מעשה רקח/יבום וחליצה/ג

מעשה רקח ‏ יבום וחליצה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות יבום וחליצה

א

האומר זה בני וכו'. פ' יש נוחלין דף קל"ד ומפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה ע"כ ובקידושין דף ס"ד תנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן ואוקמא אביי בגמרא בדלא מוחזק לן לא באחי ולא מוחזק לן בבני אמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן דלאו כל כמיניה דאסר לה אכ"ע ומפי' רש"י נראה דהכוונה דכיון דלא הוה מוחזק לן לא בבני ולא באחי היתה בחזקת שאינה זקוקה וכשאומר יש לי בנים אינו מנגד החזקה אלא הוא מעמידה משא"כ כשאומר יש לי אחים שהוא מנגד החזקה לא מהימנינן ליה ע"כ. ובב"ב אמרו דאיצטריך ההיא דזה אחי לאשמועינן דאע"ג דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי אפי' אי אמר זה בני נאמן מגו דאי בעי פטר לה בגיטא ע"כ ורבינו סתם דבריו אך ממ"ש אח"ז היה מוחזק שיש לו אחים וכו' משמע דעד השתא באינו מוחזק איירי וממ"ש שהרי זה מתכוין לאוסרה וכו' נראה שפוסק כר' דאמר הכי בברייתא נאמן הוא להתירה ואינו נאמן לאוסרה. אך ה"ה ז"ל כתב שאין הלכה כרבי וכו' ולכאורה היה נראה דה"ט משום דבגמרא מהדר לאוקומי מתני' כר"ן. והרל"מ ז"ל כתב דהיינו מההיא דבב"ב דקאמר חושו לה וכו' ע"כ ומסתברא ודאי דלא אלימא חזקה בעלמא כמו עדים ממש ודו"ק ומזה יש לגמגם במ"ש מהרשד"ם א"ה סי' ק"ב דמטבע לשון רבינו שכתב האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה"ז נאמן וכו' נראה ודאי דבין הוחזק בהכי ע"פי עדים בין עפ"יו או עפ"י חזקה אשתו פטורה וכו' ע"כ וק"ק דע"פי עדים ודאי נראה דעדיף מחזקה כמבואר והיכן מצא דכוונת רבינו היא כך:

ג

היה מוחזק וכו'. כתב ה"ה ז"ל ובקדושין הביאו בפלוגתא דרבי ור"ן ואמר אביי התם דלרבי אפי' מוחזק לן באחין ואמר איהו אין לי אחים נאמן לפוטרה מן היבום מגו דאי בעי פטר לה בגיטא ור"ן פליג עליה ומתבאר בגמרא דבב"ב דאין הלכה כרבי לפי אוקמתא זו וכו' ע"כ. ולכאורה ק' טובא דפלוגתא דרבי ור"ן אינה אלא בדהדר ביה אבל אי לא הדר ביה לכ"ע מהימן דאמרינן מה לו לשקר אי בעי פטר לה בגיטא אבל כי הדר ביה מדבורא קמא בהא הוא דפליגי רבי ור"ן דרבי סבר מה לו לשקר כעדים דמי וכו' ור"ן סבר מה לו לשקר כחזקה דמי וכו' ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והוא פשוט ומוכח לה מהסוגייא דבב"ב דהיכא דמוחזק לן באחי לא מהימן לומר דלית ליה אחי וכו' ואשינויא דאביי לא סמכינן ע"ע:

ד

מי שזנה עם אשה וכו'. רבינו סתם הדברים ומשמע דבין אינה חשודה מאנשים אחרים בין שהיא חשודה גם מאנשים אחרים הולד הוא ספק וחולצת וה"ה ז"ל הק' על רבינו דבפ"ח דהל' תרומות פסק דכהן הבא על הפנויה בת ישראל וילדה תאכל בתרומה וביאר שם דה"ד כשאין העם מרננין אחריה מאנשים אחרים זולתי מזה הכהן וכאן שסתם אם כוונתו אף דאין מרננין אחריה זולתי מזה שזנה עמה איך פסק דהוי ספק הרי בתרומה שהיא דאורייתא פסק דהוי בנו ודאי. והנה מקום יש בראש לומר דדעת רבינו דדוקא כשהיא חשודה גם מאנשים אחרים קאמר וזה ממ"ש מי שזנה עם אשה בין פנויה בין א"א משמע דהשוה ענין הפנויה כדין הא"א דודאי יש לה בעל ומדוייק עוד ממ"ש כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר ומדלא כתב לשון שמא משמע דבחשודה עם אחרים קאמר וראיתי להרב"ח א"ה שתירץ לקושיא זו דרבינו מפרש דהך סוגיא דפכ"ג דף ס"ט כמ"ד תרומה בז"הז דאורייתא אבל למאן דקי"ל דתרומה בזה"ז אינה דאורייתא וכמ"ש פ"א דהל' תרומות וכו' נשתנה דינם ולענין תרומה פסק כל"ק לקולא כרבא וכו' אבל לענין איסור פסק לחומרא וכו' ע"כ ואין ספק שזה הוי הפך דברי ה"ה ז"ל שהבין בפשיטות דפסק בדין התרומה שהיא דאורייתא. וגם לעיקר תירוץ הרב"ח ז"ל ק' טובא דהרי רבינו דרכו להזכיר כל הדינין בין הנוהגים בז"הז בין הנוהגים בזמן הבית ובר"פ הל' תרומות כתב דהתרומה נוהגת מ"הת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכו' והלכות דתרומות כולו מלא מדיני תרומות שהם מן התורה ואם דעת רבינו בדין זה דוקא בתרומה דרבנן כל כי האי ודאי שהו"ל לפרש ולחלק בין תרומה דרבנן לדאורייתא ועוד דכיון שזה הבן הוא כהן הרי באנו לאיסור תורה בהכרח שהרי הוא נושא את כפיו גם בז"הז שמברך אשר קדשנו וכו' דעובר משום לא תשא ופדיון הבן ג"כ שהוא מדאורייתא גמור גם ראיתי להרפ"ח בנימוקיו ע"ד רבינו שכתב דמאי דהתיר רבינו בהלכות תרומה לאשה לאכול מכח הולד אינו אלא מכח ס"ס חדא דלא זינתה אלא עם זה ואת"ל דזנתה עם אחר אפשר דהוי כהן וא"כ ממ"נ אוכלת בתרומה משא"כ הכא ע"כ. ואחרי המחילה הראויה איני רואה מקום לזה הס"ס דכשאנו אומרים ס' זינתה עם זה לחוד ספק זנתה עם אחר מוכרח דכשאנו חוששין עם אחר היינו שאינו כהן דאם הוא כהן הרי נכלל בסוג הספק הראשון דמה לי אם זנתה עם כהן מה לי זנתה עם כמה כהנים הרי לענין אכילת התרומה אפילו זנתה עם כמה כהנים וילדה אוכלת בתרומה יהיה הולד מה שיהיה וכשאנו אומרים שמא עם אחרים מוכרח שאינו מסוג זה ודוק. שלזה כתב ז"ל בסוף דבריו שבקונטריס אחר דחה תירוץ זה ע"ש. עוד הק' הרב שם דבפט"ו מא"ב פסק רבינו שאם לא היו מרננין אחריה שזנתה אלא עם ארוסה שהולד כשר והתם ג"כ היל"ל שהולד ספק ממזר שמא זנתה עם אחר כדאמר הכא לענין יבום וכו' ע"כ וקושיא זו איני מכיר שהרי מדברי רבינו פ"ח דהלכות תרומות מבואר שיש חילוק בין פנויה לא"א או מקודשת שהרי כתב שם וז"ל ואע"פי שהדבר ספק הואיל ובלא קדושין היא שמא מאחר נתעברה וכו' הרי דבדאיכא קדושין אין לחוש שמא נתעברה מאחר כל עוד שאין כאן ראיה:

ואפילו היא מודה לו. לשון אפילו אינו מדוקדק ואפשר דכוונתו דל"מ אם היא אינה מודה לו דמידי ספק לא יצאנו שהוא אומר שהוא בנו אלא אפילו מודה לו לא בשביל זה נאמר דהוי ודאי בנו ונפטור את אשת אביו מן החליצה ומן היבום אלא הו"ל ג"כ ספק והרב"ח ז"ל היה גורס בדברי רבינו ואפילו הוא מודה לה והוצרך לדחוק בפירושו ע"ע:

אע"פי שהוא בנו לענין ירושה וכו'. הטעם לענין ירושה מפני שאדם רשאי לתת נכסיו למי שירצה וכיון שכן יש להסתפק מה דין זה הבן עם בני הזנאי מאשה אחרת אם מת בלא בנים לענין הנכסים שאז האלמנה תטעון תביאו ראיה שזה אחיכם ואז תטלו הנכסים שלו עיין להרש"ך ח"א סימן קנ"ח:

ה

נאמן עד אחד וכו'. מבואר בדברי הרי"ף ז"ל שהלכה כרב ששת ורבא ואע"ג שדחו דבריהם מ"מ כוותייהו נקטינן וכן דעת רבינו ובדין ניתן לבעלה כן וכו' הראב"ד השיג על רבינו ובעל המאור הרשב"א ז"ל כדעת רבינו כמ"ש ה"ה ז"ל והיינו בשיטתו ליבמות אמנם בתשובותיו סי' א' ורנ"ב אף שהכריע כדברי רבינו מ"מ למעשה חשש לסברת הראב"ד ז"ל וע"ע להרל"מ והרב"י לא מצאתי שהביא הדין בסי' קנ"א וקנ"ח בש"ע ובב"י הביאו ולא ידעתי מהו:

ו

וחמש נשים וכו'. עיין בפי"ב דהל' גירושין דין י"ב ועמ"ש שם:

ז

שתי יבמות הבאות ממדינת הים וכו'. במשנה בשלהי יבמות אמרו סתם גם הרב"י כתב שתי יבמות הבאות וכו' ורבינו העתיק ממדינת הים כלומר שאין אנו יודעין אותה:

ט

היה לזו בנים ולזו אין בנים. במשנה ובגמ' תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות ורבינו השמיטו וכתב ה"ה ז"ל שלא הוצרך רבינו להזכירו שפשוט הוא אכן ק"ק דא"כ למה הזכירוהו בגמ' מהתוספתא ואפשר דהתוספתא לא קתני כל הנך חלוקות אמנם רבינו שהעתיק כולן לא הוצרך להזכיר זו דממילא נפקא גם הטור והגב"י לא הזכירוה ע"ש:

היה להם יבם אחר וכו'. לשון המשנה נתייבמו ומתו היבמין פירש רש"י דארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים ורבינו העתיק לשון המשנה דודאי אין לטעות דכיון דלאחת יש לה בנים הו"ל פוגע באשת אח ולא יתכן בעולם:

י

מת זה היבם וכו'. פסק כת"ק וק"ק דמדשקלי וטרו בגמרא אליבא דרבי אליעזר משמע דהלכה כמותו ואולי י"ל דשקלי וטרו עליה דמניה נשמע לרבנן וכן כתבו הפוסקים ז"ל ובדין נתגרשו כתב ה"ה ז"ל דאתי במכ"ש וכו' והוא קצת מגומגם ודו"ק:

יא

וכן אין היבם נאמן וכו'. הדבר פשוט הוא שהאשה שהעיד עליה העד שמת בעלה ה"ז לא ישאנה ואפילו החכם שהתירה לא ישאנה משום חשד ועיין להרב"ח ז"ל סי' קכ"ח וממ"ש רבינו עד שיעידו ב' עדים וכו' משמע דע"א עם הבעל אינו נאמן אך ממאי דקי"ל דאם העידו שני עדים על האשה שמת בעלה יכול אחד מהם לישא אותה מטעם דאין אדם חוטא ולא לו נראה דה"נ שהרי אפי' בע"א עם הבעל ודו"ק:

יג

אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי וכו'. איכא למידק אמאי שבקינן לה לחלוץ ולמה לא נחוש שיבאו עדים ויעידו שהבעל מת ראשון ואח"כ מת הבן ולא היתה צריכה חליצה ונמצאת מכריזה כרוז לכהונה כמו שאנו חוששין בניתן לי בן שכתב רבינו לקמן שכתב במד"א וכו' ואין להתעקש ולומר דהבמד"א קאי גם לזו שהרי כתב שם רבינו שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה וכו' ואילו בהא צריך שיעידו העדים שאין הדבר כמו שאמרה כמבואר. והאמת נראה דכיון שזאת האשה היתה בחזקת היתר ובאה היא עצמה לאסור עצמה רחוק הדבר מאד שיבואו עדים ויעידו בהפך דבשלמא כשבאה להתיר עצמה קרוב הדבר שיבואו עדים ויעידו בהפך שהאדם קרוב אצל עצמו אבל בהא אין לחוש כלל כמבואר. וראיתי להמש"ל ז"ל שמכח קושיא זו היה רוצה ללמוד דכיון דשויתה נפשה כחתיכה דאיסורא במ"ש מת בני ואח"ך מת בעלי אף אם אח"ך יבואו עדים ויעידו בהפך היה פסולה לכהונה על פיה לגבי דידה וכדעת הרשב"א שהביא הרב"י בי"ד סי' י"ט וכו' אך לעד"ן אין ללמוד לדברי רבינו דפשטן של דברים כמ"ש וכן הסכים הרב גופיה שם ולעיקר דינו ז"ל מצאתי להתו' ביבמות שכתבו שאפילו חזרה בה מדבורה הראשון ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ע"ע:

טז

וכן האשה שהלך בעלה וכו'. מתניתין ואוקמוה בגמ' כר"מ דחייש למיעוטא ואם רבינו פוסק כר"מ למה פסק בפ"ו דקטן וקטנה מייבמין הלוא לר"מ יש לחוש לקטן שמא יהיה סריס וקטנה שמא תהיה אילונית כדאיתא התם בגמ' וי"ל דלעולם אינו פוסק כר"מ דהו"ל יחיד לגבי רבנן אלא דהכא אית לן חזקה דקאמר רבא התם חזקה ליבום ורובא לשון חזקה לא עדיף כי רובא ואתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו"ל פלגא ופלגא ע"כ. ולעד"ן איכא תו מיעוטא אחריתי דאינן מתעברות כלל וכ"מ להרשב"א ז"ל ושם כתב דלדעת רבינו והרי"ף ז"ל דברי רבא הם אליבא דכ"ע ועוד הביא שם גירסא אחרת שכתוב בה אלא אמר רבא לעולם רבנן היא וכו' ובין הכי ובין הכי דברי רבינו אמתיים. אמנם רי"ו ח"א נתיב כ"ה נראה מדבריו להדיא דפוסק כר"מ וקשה טובא שהוא עצמו לעיל באותו נתיב פסק בההיא דקטן וקטנה כרבנן דר"מ ע"ע והרא"ש ז"ל כתב דלית הלכתא כהך מתניתין ע"ע אמנם הטור והרב"י פסקו כדברי רבינו ע"ע:

הרי זו חולצת לאחר תשעה. לפי המה נפשך שכתב ז"ל היה נראה דאפילו בתוך תשעה אחר ג"ח יכולה לחלוץ ומ"מ כך מבואר בגמ' ע"ש:

יח

יצאת חמותה מעוברת וכו'. פלוגתא דר"י ות"ק שם ופסק כת"ק אך קשה דנראה דת"ק אתי כר"מ דחייש למיעוטא דהא אית לן פלגא דיולדות זכרים ופלגא דיולדות נקבות ואית לן נמי מיעוט דמפילות וכעין זו הקשה מהריב"ל ז"ל בח"א כלל ג' אך נראה שלא ראה דברי הנ"י ז"ל שכתב דכיון שהיא מלאה הרי הוחזקה קצת ליבום ושמא תפיל לא חיישינן דכיון שיצאת מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה דהו"ל כמיתה דקי"ל שמא מת לא חיישינן וכו' ע"כ וכעין זה כתבו התוס' ז"ל ע"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---