אור שמח/יבום וחליצה/ב

אור שמח ‏ יבום וחליצה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום:

כתב ההמ"ג והוא שיגיע לשכרותו של לוט, וזהו שכתב ואינו מכיר כלום, ויפלא, דאם אמרו דשכור שהגיע לשכרותו של לוט הוי כשוטה ואין מקחו מקח כו' אבל אטו משום זה לא קנה ביבמה, הלא שוטה שבא על יבמתו תנן בירושלמי ריש פ' הבא ע"י תני ר' חייא אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות, וכי אמר רבינו בשיכור דהוי דומה לישן דאינו מתכוין לביאה כלל וכנתכוין להטיח בכותל, וזה שדייק רבינו שאינו מכיר כלום ולא הזכיר כאן הגיע לשכרותו של לוט כאשר כתב בפ"ד מאישות ופרק כ"ט ממכירה, והמגיד השוה אותן וזה אינו כמו שנתבאר. והנה לקמן פ"ו כתב רבינו ואלו מיבמין ולא חולצין החרש והשוטה כו' ובוודאי כוון לפטור צרותיהן לשוק, ומש"כ וכשייבם החרש אינו מוציא לעולם הוא הדין שוטה רק דהרבותא הוא בחרש דהוא בר גירושין באשתו דידיה, וכן כי נפלה ליה מאחיו חרש וכן באם האשה חרשת הלא מתגרשת אחר היבום ומותרת לעלמא, לכן השמיענו דאם הוא חרש וזקוקה לו מאחיו פקח שנעשית א"א גמורה אינו יכול לגרשה, אבל בנשתטית ג"כ לא יוציא, ואם היא נפלה לפניו כשהוא שוטה ג"כ לא יוציא ואין זה רבותא כ"כ, וזה פשוט:

יב

ולא עוד אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת ואמרה הרי אני ממתנת כו' אין זו מורדת:

ואף שנתבאר למעלה שאם הקטן כאן והגדול במדינת הים שאין הקטן יכול לומר המתינו לאחי שהמצוה בו, וכש"כ כאן בשניהן שוים, זה אינו, דאף דאמרו בגמרא מ"ט שהוי מצוה לא משהינן, עיקר טעמו משום עיגונא דהוא רוצה לעגנה, עד שיגדל הקטן או עד שיבא ממדינת הים, משא"כ כאן שהיא רוצה להמתין על היבם וליכא עיגון לא נחשבה למורדת, ומדלא כתב רבינו בזה גם אם תלתה בקטן עד שיגדיל ובחרש עד שיבריא, נראה דבזה חשיבא מורדת דאם רצונה באמת בפלוני היבם, תתייבם לו בעודו קטן או בעודו חרש, ואם תאמר שאין רצונה בו להתייבם עכשיו כל זמן שאיננו גדול ובריא, א"כ חשובה מורדת מה שאינה רוצית להתייבם להאח שרוצה ליבמה, וזה נכון, ותדע דעיקר טעמא משום עיגונא מדברי רבינו לקמן פ"ה הי"ז ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור ושמעון אחיו בעכו ולוי אחיו בצור ושמעו שמת ראובן הדין נותן שלא ייבם אחד מהן עד שיודע מה עשה אחיו שמא קדים וייבם כו', ומוכח מלשון רבינו דאף היכי דאיכא במקום אחד גדול האחין דהמצוה בגדול לייבם וא"כ נסמוך דמסתמא עבדו כדין, והגדול ייבם אותה שבעירו דמסתמא השני לא ייבם השניה, דיעשה כדין וימתין מסתמא על הגדול, וכמו שמצאנו בהמפקיד (דף ל"ח) דהמפקיד פירות אצל חבירו ה"ז לא יגע בהן לפיכך בעה"ב עושה אותן תרו"מ על מקום אחר ולא חייש דילמא אכיל טבל יעו"ש. וכן נראה דמה"ט שנינו בתוספתא עבד כהן שברח הר"ז אוכל בתרומה, ולא חייש שמא מכרו האדון לישראל, דהאדון אסור למכרו שמא יאכל תרומה בחזקת שהוא עבד [ועיין תוספות פ"ק דגיטין דף י"ב: ד"ה שביק ליה כו' שכתבו טעם אחר]. ולכן נראה דכל זמן שלא נודע שהגדול ייבם את אשת אחיו אסורה צרתה להנשא שהיא במדינה אחרת דאימור לא ייבם אותה, וא"כ ב"ד פלוני שבמקום שהיבם קטן האחים שם יכריחו אותו לחלוץ לאשת אחיו שם, למען תהיה מותרת להנשא לעלמא, אף דשהוי מצוה ליכא דהא גדול האחים יש במדינה פלונית ואימור ייבם אשת המת פלונית ששם במקומו, ואדרבא ע"י זה תעשה שהגדול לא ייבם פלונית שבמקומו מחשש שמא חלץ השני לשנית ותו אסור גדול האחים לייבם אותה שבמקומו, דאימור חלץ פלוני שבמקום פלוני לפלונית, בכ"ז משום עיגון נכריחו לחלוץ ולא נחוש ליבום הגדול, הרי דעיקר טעמא משום עיגונא, ואם רחוק הדבר להודע אם ייבמה הגדול נזדקק שיחלוץ לאשה זו הקטן מאחים שבכאן למען תוסר כבלי העיגון ממנה, וז"ב בשיטת רבינו בס"ד:

יז

יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה מפני שהיתה אסורה עליו והרי היא מותרת ליבם וכו' ואין לה עליו כתובה כדרך שלא היה לה על בעלה, ודינה עם יבמה בתוספת כמו שהיתה עם בעלה:

פירוש, דכל הנך דנשאו באיסור כמו שניות וחייבי לאוין שלא הכיר בהן רק כתובה אין להן אבל תוספת יש להן, וא"כ אם היבם יגרשה יתחייב לשלם מנכסי אחיו התוספת ותו ליכא למיחש דאסור לשהות את אשתו בלא כתובה, דהא יהא צריך לשלם לה התוספת, וא"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה בשביל התוספת, אבל אם לא כתב לה אחיו כתובה או שמכרה לו או שמחלה דאז מכרה ומחלה גם התוספת ותהיה קלה בעיניו להוציאה צריך היבם לכתוב לה כתובה וכמו שכתב בפכ"ב מהלכות אישות הלכה י"ד ויעוין מש"כ שם פרק יו"ד הלכה י"ז, ופשוט מאד, ולשון רבינו מזוקק:

ובהרב המגיד. עוד כתבו ז"ל ואילו שנייה ליבם ולא שנייה לבעל לא מבעיא כלל, דודאי מבעל אית לה כתובה דהא לא איתעבידא בה איסורא כלל, ואע"ג דבעיא היא בירושלמי ולא אפשיטא אנן אגמרא דילן סמכינן כו' ע"ש. ולא זכיתי להבין כלל דבריהם, שזה לשון הירושלמי, שניה ליבם ולא שניה לבעל כו' מהו שיהא לה כתובה אצל היבם מאחר שהיא אסורה לו אין לה כתובה, או מאחר שכתובתה על נכסי הראשון והיא מותרת לו יש לה כתובה, הרי מפורש דבייבמה היבם באיסור שניה קא מיבעי ליה, אם נאמר דהואיל ואיתעביד בה איסורא הפסידה את כתובתה, או מאחר דכתובה שלה רק על נכסי בעלה ראשון יש לה כתובה וכפי הנראה שהבינו רבוותא דבלא ייבמה היבם מבעי לירושלמי וע"ז כתבו מה שכתבו, וביחוד מה שהביא הרב המגיד מלשון רבינו לעיל כל יבמה שאמרו שדינה שתחלוץ כו' הר"ז נוטלת כתובתה, ודאי דרבינו מיירי שם שחולצת ונוטלת כתובה כיון שלא עשתה איסור כלל ודאי לא הפסידה, אבל ירושלמי מיירי בשיבמה באיסור לכן בעי אם הפסידה כתובה הואיל ועבדא איסור וצע"ג:

ולדעתי נראה כך, דלפי מאי דמסיק תלמודא דילן בפרק האשה שנפלו דאעפ"י דכתוב בספר כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, דיבם כאחר דמי, והרי הגיע זמנה לגבות והוי כאילו גבתן והחזירתן ליבם כמש"כ תוספות שם, לכן לא מסתברא שתפסיד כתובה שעל נכסי בעלה הראשון כמו שלא הפסידה נכסים שהכניסה אליו, אבל מירושלמי שם משמע דחשיב דעדיין לא הגיע זמן שלה לגבות כיון שלא חלצה וכמו דא"ר ייסא שם בהאשה ובהחולץ מאחר שאין לה כתובה אין לה קבורה, הרי דחשיב דלא הגיע זמנה לגבות וכמו שפירש הפ"מ, לכן שפיר בעי אם הפסידה כתובה שלה אם נתייבמה באיסור, כיון דעדיין לא הגיע זמן חיוב הפרעון של הכתובה שעדיין לא ניסת לאחר, וזה סברא ישרה ודוק. ובספר בשמים ראש (סימן רע"א) כתב דביאה ראשונה בשניה אינה אסורה רק משום גזירה. וזה אינו רק בחייבי לאוין דאתי עשה ודחי ל"ת, אבל שניות הוי כעריות גם ביבמה ולכן אינה מתייבמת דאע"ג דהצרה מתייבמת הא היא אסורה ליבום דשניה הוי כערוה ודוק:

כא

גירשה הכהן או מת הר"ז חולצת ואח"כ מותרת לאחרים לכתחלה:

עיין במשל"מ בשם ריא"ז. והנראה לנו לחקור בזה. דלכאורה גמרא ערוכה כפסק רבינו ז"ל בשילהי נדרים, גבי אשת כהן שאמרה טמאה אני לך דפליגי רב ששת ורבא אם אוכלת בתרומה, ואמר ומודה רב ששת שאם נתארמלה שאינה אוכלת, מידי הוא טעמא אלא שלא תוציא לעז על בניה נתארמלה ונתגרשה אמרי השתא הוא דאיתניסא, הרי אע"ג שכבר פסקנו דאוכלת בתרומה מ"מ כי נתארמלה אמרינן שאינה אוכלת דהשתא הוא דאיתניסא. אולם לכאורה ראיה להיפוך, דדוקא תמן משום דאמרי השתא הוא דאיתניסא, אבל כאן הלא אם תצריכנה חליצה ע"כ ידעי כולי עלמא שאין עליה חשש זיקת יבום רק מבעלה הראשון שמת, ולא הניח רק הולד שמת בתוך שלשים יום, וכבר התרנוה לבעלה הכהן להיות עמה תו מותרת לעולם, ודחוק לומר שיאמרו שנתקדשה עכשיו לאחד שמת בלא בנים, הלא ידענו החולץ ומי מאחיו מת, ואין לומר שנתקדשה לאחיו דהוי אשת אחיו אם לא שהוא מחמת שהולד אינו חשיב בן קיימא כיון שמת תוך שלשים יום וכבר הותרה לכהן להשהותה אצלו וזה פלא על רבינו ז"ל:

אמנם כי דייקינן שמעתתא משם ראיה גדולה לרבינו, דבפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' פסק רבינו דאשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה כהן, בכ"ז כשימות אסורה להנשא לכהן אחר דהרי שויא על נפשה חתיכה דאיסורא, וא"כ נתבונן מדוע אמר רבא דסבר אינה אוכלת בתרומה מה דמודה רב ששת בר פלוגתיה לענין תרומה, טפי הו"ל לומר דין של רבינו שאם מת הכהן אסורה להנשא לכהן אחר דהוי אליבא דידיה להלכה וצ"ע. וברור דהא דשריא לבעלה כהן הוא רק שלא מפקיעין אותה מבעלה מפני התקנה שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, ודאי אם נתארמלה דלא שייך ע"ז תקנה ודאי דאסורה להנשא לכהן אחרינא, אבל לרב ששת דסבר דאוכלת בתרומה אע"ג דאין שייך כאן תקנה רק מפני שהתירוה להיות עם בעלה הכהן תו מותרת לאכול תרומה ג"כ או מפני שלא תוציא לעז על בניה סלקא דעתין דאף אם מת בעלה ג"כ אוכלת בתרומה קמ"ל דלא משום דיאמרו השתא הוא דאיתניסא ודוק, וכיון שכן ראיה עצומה לשיטת רבינו דהיכא דמתירין משום שכבר ניסת שלא רצו להפקיע אותה מבעלה אז אף בלא טעם דיאמרו דהשתא הוא דאיתניסא כיון שנתארמלה תו לא מנסבינן לה לכתחלה וזה נכון:

אולם להך שיטה שהביא הר"ן דהא דנאמנת למשנה ראשונה אינו מן הדין דכיון שהיא משועבדת לבעל אינה נאמנת להפקיע שעבודו של בעל אלא משום דכסיפא לה מלתא תקינו רבנן שנאמנת, וכיון שראו חכמים שתתן עיניה באחר חזרו שוב אל עומק הדין דלהפקיע שעבודו אינה נאמנת, א"כ עכשיו שנתארמלה הרי מצד הדין אסורה להנשא לכהן שאסרה על עצמה, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ולא שייך לומר שכבר האמינו אותה חכמים בהיותה אצל בעלה הראשון, שכן הדין דאצל בעלה אינה נאמנת להפקיע שעבודו ולגבי אחריני שלא נשתעבדה להם נאמנת, לכך אמר רבא לרב ששת דאף בתרומה אוכלת דאין זה שייך לשעבודא דבעל, ואפ"ה אוכלת מפני התקנה סד"א דאחר מותו ג"כ אוכלת קמ"ל דאינה אוכלת משום השתא הוא דאיתניסא, הא כל מקום שהתירו חכמים משום שלא רצו להפקיע מבעלה תו מותרת להנשא לכתחלה אף לאחר שנתארמלה במקום דלא שייך השתא הוא דאיתניסא וכמש"ב הריא"ז ז"ל:

אולם יש להוכיח מהך דאמרו בפרק הזורק (דף פ"א) יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו כו' אע"ג דקלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה, בכ"ז אם מת וניסת לשני תצא מכהן שני. ופריך א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון, ומשני, כיון דמשני הוא דמפקינן לה ומראשון לא מפקינן לה אתו למימר סמוך למיתה גירשה, והרי חזינא דבלא זה הא דיאמרו סמוך למיתה גירשה לא הוה מפקינן לה משני כדי שלא להוציא לעז על בניו של ראשון. אך ז"א, דשאני תמן דכבר ניסת לשני, אבל להנשא לשני לכתחלה ודאי אסורה בלא הך טעמא דבמה דנאסר להנשא לכתחלה לכהן לא שייך הך טעמא דמוציא לעז על בניו, ואף להריא"ז שחולק על רבינו וסובר דמותרת להנשא לאחר בלא חליצה, דוקא תמן דאם אתה מצריכה חליצה ותעשה מעשה חליצה הלא ודאי אתו להוציא לעז על בניה מראשון, דניסת לכהן כשהיא שומרת יבם, אבל לא שלא תנשא לכהן אחר שזה שב ואל תעשה, וכמו דחזינן דרבא סבר בסוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך דאינה אוכלת בתרומה, דבמה דאינה אוכלת לא שייך לומר שאתה מוציא לעז על בניה, ולכך רק אם ניסת לכהן אחר שאתה מוציאה ממנו, ע"ז אמרו טעמא דאעפ"י שלכאורה נראה שאתה מוציא לעז על בניה מראשון ע"ז אמר דיאמרו סמוך למיתה גירשה ויותר נראה דשם למאי דמסיק בסוף גיטין דלקלא דבתר אירוסין לא חיישינן אע"ג דאם תצריכה גט מראשון ג"כ לא תיאסר על השני דמגרש ראשון ונושא שני, הרי אף במקום שאינה נאסרת על השני ג"כ אינך מצריך אותה גט מראשון שיצא עליו הקול שקדשה, א"כ קילא טפי, לכן ודאי אי לאו טעמא דיאמרו סמוך למיתה גירשה לא הוי מפקינן משני שמא יוציאו לעז על נשואי ראשון, אבל כאן בנידון רבינו הלא באם ניסת לישראל תהיה צריכה חליצה רק לכהן משום שלא תיאסר עליו לכן ודאי שאם נתגרשה או מת צריכה חליצה. וזה נכון, אבל לחלק ששם בהנך סוגיות שהבאנו היא ניסת בהיתר, זה לא נהירא, כיון דחכמים הקילו כאן באשת כהן שאינה צריכה חליצה לא מסתברא לחלק בזה ודוק:

והנה מדברי רבינו נסתר לכאורה מה שהביא הבאר היטב בשם רדב"ז בנטבע בעלה במים שאין להם סוף דאם ניסת ומת שמותרת להנשא לאחר, וזה היפוך סברת רבינו כאן במת בתוך שלשים יום דלא הוי רק איסור שומרת יבם איסור לאו ואפ"ה לאחר מיתתו מצרך חליצה, אע"ג דרוב ולדות בני קיימא נינהו. ואין לומר דגבי שומרת יבם לכהן אין אתה מוציא לעז על בניו, ז"א שרבינו פסק דהבא על שומרת יבם עשאה זונה וא"כ בניו ממנה חללים וזה לכאורה פליאה על הרדב"ז, וצריך לומר דשם שאני דעיקר היתר עגונה הוא משום דדייקא ומינסבה ואילו היה חי היתה יודעת ולא מינסבה וטרם שניסת הלא לא התירו חכמים אותה רק אם תנשא לא תצא והוי דיוקא דילה דיוקא זוטרא, אבל כי חזינא דניסת הלא בטח כבר דייקה וחקרה ודרשה ואילו הוה חי לא הויא מקלקלה עצמה, וא"כ על ידי דניסת נתחזק כח ההיתר שלה דודאי מת לכן יש להקל קצת, משא"כ כאן ע"י דניסת לא נתחזק הסברא דאינו נפל דאף אם היה נפל מי היה מודיעה ומקמי מאן מירתתא דדייקא, שמי יודע חוץ ממנה לכן אם נתארמלה לא תנשא עד שתחלוץ, משא"כ במים שאל"ס דמירתתא שמא יבא ודייקה ומינסבה ודוק. ועיין בירושלמי גבי נטען על השפחה ועל הנכרית ונתגיירו, גירש מהו שיחזיר א"כ נמצאת מוציא לעז על בניה, ויש לחלק בזה, דשאני תמן דאיסורא כולה משום לעז לחודא, אבל לא משום דמספקא לן שמא יש בזה איסור, לכן כיון דיש דררא דלעז להיפוך אם לא תתיר אותה להנשא לו אחר שגירשה תו לא חיישינן ללעז ומותרת, אבל לא בכל הנך סוגיות שהוא משום דחיישינן לאיסורא ודלמא נתגרשה או נטמאה או הולד ספק נפל, בכל הנך הוי בחדא מחתא, ודוק וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.