מעשה רקח/אישות/טז

מעשה רקח ‏ אישות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק טז מהלכות אישות

א

הנכסים וכו'. עיין להרל"מ בדברי הה"מ ז"ל ומ"ש בס"ר ואם קבל הבעל אחריות הנדונייא בכ"י אין שם תיבת הנדוניא וכן מ"ש אח"ז ואם לא קבל אחריות הנדוניא בכ"י אין שם תיבת נדוניא ונכסי צ"ב כתב בספר דינא דחיי דף ל' לשון צ"ב ר"ל קרן קיים שאינו פוחת ונפסד ע"ש ונכסי מלוג פי' בב"ר מהו מלוג מה דאתמליג מליג ופי' הערוך ענין מליגת הראש הוא שתולשין השער לבד ועוזבין העור כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן ע"כ והביאו הסמ"ג ז"ל:

ב

שיש לאשה. בס' כ"י קדמון נמחקו אלו ב' תיבות ומ"ש או נתנו לה במתנה עיין להר"ם מטראני ח"א סי' א' ומ"ש אין נקראין כתובה וכו' עם התוספת ע"כ. בסמ"ג עשין מ"ח כתב עם התוס' ונצ"ב בלבד ונראה דלענין השם הוא דקאמר וכמ"ש לעיל ללשון התלמוד אך לא לענין הדין דלענין הדין מסכים לדברי רבינו כמ"ש שם בתחילת ענין זה ועיין בס' ז"ל ודע שמדברי רש"י בכתובות דס"ז נראה שסתם תוספת אינו זה הנהוג להוסיף שליש מהנדוניא שהכניסה לו שזה הוא מדין גמור אלא התוספת הוא מה שמוסיף לה מרוב חיבה כל אחד לפי דעתו ויכלתו וכן הכריח מהרי"קו בשורש פ"א ע"ע אך דעת רבינו שלא ביאר ובפרט בזמן הזה (כאן כמו שבעה תיבות בלויים):

ג

לא תקנו לגבותה וכו'. מבואר בכמה מקומות דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים (כאן חסר שיטה אחת מחמת שבלה) דאסור לאדם שישהא אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת וק"ל ובס' כ"י קדמון דס"ט מצאתי כתוב וז"ל:

וכן התקינו וכו'. נקט שדות משום דינא דגמרא דאין כתובת אשה נגבית אלא ממקרקעי אך הגאונים תקנו לגבותה אף ממטלטלין כמ"ש לקמן דין ז' וה"ט משום דבזמן הזה אין לנו קרקעות בעוה"ר כמו בזמן ההוא והטעם שגובה מן הזיבורית משום דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא כדאיתא בגמ' אך בזמן הזה שנהגו לכתוב בכתובה מארג נכסי נראה פשוט דגובה מן העידית וכ"כ הטור ח"מ סי' ק"ח. וראיתי בס' דינא דחיי ח"א דף ל' ע"ג שכתב דהרשב"א ז"ל ס"ל דאף נצ"ב אינן נגבין אלא מן הזיבורית וכמ"ש הרב"י א"ה סי' ק' ותמה על הה"מ שכתב דהרשב"א לא הכריע בזה כלום דאיך לא ראה דברי הרשב"א בפ' הניזקין וכו' ע"כ. ולעד"ן אין כאן תמיהא על הה"מ ז"ל דהרשב"א ז"ל לא כתב הדין בהחלט אלא בלשון אפשר כמ"ש הרב"י בריש סי' ק' והעתיקו ג"כ מהריב"ל ח"א כלל י"ב סימן ס"ו ע"ש. והרואה דברי הרשב"א בפ' הניזקין יראה שצדד בדבר ולא החליט ע"ש:

ד

וכן התקינו וכו'. יש להסתפק לדעת רבינו אם אפילו ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה קאמר דיש לחוש שמא עשתה לו שובר והוא לא חש להוציא מידה שטר הכתובה או דילמא לא חיישינן אך מצד הסברא נראה דלתרתי לא חיישינן דכיון דאין דרך לפרוע או למכור או למחול הכתובה מחיים אין לחוש שפרע לה וגם שלא הוציא שטר הכתובה מידה ובחילוק דין זה עיין להריב"ש סי' ש"א:

ה

וכן התקינו שלא תגבה האלמנה וכו'. מבואר דכוונתו דוקא אאלמנה לאפוקי הגרושה וכמ"ש ה"המ ז"ל וכן משמע ממ"ש לקמן דין ז' תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין וכו' וכן בדין ח' ודבר זה תיקון גדול הוא וכו' ונמצא האלמנה גובה מן המטלטלין וכו' וכ"כ בס' ד"ד ז"ל:

ואינה גובה משבח וכו'. פי' רש"י אם אינם שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואח"כ השביחן אינה נוטלת אלא כמו שהיו שוין וכו':

ו

וכן מקולי כתובה וכו'. כתובות דף ק"י ומבואר הדבר שאף שנותן לה מעות גרועים אין לו לפחות ממנה מאתים וכ"כ ז"ל ופשוט הוא והרמ"ך בכ"י וז"ל ובמ"ש הה"מ ז"ל מתורץ גם זה:

ז

תקנו הגאונים וכו' אחרי מות בעלה. מדדייק לכתוב אחרי מות בעלה משמע לן דדוקא באלמנה קאמר דבה היתה עיקר התקנה לגבות מקרקעות אבל גרושה אפילו מעיקרא היתה גובה גם ממטלטלין וכמ"ש לעיל דין ה':

ופשטה תקנה זו ברוב ישראל. כ"כ הרי"ף פ' מציאת האשה והרא"ש פרק האומר דתקנה זו נעשית בפומבי גדול שכתבו וחתמו בעזקתא דריש גלותא ודריש ישיבה ומשמע דפשטה תקנה זו בכל ישראל וכ"כ רח"מ להדיא ואולי בימי רבינו לא פשטה כ"א ברוב ישר' עיין בס' דינא דחיי ובס' ידי אליהו ז"ל וע"ש עמ"ש רבינו לפיכך אני אומר וכו':

ח

כבר נהגו וכו'. עיין בס' נחלת שבעה וס' ד"ד ובא"ה סי' ק':

י

ועוד תקנו וכו'. בשלהי האשה שנפלו משנה וברייתא בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים התקינו שיהיו מניחים אותה בבית אביה ועדין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים (נ"א עביט של נחושת) ועדין כשכועס וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהיה כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ופירש"י עשירות שכתובתן מרובה וק"ק מכאן למ"ש רבינו לעיל דאין נקרא כתובה אלא מנה ומאתים ותוס' לאפוקי ממ"ד שגם הנדוניא בכלל כתובה וכמ"ש הה"מ ז"ל לעיל שהרי כאן בברייתא קרי כתובה סתם ויש חילוק גדול בין כתובתן של עשירות לשל עניות ואם איתא הא לענין מנה ומאתים זו וזו שוות. וי"ל דלענין התוספת קאמרה הברייתא שהעשירים היו מוסיפין הרבה ומ"ש כדי שלא תהא קלה וכו' מבואר הדבר דצריך הוא למעות מזומנין דוקא וק"ל:

יא

כשמשביעים ב"ד וכו'. מתניתין בגטין דף ל"ד אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ומתוך הסוגיא נתבארו דברי רבינו. אכן ראיתי להרמ"ך בכ"י שהשיג על רבינו וז"ל (דבר זה הוא מחלוקת רש"י (והתוס') והמרדכי דממ"ש רש"י בסוגיין נראה שהשבועה שחוץ לב"ד אינה אלא בקללת ארור ובלא נקיטת חפץ אך המרדכי כתב דהויא נמי בנקיטת חפץ אלא שהיא חוץ לב"ד) ואף שדעת המרדכי היא זו שכתב להדיא דהויא בנקיטת חפץ אפשר לומר דלא רצו להשביעה בב"ד שלא להקל כ"כ בשבועות דהויא בזיונא טפי אם יתגלה ששקרה בשבועתה משא"כ חוץ לב"ד דלא אוושה מילתא כ"כ. א"נ י"ל דאינו מוכרח שישביעוה הב"ד עצמן אלא בב' או ג' הדיוטות סגי ועל ידם תגבה הכתובה וכן הבין הה"מ ז"ל שכתב שדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל שהשבועה שהיא חוץ לב"ד אינה בנקיטת חפץ וכו' אך דעת רבינו אין נראה כן שלא ביאר וכו' משמע שהבין מדברי רבינו דבעינן נק"ח חוץ לב"ד. אך לעד"ן אחרי נשיקות עפרות זהב להרמ"ך והה"מ ז"ל נראה להבין מדברי רבינו והסמ"ג כפי' רש"י ז"ל שאף חוץ לב"ד לא היו משביעין אותה אלא בקללת ארור וכו' שאין ענשה חמור כ"כ ומכיון שכתב רבינו שנמנעו מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה מעתה נשמע מזה שבדבר שעונשו מרובה לא היו משביעין אותה וכיון שרבינו הזכיר טעם זה ודאי שנתכוון להשמיענו ששום שבועה לא היו משביעין אותה וא"כ מ"ש אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד הכוונה ע"י קללה או ארור ואין זה פלא שלשון רב יהודה אמר שמואל כן הוא בגמרא דחוץ לב"ד משביעין אותה ואפי"ה פי' רש"י וסיעת מרחמוהי ז"ל דר"ל בקללת ארור וכו' לחוד דמקרי נמי שבועה. ומתרצא בהכי נמי קושית הרשב"א בשיטתו לפרק השולח לההיא דיהנה סם המות לאחד מבניה וכו' דאמאי קא מקריא שבועה הא הו"ל אלה וכדר' אבהו וכו' ואין כאן קושיא דכל שם קללה בדרך שבועה שבועה מקרי כמבואר ולפ"ז צדקו דברי הר"ם מטראני ח"א סי' רע"ח שקרא תגר על דיין אחד שהשביע לאלמנה חוץ לב"ד בנק"ח דאע"ג דהמרדכי בשם ר"י וכן הרמב"ם ז"ל לפי סברת הה"מ ז"ל ס"ל דהוי בנק"ח כיון שדעת הרמב"ם ז"ל אינו מבואר ורבים פליגי עליה דר"י ז"ל לא היה לו לדיין לתפוס סברת היחיד ולהניח סברת המרובים והרב כנה"ג א"ה סי' צ"ו בהגהת הב"י אות ס"ג הליץ בעד הדיין ההוא שהוא ראה דברי הה"מ שהבין בדברי הרמב"ם ז"ל דמשביעין אותה בנק"ח וכוותיה דהרמב"ם ז"ל נקטי בארץ מערב ולזה השביעה בנק"ח ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אין נראה כן אלא דרבינו ס"ל כדעת שאר המפרשים ז"ל דלא הויא בנק"ח. ואין לטעות בדבריו כיון שנמשך אחר לשון הגמרא וכדי שלא נטעה ביאר הטעם שממנו נשמע הדין כנלע"ד ומדקדוק רבינו לכתוב שמא לא תדקדק עצמה בשבועה נראה דנקט כמסקנא דגמרא שהקשו מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי ותירצו דאלמנה שאני דטרחה קמי יתמי ומורית התירא לעצמה דאם נהנית מאיזה דבר הוא בשביל הטורח וכו' וראיתי בס' דינא דחיי ז"ל דף ל"ו שתמה על הר"ן ז"ל שכתב נמנעו מלהשביעה בגמרא הביא טעמא משום מעשה באלמנה אחת שהיתה סבורה לישבע באמת ונענשה וכו' וכיון דבגמרא לא קאי האי טעמא דא"כ אפילו גרושה נמי למה הביא זה ולא הביא הטעם האחר דמורית היתרא וכו' ע"כ. ותמיהא זו שייכא ג"כ להרב"י סי' צ"ו ולא ידעתי למה לא תמה עליו בזה בכנה"ג שלו ע"ש. אכן נראה דאין כאן קושי דלעולם משום מעשה שהיה הוא דמשם ראו חז"ל שלא להשביעה אך למה שהקשו אי הכי אפילו גרושה נמי ותירצו אלמנה שאני וכו' הוצרכו לזה לקושית אי הכי אפילו גרושה וכו' תדע דלא קאמר בגמרא אלא דאז הוה משמע דאין הטעם מפני המעשה כלל אלא משום דמורית היתרא ואם איתא הו"ל לתרץ אלא היינו טעמא דגבי אלמנה וכו' ודו"ק נמי בדברי רבינו שלא הזכיר הטעם דמורית התירא וכו' אלא כתב סתם שמא לא תדקדק וכו' ולא חשש שנטעה בדין גרושה שהרי באלמנה דוקא קאמר ולא הוצרך לבאר אלא הטעם דאין משביעין אותה בב"ד וכו' מכ"ש להר"ן והרב"י שהזכירו דין הגרושה להדיא דאין כאן שום קושי ודו"ק. אכן מאי דק"ל למה לא הזכיר רבינו והפוסקים ז"ל דין קפצה ונשבעה מעצמה שאמרו בגמ' דאפילו למ"ד אין משביעין את האלמנה כלל לא בב"ד ולא חוץ לב"ד ואינה גובה כתובתה לעולם מודה דהיכא דקפצה ונשבעה גובה א"כ לדידן דמשביעין אותה חוץ לב"ד או שידירוה היתומים היל"ל דהיכא דקפצה ונשבעה תו לא בעיא מידי וגובה להדיא. וי"ל דאיכא מאן דמפרש דקפצה ונשבעה צריכה לישבע עוד דהיינו שישביעוה הב"ד פעם אחרת א"כ אין כ"כ חידוש בדבר כיון שסוף כל סוף צריכה לישבע מחדש ודלא כפירש"י ז"ל ועוד דלא קי"ל כהך מילתא אלא דאף בקפצה ונשבעה לא מהני מידי וכמ"ש כ"ז הרשב"א ז"ל בשיטתו לפרק השולח ע"ע. ודע שהמרדכי בפרקין כתב דהאידנא משביעין אפילו בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כ"כ משום דשבועה שלהם משביעין שאומר אמת עכשיו ונמצא שהוא משקר בשעת השבועה וה"ז שבועת שוא אבל השתא משביעין אותן שיאמרו אמת אח"ך ממה שישאלו להם וכשהן משקרין לאחר שבועה ה"ז שבועת שקר ואינה חמורה כ"כ משום דבשעת שבועה שמא היה בדעתו לומר אמת ע"כ ועיין במהריב"ל ח"ג סי' כ"ו ועוד חילקו המפרשים ז"ל בין כשהוא בעצמו נשבע לכשמשביעין אותו דכשהוא בעצמו נשבע נמצא שהוא מוציא שבועת שקר מפיו להדיא ע"כ:

ומדירין אותה בב"ד. פירש רבינו בפירוש המשנה שיאמרו לה שתאסר עליה כל פירות שבעולם אם קבלה מזאת הכתובה שום דבר וכו' והוא כלשון הש"ס דשלחו מתם וכו' אף דבגירסאות שלנו אין כתוב ואסרה כל פירות שבעולם אלא פירות שבעולם דר"ל מין א' של פירות והרשב"א ז"ל הכריח ג"כ דאין לומר כל פירות דהו"ל נדר שא"א לה לקיימו והוא בטל דומיא דקונם עיני בשינה ג' ימים דלוקה וישן לאלתר וא"כ תיבת כל שכתב בפי' המשנה לאו דוקא. וכ"פ הרב"י סי' צ"ו גם ראיתי להתשב"ץ ח"א סי' מ"ז שפירש כן בדברי רבינו שנשאל מהו ידירנה הנאה שכתב הרמב"ם ז"ל והשיב שהיורש אומר לה איני משביעך אבל תאסרי עליך בנדר פירות פלוני אם נטלת כלום מכתובתך ע"כ. ובפי"ב במ"ול כתב דמנכסי יתומים לא תפרע עד שיגדלו דאין כאן חן ולא מזונות וכאן קיצר וסמך למ"ש שם:

יב

מתה האלמנה וכו'. נחלקו הפוסקים ז"ל אם תפסה מחיים אי מהני תפיסתה או לא לגבי יורשין ומסתברא דמהני שהרי הם מוחזקין ועל יורשי הבעל להביא ראיה שכבר גבתה כתובתה דהא בחזקת בעלת חוב היא ועיין לרבינו פי"ח דין יו"ד וי"א. עוד נראה מדברי הרשב"א ז"ל שאם נשתתקה והשביעוה ורמזה שלא גבתה כלום מהני רמיזותה לגבי יורשין ועיין לרבינו פי"ח דין ח' וט':

ואם נשאת וכו'. בגיטין דף ל"ה מבואר דדוקא ע"י נדר לא מהימנא וכו'. וראיתי להפר"ח שכתב בדין י"ח וז"ל בא"ז קצר פסקו רב צמח וכל הגאונים ז"ל אלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונשאת אבדה כתובתה ואינה יכולה לישבע וליטול דכיון דנשאת בלא שבועה ומסרה הממון לבעל הרי גזלנית ופסולה לשבועה וכ"פ הר"מ מורמיש ז"ל ע"כ. ולכאורה תמיה מלתא טובא דנראה הפך הסוגיא דפ' השולח דף ל"ה דאף בנשאת שקיל וטרי תלמודא אי מצי גביא פי' שמדירין אותה משום דבעלה השני מצי מפר לה הא לאו הכי מצי נדרה וכ"ש שבועה דלא מצי להפר לה ומאי דלא מוקי תלמודא שבועה היינו משום דנמנעו מלהשביעה (לתקנה ראשונה) כדקתני מתניתין הא לאו הכי היו משביעין אותה ותו דאי מדין פיסול אתי עלה אפילו נדר נמי דמידי הוא טעמא אלא דמאן דחשיד אגזל חשיד אשבועה נדר נמי חשידא דעברה אנדרה ותו במ"ש שכל הגאונים פסקו כן הלא רבינו זלה"ה ראש המדברים בכל מקום כתב להדיא דמשביעים אותה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סי' ב' ואין לומר דרבינו והרא"ש מיירו בלא מסרה לבעל שום ממון דלא נחשדה לגזלנית ובהא נמי איירי תלמודא. חדא דא"כ הוה להו לפרש וגם תחילת דברי הא"ז מיירי בסתם אלמנה ותו דרחוק הדבר מאד לומר דאין לה מבעלה ראשון שום דבר בעולם. שוב ראיתי להטור סי' ק"א שהביא משם בעל התרומות והעיטור ז"ל דס"ל דאינה יכולה להשבע וצל"ע אף שאפשר ליישב ומ"מ על הפר"ח ז"ל יש להפליא למה לא קבע חידוש זה בדין י"ב וקבעו בדין י"ח שאין שם מקומו ואילו היה סבור כן היל"ל אבל וכו' דנראה דפליגי על רבינו ודו"ק:

יג

ייחד לה קרקע וכו'. כתובות דף נ"ה מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו פומבדיתא אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה ייחד לה ארעא בד' מצרנאה בלא שבועה. בחד מצרא פומבדיתא אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה והלכתא בלא שבועה ופי' רש"י מטלטלי ואיתנהו בעינייהו המיחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן שלא בשבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דילמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה ליתנהו בעינייהו כגון שאבדו בלא שבועה דכיון דאביד הני לא אתפסה אחריני וכו' ע"כ. ורבינו סידר החלוקות שלא כסדרן בגמרא נראה דהיה גורס כגירסת התוספות שם שתחילה נאמר דין הקרקע ואח"ך דין המטלטלין והכי מסתברא. אכן במטלטלי דליתנהו בעינייהו רש"י פי' כגון שאבדו כפשוטן של דברים ורבינו פי' דנמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו' וכן דעת הרי"ף ז"ל וכתב הרא"ש והר"ן ז"ל דטעמם משום דקתני וליתנהו בעינייהו דהו"ל למתני ליתנהו סתמא ומדקתני בעינייהו משמע דאיתנהו אך לא בעינייהו כמו שהיו מתחלה אלא נחלפו באחרים ע"כ. ולרש"י ז"ל צ"ל דאגב דתני ברישא איתנהו בעינייהו תני נמי בסיפא ליתנהו בעינייהו א"נ י"ל משום דקשיתיה דבני מתא מחסיא דאמרי בשבועה ואם איירי דליתנהו בעינייהו והני מחמת קמאי נינהו א"כ אמאי בשבועה מה לי הני מה לי קמאי לכך פי' ז"ל דאיירי שאינם בעין כלל ולכך בעיא שבועה לבני מתא מחסיא ולדעת רבינו והרי"ף ז"ל כתב הרב"י ס"ס צ"ח דטעמא דבני מתא מחסיא משום דכשהבעל בא למכור המטלטלין שייחד לה אף על פי שבדעתו לקנות בדמיהן מטלטלין אחרים לא סמכא דעתה דאיתתא ומסתמא לא יהבא ליה עד דמייחד לה אחריני ע"כ. ומרן בשם הריב"ש ז"ל כתב דה"ה לנכסי נדונייתה וכו' ע"כ. וכן נראה דעת הה"מ ז"ל ולא חש לבאר דזיל בתר טעמא הוא ועוד כבר כתב הה"מ לעיל דדין נדוניא שוה לחוב כל זמן שאינה בעין דמשמע מניה דאם היא בעין שוה לכתובה ובזה ינצל ה"המ ממ"ש עליו בש"ות מהר"א ששון סי' כ"ג ע"ש שהאריך בזה הרבה באם נאבדו נכסי הנדוניא מה דינן לדעת רבינו והרי"ף ז"ל וכו'. ולעד"ן דלפי מ"ש ה"המ דאם אינן בעין דינן כדין החוב כבר הוא מבואר בהלכות מלוה ולוה וכו' ואם הם בעין כבר נתבאר ששוין לעיקר כתובה שנוטלתן בלא שבועה ובזה יש ליישב מה שנסתפק הרב שם ע"ע. אך הספיקות האחרות שנסתפק ז"ל באם נאבדו מקצתן ומקצתן קיימין ועלה דמיהן עד כדי כתובתה וכו' יש להתישב בדבר וכדין הצ"ע ע"ע:

יד

הפוגמת וכו'. ואפילו יש עליה עדים. משנה ובעיא בכתובות דף פ"ז ואפשיטה ממתניתין דכל הנשבעים וכו' והה"מ ז"ל כתב דלא אפשיטה ולא ידעתי מי הכריחו ואולי סירכא דאידך בעיא נקט:

טו

אמר הבעל וכו'. נתבאר שם ועיין לרבינו פי"ג דמו"ל:

טז

והוא שיהיה במקום רחוק וכו'. וכ"כ בפי' המשנה וכ"כ הרי"ף ונראה קצת מהירושלמי אמתניתין שם וכתב הטור סימן צ"ו בשם הרא"ש ז"ל דמקום קרוב היינו כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום שהוא זמן בית דין אבל טפי משלשים יום אין לנו לאחר הפירעון וכו' ע"כ ועיין לרבינו פי"ג דמו"ל:

יז

אמנה היתה ביני לבינו. פי' רש"י ז"ל שאומרת השטר נכתב ונחתם כהוגן ובפני עדים קבל עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא מנה ע"כ:

יט

אמר הבעל וכו'. שבועות דף מ"א והיינו היכא דמן הדין לא היה לה לישבע אך הבעל טוען כן תשבע ותטול ויש להתישב במ"ש רבינו פי"ד דמו"ל דין ב' התובע את חבירו וכו' וטען הלוה שטר פרוע הוא או מקצתו וכו' דבמקצתו הו"ל מודה במקצת וישתנה דינו כמבואר ותו דבגמ' לא אמרו אלא פרעתי וכו':

התנה הבעל וכו'. וה"ה אם אמר בשעת מיתתו דעו שנכסי אינן מספיקין לכתובת אשתי וכו' כנה"ג סי' צ"ח:

כ

אבל אם באה לטרוף וכו'. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו וז"ל. ועיין להה"מ והר"ן והרב"י סימן צ"ח:

כא

אלמנה וכו'. הרמ"ך ועיין להרב"י א"ה סי' צ"ו וק"א:

ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה. פי' אחר שמת וצ"ע אם נפל למשכב פתאום בחולי כבד עד שלא יכול לדבר דבר והיא צעקה תכף על כתובתה אי מהימנא ועמ"ש הה"מ מדאמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' פי' לענין מנה מאתים וכמ"ש בהג"א ע"ש:

כב

אבל תוספת אין לה וכו'. נראה דאין בכלל זה הנדוניא שהכניסה לו דהרי הוא כחוב גמור ובפרט אם הוא בעין ועיין להה"מ ז"ל לקמן ודע שעל מ"ש הה"מ שהתוס' אינה מתנאי ב"ד שנאמר אעפ"י שלא נכתב כמו שנכתב הוא וכו' הוא מדין העיקר במקום שכותבין וכו' ע"כ. כתב עליו הרב מש"ל וז"ל ודבריו מגומגמים מה הוכחה היא זו שכתב שלענין תוס' היכא דידעינן שלא נכתב מדין ק"ו של עיקר במקום שכותבין דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם דוקא משום שנכתב ואיננו וצ"ע אכן כוונתו ז"ל מבוארת אף שהדברים לא באו בדיוק דהן אמת דגרע מצד שנכתב ואיננו אך יש לו עדיפות גדול שהוא תנאי ב"ד ואיכא מ"ד דאף דלא נקיטא שטרא בידה גביא כמ"ש הה"מ לעיל וכ"כ הג"א מכח מימרא דר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ע"ש מכ"ש תוספת דחסר בו תנאי זה. והנה רבינו כתב דהתוס' אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה דמשמע אפילו במקום שכותבים והשתא הק"ו מתפרש שפיר דהשתא עיקר שהוא תנאי ב"ד אינה גובה (במקום שכותבין) אלא בראיה דהיינו השטר ותוספת דאינו מתנאי ב"ד אינו דין שלא תגבה בכל מקום אלא בראיה ברורה ונמצא דמה שנכתב ואיננו אינו מעלה ולא מוריד דראיה הוא דבעינן:

כג

ועד כמה תגבה וכו'. הרמ"ך:

כד

לפיכך אם היה וכו' ומטפל בה. מעובדא דחמתיה דרב חייא שם ודקדק רבינו לכתוב ומטפל בה ממ"ש שם בחיי דמור דבכתפאי אימטאי לה וכו' ומשמע דאם היו נותנים לה דמי מזונות אין כאן בושה לענין זה וכ"כ להדיא הג"א שם ומשמע לי דה"ה אם היו שולחים לה המזונות ע"י שליח דכיון דאינו מוליכם היורש עצמו אין כאן טעם בושה לענין זה וכן מצאתי להרח"מ ז"ל:

כה

והבעל או יורשיו וכו'. אף דטענת היורשין היא כעין שמא והו"ל בריא ושמא מ"מ מכח דטענינן ליורש אלמוה להך מלתא כבריא וכ"כ ז"ל ומ"ש ואם אין לה עדים וכו' שם רוב בתולות נשואות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא ועיין להתוס' שם:

יש לה להשביעו וכו'. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו וז"ל וכן השיג הראב"ד ז"ל וכבר הה"מ הליץ בעד רבינו שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שעבוד קרקעות ע"כ. והרל"מ ז"ל הקשה עליו מההיא דפ"ק דמציעא גבי ב"ח דקרי ליה שעבוד קרקעות שדינו לגבות מן המטלטלין וכתב ז"ל שהיא קושיא גדולה ותירץ אם לא שנדחק דהתם בשטר דוקא איירי וכו' ע"ש. ולא ידעתי מהו דהתם איתא הכי להדיא שטר הו"ל שעבוד קרקעות וכך פירש"י שם בהרבה מלשונותיו ורבינו במקום שאין כותבין כתובה קאי כמ"ש הה"מ להדיא א"כ ודקארי לה מאי קארי לה הלא מפני זה דוק' נשמר הה"מ וכתב דרבינו במקום שאין כותבין כתובה כלומר דאל"כ הו"ל בשטר ואין נשבעין כלל אפילו אי גביא ממטלטלין וכמ"ש הרל"מ גופיה שם. אך עיני כל רואה יראה דה"המ כתב אח"ך קושית פרעתי דודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון פרעתי וכו' יש כאן שבועת התורה וכו' והרל"מ לא הזכיר דברים אלו כלל כאילו לא היו בספרו ואיך שיהיה אכתי לא נמלט הה"מ מהקושיא אם לא שנאמר דס"ל דלא נאמר זה אלא כשהשטר הוא בעין כי התם במציעא משא"כ הכא שנאבדה הו"ל כמאן דליתה כלל אף שבעיני הוא דוחק גמור ודע שלשון הירושלמי נראה הפך דברי רבינו וכבר נתעוררו בזה הגאונים ז"ל ע"ע:

כו

האשה שאמרה וכו'. וכ"כ בפ"ג ופ"ד דהלכות גרושין והרמ"ך בכ"י כתב וז"ל ורבינו ס"ל דההיא לענין התוספת קאמר שבעיקר כתובה אין שם מגו וכמ"ש הה"מ בדין שאח"ז והכל מתורץ ועיין להטור סי' ק':

כז

א"ל הבעל וכו'. מתוך שיכול וכו' איכא למידק דהא באומרו לא גרשתיך יתחייב בשאר כסות ועונה ולא הוי מגו לענין התוספת וי"ל דהה"נ דגם בשבו' לא יתחייב דהו"ל כטוענו חטין והודה לו בשעורין ועיין להתוספות שם דף פ"ט ויש מקום עיון בדברי הרב"ש סי' ק' ס"ק ט"ל ע"ע:

ונתן לה את העיקר. קשה דלסברת הת"ק אינו נותן לה כלום ואי פסק כרשב"ג זה אינו בזמן הסכנה כמ"ש רש"י שם. וראיתי למרן ז"ל פ"ט דה' שמיטה שכתב דרבינו מפרש דכיון דבזמן הסכנה תקנו שתגבה אשה שלא בגט וב"ח שלא בפרוזבול אעפ"י שעבר הגזירה נאמן שלא לחלק בין זמן לזמן וכ"נ באמת מדברי רבינו בפי' המשנה שכתב דבין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין אשה גובה שלא בגט וע"כ אינו אלא מהטעם שכתב מרן ז"ל ומה שלא ביאר כאן רבינו הטעם סמך למ"ש שם והרל"מ בסוף דבריו תמה על רבינו בזה והוא פשוט כנז':

כט

ואיזו מהם גובה וכו'. כרב נחמן דף פ"ט וכ"פ בספ"ה דזכיה ומתנה ע"ש:

לא

שאם תנשא לאחר אחר מותו וכו'. פי' ואצ"ל אם גירשה לדעתו:

ולא הזכירה שם כתובה בעולם וכו'. לשון זה מגומגם דמשמע שאם הזכירה שם כתובה אין מציאות שיגבו לה הכתובה והרי בהתירוני לינשא ותנו לי כתובתי פסק לקמיה דמתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה. ועוד קשה טובא דמאחר שכתב אח"ז דאפילו בתובעת לינשא וכתובה נותנים לה הכל מהטעם שכתב דעיקר דבריה על עסקי הנשואין באה מעתה כ"ש וק"ו כשאינה תובעת אלא הנישואין לבדם. ובהכרח צ"ל שכוונת רבינו כך היא דכשלא הזכירה שם כתובה בעולם לא מבעיא שמתירים אותה להדיא אלא אף כתובה נותנים לה אך בהזכירה יש לחלק בדבר שאם הקדימה הכתובה אין ראוי להאמינה בענין הכתובה כלל ובהקדימה הנשואין אז נותנין לה הכל ונמצא דמ"ש ברישא ולא הזכירה שם כתובה בעולם הכוונה בתחלת דבריה דאז יש לחוש הרבה כיון שעיקר דבריה היו על דבר הממון ותנא והדר מפרש אף שעדין הוא דחוק:

תנו לי כתובתי אף להנשא וכו' וה"ז בחזקת שלא מת. מלשון זה משמע דאף אם נשאת תצא וכן דעת הפוסקים ז"ל ובחלוקא דתנו לי כתובתי והתירוני להנשא דהתירה רבינו להנשא וכו' היא בעיא דלא אפשיטא וכתב הה"מ דפסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה וכו' ע"כ. והקושי מבואר דתקן למדי דממון שהיא הכתובה ולדין איסור דאוריית' שהיא אשת איש לא תקן דכיון דלא אפשיטה איך התירה להנשא לכתחלה. והרב"י י"ד סימן י"ז כתב דשמא י"ל דסובר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתנשא אי משום דמלתא דעבידא לאגלויי היא אי משום חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ. והוא תירוץ נאות. אך אכתי יש לגמגם מדין מת בעלי תנו לי כתובתי שאסר רבינו שתנשא ומשמע מלשונו דאף אם נשאת תצא כמו שהוכחנו לעיל ואם איתא כיון שאמרה להדיא מת בעלי למה נאסור עליה הנשואין ואמאי לא נימא דכיון דהוי מלתא דעבידא לאגלויי לא משקרה מכ"ש לטעם דמתוך חומר שתצטרך לצאת משני בעליה בעל כרחה. אך י"ל דהכא שאני דפיה ענה בה לתבוע הכתובה לחוד והיה לה לטעון שאם יזדמן לה נשואין שתוכל להנשא אם איתא דודאי מת אלא ידים מוכיחות יש כאן דאין דעתה אלא לגבות הכתובה מחיים כמ"ש רבינו. וראיתי למהריב"ל סי' י"ח שתירץ קושיא זו באופן אחר ופלפל בדברי ר"ן בגמרא וגם עליו יש לגמגם עדין טובא ודברי מרן נראין יותר ודע דמהרח"ש פסק בהך דתנו לי כתובתי והתירוני להנשא דגם אם נשאת תצא ולכאורה דבר תימה הוא עיין להרב כנה"ג סי' י"ז בהגהת הב"י אות תקס"ב שהאריך הרבה בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---