מעשה רקח/מכירה/ו

מעשה רקח ‏ מכירה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות מכירה

א

הפירות אע"פ שאין קונין בהן. טעם הפירות שאין קונים בהם מפני שהם מרקיבין ואינן מתקיימין, ואנן בעינן דומיא דנעל שהוא בר קיימא, משא"כ לענין נקנין דאיתרבו מדכתיב לקיים כל דבר, אך המטבע מיעטוהו חז"ל משום דדעתיה דקונה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא, וגם אינן נקנין משום דצורתא שהם האותיות אין בהם ממש, וקיימא לן אותיות אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה, ודע דהמשנה למלך ז"ל אחר שהביא דברי המרדכי שהביא הבית יוסף סי' ר"ג, במקנה ע"י קנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות דקני מעות אגב אינך, ויש אומרים דלא קני מידי, וי"א דקני קרקעות ומטלטלין אבל לא מעות, נסתפק ז"ל אם הקנה קרקעות ומטלטלין במעות כאחד מי אמרינן כיון דמטלטלין לא קנה מתקנת חז"ל אף מעות לא קנה, או דלמא שאני הכא דדבר תורה מעות קונות וכו' עיי"ש, ולא ידעתי מאי איריא שנסתפק בהקנה ע"י מעות דאפילו בדרך מקח וממכר שקנה קרקעות ומטלטלין ונתן המעות איכא לאסתפוקי [לדעת] המרדכי עצמו, מי נימא דכשם דלא קנה מטלטלין גם קרקעות לא קנה, או דלמא מטלטלין לא קנה מתקנת חז"ל אבל קרקעות קנה, דאילו ע"י הקנאה בשופי יש לומר דכיון דאין מטבע נעשה חליפין לא קנה ולא מידי.

ב

לשונות של זהב וכו' כשאר המטלטלין הן וכו'. הא דדימהו לשאר מטלטלין אינו אלא לענין שהם נקנין, אי נמי גם לענין שהם קונין זה את זה בהחלפה, אבל שיהיו הם קונין לדבר אחר לא, וזה מורה באצבע שכוונתו על אסימון המוזכר במשנה, וגם בפירושו שם כתב זה לשונו: וכמו כן חתיכות כסף שאינן מצויירות והם הנקראים אסימון וכו', וכן פירש רש"י אסימון שאין עליו צורה (פלדו"ן בלע"ז), זוזים עגולים ומוכנים לצור עליהם הצורה בחותם ע"כ, וכן פירש בגמרא א"ר יוחנן מאי אסימון פולסא, ופירש רש"י פולסא מחוסר צורה וקורין ליה פלדו"ן ע"כ, וכיון שכן אין צריך למה שכתב הרב המגיד ז"ל, דקל וחומר [הוא] ממעות שפסלתן מלכות שכתב רבינו לקמן הל' ה' וכו', דהא איכא למשמע דהך לשונות שכתב רבינו הם חתיכות סתם וזה לא יתכן דמאיזה טעם ישתנה דינן משאר מטלטלין, אלא ודאי שהם לשונות כסף עשויין כדמות המטבע שמחוסרין צורה דהיינו החותם והוא פלדו"ן שפירש רש"י ז"ל, ומכוון למה שכתב בפירוש המשנה, גם הרב לח"מ ז"ל השיג בזה על הרה"מ ז"ל עיין עליו.

ודע שהרב בית יוסף חו"מ סי' ר"ג כתב דרבינו לא הזכיר אסימון עיי"ש, ונראה דכוונתו שלא הזכירה להדיא, דאל"כ הרי בפ"ד דמעשר שני ה"ט כתב רבינו, ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו הוא הנקרא אסימון לא עשה כלום, והיא סברת רבי עקיבא דבעינן שיש בו צורה דוקא, הרי דקרי לאסימון בשם לשון, ומהך מתניתין הוא שהוציא רבינו דין זה דלענין קנין נקנה ואינו כשאר מטבעות, גם המנהג באלה ארצות המערב דהך אסימון [הוא] של כסף ושל נחשת אפילו חדשים הוא יוצא כשהוא מעורב במטבעות אחרים שיש בהם צורה, ולהכי הוצרכה המשנה ורבינו ז"ל להשמיענו שמצד אחד הוא כשאר, אך כפי זה קשה קצת על הרב ב"י ז"ל חו"מ סי' ר"ג שהעתיק לשון זה של רבינו בשו"ע, ולמה לא חלק על הטור שם שכתב דאסימון אין קונין זה את

זה, ואדרבא הביא לו סמוכות מדברי הרא"ש והר"ן וכו', ולפחות היה לו לכתוב דהרמב"ם חולק באסימון שהרי הוא עצמו פסק כהרמב"ם כאמור מטבעות שאין קונין בהם, ומצד אחד הוא כשאר מטלטלין שנקנין בקנין.

ד

נקנה הכסף אע"פ שעדיין לא בא הכסף לידו. רבינו ביאר דין הזהב עם הכסף וכן הכסף עם הנחשת, אבל הזהב עם הנחשת לא ביארו מפני שלא הוזכר בגמרא, וגם אינו מצוי כל כך, והרשב"א בשם קצת מפרשים ז"ל כתב שהזהב קונה את הנחשת ואין הנחשת קונה אותו וכו', וסיים הרב בית יוסף חו"מ סי' ר"ג בשם נמוקי יוסף דבירושלמי משמע דנחשת פירא הוי לגבי דהבא ע"כ.

ו

הרי הן כפירות לכל דבר וכו'. מדכתב ז"ל, הרי הן כפירות לכל דבר, משמע דנקנין בקנין ואין קונין זה את זה אפילו בהחלפה, ויש לגמגם בזה במה שכתב הרב המגיד ז"ל לעיל גבי לשונות של זהב וכו' עיי"ש.

ז

והוא שיהיו אותן המעות קיימין וכו'. נשאל המבי"ט ז"ל ח"א סי' רפ"ח בשטר מתנה שהקנה אגב ד' אמות קרקע כל נכסיו, רצה לומר מעות ומטלטלין וכלי כסף וזהב נחשת וברזל עופרת ובדיל ובגדים ושטרות וכו', והשיב ז"ל ע"פ דברי רבינו שכתב, והוא שיהיו אותן המעות קיימין וכו', וזה לשונו: ואם יתברר שאלו המעות שזכו בהם המקבלים אח"כ לא היו מצויין בשעת הקנין שהרויחן או מצאן אח"כ אינן בכלל המתנה וגם החובות שהיו לו וגבאן וכו' ע"כ, משמע מדבריו שהיורשים הם שצריכים לבאר דבר זה שלא יזכו מקבלי המתנה, ולא ידעתי מנא ליה, חדא, דמקבלי המתנה הם באים להוציא מיד המוחזקים שהם היורשים, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ועוד הלכה רווחת קיימא לן יד בעל השטר על התחתונה, זולתי סברת המפרשים שהביא הרב בית יוסף חו"מ סי' מ"ב כשכתוב בו דלא כאסמכתא וכו', ואם כוונת הרב היא היה לו לבאר, הן אמת דפשט לשון הרב הוא בשכבר זכו מקבלי המתנה, שהרי כתב שאלו המעות שזכו בהם המקבלים וכו', ומכל מקום לא נתבאר זה בשאלה, גם בשו"ת בני אהרן ז"ל סי' ע"ג נשאל על אחד מהבנים שמצא אחר מיתת אביו שטר מתנה בסך ידוע לו לעצמו וכו', ופסק ז"ל דלא זכה במתנה זו מכח שלא נמסר השטר בידו מהנותן, ואגב כתב דברי הטור חו"מ סי' קי"ב בנותן מתנה מעכשו ולאחר מיתה ולא נודעו הנכסים שהיו באותה שעה וכו', היורש ודאי מוחזק והמקבל מתנה ספק ועוד יד בעל השטר על התחתונה, ועליו לברר שהיו לו נכסים אלו לנותן בשעת המתנה עכ"ל, והם דברים פשוטים למי שבקי בפוסקים ז"ל, והגם שהרב משפט צדק והנמשכים אחריו כתבו דאם כתוב בשטר וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח אפילו מטבע נקנה בחליפין כמו שכתב הרב כנסת הגדולה סי' ר"ג בהגהת הטור אות מ"ח, דכוונתו שיעשה כתיקון חז"ל, מכל מקום אין בידינו כמה מעות היו לו באותה העת, גם לשון זה של כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח מהני שלא יהיה קנין דברים כמו שכתב הרב בני חיי שם בהגהת הטור אות כ"ח, וכבר כתבתיו בסוף פרק הקודם בשם הכנה"ג.

ח

מנה שיש לי בידך וכו'. פשטן של דברים משמע קצת דמלוה דומיא דפקדון קאמר, דכי היכי דפקדון איתיה בעיניה בעת ההיא ומצי להביא ניהליה [אף] המלוה הגיע זמן הפרעון כבר, לאפוקי אם עדיין חסר זמן הפרעון דלא מצי לחיוביה שיפרע לשכנגדו עכשו לא הוי דומיא דפקדון ולא קני במעמד שלשתן, וסברא זו הביאה הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' קכ"ו בהגהת הטור אות כ' בשם מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' שנ"ט שכתב בפשיטות דאין דין מעמד שלשתן אלא ביכול להתפרע באותה שעה, והרב ז"ל הזכיר פוסקים אחרים שנראה מדבריהם דאף באינו יכול להתפרע אלא לאחר זמן חל דין מעמד שלשתן עיי"ש, ואין זה פלא חדא, דלא כתבו כן בפירוש ממש, ועוד אפשר שלא ראה דברי הרשב"א ז"ל לפי דברי הרב כנה"ג, ועוד דגברא אגברא קרמית, ומהרשד"ם ז"ל ראיותיו שם הם מדברי הרא"ש שהביא הטור ז"ל, ועדיפא מינה הוי ליה להכנסת הגדולה להקשות עליו דהרי המהרשד"ם ז"ל הזכיר דברי הרשב"א ז"ל, שכל גוי שלוה מישראל וישראל מגוי לא תקנו מעמד שלשתן עיי"ש, אך מאי דתמיה לי דמהרשד"ם גופיה שם סי' נ"ו כתב בהיפך מזה וז"ל: אבל אם משעה ראשונה כשעמדו שלשתן במעמד נתחייב ונשתעבד שמעון ליתן לראובן החמשה אלפים אם יותירו אז הי' חייב שמעון ליתנן לראובן אם נתקיים התנאי שהותירו וכו' עיי"ש, הרי דאותו חיוב לא חל באותה שעה אלא לאחר זמן שימכרו הסחורות ויותירו, ואפ"ה כתב ז"ל דחייב שמעון ליתן, ואפשר דהתם שאני שגוף הסחורות ישנן עתה בעולם, מכל שכן שכתב לשון נתחייב ונשתעבד דמשמע חיוב גמור.

ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו. להקל דוקא במלוה או פקדון שנתחייב הלה עכ"פ, אבל אם לא נתחייב אלא שחילה פניו לפרוע בעדו וכיוצא לא קנה מעמד שלשתן וכמו שכתב רבינו לקמיה, ולהחמיר דבכל מקום ואפילו קנין סודר דחמיר יכול לחזור בו כל זמן שעוסקים באותו ענין, כמו שכתב רבינו לעיל פרק ה' הל' י', ובמעמד שלשתן אפילו עוסקים באותו ענין אינן יכולין לחזור בהם כמו שכתב הרב בית יוסף חו"מ סי' קכ"ו.

ט

ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו וכו'. טעם הדבר מבואר דכיון דמעמד שלשתן היא הלכה שאין לה טעם כמו שהקדים רבינו, אין לך בו אלא חידושו ובעינן שיהיו אותם המעות בבריא וכאילו הם בעין ממש, דלא גרע ממטבע דאינו נקנה בחליפין משום דצורתא עבידא דבטלה, ואינה נקנית אלא אגב קרקע או אגב קנין סודר, ועכ"פ בעינן שיהיו אותם המעות קיימין ועומדין באותה העת כמו שכתב רבינו לעיל הל' ז', וזו ראיה נכונה לדברי מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' שנ"ט שהזכרתי לעיל בפסקא הקודמת, שכתב שאם עדיין לא הגיע זמן הפרעון אין בו דין מעמד שלשתן עיי"ש.

יא

ואין צריך עדים וכו'. ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל, והרב המגיד ז"ל הליץ בעד רבינו, וכן צ"ל למה שכתב רבינו פרק ט"ז דמלוה ולוה הל' ז', ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון וכו', הרי זה גובה אותו משמעון הואיל ויצא מתחת ידו ע"כ, שמראין הדברים שמאחר שיצא השטר מתחת ידו הרי זה גובה להדיא, והוא היפך מה שכתב כאן שצריך עדים לענין תביעתו, שהרי הנתבע אומר וכו', וכבר הרב המגיד נרגש שם וכתב דאותו הדין הוא דוקא כשאין הלוה טוען מי יאמר לי וכו' עיי"ש, וכן צ"ל בההיא דפ"ט דהלכות נחלות ה"י, דאם טוען שנתן לו או שקנה מבעליו גובה בו ואינו צריך להביא ראיה ע"כ, וכבר גם שם נתעורר הרה"מ ז"ל, אף שבאמת לשון רבינו שם בהשני מקומות קשה, ומכח זה כתב כאן הרה"מ ז"ל שצ"ע, וע"ע להרב לח"מ ז"ל שקושיותיו מגומגמים לענ"ד, דפשט הסוגיא כדברי רבינו עיי"ש.

יב

קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, זה דעת ההלכות בפ' הכותב בכתובות ועיקר עכ"ל, וכן כתב הר"ן ז"ל שם, וכ"כ הרב בית יוסף חו"מ סי' ס"ו עיי"ש, וכ"כ המבי"ט ז"ל ח"ב סי' שנ"ה הביאו הרב ש"ך ז"ל שם ס"ק ע"ג, גם מהרשד"ם חו"מ סי' ק"ב תפס במושלם כן, וכתב דאע"פ שנמצא ברבינו ירוחם ז"ל נתיב י"ד שדעת הרי"ף ז"ל הוי דאורייתא, אין ספק דט"ס הוא וצ"ל ר"ת שכן כתבו התוס' פרק הכותב עיי"ש, ושכן דעת רוב הפוסקים כהרמב"ם והרי"ף דקנין שטרות אינו אלא מדרבנן עיי"ש, אמנם הרב ש"ך ז"ל בריש סי' ס"ו נתעצם הרבה להכריח דדעת הרי"ף ז"ל דקנין שטרות מדאורייתא וחלק על הרבנים כולם עיין עליו, ואחרי המחילה הראויה כיון שמצאנו לרבינו שכתב להדיא שהוא מדרבנן והרי"ף ז"ל רבו היה כידוע, יותר נאות לנו לנטות ולומר שכיון לדעת רבו, ועוד דלא נשווייה יחיד בסברא זו מכל שכן במקום שגדולי הפוסקים ורובם כתבו כן.

לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דאם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו עכ"ל, [והנה] לדבר זה לא ינגד רבינו דכיון ששעבד עצמו תו לא מצי מחיל וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל ופשוט, ומכל מקום השו"ע חו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ו הביא דיש חולקים בזה עיין עליו.

יג

האשה שהכניסה שטר חוב לבעלה וכו'. כתובות דף פ"ה [ע"ב] מימרא בלי חולק, ועיין להתוספות שם, ומינה יש ללמוד דבשעת שמכנסת השטר חוב לבעלה אינה צריכה לומר לו קנה איהו וכל שעבודא דאית ביה, וכמו שכתב הרב בית יוסף בשו"ע חו"מ סי' ס"ו דאין צריך כתיבה ומסירה, ומינה נמי לשותפין דאין צריך שום דבר מזה, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם איסרליש סי' כ"ב ומטי לה בשם הרב תרומת הדשן ז"ל סי' שי"א עיי"ש, ונראה פשוט דהוא הדין ליורשים.

יד

ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו. נראה פשוט משום דסבירא ליה דהך קנין דאגב אינו אלא מדרבנן ולא דמי לשאר קניינים, ומכח זה כתב לעיל הל' י"ב דיכול למחול, ועיין להרב לח"מ ז"ל.

וכן המוכר קרקע וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל זו מימרא בקידושין פרק קמא וכו', ופירשה רש"י ז"ל בשטרי הקנאה לפי שהוא סבור שאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח אלא א"כ הוא שטרי הקנאה כלומר שיש בו קנין וכו', דומיא דשטר חוב שאין כותבים ללוה בלא מלוה אלא א"כ שטר החוב הוא קנין, כמו שנתבאר פרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה וכו', והרמב"ן והרב ר' יונה והרשב"א הקשו וכו', ע"כ. פשט הדברים משמע דרבינו מפרשה כפירוש רש"י ז"ל, דע"י קנין קאמר, דגם במוכר קרקע בעי קנין דומיא דמלוה ולוה, והכי מוכח מדהזכיר כמו שכתב פרק כ"ג דמלוה ולוה, שכן כתב רבינו שם, אמנם אין הדבר כן שהרי שם ריש פרק כ"ד כתב רבינו וז"ל: כבר ביארנו ששטר חוב שיש בו קנין כותבין אותו ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו וכו' ע"כ. הרי דדוקא גבי מלוה ולוה הצריך קנין, ולגבי מוכר כתב סתם דמשמע אע"פ שאין שם קנין, והכי מוכחי להדיא דברי הרה"מ ז"ל שם שכתב מתוך דברי רבינו נראה, שאפילו שטר מכירה בלא קנין כותבין למוכר בלא לוקח דלא בעי קנין אלא בחוב וכו', אבל רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל פירשו דאף אכותבין שטר למוכר קאי דבעינן קנין וכו' עיי"ש, מה שכתב שאפילו שטר מכירה נראה דט"ס הוא, דמאי אפילו הרי נהפוך הוא דדוקא שטר מכירה לא בעי קנין ושטר חוב בעי קנין כמבואר, ואולי שהסופרין טעו וכך צ"ל, בשטר מכירה אפילו בלא קנין כותבין, ואיך שיהיה העולה מכלל דבריו דרבינו ס"ל דבשטר מכירה לא בעי קנין, וכיון שכן לשון הרב המגיד ז"ל הוא מגומגם כאמור, גם במה שכתב ופירשה רש"י בשטרי הקנאה וכו', הוא מגומגם דלא מצאתי כן לרש"י ז"ל, ואולי דצ"ל הרי"ף ז"ל שכתב כן להדיא הרב בית יוסף חו"מ סי' רמ"ג, ואכתי יש לגמגם דכיון דהרי"ף ז"ל רביה דרבינו הוה ודרכו לימשך אחריו, למה בדבר זה נטה אשוריו שוב מצאתי לרבינו ירוחם ז"ל במישרים נתיב ד' ח"א שכתב דיש מי שפירש דברי רש"י כמו הרי"ף עיי"ש.

טו

האומר זכו בשדה זו לפלוני וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, וזה אפילו במקח כמו שהביאה בהלכות מכירה ע"כ, כוונתו מבוארת דאף דרבינו כתב דין זה בלשון נתינה, לא נטעה לומר דדוקא במתנה קאמר וכסברת ר"ת שהביאו התוספות ז"ל שם, דא"כ לא היה להזכיר דין זה בהלכות מכירה, אלא דקשה קצת לשיטת רבינו, [היכא] דאם אמר לאחד זכה בשדה זו בדרך מקח ואכתוב לך שטר והחזיק בשדה וגם נתן את הדמים יתכן שיחזור בו בכתיבת השטר, ובשיטה מקובצת לאחד קדוש ז"ל [שיטה לא נודע למי] בקדושין תירץ, דאי ללוקח קאמר ליה הכי ודאי אין המוכר יכול לחזור בו בשטר, אלא הכא דלעדים הוא דקאמר ושוינהו שלוחין בשדה שגמרו בו שליחותן אינו יכול לחזור בו, אבל בשטר דלא גמרו שליחותן שלא כתבוהו עדיין יכול לבטל שליחותייהו ע"כ, ועוד תירוץ אחר יעוי"ש, והתירוץ הראשון הוא נלמד גם מדברי הרה"מ ז"ל.

יש לנותן לחזור בשטר וכו'. מדקדוק הלשון משמע, דאף שכבר כתבו השטר וחתמוהו יכול הנותן לעכב על ידם שלא יתנוהו למקבל, וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רמ"ג בדיני מתנה, ומדלא קבע הדין בהל' מכירה כדברי רבינו משמע דפוסק כר"ת דדוקא במתנה נאמר דין זה, וכיון שכן קשה קצת על הסמ"ע ז"ל שם ס"ק ט', שנראה מדבריו דגם במוכר נאמר דין זה עיי"ש.

טז

אע"פ שהחזיקו לו בשדה חוזר מזה ומזה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, וכיון שאין זה אלא שליחות והוא חוזר בשטר מיד נתבטל הכל וכו' ע"כ, מלשון זה יש ללמוד דאם לא היה שם שליחות אלא שאמר כן לזוכה בעצמו זכה בשדה זו על מנת שאכתוב לך שטר קנה ואינו יכול לחזור בו, והמשנה למלך ז"ל נסתפק באומר זכה בשדה זו ע"מ שיתן לך פלוני מ' זוז מהו, דדילמא שאני התם דעשאן שלוחין על תנאי ומשום הכי יכול לבטל, אבל כשמתנה עם הזוכה עצמו אפשר שאין בידו לבטל התנאי, וסיים דהסברא נותנת דאין חילוק ע"כ, ולא ידעתי למה לא הזכיר דברי הרה"מ ז"ל הנ"ל שדקדק לכתוב, וכיון שאין זה אלא שליחות וכו', דמשמע דאם אינו שליחות אינו יכול לחזור בו, אך הסברא מבחוץ מורה כדברי המל"מ ז"ל, דאין לחלק, שהרי קיימא לן זכין לאדם שלא בפניו, א"כ הרי הוא כאילו זכה הזוכה עצמו וכיון שתלה הדבר בתנאי, וכיון שלא נתקיים התנאי הרי אין מקום לגוף המעשה ובפרט כשהוא לתועלת הזוכה, ועוד מצינו דשליח עדיף מהזוכה, כגון אם הזוכה הוא קטן דאין לו יד לזכות והשליח שמינהו גדול זוכה בעד הקטן כמו שכתוב בשו"ת פני משה סי' ל"ד, הביאו הרב בני חיי חו"מ סי' רמ"ג בהגהת הטור אות א'.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---