משנה למלך/מכירה/ו

משנה למלך ‏ מכירה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אבל המטבע כו'. מפורש בפרק הזהב וכתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לו בקנין סודר קרקעות ומעות ומטלטלין בבת אחת די"א דכי היכי דלא קנה המעות לא קנה השאר כו' והביא פלוגתא זו מרן הב"י סי' ר"ג יע"ש. ויש להסתפק אם הקנה קרקעות ומטלטלין במעות כאחד מי אמרינן כיון דמטלטלין לא קנה מתקנת חכמים אף קרקע לא קנה. או דלמא שאני הכא דדבר תורה מעות קונות ולא חשיב חמור. ולכאורה הכי מסתברא אך ראיתי למהרימ"ט בחדושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן בתך ופרתך בפרוטה מהו דהכריע מסוגיא זו דלא קי"ל כסברת המרדכי נראה דלא ס"ל לסברת המרדכי החילוק שכתבנו וצ"ע ועיין בספר בית שמואל סי' ל"א ס"ק י"ז:

ח

היו עומדין שלשתן כו'. מ"ש מרן הכ"מ ולפי דעתי שני מחלוקות אלו תלויים זה בזה ליתא ואגב שיטפיה לא דק שדעת הרא"ש הוא מהסוברים שאינו יכול למחול כמ"ש הטור ז"ל בשמו סי' קכ"ו וכ"כ הוא בהדיא בכלל ס"ט והוא מהסוברים שלא נפטר מחיובו אא"כ פטרו בפירוש גם הראב"ד ז"ל כתב דנפטר הלוה מחיובו בסתם ואיהו סבר דיכול למחול וכמ"ש הטור בסי' הנזכר וצ"ע. גם מ"ש מרן וא"ת אילו היה כן דהא בהא תליא למה השמיט הרי"ף ההיא סוגיא דהאיש מקדש כו'. בעיני לא ראיתי תירוץ עולה כהוגן אם נאמר שדעת הרי"ף דאינו יכול למחול דמ"מ כיון דנפיק לענין דינא בקדושין למה השמיטו ומה הסמיכה אשר סמך עצמו במה שפסק הרב בין בפקדון בין במלוה במה שלא הזכיר כלל וצ"ע: כתב הטור סימן קכ"ו ואפי' אם נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון קנה ועיין במבי"ט ח"א סימן פ"ב ובסי' קס"ד שדבריו תמוהים הם בעיני. עוד כתב הטור שם דאם אמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה דלא קנה יהודה. ועיין בחדושי הריטב"א פ"ק דקדושין עלה דההיא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה שכתב וש"מ דמעמד שלשתן שאמר תנהו לפלוני זה שיזכה בו לפלוני זה זכה ועיין בבעה"ת שער נ"ח ח"ד ס"ב ודוק:

ט

היה ראובן חייב לשמעון מאה זוז כו' לא פרע לוי לשמעון וכו'. נראה דכתב כן ולא כתב סתם דחוזר ותובע את ראובן בכל חובו דהא לאו מלתא פסיקתא היא בפורע מקצת חובו היינו טעמא דמלתא אגב אורחין קמ"ל דלא מצי לוי לחזור בו ממה שכבר נתן לשמעון אלא זכה שמעון במה שנטל ואינו חוזר אצל ראובן אלא בשאר ודוק. כתב מהרש"ך ח"ב ס"ס קמ"ח וא"כ יראה דמאי דנקטינן בפסקא דהך מלתא דהיכא שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל אפי' שנתרצה שלא בפני עדים לאו כל כמיניה לומר טעיתי בחשבוני כל היכא דליכא סהדי דאיכא טעותא. ואין דעתי נוחה בהוראה זו דהן רבים מהפוסקים דס"ל כהר"ן והראב"ד ז"ל ומה גם בהצטרף סברת בעה"ת וכבר השיגו הש"ך סי' פ"א ס"ק נ"ט ודוק:

יא

ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה כו'. מ"ש ה"ה ולקושיא הראשונה למה לא יהא נאמן אצל הלוה יש לתרץ לפי שהלוה יכול לומר שמא בתורת פקדון בא לידך ואתה הודית כן למלוה. לא ידעתי מה טיבה של הודאה זו למלוה הלא בטענת שמא בתורת פקדון בא לידך היא וצ"ע. כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ב סי' ה' ראובן שהיה לו שטר על נכרי ונתנו לשמעון לגבותו וגבאו מיד ואמר לראובן שנתן לנכרי זמן שני חדשים אמנם אם ירצה יתן לו שטר אחר משלו בפרעון שטרו וכן עשה עתה אמר ראובן ששמעון נתן לו שטרו על תנאי שאם יגבהו תוך שני חדשים ואם לאו שלא היה רוצה בחליפין ושמעון אומר שנתנו לו בהא תנאי. תשובה השטר שנתן שמעון לראובן צריך הוא שיקנה לו ובכתיבה ובמסירה דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור כו'. ויל"ד דהרב לא השיב על מדותיו של השואל דמשמע שהטעה שמעון לראובן שא"ל שנתן לנכרי שני חדשים והוא גבה החוב מיד וא"כ אפילו הקנהו בכתיבה ומסירה קנין בטעות הוא וחוזר. עוד יש לדקדק במ"ש שאם העדים שהיו בקנין המסירה אם הם אינם מעידים על התנאי אז חליפין גמורים הם בלי תנאי וזה למה דהא אפשר שקדם התנאי ביניהם ואח"כ עשו המסירה והקנין סתם על סמך תנאם. והכי משמע מדברי רבינו בפ"ו מהל' שאלה ופקדון טען השומר שתנאי היה כו' על דרך שפירשו שם ה"ה ומהריק"א. ואפשר שדעת הרא"ש הוא כסברת הראב"ד שחולק שם על דברי רבינו. ומיהו מה שדקדקתי תחלה צ"ע ובדוחק גמור יש קצת לתרץ דבריו וצ"ע: כתב הריב"ש סי' ר"י וז"ל אין ספק שאם חתמו מתחלה בשטר גמור שיכול אחד מעדי השטר לקנות השטר ואין לחוש לומר שמתחלה העיד עדות זו כדי שיקנהו אח"כ בזול או שיתנהו לו במתנה כו'. פירוש שהוחזק כבר השטר בפנינו שנכתב בניסן ואח"כ ראינו שמכר או נתן באייר אבל אם השטר לא הוחזק כבר בב"ד אלא שאחר שלקח העד יצא השטר אע"פ שזמנו קדום חוששין שאחר שלקח העד חתם והשטר פסול דומיא דהיה נודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן דאמרינן בפ' מי שמת הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים ומוקי לה דוקא כשהוחזק השטר בב"ד קודם שנעשה גזלן וזה ברור: מי שמוכר שטרו לאחרים יכול הלוה לעכב שימכרנו לו, כ"כ המבי"ט ח"ת סי' שכ"ה וח"ב סי' קמ"ד ובכל הראיות שהביא הרב לדין זה איכא למשדי בהו נרגא ודוק. (א"ה עיין בטור י"ד סימן קע"ג ובמ"ש הרב המחבר פ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"א): כתב מהר"ר בצלאל סי' ל"ו דאם הקונה נתחייב בקנין במעות המקח דאף אם לא קנה השטר מן הדין דחייב וכ"ש היכא דזקפן עליו במלוה, והוליד דין זה מתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י סי' ס"ו מחודשין ל"ה ועיין בתשובה למהר"ר תם ן' יחייא סי' י"ז שנראה שחולק בזה ודו"ק:
גרסינן בגמ' בפ' הספינה א"ר פפא האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני הוא וכל שעבודא דאית ביה א"ר אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמרית ליה טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך א"ל אין לצור ולצור ע"כ. ופירש רשב"ם ורב אשי כרבי ס"ל דאותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר הא לא כתב הכי אלא מסר בלא שטר לא קני כרבנן ואמאי וכי לצור על פי צלוחיתו קנאו זה הא סברא היא דמשום גביית חוב הכתוב בו קא זבין ליה והלכך במסירה לחוד מיקנו כרבי ע"כ. ויש לדקדק דמנא ליה להרשב"ם דרב אשי בא להכריח סברת רבי ולדחות סברת רבנן דס"ל דבעינן מסירה וכתיבה אימא דקושית רב אשי היא דאף דלרבנן בעי כתיבה מנא ליה לרב פפא דבעי דליכתוב קני הוא וכל שעבודא דאית ליה בקני הוה סגי דסברא הוא דמשום גביית חוב הכתוב בו קא זבין ליה דאלת"ה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. ועוד קשה לפירוש רשב"ם דמאי קא מתמה רב אשי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך לסברת רבנן אה"נ דזה לא קנאו אלא משום שעבוד שבו אבל רבנן ס"ל דבמסירה לחוד לא מיקני השעבוד אף שזה לא נתכוון לקנות אלא השעבוד. והנראה אצלי בכוונת רשב"ם הוא דהוקשה לו בפשט ההלכה דאיך הבין רב אשי דטעמא דרב פפא הוא משום דאי לא כתב ליה אלא קני הוא לא הוה משמע אלא דהקנה לו ניירא בעלמא עד שהוקשה לו לפי זה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך דאי טעמא דרב פפא הוי משום הכי באמירה בעלמא דלימא ליה קני הוא וכל שעבודא סגי ולא יכתוב לו אלא קני הוא ומדברי רב פפא מוכח דצריך שיכתוב בשטר שמקנה לו השעבוד ולא סגי שיאמר אותו בעל פה ואי רב אשי רצה להקשות לרב פפא דאפילו אמירה לא בעי וכ"ש כתיבה אכתי קשה לרב כהנא דמאי קא מתרץ אין לצור ולצור דהתינח דמשום האי טעמא ליבעי אמירה אבל כתיבה אכתי תיקשי למאי איצטריך. ועוד קשה דמשמע דמודה רב כהנא דאי הוה אמרינן דזה לא קנאו אלא לשעבוד שבו לא הוה בעי לכתוב אלא קני הוא וא"כ מאי קאמר אין לצור ולצור דאם כוונתו של זה היה לצור הרי קנאו במסירה לצור ולמה ליה לכתוב אלא ע"כ מדהוצרך לכתוב מוכח דכוונתו של זה הוא לקנות השעבוד וא"כ הדרא קושית רב אשי לדוכתא בקני הוה סגי. ועוד דניירא מטלטל הוא ואין מטלטלים נקנין בשטר וא"כ ע"כ כשכתב זה השטר הוא לקנות השעבוד שבו. ועוד קשה דאיך יעלה על הדעת שקנאו בדמים יקרים לצור ע"פ צלוחיתו. אשר על כן ראתה עינו של רשב"ם לומר דמחלוקת רבי ורבנן תלוי באי אמרינן לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך או לא. והכוונה דרבי ס"ל דהשטר מצד עצמו לא מהני כלל ועיקר השטר אינו אלא לשעבוד שבו וכיון שכן במסירת השטר לבד נקנה השעבוד שהרי עיקר השטר הוא השעבוד וכמו שהקונה בית כיון שהחזיק בבית קנה הדירה ה"נ כיון שקנה השטר קנה השעבוד והרי גוף הבית דומה לגוף השטר והדירה דומה לשעבוד שבו וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ"י מהל' זכייה בדין האומר תנו שטר פלוני לפלוני יע"ש, אבל רבנן סבירא להו דהשטר מצד עצמו מלבד השיעבוד שבו מהני לצור על פי צלוחיתו וכיון שכן אין השעבוד נקנה במסירת השטר ולא קנה אלא השטר לפי שאין השטר נגרר בתר השעבוד שהרי שייך בו קנין מלבד השעבוד שבו ואפי' אי מכר ואמר לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה לא מהני לפי שהמוכר אמר לו קני אבל הלוקח במה קנאו הא במסירה לא קנאו לפי שאין השעבוד והשטר מתדבקים זה בזה שאין חלות לקנין לזה בלא זה עד שנאמר דבקנין השטר נקנה השעבוד דומיא דבית ודירה שאין חלות לזה בלא זה לפי שהשטר יש בו קנין מצד עצמו מלבד השעבוד לצור ע"פ צלוחיתו ומש"ה בעינן כתיבה ושיכתוב לו קני הוא וכל שעבודא דאית ביה אבל אי לא כתב אלא קני הוא לא מהני אפילו שיאמר על פה קני הוא וכל שעבודא כיון דבשטר הקנין לא הוזכר השעבוד נהי דהמוכר אמר לו קני אבל הלוקח במה קנאו הרי לא נכתב בשטר קנין השעבוד והשתא אתו דברי רב אשי שפיר דמשום דשמעיה לרב פפא דקאמר האי מאן דמזבין שטרא כו' משמע דס"ל דהלכתא כרבנן דצריך מסירה וכתיבה דאילו לרבי לא צריך אמירה כלל דאיהו ס"ל דבמסירת השטר נקנה השעבוד ואי הוה ס"ל דבעי אמירה לא הוה מהני מסירה לחודה דאי הוה בעי אמירה משום דאין השטר נגרר בתר השעבוד ושייך בו קנין מצד עצמו כי א"ל מאי הוי במה קנאו אלא ודאי דס"ל לרב פפא דהלכתא כרבנן וכיון דהלכתא כרבנן וצריך כתיבה אלמא אין השטר נגרר בתר השעבוד מש"ה הצריך רב פפא שיכתוב לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ואי לא לא קנה ועל כן תמה רב אשי דלמה פסק כרבנן דאדרבה הסברא גוזרת דהלכה כרבי דבמסירה לבד קנה לפי ששעבוד והשטר הם דבקים זה בזה ולא יתפרדו דאלת"ה וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך אלא ודאי שהשטר נגרר בתר השעבוד ומש"ה נקנה במסירה לבד בלי שום אמירה ורב כהנא השיב לו אין לצור ולצור כלומר שאין השטר (נגמר) [נגרר] בתר השעבוד ומש"ה בעי כתיבה ושיכתוב לו קני הוא וכל שעבודא דאית ביה ולבתר הכי דחה רב אשי סברת רבנן מטעמא אחרינא והוא משום דמילי נינהו ומילי במילי לא מיקניין. וקרי לשטר הקנין מילי לפי גירסת רשב"ם דגריס הלכתא אותיות נקנות במסירה: העולה ממה שכתבנו דלרשב"ם רב פפא לא אתא אלא לסברת רבנן אבל לרבי במסירה לחודה קני בלי שום אמרה כלל וכן צדדו התוס' ז"ל ד"ה א"ר פפא לא קאמר למלתיה אלא אליבא דרבנן אבל לרבי דאמר במסירה לחודה קני כיון שמקבל בקנין קני נמי אע"ג דלא א"ל קני איהו וכל שעבודא דאית ביה ע"כ. וכן נראה מדברי רשב"ם לעיל בשמעתא דספינה ואותיות נקנית במשיכה ובשטר ופירש רשב"ם אם כתב לו שטר מכירה על שטרות הללו כדאמר לקמן קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואילו גבי אותיות נקנות במסירה לא פירש אי בעי דלימא ליה קני כו'. ומ"ש ולא מצי טעין הלוה לצור ע"פ צלוחיתו מסרו לך הכוונה היא כמו שכתבנו שבא לתת טעם לרבי דקאמר אותיות נקנות במסירה לבד לפי שאין הלוה יכול לטעון לצור ע"פ צלוחיתו מסרו לך לפי שהשטר מצד עצמו לא מהני כלל והרי השטר והשעבוד הכל דבר אחד ולפיכך נקנה השעבוד במסירת השטר. ולפי מ"ש אין להוכיח ממ"ש רשב"ם במי שמת (דף ק"נ) עלה דההיא דשטרא איקרי נכסי דאוקמה בבריא ובקנין דס"ל דהשעבוד ג"כ נכלל במלת נכסי ומינה למאן דבעי כתיבה וס"ל דאגב מועיל במקום כתיבה ומסירה ומיהו בעי דלימא ליה קני איהו וכל שעבודא דאית ביה דאם הקנה כל נכסיו באגב דלא בעי דלימא מידי משום דבמלת נכסיו נכנס גם השעבוד. וליתא להדין הוכחה דטעמא דרשב"ם ז"ל דאוקמה בבריא ובקנין לא משום דבמלת נכסי נכנס גם השעבוד אלא משום דאזיל לשיטתיה דפסק כרבי דבמסירה לבד קנה וחליפין הוי כמו מסירה ולרבי לא צריך דלימא ליה מידי ולפ"ז כיון דבמלת נכסי נכנסו השטרות נקנו השטרות אף שבמלת נכסי אינו נכנס השעבוד אבל למאן דפסק כרבנן דבעי כתיבה נמי אף שהקנה כל נכסיו באגב לא קנה שעבוד השטרות לפי שהשעבוד לא מיקרי נכסי:

יב

קניין השטרות בדרך הזאת מד"ס. כתב בתשובת מהרש"ך ח"ב סי' קמ"ו וז"ל ואומר דליכא לספוקי דמדינא נקנה לכותי בכתיבה ומסירה החוב שיש לישראל על ישראל חבירו וכמו שיראה ממ"ש הריטב"א כו' יע"ש. ומדברי הריטב"א מוכח דטעמיה הוא משום דס"ל דמכירת שטרות הוא מן התורה ונ"מ דלדעת הרי"ף ורבינו דאית להו דמכירת שטרות מדרבנן לא תקנו מכירה לכותי וכן הוא דעת הסמ"ע רס"ו ס"ו וכ"כ הרב בעל נתיבות משפט (דף ס"ט) אך הנ"י בפ' הספינה כתב דהוי דרבנן ופ' מי שמת כתב דמוכרו לכותי וצ"ע:

טו

האומר זכו בשדה זו לפלוני כו'. מימרא בפ' הספינה (דף ע"ו) וכתב מהריק"ו שורש קכ"ו וז"ל ומאחר שהוכחתי שאין לו למחות ביד העדים מלכתוב לו שטר אחר א"כ הוא עצמו חייב לכתוב לה כתובה אחרת כאשר בתחלה שהרי בפרק הספינה גבי ההיא דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה כתבו התוס' וא"ת כיון שאין מזיק לו כלום בין במתנה בין במכר נכתב לו כו' יע"ש, ואיני יודע איך משמע שאם השטר לא היה חיוב למוכר היינו מכריחין את המוכר לכתוב וזה למה דהא כיון דבדבורו דוכתבו לו את השטר לא זכה בשטר למה אנו מחייבים את המוכר לכתוב במה שאינו חייב ואפי' לעדים אין אנו מחייבים בזה. אלא משום דבגמ' משמע שאינן יכולין לכתוב שטר מדקאמר חוזר בשטר לפיכך הקשו התוס' דלמה אינן יכולין לכתוב כיון דאין בזה חובה למוכר ואפילו דהלה צווח דלא יכתבו ותירצו דחובה הוא לו ומ"מ אם לא היה חובה בלא דעתו היו יכולין לכתוב. עוד יש לתמוה מאחר דכל הכרעתו היא דאם הוא עצמו אינו חייב למה יכתבו שלא מדעתו כו'. ונראה דכוונת הרב היא לומר דאם לא היינו יכולין לכוף את המוכר לכתוב השטר מה מקשו התוס' יכתבו והלא שטר הנעשה שלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר וצריכין להעיד בפני ב"ד מפיהם. ואי משום הא לא איריא דסוף סוף אפילו שנאמר שמכריחין את המוכר מה נתקן לעדים דלמא יכתבו שלא ברצונו דאין לו דין השטר. והנראה לי בפירוש התוס' דלמאי דקס"ד דליכא חיוב למוכר סברי דכיון שכבר עשאן שלוחין דאמר כתבו לו את השטר נהי דלא זכה כל זמן שלא נכתב מ"מ כיון דאין פסידא למוכר לא ליבטול שליחות קמא מאחר דלא יפסיד כלום וברצון המוכר חשיב ותירצו המוכר כו' ולפ"ז לעולם לא בעינן למוכר עצמו וצ"ע. דעת הרא"ש נ"ל דאם התנה לאחר שהתחיל המקח כגון שבתחלת הקנין פסקו שלא באחריות ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתן המעות ולא נכתב השטר אע"פ שאמר לו המוכר לאחר מכאן קודם שנגמר המקח מגבינא לך שופרא שבחא ופירי הוי פטומי מילי בעלמא כיון שלא חזר הלוקח התנאי אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי טרפו לה מינך מגבינא לך לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור אע"ג דלוקח צריך לתנאי זה ומוכר התנה אותה כי בודאי לא נתכוון לוקח לקנות אלא כמו שפתח לו המוכר ע"כ. וכתבו תלמידי הרשב"א דה"מ כשאינו אומר בלשון תנאי אבל אם א"ל על תנאי כן אני מוכר לך דאי טרפו לה מינך מגבינא לך כו' ודאי לאו פטומי מילי בעלמא הוא אלא תנאי גמור ע"כ. ואפשר דהרא"ש לא יחלוק על זה ולכאורה היה נראה שאף שהוא תנאי גמור אין לכופו לקיים תנאו אלא שאם לא קיים תנאו נתבטל המכר ונתחייב בדמי המכירה ואף בהתנה בתחלת המקח או שהתנה הלוקח ואמר על תנאי זה אני לוקח שאם יטרפוה ממני מגבית לי שבחא שופרא ופירי אין זה אלא תנאי דומה לאומר לחבירו שדה זו אני לוקח ע"מ שתתן לי חפץ פלוני שאין לכופו ליתן לו החפץ אלא שאם לא נתן החפץ נתבטל המכר וגובה הימנו דמי המכירה וכי תימא למאי נ"מ אי כופין אותו או אם אינו אלא תנאי הא אם אינו מקיים תנאו גובה הימנו דמי המכירה. י"ל דנ"מ במתנה שאם אמר המקבל אני זוכה בשדה זו על תנאי שאם יטרפוהו ממני שאגבה ממך שופרא כו' שאם אינו כי אם תנאי בעלמא כשאר התנאים אם לא יגבה לו נתבטלה המתנה ואין כאן חיוב כלל. ונראה דאף דנימא דהיכא דהתנה המקבל ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאין לכוף לנותן שיתנם אלא שאם נתנם נתקיימה המתנה ואי לא נתבטלה המתנה תנאי דאחריות שאני דמאותה שעה שהתנה המקבל ונתרצה הנותן כבר נשתעבדו נכסיו ונתקיים תנאו לכשיטרפוה וע"כ יגבה ממנו אבל בתנאי דע"מ שתתן לי מ' זוז כל שלא נתנם לא קיים תנאו. ודומה לזה חילק הנמוקי בפ' המוכר את הספינה גבי שני שטרות הם דאמרינן חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דכתב ה"ר יונה דמן האחריות אינו יכול לחזור משום דכל היכא שמחוסר מעשה כגון שטר יכול לחזור אבל בדבר שאינו מחוסר מעשה כבר הוא מחוייב ואינו יכול לחזור בו ע"כ. והיכא דאמר לעדים זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו מ' זוז כתב הרא"ש בפ' המוכר את הספינה עלה דשני שטרות שיכול לעכב בעדים שלא יתנו משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמי לאתנויי ולא על המוכר ואמרינן בפרק א"נ דתנאי כזה לאו תנאי הוא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא א"כ המעשה קיים אפילו לא נתקיים התנאי דלטובתו ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל ע"כ: ודע שדברי הרא"ש הללו הם אפילו בהתנה בתחלת המקח ולא שייך למ"ש לעיל בשם הרא"ש משום דאף דס"ל להרא"ש דאם התנה המוכר בתחלת המקח דאדעתא דהכי קנה הלוקח מ"מ ס"ל דביד המוכר לבטל התנאי היכא דאמר מוכר זכו בשדה ע"מ שתתנו לו מ' זוז משום דאמרינן כיון דללוקח איבעי ליה לאתנויי ולא התנה להכי התנה המוכר כדי שיהיה הדבר תלוי בו שאם ירצה לבטל התנאי והמעשה שיבטלנו אבל אה"נ שאם לא בטל הוו התנאי גמור וכמו שסיים בסוף דבריו ובזה נסתלקה תמיהת מהרש"ח ז"ל בביאוריו לח"מ סי' ט"ל וכמו כן תמיהת מהר"א לפפא ז"ל יע"ש. ומ"מ קשה לי לפי מה שכתבנו מ"ש הרא"ש בסוף דבריו ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא כו' דלטובתו ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל ע"כ. ולפי מה שכתבנו מאי איריא לטובתו אפילו לרעתו נמי שהרי תנאי גמור הוא כיון שהיה בתחלת המקח ואדעתא דהכי קנה אלא אפילו הכי יכול לבטל התנאי כיון שתנאי זה התנהו הנותן. וראיתי למהר"א לפפא ז"ל בביאורו לסי' רמ"ג שכתב דדברי הרא"ש הללו מיירי דהתנה קודם שהקנה המקח ונתן לו המעות בלא שום תנאי ואמר זכו בשדה ע"מ שתתנו לו מ' זוז דומיא דההוא דא"נ ע"כ. ולפירושו א"ש מ"ש הרא"ש דלטובתו ודאי תנאי הוא ונמצינו למדין דאף במקום דלא הוי תנאי אלא פטומי מילי דלטובת המתנה מיהא הוי תנאי גמור ואם נתקיים התנאי נתקיים המקח ואי לא לא ולדבריו הרא"ש חולק על סברת תלמידי הרשב"א שכתבנו לעיל. ומ"מ עדיין במקומי אני עומד דהרא"ש ז"ל מיירי בכל גוונא בין כשהתנה בתחלת המקח בין כשהתנה קודם שנגמר המקח דבכל גוונא יכול לבטל התנאי וכמו שכתבנו והוקשה לו היכא שהתנה קודם שנגמר המקח נימא דלאו תנאי הוא והמעשה קיים ואפילו לא נתקיים התנאי לזה השיב דלטובתו ודאי כו' אבל היכא דהתנה בתחלת המקח אין כאן קושיא כלל משום דתנאי גמור הוא בין לטובתו בין לחובתו ומ"מ ע"כ אי דייקינן מלת דלטובתו חולק על סברת תלמידי הרשב"א ודוק. ויש להסתפק היכא דאמר לו זכה בשדה זו ע"מ שיתן לך פלוני מ' זוז מהו דדלמא שאני התם שאמר להם זכו בשדה זו ע"מ שעשאם שלוחיו על תנאי ומש"ה יכול לבטל אבל כשאינם שלוחיו אלא שהוא התנה עם המקבל ע"מ שיתן לך פלוני מ' זוז אפשר שאין בידו לבטל התנאי והסברא נותנת דאין חילוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף