סדר משנה/עבודה זרה/ה

סדר משנה עבודה זרה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אעפ"י שלא עבד המסית ולא המוסת ע"א וכו'. כתב מרן אעפ"י שלא עבד וכו' תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לב"ד וכו' והא ודאי אותן הב' לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד בלבד והנה בזה לא הביא מרן ראיה אלא שאעפ"י שהמוסת לא עבד ע"א אפ"ה המסית חייב סקילה, אבל עדיין אין ראיה מזה למ"ש רבינו דאעפ"י שגם המסית לא עבד ע"א דאפ"ה הוא חייב סקילה על הוראתו לעבוד בלבד, אלא דמרן סמך עצמו בזה על מ"ש גבי מדיחין לעיל פרק הקודם ריש הלכה א' וז"ל ומה שכתב אעפ"י שלא עבדו פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותן לא משום עובדים ועוד וכו' ועיין שם בד"ה מדיחי עיר מישראל וכו' מ"ש בס"ד בזה, אמנם לדידי חזי לי ראיה אחריתי דמסית חייב סקילה אעפ"י שלא עבד ע"א (וקבלת אלהות בלי עשיית מעשה הרי הוא כלא עבד ע"א לענין חיוב מיתה באדם דעלמא שאינו מסית בשניהם פטור ממיתה, ובמסית בשניהם חייב מיתה משום מסית) והוא ממשנה דסנהדרין דף ס"ז ע"א דקתני התם מכמינים לו עדים אחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת בייחוד והלה אמר לו, והוא אומר לו היאך נניח את אלקינו וכו' ונעבוד עצים ואבנים אם חוזר בו מוטב ואם אומר כך היא חובתינו כך יפה לנו וכו' א"כ מוכח שלא עבד ע"א קודם לכן בהתראה, דאל"כ אם חוזר בו מאי מהני חזרה אחר שעבר עבירה בהתראה ולאחר מכן בודאי לא עבד שהרי במשנה קתני כל מה שצריך המוסת והעדים והמסית לעשות כדי שיתחייב המסית סקילה ולא קתני המשנה אלא שהסית בלבד והתרו בו ואח"כ מביאין אותו לב"ד לסקלו ולא הזכירה המשנה שעבד ע"א ג"כ אחרי ההתראה של ההכמנה (ובזה יש לערער ג"כ על ראיית מרן שהמסית לא עבד ע"א דאל"כ אעפ"י שלא הסית ג"כ חייב סקילה מכח מה שעבד ע"א דיש לדחות דאי לאו דהיה מסית לא היו ממיתין אותו בשביל התראה גרועה שהרי כל חייבי מיתות ב"ד אין מכמינין עליהן כדקתני במשנה רק דבמסית הקילו) א"ו האמת דאף המסית אינו צריך שיעבוד ע"א אלא על הוראתו לעבוד לבד ממיתין אותו.

ובין שיהיה המסית הדיוט ובין שיהיה המסית נביא בין שיהיה המוסת יחיד וכו' או יחידים וכו'. במה שכתב רבינו שהנביא המסית הוא בסקילה עיין מה שאכתוב בס"ד בזה לקמן הלכה שלאחר זו, אמנם מ"ש רבינו בין שיהיה המסית יחיד וכו' או יחידים וכו' כתב מרן בין שיהיה המסית (נראה דצ"ל המוסת) יחיד וכו' ואע"ג דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הנסתים (נראה דצ"ל הנדחים) וה"ה לענין מסית ונסתלקה בזה השגות הפ"ח במה שהשיג על מרן ומה שסיים מרן דה"ה לענין המסית רצונו בזה ה"ה לענין המסית שהסית רבים כל שאינן רוב העיר או דצ"ל לענין המוסת, ומה שהפ"ח הביא ראיה מהמסית לשנים אין ראיה לסתם יחידים שכתב רבינו דתיבת יחידים כולל אפילו אלף בני אדם ויותר מזה הרבה אם רק אינן רוב מאנשי העיר וטובא יש לחלק בין מסית לשני בני אדם לבין מסית עשרה ויותר ודעת לנבון נקל, ואעפ"י שאמרו תרי כמאה כבר אמרינן ביומא דף פ"ג ע"א ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא (רצונו בזה דבר שהוא תלוי בשיקול הדעת והשכל והסברא) בתר דיעות אזלינן וכו' והכא הוא תלוי בשיקול הדעת והשכל לבלתי שמוע לפתויי דברי המסית ועיין בגיטין דף מ"ו לענין נדר שידעו בו רבים דאמרינן התם וכמה רבים ר"נ אמר ג' ר"י אמר עשרה וכו' וכן מצינו זימנין טובא בש"ס ולפיכך שפיר עביד מרן שלא הביא הראיה ההיא של הפר"ח.

ב

כיצד האומר לחבירו אעבוד כוכבים ומזלות וכו'. כתב מרן המסית שהסית וכו' וא"ת היכי קאמר שהלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד, ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי או שאמר וכו' וכתב הפר"ח ולאו למימרא שצריך שיאמר כך בפירוש ואתה אחרי ואי לא לא מיקרי מסית, דהא בפרק ד' מיתות ס"ז תנן המסית זה הדיוט והמסית את הדיוט אומר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה אלמא דכל שאומר דברים שמשמעותן הוא לשון הסתה מיקרי מסית אף שאינו אומר לו תעבוד ה"נ וכו', ולא זכיתי להבין קושיתו של מרן וממילא נסתר מחמתו גם הראיה שהביא הפר"ח והוא דנהי דיציבא מילתא דהמסית הוא אומר אעבוד אבל באמירה הזאת עדיין אינו מתחייב מיתה שאף אם היה בלשון הסתה עדיין היה פטור ממיתה דהא לא אתרו ביה, דאעפ"י שהמסית אינו צריך התראה וכמו שפסק רבינו פה אבל כוונת רבינו מבוארת דהיינו דא"צ התראה גמורה כשאר מחוייבי מיתות ב"ד אבל הא מיהא בעי התראה קצת והוא שיאמר לו המוסת היאך נניח את אלקינו שבשמים ונלך ונעבוד וכו' וגם המסית צריך לקבל קצת ההתראה שצריך שישיב לו תשובה ולומר כך היא חובתינו וכך יפה לנו וכן מורה לשונו בהלכות סנהדרין פרק י"א הלכה ה' שכתב המסית וכו' ומכמינין לו עדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין וכו' פיו יפה דייק וגרס "כשאר הנהרגין" דמשמע דדוקא התראה גמורה וקבלה גמורה של התראה דהיינו שיתיר עצמו למיתה הוא דאינו צריך אבל התראה קצת וקצת קבלת ההתראה צריך (וענין קבלה גמורה את ההתראה באיזה אופן היא מבואר לקמן בהלכות סנהדרין פרק י"ב הלכה ב' שצריך דוקא שיתיר עצמו למיתה ואפילו אומר יודע אני לא הוי קבלת התראה עד שיאמר ע"מ כן אני עושה וזה אי אפשר גבי מסית שהרי אין מזכירין לו עונש מיתה כלל) וכן כתבו התוס' בסנהדרין דף ח' ע"ב בד"ה בעדה ועדים והתראה וכו' שכתבו והתראה נמי צריך במיסת אלא משום וכו' אין מתרין לו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמי' וכו' (ותיבת התראה כולל הן התראת המיתה והן קבלת המותרה את התראה שאף קבלתו היא בכלל ההתראה) וממילא צ"ל בפירושא של המשנה במה דקתני המסית את ההדיוט וכו' אמר לשנים הן עדיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכו' דהוא מיירי ג"כ דוקא בכהאי גוונא שאותן השנים או אחד מהן אומר לו היאך נניח את אלקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים והוא גם הוא משיב להם כך היא חובתינו וכך יפה לנו, אבל אם היה שותק ומכ"ש כשהם לא אמרו כלל אותה מקצת ההתראה האמורה שהוא פטור ממיתה, שהרי לא היה כאן אפילו מקצת התראה ואף גם הוא לא קבל עליו קצת התראה (ולפיכך כל מסית אף לאחר שהתרו בו אותה קצת ההתראה והוא שתק אחר התראתם ולא אמר ולא מידי פטור ממיתה דההתראה לחוד לא מהני לחייבו אם לא שיקבלנה עליו) ומה דלא קתני כן ברישא בפירוש היינו משום דסמכה עצמה על הסיפא, וכן הוא ג"כ כוונת רבינו במ"ש שהמסית אומר אעבוד כוכבים ומזלות, אלך ואעבוד וכו' והיינו שאותן אנשים שאמר להם המסית הדברים האלה הרגישו בהמסית שכוונתו היא כדי להסיתם ולזה גם הם משיבים היאך נניח את אלקינו שבשמים וכו' והוא משיב כך היא חובתינו וכך יפה לנו וא"כ היה כאן קצת התראה וקצת קבלת התראה ולא הוצרך רבינו לבאר את כל זה פה שסמך עצמו על מ"ש בהלכה שלאחר זה, ומעתה נחזי אנן מאי קא קשיא ליה למרן וכי בשביל שאומר אעבוד ע"א הוא מסית דהא המסית צריך להסית אחרים והרי במאמרו זה לא הסית אחרים זה אינו דהרי אח"כ כשהוא אומר כך היא חובתינו וכו' אין לך הסתה יותר גדולה מזו שהרי הם מראים פנים באמירתם היאך נניח את אלקינו שבשמים וכו' כאילו גם הם היו מסכימים לדעתו המזוהמת לילך ולעבוד רק שעומד להם מנגד היאך נניח את אלקינו שבשמים וכו' ובתשובתו להם יחשוב שגם הם יסכימו עמו באמרו כך היא חובתינו וכך יפה לנו וכו' דהיינו שאומר להם טעם פגום למה היא כך חובתינו ויפה לנו (והמשנה הכחידה תחת לשונה כבוד אלהים הסתר דבר) וכוונתו בזה כדי שגם הם ילכו עמו לעבוד אלילים ולכן אומר לבסוף בלשון רבים, רק דה"א הואיל ובתחלה לא אמרו אלא בלשון יחיד אעבוד אף שאחר כך בנתינת טעמו כולל גם את השומעים עמו אבל כיון דעכ"פ אינו אומר בפירוש שהוא והם יעבדו אלילים אלא ירמזון מליו לזה לא יהיה נקרא מסית ואשמעי' רבינו דמיקרי מסית וממילא ליתא לראיית הפר"ח דהא אף שהוא העיז פניו ובפיו מילא לאמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכו' הנה עדיין לא היה חייב מיתה (גם בלא"ה מכח שהוא עדיין מחוסר התראה וקבלת ההתראה) עד עת שיאמרו לו הניסתים היאך נניח את אלקינו שבשמים וכו' והוא ישיב להם כך היא חובתינו ובזה שפיר הוי מסית וצ"ע טובא על מרן, יציבא מלתא כי ראיתי להתוספות י"ט בסנהדרין פרק ז' משנה י' בד"ה מכמינין לו עדים וכו' שכתב ולא סגי בחד ואותו שאומר לו כיון שמקילין בהכמנה משא"כ בשאר מיתות ב"ד, ומשום ה"נ ביחיד צ"ל לו היאך נניח וכו' נראה מדבריו דבמסית לשנים אין צ"ל כלום דהיינו שאינן צ"ל לו היאך נניח את אלקינו וכו' שאינו צריך התראה כלל אפילו התראה קצת, ואשתמיטתיה לפי שעה דברי התוס' דסנהדרין דף ח' ע"ב בד"ה בעדה ועדים והתראה וכו' ודברי רבינו דמשם בארה דכל מסית צריך לפחות התראה קצת ושיקבל קצת ההתראה דהיינו שהם יאמרו לו היאך נניח את אלקינו וכו' והוא יאמר כך היא חובתינו וכו' וצ"ע על התי"ט ועיין עוד לקמן מה שהעירותי גם על קושית התי"ט, והדבר הקשה לענ"ד על רבינו מ"ש בספרו מנין המצות חלק הלאוין מנין כ"ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שיאמר האל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה לעבדה ויעדה גמול והזהירה מעונש וכו' ודין מיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו יתעלה ואשר ידבר בשם אלקים אחרים ומת הנביא ההוא וזאת המיתה בחנק וכו' ואני תמה דכיון שהוא מתנבא בשם השם יתברך או בשם הע"א לעבוד ע"א ההיא הרי הוא נביא מסית ודינו חרוץ בסקילה לא בחנק כמו שאמר, ונביא שניבא בשם ע"א שדינו בחנק הוא כשאינו מתנבא בשמה לעבדה אלא שמתנבא שצותה הע"א לעשות כך וכך או שלא לעשות אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אם התרו בו התראה גמורה בפני שנים הרי מיתתו בחנק וכמו שפסק רבינו לקמן הלכה ו', אבל אם הוא מתנבא בשמה של ע"א לעבדה או שמתנבא בשם השם יתברך לעבוד ע"א הרי זה נביא מסית שדין מיתתו הוא בסקילה וכמו שביאר רבינו כן לעיל בהלכה הקודמת ופה בהלכה זו וגם הנביא ההוא אינו צריך התראה גמורה אלא די רק בהתראה קצת ובקבלת קצת את ההתראה כדין מסית גמור והדבר צ"ע טובא לענ"ד.

ג

כיצד מכמינין לו המוסת מביא שתים ומעמידן במקום אפל וכו'. מה שצריך להכמין לו שנים ואין די בהכמנת אחד ויצטרף המוכמן עם אותו המוסת להיות עליו שני עדים כבר עמד בזה התוס' י"ט בסנהדרין פרק ז' משנה י' ותירוצו ולעיל העירותי על דבריו, אבל גם עיקר קושיתו תמוה לי דהא פסק רבינו לקמן בהלכות עדות פרק ד' עדי נפשות צריכין וכו' היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכו' והרי הכא המוכמן היה יושב בחדר האפל וזה המוסת היה יושב בחדר אחר עם המסית ובו היה הנר דולק ולא היה רואין משם לחדר האפל וכמבואר בדברי רבינו כדי שלא יראה המסית את המוכמן וא"כ אין המוסת מצטרף עם המוכמן כיון שהם בשני חדרים ואינם רואים זה את זה בשעת עשיית העבירה דהיינו בשעה שמסית ואומר נלך ונעבוד ע"א פלונית והיאך יצטרפו אבל כשהשני עדים הם במקום אחד אף שהם במקום אפל אינן צריכים לראות זה את זה.

ו

נביא המתנבא בשם ע"א כיצד וכו' שמצוה לעשות כך וכו' אפילו כוון את ההלכה וכו'. ועיין בכ"מ מה שכתב, ועיין הלכה ב' בסוף ד"ה כיצד האומר לחבירו וכו' מה שהעירותי על דברי רבינו בספרו מנין המצות חלק הלאוין.

ז

ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם ע"א ואין שואלין ממנו אות וכו' ואין מהרהרין בו וכל המחשב וכו' שמא אמת הן עובר בל"ת שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וכו'. מרן לא העיר מקורו, והא לך לשון רבינו בספרו מנין המצות חלק הלאוין מנין כ"ח שהזהירנו משמוע למתנבא בשם ע"א ר"ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו ונאמר לו מה האות שלך ומה מופתך על זה המאמר כמו שנעשה למתנבא בשם השם אבל כשנשמעהו מתנבא בשמה נזהירהו מזה כמה שראוי וכו' אם הוא מחזיק בדבריו נקיים בו העונש שנתחייב מדין תורה וכו' והאזהרה מזה הוא אמרו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו', והרמב"ן בהשגותיו השיגו וכתב ואני אומר כי השמיעה במלת אל עם דברי לעולם היא קבלת דברים ועשייתן ואם היתה מניעה משמוע אותו היה אומר לא תשמע דברי הנביא ההוא, והמניעה הזו עוד אחרי בא האות והמופת וכו' א"כ איננה מניעה אלא מעשות כדבריו וכו', וכן תרגם אונקלס לא תקבל לפתגמי נביאה ההוא, וא"כ לא ימנה הלאו הזה וכו' ולהשגה שהשיג הרמב"ן כי השמיעה במלת אל עם דברי הוראתו קבלת דברים ועשייתן, הנה מצאנו כתוב בד"ה ב' פרשה ל"ה ולא הסב יאשיהו פניו ממנו כי להלחם בו התחפש ולא שמע אל דברי נכו מפי אלקים, ויבא להלחם בבקעת מגדו, ועיין בפירש"י והרד"ק ומלת אלקים בפסוק הזה הוא קודש כמ"ש המהרש"א בח"א במסכת תענית כ"ב, ונאמר לשון שמיעה במלת אל עם דברי וכאן א"א לפרש דהוראתו הוא קבלת דברים ועשייתן והכוונה שלא קבל מה שאמר לו פרעה נכו שלא ילחם בו ושיניחנו לילך דרך ארצו דהא כבר נאמר ולא הסב יאשיהו פניו ממנו וגו' הרי הגיד הכתוב שלא קבל יאשיהו דבריו להניחו לעבור דרך ארצו כי לא נסע יאשיהו משם לשוב לירושלים אלא הסכימה דעתו להלחם וסיפר הכתוב כי הוציא מחשבתו לפועל ויבא להלחם בבקעת מגדו, וא"כ יש כאן יתור דברים במה שאמר הכתוב ולא שמע אל דברי נכו וגו', אבל לענ"ד ביאור הכתוב הוא עפ"י מאמר רז"ל בתענית כ"ו אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מפני מה נענש יאשיהו מפני שהי' לו לימלך בירמיהו ולא נמלך, ומה שלא אמרו דלהכי נענש על שלא שמע לירמיהו שאמר לו כך מקובלני מפי ישעיהו רבי וסכסכתי מצרים וגו' הטעם כתב הרי"ף כיון דלא אמר לו כן מפי הקב"ה אין לו עונש בזה וכ"כ מהרש"א דבשביל נבואת ישעיהו לא הי' יאשיהו נענש עיי"ש, ומעתה א"א לפרש המקרא שאמר ולא שמע אל דברי נכו ליתן סיבה למה שנענש יאשיהו מפני שלא שמע לדברי נביא אלהים, וכאשר באמת רצה לפרש המהרש"א שם בתחלה דהרי לא נענש כלל בשביל נבואת ישעיהו, וא"כ תקשה אהא דאמר ר"י דנענש יאשיהו בשביל שלא נמלך בירמיהו (ובמדרש והקלירי בקינותיו לט' באב איתא דירמיהו יעצו ליאשיהו להניח לפרעה לעבור דרך ארצו כי כך מקובלני מפי ישעיהו רבי) ה"ל למימר דנענש בשביל שלא שמע לירמיהו, ואם מש"ה לא נענש כמ"ש הרי"ף ומהרש"א מכ"ש דאין ראוי לענשו בשביל שלא נמלך, אפס לדעתי הכוונה בדברי רז"ל היא שהי' לו לימלך בירמיהו שהי' לו לומר לירמיהו שיהי' שואל את פי ה' אם להלחם אם להניחו לעבור והוא עשה מפי עצמו ואת פי ה' לא שאל זה הוא חטא ומרי ליאשיהו כי סביביו נשערה מאד ולא הי' לו להשען על רוח מבינתו בהיות לאל ידו לחקור זאת מאלהים ית', והוא שאמר הכתוב ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים והודיע לנו הכתוב חטאו של יאשיהו שהי' לו לשמוע מפי אלהים אודות נכו מה לעשות אם לשלום אם למלחמה דהיינו שהי' לו לילך ולדרוש את האלהים ע"י ירמיהו הנביא, ובהיות כן הורא' מלת אל סמוך לדברי לדעת רז"ל על הדריש' והחקיר' בדרך אומן ועכ"פ הי' ראוי לו להיות כמסתפק בדברי נכו אם זה הוא רצון השם ית' אם לא, ואין ענינו קבלת דברים ועשייתן.

ועוד השיג הרמב"ן על רבינו דהא הך קרא לא תשמע אל דברי הנביא וגו' נאמר אחר עשיית האות והמופת של הנביא, אולם כבר נתכוון רבינו בצחות לשונו ליישב זה במה שאמר, שהתורה אמרה אפילו אם הוא מעצמו נתן אות ומופת לא תשמע ולא תחקור עליהם אם נעשו בלהט וכישוף אם לא כמו שאתה עושה כן בתחלת הנבואה של המתנבא בשם ה' לעבדו שכם אחד לו ית' וכדומה מה שאומר במלאכת ה' ובעוד שלא תגמור החקירה והדרישה תסתפק בנבואתו אשר דבר סרה אם נבואתו אמת אם לא, אלא בל תחקור כלל ותגמור בלבך כי הוא נביא שקר וכל האותות אשר עשה אם מעשה תעתועים המה בלהט וכישוף, ואם למען נסות אתכם עשה השם יתברך כן ואל תשמע לו ומה שהשיג הרמב"ן על רבינו דגם אונקלס מתרגם קבלת דברים ועשייתן כבר השיב עליו יפה בס' מגילת אסתר, אבל עוד אני תמה על הרמב"ן הלא מצאנו הרבה פעמים בתלמודא לשון קבלה מיני' וכו' וכן לא קבלה מיני' ואין הוראתו קבלת הדברים ועשייתן אלא האמנת הדברים וקבלתן בלב השומע לאמת את אשר שמע, וכ"ה כוונת המתרגם לא תקבל לפתגמי וגו' היינו שלא תאמין ותקבל דבריו בלב אפילו מקצת קבלה ותשתדל לדרוש ולחקור אם כנים דברי הנביא אם לא אלא לא יעלה בלבך שום ספק לאמת דבריו רק תדע נאמנה כי אין אמון בדבריו ובשקר דבר ולא אמר רבינו הדרישה והחקירה אלא לברר כי סרה דבר ואין במציאותו שום ספק, אבל אם אינו מסופק כלל נהי דהדרישה וחקירה פעולת ריק היא כיון דיודע דשקר דבר מ"מ אין בזה איסור לדעת רבינו רק מה שמאבד הזמן בדברים המרבים הבל, ומ"ש רש"י בסדר וישב פרשה ל"ז שדרך הת"א לתרגם על מה שענינו שמיעת האוזן, שמע, שמיע היינו היכי דליכא אלא שמיעת האוזן לחוד אבל אם ענינו גם האמנת הדברים בלב עד שתמשך מזה הדרישה והחקירה לברר אם אמת נכון הדבר אם לא גם אונקלס מתרגם בלשון קבל, ונראה להביא ראיי' לרבינו מהספרי סדר ראה בפיסקא ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא לא תחזור בו, ובילקוט רמז תתפ"ה הגירסא ולא החוזר בו, ומוטעת היא כמבואר מעצמו, והרב בעל זית רענן נדחק מאד בביאור לשון הספרי מפני שהוא נמשך אחר הגירסא משובשת שהיא בילקוט וכל משכיל מבין מדעתו כי פירושו במחילת כבוד תורתו מגומגם מאד, ולי נראה ביאור דבריו בס"ד דהנה ידוע לכל מבין בתלמוד כי מלת חוזר הוראתו התעסקות בדבר מה, כמו שאמרו רז"ל חזור חזור וכו' וענינו הוא שיתעסק בלמודו שלמד תמיד ויזכרהו, וכן בפסחים י"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ענינו השתדלותו ועסקו הוא לבער החמץ, ועפ"י האמור כוונת הספרי לבאר זה שאמר הכתוב לא תשמע וגו' היינו שלא יהי' לו התעסקות בדברי הנביא שלא לדרוש ולחקור אותו ולבקש ממנו אות ומופת כי כל דבריו תהו ואין בם מועיל והרי זה ממש כדברי רבינו פה ובספר מנין המצות ולכן מונה אותו במספר הלאווין.

י

הנודר בשם ע"א והנשבע בה לוקה וכו'. עיין בהלכה שאחר זו בהשגת הראב"ד מ"ש בס"ד ליישב השגתו.

יא

ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה. וכתב הראב"ד לא אמרו כן בגמרא אלא אליבא דר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולית הלכתא כוותי' אלא כר' יוחנן משום ר"י הגלילי וכו', ודע דצ"ל בהשגות חוץ מנשבע ומומר ומקלל את חבירו בשם, והנה מרן נדחק להסי' השגה זאת מעל רבינו וכן הגאון מהרי"ק שרש ע"ו נדחק ליישב והרבה יש להקהות בו, וחלקי אמרה נפשי להצדיק את רבינו בהקדם התלמודא דסנהדרין ס"ג דמייתי התם כי אתי רבין אמר ר"א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, מאי שנא הנך דלא לקי דה"ל לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו ההיא כר"י דאמר לאו שאב"מ לוקי' עליו דתניא לא תותירו וכו' ולכאורה קשיא לענ"ד מהא דשאיל התלמודא הני נמי לאו שאב"מ נינהו דאית' בתמורה ג' כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה וכו' חוץ מנשבע וכו' ומקלל את חבירו בשם אעפ"י שלא עשה מעשה חייב, נשבע מנ"ל אר"י משום ר"מ אמר קרא כי לא ינקה וכו' ב"ד של מעלה אין מנקין, מקלל את חבירו בשם מנ"ל וכו' אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' וכתיב והפלא ה' את מכותך הוי אומר הפלאה זו מלקות ופירש"י ד"ה אם לא תשמור לעשות עד לירא את השם דמתירא להוציא את השם לבטלה וכו' ועיין ירושלמי סוף פרק ג' דשבועות דמפיק התם גם הנשבע לשקר מהך קרא אם לא תשמור וגו', ומאי דמפיק לי' ר"י בתלמודא דידן מהכתוב לא ינקה וגו' לחייבו ב' מלקות להנשבע ומקלל את חבירו בשם, והנה הא דאמרינן מקלל את חבירו בשם וכן הנשבע לשקר בכלל לירא את השם הוא מפני שכל אלה הם העדר כבוד כלפי מעלה, ומסתבר דגם הנודר והנשבע בשם ע"א הוא בכלל לירא את השם שאין העדר כבוד כביכול יותר מהנודר והנשבע בשם ע"א, דהא הנודר והנשבע בשם ה' ית' הוא נותן גדולה וכבוד אליו ית' כמ"ש רבינו בסה"מ חלק העשין מנין ז' היא שצונו להשבע בשמו כי בזה תהי' הגדולה והכבוד והעלוי לו ית' וכו' ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים וכו' אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש וכוונת הנשבע לאדון השמש וכו' וכל עת שלא יכוון הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם וכו' כבר עבר ושיתף ד"א עם שם שמים וכו' וכן כתב בהלכות שבועות פרק י"א כשם וכו' כך מ"ע שישבע בשם שנאמר ובשמו תשבע דהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה הוא וכו' ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו וכל המשתף וכו' שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ב"ה, ומה שדייק רבינו וכתב ואסור להשבע בד"א עם שמו דאילו נשבע בד"א לבד לא הי' כאן אי' משום משתף ש"ש וד"א דאין זה נשבע בד"א ליתן לו גדולה וכבוד אלא ע"צ חסרון המצרף אבל אם נשבע בד"א וגם בשמו ע"כ מחשבתו גלוי' לרעה לשתף ש"ש וד"א, הרי מבואר כשם שהשבועה בשמו ית' היא הוראה על הגדולה והכבוד לו יתעלה, כן הוא הנשבע בד"א שלא ע"צ חסרון המצרף מורה שהוא מייחס הגדולה והכבוד להדבר האחר אשר הוא נשבע בו, ואין לך העדר כבוד כלפי מעלה יתברך יותר מזה דהכבוד הראוי אליו ית' הוא מייחס להזולת, ועיין סה"מ חלק הלאוין מנין י"ד שכתב והזהירנו מהשבע בע"א וכו' והעובר על לאו זה שישבע בדבר מהנבראים ע"צ ההגדלה חייב מלקות, ומעתה הנודר והנשבע בשם ע"א הוא בכלל אזהרת לירא את השם וגו' וסמוך לי' והפלא ה' את מכותך וחייב ארבעים כמו הנשבע לשקר ומקלל את חבירו בשם אף שהם לאווין שאב"מ וצ"ע, והנראה לענ"ד בהיתר קו' זאת דהנה במתני' דסנהדרין ס' קתני ב' בבות חלוקות אבל המגפף והמנשק וכו' והמנעיל עובר בל"ת, הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בל"ת, ולמה לא כללן התנא ביחד וליתני המגפף וכו' והנודר בשמו עובר בל"ת אך י"ל בזה ב' טעמים, אם משום דחלוקין באזהרתן דהמגפף וחביריו אזהרתן מקרא לא תעבדם או כמ"ש רש"י בגמרא ס"ג עובר בל"ת לא תלכון אחרי אלהים אחרי' (דברים פרשה ו' פסוק ד' ונדפס בטעות הציון בירמי' כ"ה) ועיין במהרש"א אבל הנודר והנשבע בשם ע"א אזהרתו מקרא ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ואם מש"ה חלקן התנא הואיל ואינן שווים בדיניהם דהמגפף וחביריו אינו לוקה עליהן אבל הנודר והנשבע לוקה עליהן וכ"כ מרן הטעם על מה דלא ערבינהו התנא יחד בחדא בבא, והנה יש לדקדק בדברי ר' אלעזר בגמרא ס"ג דקאמר על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו, דהיינו הנשבע כמ"ש רש"י במתני', ולמאי איצטרך לאשמעינן דעל כולן אינו לוקה דזיל קרי בי' רב הוא, דהא פשיטא לי' לתלמודא דהנהו לאו שבכללות נינהו ועיקר רבותא דר"א היא דעל הנודר והנשבע בשמו דלוקה וה"ל למימר בקצרה הנודר והנשבע בשמו לוקה, ומזה דייק המקשה דר"א לפרושי מתני' אתי דקשי' לי' נמי מדוע נקט התנא בתרי בבות ולא ערבינהו יחד לכן אמר שאין הטעם בשביל דאזהרתן חלוקות אלא הואיל וחלוקין בדיניהן דעל המגפף וחביריו אינו לוקה, ועל הנודר ומקיים לוקה, ולכן נקט התנא בפ"ע אותן שאינו לוקה עליהן והיינו על כולן דקאמר ר"א ואח"כ נקט בפ"ע אותן שהוא לוקה עליהן הנודר ומקיים בשמו, וכוונת המקשה דשייל מ"ש אהנך לא לקי וכו' הכי היא מנא לך לדייק ממתני' מדלא ערבינהו יחד לכל החלוקות דעל הנודר לוקה אע"ג דלאו שאב"מ הוא משום דהוא ג"כ בכלל לירא את ה' וסמוך לי' והפלא ה' את מכותך, ולהורות זה עשה התנא מהנודר וכו' חלוקה בפ"ע, וע"ז הקשה הא הך מלתא דהנשבע לשוא ומקלל חבירו בשם דלוקה לא נזכר בשום מקום במשנה אלא משום ריה"ג היא דקאמר לה ר"י בתמורה ולא ה"ל לתנא דמתני' לסמוך עצמו לבאר דין חדש כזה מכללא דהא מסברא אין ראוי ללקות על הנודר דהוי לאו שאב"מ ואת אמרת דבכלל לירא את ה' הוא ולכן הוא יוצא מכלל הלאוין שאב"מ דבר חדש כזה ה"ל לאשמעינן בפירוש ולא לסמוך אכללא דהא אפשר למטעי ולומר דלהכי נקט התנא ב' חלוקות משום דחלוקין הן באזהרותיהן, וטוב יותר לבחור בטעם קלוש כזה מלחדש הלכה ולומר דהנודר בשמו יצא מכלל כל הלאוין שאב"מ, ונהי דהדין דין אמת כדאמר ר"י משום ריה"ג בתמורה דעל הנשבע ומקלל לוקה וה"נ על הנודר לוקה מהאי טעמא אבל דבר זה לא ה"ל לתנא למסתם סתם ולסמוך עצמו שאנחנו נדע הלכה זאת שנתחדשה בהנודר מדנקט לה בחלוקה בפ"ע, דהא אפשר לטעות דסבה אחרת יש בזה דנקט ב' חלוקות כאמור.

ועפ"ז סרה קו' מהרי"ק שרש ע"ו על ל"ק דרב דימי דקאמר על הנודר והמקיים בשמו דלא לקי ושייל התלמודא מ"ש נודר וכו' דלא לקי משום דהוי לשאב"מ הכי נמי לאו שבכללות נינהו, וה"ל למפרך בפשיטות אמאי לוקה אכל הני דהא קיי"ל אין לוקין על לאו שבכללות ומאי יחס יש ללאו שאין בו מעשה עם לאו שבכללות ולשון התלמודא משמע דיש להם התיחסות אהדדי דאי לקי על לאו שאב"מ לוקה נמי על לאו שבכללות והא ליתא, וכ"כ קשה לל"ב דקאמר התלמודא איפכא מ"ש אהנך דלא לקי דה"ל לאו שבכללות נודר נמי וכו' ומאי ענין לאו שאב"מ ללאו שבכללות ולא מישך שייכא חדא בחברתה, ומתוך האמור מתישב דבר על אופניו דכוונת המקשה הכי הוא דהא לל"ק אליבא דר"א צריכין אנו לומר דמלתא דפשיטא הוא לתנא דמתני' דעל הנודר בשמו אינו לוקה ואשמעי' דעל כולן דהיינו מגפף וחביריו לוקה, דאל"כ מנ"ל לר"א למידק ממתני' מדנקט ב' חלוקות דעל מגפף לוקה ועל הנודר אינו לוקה ודלמא איפכא על המגפף אינו לוקה ועל הנודר בשמו לוקה כמו שהוא באמת לל"ב, וע"כ נאמר דס"ל לר"א דמלתא דפשיטא הוא דעל הנודר אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ, והתנא אתי לאשמעינן חידושא דעל מגפף לוקה, ולפי ל"ב אמרי' איפכא דס"ל לר"א דמלתא דפשיטא הוא על מגפף אינו לוקה, וקמ"ל במתני' דעל הנודר בשמו לוקה, ולהכי שאיל התלמוד' בין לל"ק ובין לל"ב דלא ה"ל לתנא למיסתם סתומי ולסמוך אסברא דהא איכא למטעי ולומר איפכא, אם דעל הנודר בשמו לוקה ועל המגפף אינו לוקה, ואם דעל מגפף לוקה ועל הנודר אינו לוקה או דשניהם שווין לחיוב או לפטורא ממלקות ומה דחלקן לשתי בבות משום דחלוקין באזהרתן, או דקו' התלמודא לל"ק מאי פשיטותי' שעל לאו שבכללות לוקין ועל לאו שאב"מ אין לוקין ודלמא איפכא ומנ"ל דס"ל להתנא בהחלט דעל מגפף לוקה ועל הנודר בשמו אינו לוקה, ולל"ב קשיא איפכא מאי פשיטותא לתנא דעל הנודר לוקה אעפ"י דלאו שאב"מ הוא ועל מגפף אינו לוקה דלאו שבכללות הוא מאן מפיס, ומאי דקתני במתני' עובר בל"ת אינו ראיי' דיש בזה מלקות דהא בחדא מהנך חלוקות ודאי אין בהו מלקות ואפ"ה קתני עובר בל"ת, והיינו דקאמר התלמודא מ"ש וכו' כיון דלאו שבכללות ולאו שאב"מ שקולין הן מאי עדיפותא לחד אדחברי' וניחא לן למימר דהתנא מש"ה מחלקן לב' חלוקות משום דחלוקות באזהרתן אע"ג דטעם זה רפיא הוא מלומר דיש חילוק לענין מלקות בין לאו שבכללות ולאו שאב"מ, ולהוציא אחד מהן מהכלל המסור בידינו דאין לוקין על לאו שבכללות ועל לאו שאב"מ, ומשני דמתני' אתי' כר"י דס"ל בכה"ת לאו שאב"מ לוקין או תנא אחד ס"ל בהא כר"י ומעתה לא נשתנה דין המגפף וחביריו ודין נודר בשם ע"א מכל הדינין שבתורה ואינן יוצאין מן הכלל דעל לאו שבכללות אין לוקין ועל לאו שאב"מ לוקין, ומה ששנה התנא ב' חלוקות ולא ערבינהו ביחד לאו לאשמעינן דיש הבדל ביניהם לענין מלקות דזה כבר ידעינן אליבא דר"י תורה ומשפט אחד לכל הני השנוין במתני' עם שאר לאווין כיוצא בהן מלאו שבכללות ולאו שאב"מ אבל להכי פלגינהו משום דחלוקין הן באמת לענין מלקות דעל לאו שבכללות אין לוקין ועל לאו שאב"מ לוקין לר"י ובאמת לא יצא התנא במה ששנה במתני' לידון בדבר החדש אלא מקרה אחת להני ולכל דכיוצא בהן, ועכ"פ גם סוגיא דילן מסכמת למאמר ר' יוחנן משום ריה"ג ור"א אמר ר' אושע'יא דאע"ג דלדידן בכל לאו שאב"מ אין לוקין נשבע ומקלל חבירו בשם יצאו מן הכלל מדכתיב אצל אם לא תשמור וגו' לירא את ה' וגו' לשון והפלא ה' את מכותך וגלי לן קרא דכל דבר המתיחס לענין לירא את השם לוקין העובר עליו אע"ג דאין בו מעשה וממילא ידעינן דהנודר בשם ע"א ג"כ לוקה שגם היא לירא את השם וסמוך לי' והפלא ומש"ה פסק רבינו דלוקין על הנודר בשם ע"א אעפ"י שאין בו מעשה וקיי"ל דלא כר' יהודה מ"מ אישתני דינו של הנודר בשם ע"א כמו מקלל.

ומקום אתי בס"ד להביא ראיי' לשיטת רבינו דלוקה הנודר בשם ע"א מהא דאר"י בתמורה ומייתי לי' בשאר מקומות בתלמוד כל ל"ת שבתורה וכו' חוץ מנשבע וכו' ומקלל את חבירו בשם, ויש להבין מדוע לא הזכיר מלת "בשם" גם גבי נשבע והרי שווים בזה נשבע ומקלל אידי ואידי בין בשם מהשמות שאינן נמחקין ובין בכינוים שהם נמחקין כגון רחום חנון הן לענין שבועה הן לענין מקלל כמבואר בהלכות שבועות פ"ב ה"א ובפ' י"א ה"ח, וכן בהלכות סנהדרין פ' כ"ו ה"ג (רק שהראב"ד חולק על רבינו בהשגות בדבר זה ולשיטתו באמת אזדא לה הראיי') וא"כ ה"ל להזכיר מלת בשם גם בנשבע, אולם לשיטת רבינו נכון הוא דהך נשבע דקאמר ר"י אין הכוונה בו רק על שבועת שוא ושקר אלא קאי גם אנשבע בע"א דלוקה ולכן קאמר סתם חוץ מן הנשבע דהוא כולל ג"כ נשבע בע"א ולא יפול בו לשון "בשם" ושמעינן דלוקה הנודר בשם ע"א כאמור.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.