמע הני דוקא ואולי בקבלה אית ליה הכי ואפילו ללישנא בתרא דאמר ואיכא דאמרי עכו"ם אסור בבתו לא אמר אלא בבתו דוקא משום דלא נשא אדם את בתו ואפי' בהא אמרו בגמרא דלא היא אלא כלישנא קמא דרב הונא נקטינן והוא טעמו של רבינו וכדכתיבנא:

ז

אין בן נח חייב על אשת חבירו וכו' בד"א בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על ישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב וכו'. כך הוא הנסחא האמיתית בדברי רבינו, ובנוסחת כסף משנה אין כתוב דין דכדרכה אבל מתבאר מדברי הרב כ"מ דהנוסחא היא כדכתיבנא ועל זה הביא ראיה מדברי פרק ארבע מיתות שאמרו שם עכו"ם שהערה באשת חבירו פטור וצ"ל עכו"ם שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור דכן אמרו בגמרא פרק ארבע מיתות ולא הזכירו שם העראה כלל אבל הרב כ"מ הזכיר בכל לשון זה העראה ואולי היה לו בנוסחת רבינו כן אבל בדפוס ויניציאה כתוב הנוסחא כמו שכתבתי ראשונה:

ח

זו דבית עבד פלוני וכו'. בפרק ארבע מיתות אמרו מאימת אמר רב נחמן מדקרו לה דביתא דפלניא בדלי"ת כלומר מדבית פלוני אבל רש"י ז"ל נראה דגריס רביתא דפלניא ברי"ש ומפרש ילדתו של פלוני עבד:

יא

אחד האבר או הבשר וכו'. מה שכתב רבינו דבשר מן החי אסור לבני נח נפקא ליה מברייתא דר' אושעיא בפרק העור והרוטב (דף קכ"א:). ומאי דהקשה הרב כ"מ דרבינו פסק בהל' מאכלות אסורות דבשר מן החי אינו חייב אלא משום טריפה ובן נח אינו חייב בטריפה נ"ל לתרץ דר' יוחנן לא קאמר אלא גבי ישראל דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר דקאי אכילה אנפש ופירש"י ז"ל בפרק גיד הנשה (דף ק"ב.) דאבר מן החי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה וכיון שכן אין כתיב אכילה אלא אנפש דהוא אבר מן החי ועם הבשר רוצה לומר בעוד החיות עם הבשר אבל הכא הוי איפכא דכתיב אכילה אבשר כדכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ורוצה לומר הבשר דלא תאכלו בעוד שהנפש בו וכדפירש"י בפ' ארבע מיתות (דף נ"ט) א"כ שפיר משתמע אזהרה אבשר מן החי ואנו מוכרחים לחלק בכך דאי לא קשיא ברייתא דר' אושעיא לר' יוחנן דאמר דבשר מן החי אינו לוקה אלא משום טריפה דהא ר"א אמר דבשר מן החי אסור לבני נח ובן נח אינו חייב משום טריפה אלא ודאי צריך לחלק כדכתיבנא:

יג

ובשר הפורשין מן המפרכסת כו'. למה שהקשה הרשב"א על רבינו דברייתא בהעור והרוטב קאמרה בהדיא דבהמה טהורה ששחטה ישראל אפי' קודם שתצא נפשה עכו"ם מותר בה י"ל לדעת רבינו דהוא דחאה מהלכה משום דטעמא דההיא ברייתא הוי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ובפרק ארבע מיתות אמרו גבי יפת תאר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו וכי האי גוונא מצינן למימר הכא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו ואע"ג דלישראל שרי לעכו"ם אסור והתוספות הקשו זה בפרק השוחט [דף ל"ג.] ותירצו לקושיא זו אבל רבינו סובר דהם סוגיות חלוקות וההיא סוגיא דבפרק ארבע מיתות סברה כרב אחא בר יעקב וסבירא לה דההיא ברייתא דלא כרב אחא דלאו הלכתא היא. זה נראה להליץ קצת בעד רבינו אע"פ שהוא דוחק:

יד

להושיב דיינין וכו'. הרמב"ן ז"ל השיג על רבינו בפרשת וישלח על הא דכתב דהדינין הוא להושיב דיינין דבסוגיא דסנהדרין משמע דהיינו ענין הדינים דיני גניבה ואונאה וכו' וטעמו דבפרק ארבע מיתות (דף נ"ו) על ברייתא דמנו התם בשבע מצות דבני נח דינין הקשו שם דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות וכו' ותירצו לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה וחזרו והקשו אי הכי מאי והוסיפו כו' ואסיקו במסקנא אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא להושיב ב"ד בכל פלך ופלך וכו'. וחזרו והקשו והא בני נח לא איפקוד והתניא כשם שנצטוו וכו' ותירצו אלא אמר רבא האי תנא דבי מנשה הוא דאפיק ד"ך ועייל ס"ך וכו'. משמע מפשטא דשמעתא דהדינין הוא כפירוש הרמב"ן משום דמתחלה הקשו אברייתא דקאמר דדינין הוי ממצות בני נח מברייתא דקאמרה דהדינין הוי הוספה על ישראל יותר מבני נח ואמרו במסקנא דהוספה הוי הושבת הדיינין ומה שנצטוו בני נח הם עיקר הדינים וחזרו והקשו דאפילו הושבת הדיינין נצטוו בני נח לכן תירצו דההיא ברייתא דקאמרה דהדין הוי הוספה על בני ישראל היא כתנא דבי מנשה ואנן דקי"ל כברייתא אחריתי נמצאו דעיקר הדיינין והושבת הדיינין ג"כ הוי עיקר מה שנצטוו בני נח ולא הוסיפו על ישראל כלל בענין הדינין והשתא קשה על רבינו דכולה שמעתא משמע דברייתא דקאמרה דהדינין הוי מצוה בני נח הם עיקר הדינים ורב אחא בר יעקב ג"כ אמר הכי ופירש דההוספה הוי ישיבת הדיינין ונדחו דבריו בזה ואמרו דאפי' על הושבת הדיינין נצטוו א"כ הא דכתב רבינו דעל הושבת הדיינין נצטוו לבד הוי דלא כשמעתין ועוד דלדבריו הוה ליה לגמ' לתרוצי דמה שהוסיפו הוא עיקר הדינין ומה שנצטוו בני נח הוא הושבת הדיינין. ותו קשיא מה שאמרו שם (דף נ"ח:) עכו"ם ששבת בשבת חייב מיתה וליחשבה גבי שבע מצות ותירצו כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא חשיב. והקשו והא דינין קום עשה נינהו וקא חשיב ותירצו קום עשה ושב ואל תעשה נינהו והשתא לפירוש רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל ניחא דפירוש דינין הוי עיקר הדינין ואיכא בהו קום עשה משפט ושב אל תעשה עול כדפירש"י ז"ל אבל לרבינו דהוי הושבת הדיינין מאי שב ואל תעשה איכא. מיהו לקושיא זו י"ל דהדינין עצמן איכא בהו עשה לשפוט את העם ושב ואל תעשה דהיינו להזהירם שלא יעשו עול וזהו שכתב רבינו כאן לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם אבל קושיא ראשונה קשה וצ"ע:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף