מעשה רקח/יבום וחליצה/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
וכשם שהוא מקדש וכו' כך הוא מברך ברכת נשואין וכו'. הך ברכת דקאמר לא אתבריר מאי ניהו דאי כפשוטו הוה ליה לומר ברכות בלשון רבים דהא טובא הוו כמו שכתב רבינו פ"י דה"א ואי ברכת אירוסין קאמר וכמ"ש בסוף פ"ג שם הוה ליה לומר ברכת אירוסין וה"ה כתב דדברי רבינו כדברי ב"הע וז"ל ובטור סי' קס"ו הביא דברי ב"הע ודבריו סתומים אכן האמת נראה שכוונתו בין על ברכת אירוסין בין על ברכת נשואין דהרי חז"ל חשבוהו כנושא אשה דעלמא לכל מלי וכמ"ש רבינו דין ט"ו וגם כאן סיים כדין כל נושא אשה:
מכין אותו מכת מרדות וכו'. ברייתא ביבמות דף נ"ב וכרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה וכתבו התו' אפילו ביבמה דצריך ביאה דפריצותא הוא שעושה תחילת קניינו בביאה ע"כ ודבריהם סתומים דבגמ' מוכח להדיא דביבמה מלקין מכת מרדות כלומר דהך דקתני לוקה ע"כ הוא מכת מרדות שהרי רב מנגיד וכו' א"כ מאי קאמרי אומר ר"ת דאפי' ביבמה וכו'. אמנם סמכו ז"ל עצמן לכדאיתא בקדושין דף י"ב דר"ת מפרש דהא דמנגיד רב אמאן דמקדש בביאה היינו דבעי עדים ומכוער הדבר וכו' ושוב הקשו מהא דיבמה שאין שייך עדים וכו' ולהכי מתרץ דגם ביבמה שייך פריצותא וכו'. ודע דרש"י ז"ל פירש שם דס"ד דמקשה דלוקה דקתני בברייתא היינו מלקות ארבעים מדאורייתא וכו' וקשה דהיאך יתכן ס"ד לומר דמשום שבא על יבמתו בלא מאמר ילקה מ"הת הא מ"הת ליכא אלא ביאה דיבמה יבא עליה כתיב והרשב"א ז"ל תירץ שהרי בירושלמי דרשו ולקחה לו לאשה דהיינו המאמר ומדרש גמור הוא כלומר שהיא דרשה אמתית דלזה בעיא קידושין ובהכי א"ש ס"ד דמקשה שהרי סבור דמ"הת קאמר ובס' ידי אליהו הביא זה הירושלמי משם הרשב"א דתירץ דאין ס"ד לומר דמלקות מן התורה קאמר והוא תמוה דכלפי לייא הוא ע"ע:
ד[עריכה]
או ישן. מימרא דרב יהודה שם ופריך עלה מברייתא דקתני בין ער בין ישן קנה ומתרץ ההיא במתנמנם נים ולא נים וכו' ורבינו לא חילק מפני שביאר ישן דסתמו ישן גמור ולכך סמכו לשיכור שאינו מכיר כלום ודו"ק:
במה דברים אמורים וכו'. ראיתי להמש"ל ז"ל שנסתפק בהא דקי"ל דביבמה אינו קונה אלא בביאה וכו' וקי"ל דבין שוגג בין מזיד קנה אי בעינן בביאה או עדים דומיא דקידושין דעלמא וכו' והביא שהש"ג בס"פ ב"ש כתב בשם ריא"ז שאם לא כנס יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים ושניהם מודים שבעל בלא עדי יחוד לא נקנית לו באותה ביאה וכו' שכשם שקידושין וגירושין צריכים עדים כך יבום וחליצה צריכים עדים ע"כ. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין מה ענין ספק זה ומה כוונתו במ"ש משם הש"הג כאילו לא מצא דבר זה מבואר כ"א בש"הג והרי התו' בפרק האיש מקדש דף י"ב ד"ה משום פריצותא וכו' כתבו בשם ר"ת דביבמה לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה ומאי דלקי עלה אינה אלא מפני שעושה תחילת קניינו בביאה ע"כ וכ"כ פ' ר"ג דף נ"ב ד"ה דמקדש בביאה וכו' וכמ"ש מהרש"א שם וכ"נ דעת הרב"י סי' קס"ו שכתב דמ"הת א"צ לקדשה אלא בא עליה וחז"ל תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנה בפני עדים וכו' הרי שלא הצריך העדים אלא לקידושין אבל בביאה כיון ששניהם מודים פשיטא שקנאה וא"צ ד"א וכן משמעות הפוס' ע"ע וכיון שהדבר מבואר בש"ע והפוסקים ז"ל אין שייך ספק ודו"ק:
ה[עריכה]
יבמה שנתייבמה וכו'. פב"ש דף קי"ב והק' התי"ט ז"ל דאמאי לא פסק כרב אשי דצריכה גט לזיקתו וגט אחר לביאתו ע"כ והיא קושייא מבוארת דהא ודאי הוא בתרא ומאריה דתלמודא והיותר קשה דה"ה ז"ל לא הרגיש בזה כלל ונראה משום דסתם מתני' אתיא שפיר כר' אמי דקתני כופין לחלוץ ופריך בגמ' נכפינהו ליבם ומתרץ רב כשגיטה יוצא מתחת ידה משמע דא"צ ד"א אלא החליצה והם דברי ר' אמי ג"כ וכיון דרב ור"א פליגי ארב אשי וסתם מתני' וברייתא נמי קמסייעי להו נקטינן כוותייהו וביאור דברי רבינו עיין להרל"מ ז"ל אמנם במה שנתקשה ז"ל דלא נזכר דין הצרה בהלכות ובדברי רבינו ע"כ. בנוסחתינו בהלכות איתיה אכן על רבינו באמת קשה ואולי י"ל דלא ביארו לרוב פשיטותו והון בריה דר"ן לא בעי לה אלא לגילוי מלתא בעלמא דאיך נאמר וכו' :
ו[עריכה]
וזה שנאמר אשר תלד משמעו אשר ילדה האם ואין משמעו אשר תלד היבמה. ביבמות דף כ"ד ת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאילונית ופי' רש"י דהכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור אשר תלד ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית ע"כ. וא"כ קשה על רבינו שכתב דאשר תלד משמעו אשר תלד האם וכו' גם בפ"ו דין ז' כתב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד ע"כ ונמצא רבינו סותר דברי עצמו והפך הגמ' ועם כי ה"ה ז"ל כתב דרבינו פי' פשט הפסוק דרש המדרש וכו' ע"כ עכ"ז מי הכריחו ז"ל לדרוש כן כיון שיש נפקותא גדולה לענין דינא דכפי דרשתו ז"ל כאן אין מקום לדרשת האילונית:
ז[עריכה]
לא רצה הגדול ליבם וכו'. מדכתב ליבם משמע שנתרצה לחלוץ ואפ"ה מחזירין על כל האחים ולשיטתיה אזיל דס"ל דמצות יבום קודמת למצות חליצה כמ"ש פ"א דין ב' ולמדנו רבינו דביאת קטן עדיפא מחליצת גדול והיינו ממש מ"ש בגמ' דף ל"ט ע"א דלמ"ד ביאת קטן עדיפא מייתי ממתני' דקתני לא רצה מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וכו' ומזה יש לתמוה על הרב"ח ז"ל סי' קס"א שכתב דהא דביאת קטן עדיפא היינו בבאו שניהם כאחד עם היבמה לב"ד אבל אם בא הגדול תחילה אפי' רצה לחלוץ שומעין לו משום דמצוה בגדול וכו' ושכ"כ הרמב"ם ז"ל ולא ידעתי מנין המציא דין זה בדברי רבינו וגם נראה הפך פשט הסוגיא ע"ש:
ח[עריכה]
אמר הגדול וכו'. במתני' תנן שוטה ג"כ ורבינו והטור השמיטוהו ומ"מ נראה פשוט שהדין שוה ודו"ק:
י[עריכה]
היבמה הראויה וכו'. לשיטתיה אזיל דכופין לגרש במורדת כמ"ש פי"ד דהל"א וחלקו עליו רוב בנין ורוב מנין כמ"ש מתשובת הריב"ש סי' ר"ט התק"ט:
יא[עריכה]
היו היבמין רבים וכו'. מדלא כתב אלא לשון דאין שומעין לה משמע שאין בה דין מורדת אמנם ה"ה ז"ל תפס במושלם דכיון שאינה רוצה להתייבם למי שהמצוה בו ה"ז מורדת ע"כ וכ"כ הרב"י סי' קס"ד ועיין להרשב"א סי' אלף קס"ה:
יב[עריכה]
מאחר שנסתלק הגדול וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו כפי גרסתו בגמרא ודעת התו' כשיטת הראב"ד ז"ל וההלצה בעד רבינו מבוארת ע"פי גירסתו שהיא הגירסא שלפנינו ומ"ש ה"ה וכ"נ שהיתה גירסת ההלכות שלא הביאוה כלל וסמכו לפי שכתבו המשנה שבפ' החולץ וכו' עיין להרל"מ שכתב בחריפות לקושיית הרשב"א ז"ל:
ולא עוד אלא וכו'. עמ"ש ה"ה ז"ל י"ל שכיון שהגדול כאן וכו' ע"כ. המש"ל ז"ל גמגם על דבריו ותירץ תירוץ אחר וקרוב לשמוע שגם ה"ה ז"ל לזה נתכוון ע"ש:
יג[עריכה]
ומצות יבום קודמת. עיין מ"ש פ"א דין ב' ופ"י דה"ג דין י"ו:
יד[עריכה]
כל יבמה וכו' אם יש לה כתובה. לאפוקי אם אין לה כגון ארוסה א"נ שהיתה אסורה עליו כמ"ש בדין י"ז ומ"ש או שיש בו שאר מומין האנשים נתבאר בדברי רבינו ס"פ כ"ה דה"א ונחלקו הפוסקים ז"ל אם תטול הכתובה קודם החליצה או אח"ך עיין להכנ"הג ז"ל סי' קכ"ב :
טו[עריכה]
יבמה שנדרה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ביבמות פ' ב"ש משנה הנודרת הנאה מיבמה וכו' ופירש"י ז"ל בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימינו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להן כעס זה עם זה עכ"ל. פי' לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ וכו' ע"כ ומבואר הדבר שהלשון הוא מגומגם דנראה שהבין שפי' רש"י קאי אסיפא דמתני' ואם נתכוונה לכך וכו' וא"נ כלל דדברי רש"י לא קיימי אלא ארישא דמתניתין דקתני הנודרת הנאה בחיי בעלה וכו' וכ"ה התי"ט ז"ל ובאמת לפ"ז קשה עוד שהוא ציין על דברי רבינו יבמה שנדרה וכו' שהוא רישא דמתני' ועלה מייתי פי' רש"י ושוב פי' כוונת רש"י אסיפא וכ"כ המש"ל ז"ל ע"ע. אמנם אני הצעיר מצאתי בדפוס מג"ע שכתוב בדברי ה"ה שכל שלא היה שם כעס חוששין וכו' ולפ"ז ארישא קאי אלא דאכתי קשה ממה שסיים ז"ל ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא אסקא אדעתא דמיית בעל ע"כ. ולא הול"ל הכי אלא כמ"ש מפי' רש"י דכיון שלא נדרה אלא מחמת הכעס אין היבום בכלל:
טז[עריכה]
יבמה שתבעה וכו'. עיין לה"ה והרל"מ ז"ל ועמ"ש רבינו ואפילו היה נשוי וכו' ראויין הדברים למי שאמרן דאף שבגמרא לא נזכר מ"מ כיון שאמרו בסתם אף זו במשמע וק"ל:
יז[עריכה]
יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה וכו'. כתב ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דבשכנסה והיו נישואין הראשונים בעבירה אע"פי שכנסה היבם אין לה כתובה ואם בא לשהות עמה הא קי"ל שאסור לאדם שישהא עם אשתו בלא כתובה וכו' ולשון רבינו צ"ע עכ"ל וכ"פ הרל"מ ז"ל ג"כ ע"ע. ולעד"ן אף שלא נתבאר בדברי רבינו כאן הרי מבואר יוצא ממ"ש פ' כ"ב מה"א דין י"ד וז"ל יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה זכו בנכסי אחיו ומוכר ונותן כחפצו וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים שיש להן כתובה ע"כ ובפ"י דין יו"ד כתב הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב ואבדה כתובתה או שמחלה או שמכרה חוזר וכותב לה עיקר כתובה אם רצה לקיימה לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכו' שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו' ע"כ ובפי"ו דין יו"ד כתב ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה וכו' ותקנה זו כדי שלא תהא כתובה קלה בעיניו ע"כ אמור מעתה דכיון דיבמה אחר ביאה ראשונה הרי היא ככל הנשים דהא אין עיקר המצוה אלא בביאה ראשונה וכמ"ש ז"ל גבי ממזר ופצוע דכא וכו' גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה מעתה מה לי אם לא היה לה כתובה מן הראשון מפני שנשאה באיסור הרי עתה עם יבמה אחר ביאה ראשונה הרי היא ככל הנשים ואם בא לגרשה בגט יכול לגרשה ולהחזירה אם ירצה כמ"ש רבינו פרק א' דין ט"ו וכיון שהיא ככל הנשים פשיטא ודאי דכתובה ג"כ יש לה דהא כל הטעמים הנ"ל שייכי בה ומ"ש רבינו כאן ואין לה עליו כתובה היינו כלפי מצות היבום לחוד וכדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודו"ק כן נלע"ד נכון:
יח[עריכה]
ואם נשאת לאחר ובעל לוקה. פירוש דאף דהויה היינו הקידושין מ"מ לענין המלקות אינו לוקה אא"כ בעל שהוא תכלית קפידת התורה וכן הדין בשאר איסורים כעין זה כמ"ש רבינו בה"ס פי"א ילקו זכים ע"ש ומרן ז"ל כתב דמדברי רבינו משמע דדוקא כשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחות דלא נקט בעל אלא משום מלקות ע"כ וכלומר דלענין שנאסרה עליו כיון שנשאת לו סגי והכי מוכח להדיא מדברי רבינו פי"ט מהל' א"ב דין ג' וז"ל אבל כהן המקדש אשה מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין לא נתחללה ואם נשאת אע"פי שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה וכו' ע"כ וכיון שכן הכא נמי אף שאינו לוקה עליה כמו בעל בודאי מ"מ לענין שהיא אסורה לו כיון שנשאה הרי היא בחזקת שנבעלה לו ואסורה עליו ועיין למהרשד"ם א"ה סי' ר"ך:
יט[עריכה]
אלא נותן לה הזר שקידשה גט. אין הטעם משום דהו"ל חייבי לאוין וקידושין תופסין בהן לשיטת רבינו כמ"ש פ"ו דהל"א אלא הטעם הוא מפני שנסתפק לנו אם זה הלאו הוא כשאר לאוין ותפסי בה קידושין או דאתא לומר דלא תפסי בה קידושין כלל כמ"ש שם רבינו והם דברי שמואל בגמ' דאמר בעוונותינו צריכה גט מספק:
כ[עריכה]
והיבמה שזינתה וכו'. כתב ה"ה בסוטה פ' היה מביא וכו' אף דגם בפ' האשה רבה איתא ובפ' הערל דף פ"א ובגיטין דף פ' מ"מ פסקא דדינא הוא בסוטה דף י"ח ע"ש ומ"מ דוקא ביבמה ישראל אבל אם הוא כהן אסורה לו דהא נבעלה לפסול לה וכ"כ הרב"י בשם רי"ו ופשוט:
כא[עריכה]
כל יבמה וכו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג פ' החולץ ופר"א דמילה והרמ"ה ז"ל כתב דאם נתייבמה לא תצא וחלק עליו הטור סי' קפ"ד וגם הרב"י ז"ל כתב עליו כיון דספיקא הוי הוה לן למיזל הכא לחומרא והכא לחומרא וצ"ע ע"כ והרב"ג הביא שם כמה פוסקים ע"ד הרמ"ה ז"ל ע"ש והרב"ח ז"ל כתב דדעת הרמ"ה ז"ל דגבי אשת ישראל מצי למימר קים לי כרבנן ולגבי יבם מצי למימר קים לי כרשב"ג כיון דלא אפסיקא הלכתא לא כמר ולא כמר ע"כ ודעת רבינו נראית מבוארת דס"ל דתצא ממ"ש פ"א דין ה' ודין כ"ב:
גרשה הכהן ומת וכו'. כתב ה"ה ז"ל ודברים נראים הם שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגרשה ומת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה עכ"ל ועדיין יש לגמגם בדבר דהתינח גבי גירשה דנאסרה לכהן מצי חליץ לה היבם כיון שכבר נפסלה אבל אם מת הבעל הכהן שאלמנה לא נאסרה לכהן הדיוט למה נאסור אותה עתה ע"י חליצה כיון שהיתה בחזקת מותרת ועומדת לכל כהן וכן מצאתי להרי"ז בש"הג פ' החולץ הביאו הרב כנ"הג והמש"ל והרב"ש ז"ל דאם מת הכהן לא תחלוץ עוד כיון שהותרה התורה ע"כ ומ"מ אין בידינו להכריע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |