מעשה רקח/מכירה/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה רקחTriangleArrow-Left.png מכירה TriangleArrow-Left.png ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ספר מעשה רקח פרק ז מהלכות מכירה

א[עריכה]

כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר וכו'. הוצרך לבאר כן משום דהוה סלקא דעתיה דלמוכר דוקא קאמר דקאי במי שפרע כיון שכבר קיבל הדמים, אבל לוקח אם חוזר בו אחר שנתן הדמים אינו ראוי כל כך לעונש כיון שנשארו דמיו תלויים עד שיחזירם לו המוכר, והכי מוכח בבבא מציעא דף ע"ד [ע"ב] דקאמר דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לר' שמעון לית ליה, והתניא מכל מקום כך הלכה אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו', מאי מכל מקום לאו לא שנא לוקח לא שנא מוכר מקבל עליה מי שפרע אלא וכו', הרי דמי שפרע קאי בין ללוקח בין למוכר, והרב כסף משנה ז"ל ציין המשנה דפרק הזהב, ולא ידעתי מאי קמשמע לן דהרי הרב המגיד ז"ל הביאה ג"כ. ומה שכתב רבינו

לא עשה מעשה ישראל היינו מה שאיתא בגמרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, ומה שכתב רבינו

ואפילו נתן הערבון פירוש שהקדים לו מקצת הדמים כדרך הסוחרים, דאילו נתן לו משכון אין כאן מי שפרע וכמו שכתב רבינו לקמן הל' ה'.

ב[עריכה]

ואומרין מי שפרע מאנשי דור וכו'. לשון הברייתא שם דף מ"ח [ע"א], אלא שאין שם שטבעו בים. ודע דהרא"ש ז"ל כתב דאומרין לו הוא יפרע ממך לנוכח, וכדבריו משמע דהא לאביי דאמר אודעי מודעינן ליה, נראה דהיינו שאומרים לו דע שאם תחזור בך סופך להפרע ממך, כמו שכתב רש"י, ונראה שהכוונה שיאמרו ויודיעוהו איך דהיינו מי שפרע וכו', דאל"כ אמאי תני להך לישנא במתניתין, ומינה דלרבא דמילט לייטינן ליה היינו שמקללים אותו בזה הלשון לנוכח, ותו דלשון זה דהוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו שלא לנוכח אכולי עלמא קאי, דכל מי שאינו עומד בדיבורו הרי הוא בכלל זה, וזה אינו דהא אמרינן התם דף מ"ט [ע"א] דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה אבל מי שפרע אין בהם, ומכל מקום רבינו ושאר הפוסקים ז"ל העתיקו לשון המשנה והברייתא, והסמ"ע ז"ל סי' ר"ד כתב דגם הרא"ש מודה להם לפי האמת, תדע שכתב אח"ז אבל הרמב"ם וכו', משמע דכוותיה קאי עיי"ש.

ג[עריכה]

ואמר לו המוכר בא וטול מעותיך וכו'. לשון זה הוא מיותר גמור, אלא דבא לאשמועינן דדוקא באמר לו כן אינו חייב באחריותו, הא לאו הכי אפילו שחזר בו הלוקח חייב המוכר בגניבה ואבידה, ואין לומר אם איתא אדמפליג בין לוקח למוכר ליפלוג וליתני בדידה, בין אמר לו בא וטול מעותיך ללא אמר לו, אכן הדבר מבואר דא"כ היה צריך להאריך ולכתוב אח"כ דין חזרת המוכר, ולכך קיצר במובן. ולענין דברי הרב המגיד ז"ל כבר עמד עליהם הרב לח"מ ז"ל, וכתב שמצא נוסחא אחרת יותר נכונה עיי"ש, ובבית יוסף חו"מ סוף סי' קצ"ח הזכיר כל המחלוקת והסכים כדברי רבינו, והרב ב"ח ז"ל חידש דאם מסרב הלוקח לקבל המעות שאינו רוצה לקבלם כלל והמוכר אמר לו בא וקחם, שהוא פטור לכו"ע עיי"ש.

ד[עריכה]

מי שהיה לו חוב אצל חבירו וכו'. באמת תמיהא לי מלתא איך רבינו דחה דברי הירושלמי שהביא הרב המגיד ז"ל, וגמרא דפרק האיש מקדש דף מ"ז [ע"א] דאיתא להדיא כדברי הירושלמי, ואף דהרב המגיד ז"ל תירץ דרבינו דחה ההיא דהאיש מקדש מכח ההיא דפרק הזהב, דיש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו', אכתי מידי גמגום לא יצאנו דכיון דהירושלמי מסייע לההיא דפרק האיש מקדש הוי ליה לרבינו לפסוק כוותיה, וכבר הראשונים ז"ל נתעוררו ליישב דעת רבינו, אכן לענ"ד נראה דמההיא דפ"ק דקידושין דף ו' [ע"ב] יש ללמוד דאתיא כההיא דפרק הזהב, דאמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת וכו', ומסיק אלא אמר רב אשי בכולהו קנה לבר מאשה, ופירש רש"י והאי לחליפין דמי כקנין סודר דאינו אלא אוחז בו ומחזירו ע"כ, וכיון שכן האי חוב נמי לא גרע מקנין סודר ועל מנת להחזיר, וכיון דרבא דהוא בתרא ורב אשי דהוא מארי דתלמודא הכי סבירא להו, להכי נמשך רבינו אחריהם ודחה חדא מקמי תרתי.

ובספר עצמות יוסף ז"ל דף ס' ע"א, נסתפק לדעת רבינו אם היה לו לראובן אצל שמעון חוב מחמת הלואה שהלוה לו ראובן לשמעון, ולוי היה חייב לשמעון חוב מחמת מכר שמכר שמעון ללוי, דהשתא הוו דמי מכר, ושמעון המחה את לוי אצל ראובן בעד דמי הלואתו, והיתה לו ללוי פרה ואמר לראובן הרי פרתי קנויה לך וכו', וכתב ז"ל דכיון דטעמא דדמי מכר לדעת רבינו הוי משום דדעת המוכר סמיך אדעתיה כאילו המעות בעין, כמו כן הכא וקני עכ"ל, ולא ידעתי למה לא נסתפק הרב ז"ל אלא בחוב תחילה וסופו מכר, הלא ספק זה בעצמו נופל גם במכר תחילה וסופו חוב, דאם תאמר דזה לא מקרי ספק כיון דבשעת הפרעון הוי חוב פשיטא דלא קנה, דהכי דייקי דברי הרב ז"ל שכתב, דהשתא הוי דמי מכר וכו', אכתי לענין מי שפרע מישך שייך הך ספיקא, דהא לרבינו גם בחוב יש בו מי שפרע, אכן מבואר הדבר דלענין מי שפרע בין הכי ובין הכי פשיטא דאית ביה, דאי למכר מדמית לה הרי קנה להדיא, וכל שכן למי שפרע, ואי לחוב מדמית לה הרי המי שפרע פשוט בו, אכן מה שתירץ הרב ז"ל בספיקו משום דדעת המוכר סמיך אדעתיה כאילו המעות בעין כמו כן הכא וקני ע"כ, לא נחה דעתי בדבר זה דעיקר טעמא דמכר קני אינו אלא משום דמלתא דלא שכיחא היא כדאיתא בגמרא, ובדברי רבינו פרק ה' הל' ד', ודחו ההלכה שקבעו ז"ל דלא קנה עד שימשוך, מעתה הוי ליה דבר חידוש, ויש לומר בו אין לך אלא חידושו, דקים להו לחז"ל דדוקא מכר במכר הוי דבר שאינו מצוי, משא"כ בחוב, ואיך נאמר דקני להדיא והרי הוי מוציא, והלכה רווחת דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

והנה הרב המגיד ז"ל אחר שהביא החולקים על רבינו סיים ז"ל, ומכל מקום אם כתב לו את השטר קנה בשטר דהוי ליה כמתנה וכן כתבו ז"ל עכ"ל, וכן נראה מדברי הרשב"א שהביא הרב בית יוסף ז"ל סוף סי' קצ"ט עיי"ש, ומזה תמה המשנה למלך ז"ל על הרב בעל התרומות שער ס"ד חלק ג' שכתב, והיכא דלוה ראובן משמעון מנה ולאחר זמן כתב לו בשטר וקנין וכו', והכריח שקנה מכח הקנין והשטר, ושם הזכיר דיש חולקים דסבירא להו דחזקה וקנין כשטרא דמו דלא קנו אלא במתנה, והוא ז"ל חלק עליהם עיי"ש, וקשה דעד כאן לא אמרינן דבשטר לא קנה עד שיתן הדמים, אלא היכא דלא נתן דמים כלל משום דלא סמכא דעתיה דמוכר עד שיקח הדמים, אבל היכא דמכר הקרקע בחוב שהיה חייב נהי דלא מהני הנך דמי משום קנין דמלוה להוצאה ניתנה, אבל היכא דכתב לו את השטר על המכר פשיטא דקנה, דהכא ליכא למימר דלא סמכא דעתיה, וא"כ מחלוקת זה שהביא הרב ז"ל אי חזקה וקנין הוו כשטר או אלימא מינה ולא בעי דמים לא שייך כלל בנדון זה, וצ"ע ע"כ. ויותר היה ראוי לו לתפוס ג"כ על הנאמן ביתו הוא הרב גידולי תרומה ז"ל, שהפיל דברי החולקים והסכים דשטר דווקא הוא דלא קני במכר בלא דמים, אבל הנך קנו ע"כ, דזה ודאי הוי היפך דברי הרשב"א והרב המגיד ז"ל הנ"ל, ומכל מקום נלמד שהמדקדק בדברים יראה דלא קשיא ולא מידי ודו"ק.

לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו וכו'. הרב בית יוסף בשו"ע חו"מ סי' ר"ד, כשהזכיר עיקר הדין לא הזכיר דבקרקע קנה לגמרי, וצריך לומר משום דהוי מלתא דפשיטא דבקרקע אין שייך נשרפו חטיך בעליה, וכיון שהזכיר מטלטלין להדיא מינה דבקרקע אין הדין כן, ושם הביא [הרמ"א] יש חולקין ואומרים דאינו קונה אלא בהנאת מחילת מלוה וכו'. והיא סברת הרא"ש שהביא הטור שם, ובסי' קצ"ט סעיף ב' הזכיר דבמכר נקנין המטלטלין בכל מקום שהם אעפ"י שעדיין לא משך מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא גזרו בו, משא"כ בחוב דלא קנה, והם דברי רבינו פרק ה' הל' ד', וגם שם הגיה מור"ם בהג"ה, דיש אומרים דמיירי דווקא שאמר לו מכור לי בהנאת מחילת הדמים וכו', והיא סברת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א שהביא הרב המגיד ז"ל דפליגי על רבינו בין במכר בין בחוב, והרא"ש ז"ל לא פליג על רבינו אלא במכר אבל בחוב מודה לו דלא קנה, וכן מתבאר בבית יוסף שם. ובשו"ע דפוס אמשטרדם הגיהו הגהה אחר דין המכר, משום דפלוגתייהו באמת היא במכר, ומתבאר כל זה גם מדברי הסמ"ע ז"ל שם. אכן מאי דקשה טובא על פסק הרב ב"י חו"מ בסי' קצ"ה שפסק בשו"ע דשכירות ומשכונה אינן נקנין במלוה משום דהוי כמכר וכו', ואתמהא הלא בקרקע הדין מבואר בדברי רבינו שקונין, ודין זה הובא בב"י משם הרב בעל התרומות שער ס"ד, והרואה דבריו שם יראה שחולק על רבינו, שהרי נסתייע מהסוגיא דקדושין דרבינו דחאה מהלכה כפי דברי הרה"מ ז"ל, ואדרבא מבואר שם שדבריו כדעת הרא"ש ז"ל, ונמצא דהרב ב"י תפיס חבלא בתרי ראשי וצ"ע.

ה[עריכה]

והניח משכון על הדמים וכו'. נלמד מההיא דפ"ק דקידושין, מנה אין כאן משכון אין כאן, ודין זה נוהג בין במכר בין במתנה, כגון שאמר לו אתן לך מאתיים זוז והילך משכון עליהם, וכן כתב הריטב"א ז"ל שם, הביאו הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ק"צ בהגהת הטור אות כ"ב, והיינו טעמא מפני שלא נתחייב שום חיוב קודם זה, אבל אם היה חייב לו מתחילה ונתן לו משכון לשעבוד אותו חיוב פשיטא שקנה, וכמו שכתב שם בהגהת הבית יוסף אות כ"ד בשם מהרח"ש ז"ל.

ו[עריכה]

מכר לו בדברים בלבד וכו'. מדכתב סתם משמע דעל הדין האמור קאי, שכלל הכל קרקע או עבדים או שאר מטלטלים [וכן נראה] דהא דרשם הלוקח שייך ג"כ בקרקעות, והרב ב"ח ז"ל חו"מ בסוף סי' ר"א דקדק מדברי הטור, דדוקא במטלטלין הוא דמהני אבל לא בקרקעות, וכתב עליו הש"ך ז"ל וצ"ע לדינא, ולענ"ד דהמדקדק בלשון רבינו יבין כמו שכתבתי דאף בקרקעות קאמר, וכדעת הש"ך שם, וכן משמע מהראד"ב הביאו הכנסת הגדולה. ומדכתב רבינו פסקו הדמים משמע דאם לא פסקו הדמים הרושם אינו מועיל אפילו למי שפרע, אך אם נתן ג"כ הדמים ורשם לא שמענו מדברי רבינו מה דינו, ואם נאמר דבנתן הדמים קנה זו מנא ליה, הרי חז"ל תיקנו משיכה דוקא, ואם לא קנה מאי איריא דנקט ופסקו הדמים, והנה בפרק איזהו נשך דף ע"ד [ע"א] אמר רב פפי משמיה דרבא, האי סיטומתא קניא למאי הלכתא, רב חביבא אמר למקניא ממש, רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע, והלכתא לקבולי עליה מי שפרע, ובאתרא דנהיגי למקני ממש קנו, ופירש רש"י ז"ל סיטומתא, חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחין אותם באוצר של בעלים ומוליכים אותם אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות ע"כ, הנה לפירוש רש"י ז"ל אין חילוק בין נתן הדמים ללא נתן, אך פיסוק המעות הוא בהכרח, שהרי כתב שמוליכים אותם אחת אחת וכו'.

ובספר אסיפת זקנים ז"ל תמה על דברי רש"י, דא"כ מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי ואפילו באתרא דלא נהיגי, והרי לא עשה משיכה, והנכון בזה מה שכתב מורינו בשם הר' פנחס אחיו, דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה והתגרים נותנין אותו לסימן כשלוקחים דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים יהבי ליה וכו', או דלמא בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי וכו', הריטב"א. והראב"ד פירש סיטומתא חותם כגון שמכר לו חבית של יין או שק מלא פירות ולא נתן מעות ולא משך אלא שסגר את חביתו וקשר את שקו ועשה זה חותמו ע"כ, ומבואר הדבר שגם לפירוש הראב"ד תפול תמיהתו הראשונה ביתר שאת, דמאי טעמא דמאן דאמר קנה לגמרי והרי לא משך, ואי באתרא דנהיגי מלתא דפשיטא היא ומאי טעמא דמאן דאמר לא קנה, ואיך שיהיה סברת רבינו נראית כפירוש הראב"ד ז"ל, דאי כפירוש רש"י הרי רש"י לא חילק בין נתן דמים ללא נתן, וקצת תימה על הטור ז"ל חו"מ סי' ר"א שהזכיר פירוש רש"י וכתב עליו, וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא כשרשם בפני המוכר וכו', כאילו הרמב"ם ורש"י שוים בפירוש סיטומתא, וזה אינו כאמור, אלא דעת רבינו כפירוש הראב"ד ז"ל דלא נתן דמים ולא משך, אכן האמת נראה דאף שנתן הדמים לא קנה מכיון שאין שם משיכה, אלא דפיסוק דמים בעינן לקבולי מי שפרע, ועוד יש לומר, דהא דנקט רבינו פיסוק דמים דמשמע דאם נתן הדמים קנה, יתכן בקרקעות שהזכיר לעיל מינה דודאי אם נתן הדמים קנה.

ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א ז"ל, דשמע מינה דמנהג מבטל הלכה ע"כ, נ"ב כגון הכא דמן התורה אין כאן שום קנין והם נהגו שיקנה, אך אם הוא היפך דין תורה או שיש בו נדנוד עבירה ח"ו אין לאותו מנהג יסוד, כמו שכתבו הפוסקים ז"ל הביאם הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' ר"א, עיי"ש שהזכיר כמה פרטים בדין מנהג מבטל הלכה.

ח[עריכה]

הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו וכו'. אף דבפ"ה דהלכות דעות הי"ג כתב, משאם ומתנם של תלמידי חכמים באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן וכו', דמשמע דדוקא לתלמיד חכם נאמר דין זה ולא לשאר העם, יש לומר דהתם לאו במקח וממכר דוקא קאמר אלא בכל עניני העולם קאמר, תדע שכתב אומר על לאו לאו ועל הן הן וזה לא שייך כל כך במקח וממכר, וכאן בא להזהיר במקח וממכר בפרט לכל העם, ועוד יש לומר דנפק"מ במתנה מרובה, [שהרי] כתב רבינו לקמן דבשאר העם אין בה אפילו משום מחוסרי אמנה, משא"כ בתלמיד חכם שצריך שיהיה לצדק כל אמרי פיו.

ט[עריכה]

ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה וכו'. פשטן של דברים אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל מי שפרע ליכא וכמו שכתבו ז"ל. וראיתי להכנסת הגדולה חו"מ סי' ר"ד בהגהת הטור אות כ"א שכתב בשם הר"מ רקנטי ז"ל, שכתב דבמתנה מועטת קאי עלה במי שפרע ולא חילק בין מחוסר אמנה ומי שפרע ע"כ, ולכאורה הדבר תמוה דהרי הסוגיא דפרק הזהב דף מ"ח [ע"א] מוכח להדיא דבמחוסרי אמנה אין בה מי שפרע, ובפרט דקיימא לן דמילט לייטינן ליה ולא שבקת חיי וכו', עוד הביא הרב שם אות י"ח משם מהר"ם ז"ל, דמותר לקרותו רשע עיי"ש, ואפשר דלמדה הרב ז"ל מההיא דתנן, עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע והוא בכלל העובר על דברי חז"ל. ודע שהבית יוסף שם בסוף הסימן כתב וז"ל: וכתב הרי"ף ירושלמי, ר' יעקב בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאומרה צריך לומר בדעת גמורה, רב מפקיד לשמעיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד, ואי עתיר אימליך בי תניינות, וכתב הרמב"ם ירושלמי זה בפ"ז מהלכות מכירה עכ"ל, והדבר תמוה דהיכן מצא בדברי רבינו דין זה של הירושלמי, הרי רבינו לא חילק בין עני לעשיר כלל, ותו קשה לי דכיון שהזכיר זה הירושלמי בשם הרי"ף, וכתב דהרמב"ם הביאו משמע שכן הלכה, מכל שכן שאין שם חולק, וכיון שכן למה לא ביארו הוא עצמו שם בשו"ע, שלא העתיק אלא דברי רבינו כדמותן כצלמן, גם הרמ"א ז"ל לא הגיה כלום, והוא תמוה.

והנה בשו"ת מהר"ם אלשיך ז"ל סי' קכ"א דקדק בלשון רבינו שכתב

מי שאמר לחבירו דמשמע חבירו דוקא, אבל אם המקבל הוא עני קנה, אפילו מתנה מרובה קנה מדין צדקה ונסתייע מדברי הירושלמי הנ"ל עיי"ש, ולענ"ד רחוק הוא להעמיס כל זה ולומר שזו היא כוונת הבית יוסף ז"ל, ותו דחבירו אינו אלא שלא עשאו שליח כדאיתא בקדושין דף נ"ט [ע"א], ומצאתי בהגהות מיימוניות בפרקין שהביא זה הירושלמי בשם הרי"ף ואולי שזאת כוונת הב"י והסופרים הם שטעו.

י[עריכה]

והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו וכו'. בקדושין דף נ"ט [ע"א], רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב, אמר זבנה ניהלי להאי ארעא, אזל זבנה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות, באגא דאלימי הוה לרב נהגי ביה כבוד, לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד, איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתא אינש אחרינא זבין לה, ופירש רש"י באגא דאלימי, בקעה של בעלי זרוע היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם ע"כ, והשתא קשה על רבינו תרתי, חדא, דעובדא דרבה בר בר חנה ציין לו הקרקע דהכי קאמר ליה, זבנה ניהלי להאי ארעא, דמשמע דאם אמר לו סתם אפילו מנהג רמאות אין בו ואיך רבינו כתב סתם לקנות לו קרקע וכו', ולזה יש לומר דרבינו מפרש דמעשה שהיה כך היה, ואין הכי נמי דאפילו בסתמא נמי דינא הכי, והכי משמע קצת מעובדא דרבין חסידא דאייתי לעיל מינה, דאזל לקדושי ליה איתתא לבריה וכו', דמשמע אשה סתם, אך אכתי קשה למה שכתב רבינו שאם מפחד שמא יקדמנו אחר וכו', הרי זה קונה לעצמו ואח"כ מודיעו דזה לא מצינו בגמרא, וצ"ל דרבינו מפרש דזיל בתר טעמא דכיון שהטעם הוא משום חשדא שלא ינהוג מנהג רמאות, מה לי קודם מה לי אחר.

והנה הטור ז"ל חו"מ סי' קפ"ג כתב וז"ל: הנותן מעות לשלוחו לקחת לו סחורה ידועה וכו', והוא מכוון לדברי הגמרא כאמור, גם שם לא הצריך שצריך להודיעו אחר שקנה, ובזו יש לומר שלא חש לבארו משום דמלתא דפשיטא היא והשכל מחייבה, והרב בית יוסף שם הביא משם הר"ן, דמי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי, ומיהו נראה לומר דדוקא בקרקע סתם אבל בקרקע מיוחד כיון שהוא מנהג רמאים לא מצי אמר דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ע"כ, משמע מדבריו דיש לחלק בין קרקע סתם לייחד לו, ולפי זה הטור ז"ל פליג על רבינו דלדידיה דוקא ביחד לו הוי מנהג רמאות, אבל בסתם אין כאן רמאות, וקשה קצת דא"כ הוי ליה להטור ולהרב בית יוסף לכתוב אבל הרמב"ם כתב וכו', ואדרבא שם משמע דלא פליגי.

עוד כתב הרב ב"י בשם המרדכי, דאם קנה השליח במעותיו בסתם זכה בהם המשלח וכו' עכ"ל ומצאתי בספר כתב יד שהגיהו שליח במקום משלח עכ"ל, וזה לשון המרדכי שם, [בפרק ג'] מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות כן בקנין הקרקע אם קנה השליח במעותיו ובסתם זכה בהם המשלח, כדמוכח שלהי איזהו נשך דאם קנה במעות משלח אע"פ שקנה לעצמו וזקפו עליו במלוה אפ"ה קנה המשלח כן פסק המיימוני פרק ז' דקנין עכ"ל, מבואר הדבר דהרב ב"י ז"ל לא היה גורס בדברי המרדכי ובסתם בוי"ו, אלא בסתם בלא וי"ו, ומכח זה הגיה המגיה דצריך לומר שליח במקום משלח מפני שמשמעות [הלשון] שהיא חלוקה אחת, אמנם לגירסתינו שהיא ובסתם בוי"ו כוונת המרדכי להשמיענו שני דינים, האחד דהא דאמרינן מה שעשה עשוי וכו', כלומר דקנה השליח הוא דוקא בקנה במעותיו, כלומר שידוע בודאי שקנה במעותיו השליח עצמו, ובסתם כלומר שלא ידענו אם קנה במעותיו של שליח או של משלח אז זכה בהם המשלח, אי נמי יש לומר דהך ובסתם הכוונה שקנה סתם ולא פירש אם קנה לעצמו או להמשלח, ושוב השמיענו דין אחר דאם ברור לנו שקנה במעות משלח אפילו זקפן עליו במלוה זכה המשלח כיון שבמעותיו קנה, ולפי גירסת הרב ב"י והגהת המגיה הכי הו"ל להגיה, ואפילו בסתם הכל לשליח, דהא בהכרח הוא דמכל שכן אם פירש השליח שלעצמו קנה. והרב כנסת הגדולה ז"ל האריך שם להקשות על המגיה וליישב דברי המרדכי, ולענ"ד אין צריך לזה שהדברים הם ברורים שהמגיה לא הגיה אלא ע"פ הגירסא שהיתה לפניו בדברי המרדכי ז"ל, ולכל הפירושים אין להקשות שהמרדכי עצמו בסוף פרק הגוזל קמא כתב, דאפילו במעות המשלח זכה והביאו בהג"ה בשם יש אומרים דהתם בדרך פקדון קאמר כמבואר בדבריו שם, אבל אם נתן לו המעות לקנות וקנה באותם המעות עצמן לית דין ולית דיין דלדעת המרדכי ז"ל שהכל הוא של המשלח.

ודע דהריטב"א ז"ל בשיטתו לפרק האומר אחר שהביא תירוץ הרב בעל מתיבות שהזכיר הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ואפילו במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח סתם למי שלקח לעצמו בפירוש עכ"ל, כלומר שאם לקח בפירוש לעצמו אף שנהג מנהג רמאות מכל מקום זכה לעצמו, ולא ידעתי למה לא הזכיר הרב ב"י ז"ל סברא זו בב"י, דאף ששאר הפוסקים ז"ל חולקים על זה מכל מקום דרכו להזכיר סברת כל הגאונים, גם הרב כנסת הגדולה ז"ל שהוא אחרון לא הזכירה וצ"ע.

יב[עריכה]

ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי אותם המעות וכו'. פשטן של דברים דאפילו אין שם עדים שזקפו עליו במלוה קאמר שקנאם השליח לעצמו, שהרי כתב ומקבלים ממנו כשאמר, משמע דמפיו לחודיה אנו חיים, אמנם רבינו שחלק עליהם לא נתבאר לנו אם אפילו ע"י עדים קאמר דלא זכה כלל, או דאדברי [עצמו] דוקא קאי, אבל ע"י עדים אין הכי נמי דמהני, אלא דממה שכתב כמו שיתבאר בדין העסק, הגם דהרב המגיד ז"ל לא הראה לנו מקומו נראה שכוונתו למה שכתב פ"ז דהלכות שלוחין ה"ד, וזה לשונו: אין המתעסק יכול לחלוק המעות של עסק או הסחורה ולומר אטול את החצי שבתורת מלוה לעצמי ואשא ואתן בו ואניח החצי שבתורת פקדון בבית דין, שלא נתן לו ממון זה אלא להתעסק בכולו, ואם חלק ועשה זה אפילו בבית דין הגדול לא עשה כלום וכו' ע"כ, הרי דהתם זקפן עליו במלוה שהרי כתב אטול את החצי שבתורת מלוה, ואפילו עשה זה בפני בית דין הגדול כתב דלא מהני, מוכח שדעתו ז"ל שאפילו זקפן עליו במלוה ע"י עדים לא מהני, ונראה שלמדו רבותינו מעובדא דרבה בר בר חנה עם רב דבפרק האומר דף נ"ט [ע"א] דדחיק תלמודא בבאגא דאלימי הוה וכו', אבעיא ליה לאודועי וכו', ואמאי איצטריך לכולי האי לימא דזקפן עליו במלוה בפני עדים ואין צריך לאודועי דהעדים יגלו הדבר, אלא משמע דבמעותיו של משלח לא מהני כלל אפילו בפני כמה עדים, והתם מעותיו של שליח הוו, ואף שרואה אני שיש לדחות ראיה זו מכח מנהג רמאות, וחס לן לומר דרב הוה עביד לה, מ"מ ממה שכתב רבינו בהלכות שלוחין נראה שכך היא דעתו ז"ל, גם מדברי הרה"מ ז"ל מוכח הכי, שהרי הביא דברי הרשב"א ז"ל דהויא סברא שלישית וסבירא ליה דדוקא כשיש עדים ששלח בהם יד או שאמר לפניהם שחוזר בו משליחותו וכו', וסיים ודעת המחבר כדעת בעל המתיבות וכו', ולעיל מינה הזכיר דבריו ז"ל שלא חילק אלא בין מעותיו של שליח למעותיו של משלח עיי"ש, וכן הסכמת רוב הפוסקים שהביא הכנסת הגדולה ז"ל שם.

ומזה יש לתמוה על הרב בית יוסף ז"ל יו"ד סוף סי' קע"ז שכתב דבפרק זה נתבאר בדברי הרב המגיד שאפילו קנה במעות המשלח אם שלח יד בהם בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו לדברי הכל וכו' ע"כ, והיכן מצא הרב ז"ל דבר זה בהרב המגיד, הרי הרה"מ ז"ל לא הזכיר זה אלא בשם הרשב"א ז"ל לבד, ומהיכן למד ז"ל דהכי נמי קאמר, ויותר יש לתמוה על נאמני ביתו ז"ל שלא נתעוררו בזה שהוא מבואר, גם קצת תימה על הש"ך ז"ל דדימה שהעתיק בשו"ע לשון רבינו שזקפן עליו, כתב ז"ל ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכו' ע"כ, וקשה דביו"ד סוף סי' קע"ז פסק בשו"ע דאם יש עדים קנה לעצמו, והוא ע"פ דברי הרה"מ שכתב בב"י ואינו מחלק במחצית שכר וכו' וצ"ע, ועיין להדרישה ז"ל חו"מ סי' קפ"ג, ודע דדעת רבינו דאף אם שינה דהיינו שנתן לו מעות לקנות חטים וקנה שעורים, אם פיחתו פיחתו לשליח ואם הוסיפו הוסיפו למשלח, כמו שכתב פ"א דהלכות שלוחין ה"ה.

יג[עריכה]

אם היו המעות מעורבות וכו'. מדכתב ז"ל, אם היו המעות מעורבות וכו', ולא כתב שלשה שנתנו מעות מעורבות לאחד וכו', משמע שהעירוב תלוי ביד השליח בעת המקח, והכי משמע נמי ממה שכתב אע"פ שהיתה כוונת השליח וכו', וכן הבין הטור חו"מ סי' קפ"ד, וכן הסכמת הפוסקים ז"ל, וכמה פרטים בדין זה עיי"ש להרב בית יוסף ובספר אסיפת זקנים ז"ל בשם הריטב"א והרמב"ן, אכן שם הביא בשם הרמ"ך ז"ל, וזה לשונו: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי, היכא דיהבי להו כולהו זוזי ציירי בחד סודרא דלא ברירה ואזל וזבן [וכו'], ואמר לפלניא לחודיה זבנית רשאי ואע"ג דאמרי ליה אינהו מעיקרא זבין לן בשותפותא כיון דלא זבן אלא כשיעור זוזי דחד מינייהו, נראה לומר אע"ג דאיהו ערבינהו לזוזי באפייהו וצ"ע ע"כ, אף שהלשון מגומגם מכל מקום העולה מדבריו ז"ל, שאין הדבר תלוי בשליח שהרי סיים אע"ג דאיהו ערבינהו וכו', אלא דממה שכתב אע"ג דאמרי ליה אינהו מעיקרא זבין לן בשותפותא וכו', משמע שאין הדבר תלוי באמירת המשלח אלא במעשה השליח, עוד יש לגמגם בהא שחילק בין נתנו לו המעות מעורבים בחד סודרא לנתנו לו כל אחד בפני עצמו, דאם איתא אדמפליג רבא בין צריר וחתים ללא ליפלוג וליתני בדידה אפילו דלא צריר וחתים, אלא בין יהבי ליה בחד סודרא ליהבי ליה כל חד באנפי נפשיה, וכל שכן וקל וחומר בצריר וחתים.

אע"פ שהיתה כוונת השליח וכו'. הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' קפ"ד פלפל בדברים הללו, ותחילה כתב דמשמע מלשון רבינו דדוקא כוונת השליח קאמר, הא אם אמר כן בפירוש מהני, ושוב צידד בהבנת הבית יוסף והרמ"א ז"ל לומר דספוקי מספקא להו בדעת רבינו אם דיבור השליח מהני או לא עיי"ש, ולענ"ד נראה דלפי מה שכתבתי בדין הקודם דרבינו סבירא ליה דבמעות משלחו אפילו זקפן עליו במלוה ובפני עדים לא מהני, וכמו שהוכחתי ג"כ ממה שכתב רבינו פ"ז דהלכות שלוחין, מעתה נראה דאין מקום להסתפק בזה דודאי אפילו אמר בפירוש לא מהני.

יד[עריכה]

היו מעות של אחד מהן צרורין וחתומין וכו'. אין לדקדק דמדבעי צרורין וחתומין משמע דאם היו צרורין לבד או חתומין לבד הוי ליה כמעורבין, דא"כ כשכתב בחלוקא הראשונה אם היו המעות מעורבות משמע דדוקא מעורבות, הא אם לא היו מעורבות אלא או צרורין או חתומין מהני, וקשיא דיוקא אדיוקא, דודאי יש לומר דצרורין וחתומין שכתב רבינו לאו משום דבעי תרווייהו, אלא או זה או זה קאמר, והוי"ו הוי במקום או, כמו מכה אביו ואמו, ועיין להרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' קפ"ד. עוד יש מי שדייק לשון רבינו שכתב כאן, אע"פ שהיה בלב השליח ולעיל כתב אע"פ שהיתה כוונת השליח ולא הזכיר לב, ולענ"ד אין זה דיוק לפי מה שכתבתי בפיסקא הקודמת דלרבינו והנמשכים אחריו אפילו שמענו להשליח שאמר כן לא מהני, דלאו כל כמיניה במעות משלחו.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון