חידושי רבנו חיים הלוי/אישות/טז

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ אישות טז

פט"ז הכ"ה

היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והוא או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' הר"ז נוטלת מנה, ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא. עכ"ל. והמ"מ כתב ע"ז וז"ל ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שעבוד קרקעות בלבד עכ"ל, וביאור הדברים, דהשגת הראב"ד היא מהא דאיתא בכתובות דף פ"ז דאין נשבעין על הכתובה מפני שהיא כפירת שע"ק, וזהו שהשיג על הרמב"ם שכתב דנשבעין שבועת התורה על הכתובה, וע"ז תירץ המ"מ דזהו דוקא בימי הגמ' דאז הי' הדין דאין כתובה נגבית מן המטלטלין ע"כ הויא שעבוד קרקעות, משא"כ לאחר תקנת הגאונים דגובה גם מן המטלטלין ע"כ לא חשיבא שע"ק. וקשה דהרי בב"מ דף ד' ע"ב איתא דגם בשטרי חוב אמרינן דאין נשבעין על שעבוד קרקעות, והרי בשארי שט"ח גם בימי הגמ' היו נגבין גם מן המטלטלין ומ"מ חשיבי שע"ק, וא"כ הדרה השגת הראב"ד לדוכתה דלמה פסק הרמב"ם בכתובה דנשבעין עלי' שבועת התורה והרי אף אם גובה מן המטלטלין ג"כ מ"מ הוי שע"ק כמו שארי שטרי חוב, וכבר הקשה זאת בלח"מ שם. ועוד קשה על המ"מ, דהרי הגמ' דכתובות הא איירי בגרושה ומיני' דידי', דאלא"ה הא לא צריכינן לפוגמת ולע"א, אלא ודאי דאיירי בגרושה, וא"כ הרי תלוי זאת בשני הגירסות דלעיל בהל"ה שכתב הרמב"ם ז"ל וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, ועיין במ"מ שם שכתב דשני גירסות הם בהרמב"ם, דגירסת הרשב"א היא דאף גרושה אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, וא"כ הא תירוצו של המ"מ לא שייך אלא להגירסא דגם גרושה קודם תקנת הגאונים אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, אבל להך גירסא דגרושה גובה כתובתה גם מן המטלטלין, אף קודם תקנת הגאונים, ומ"מ הא קאמר הגמ' דהוי כפירת שע"ק, הרי דאף דגובה ממטלטלין ג"כ מ"מ חשוב שע"ק וצ"ע, וכבר מבואר כ"ז בלח"מ שם. וכן בפ"ד מה' טו"נ ה"ד כתב הרמב"ם הטעם דהודאת שטר לא מחייב שבועה משום דהוי ממון שאינו יכול לכפור בו, ולא הזכיר כלל הטעם משום דהוי הודאת שע"ק, ומשמע דס"ל להרמב"ם דבאמת לא הוי שע"ק, ובכפירת שטר באמת ס"ל להרמב"ם דחייב שבועה, וכן מבואר להדיא ברמב"ם פכ"ב מה' עדות ה"ב שפסק שם דמי שהוציא שני שטרות ועדי השטרות היו שתי כתות המכחישות זא"ז בעדות אחרת דצריך לשלם שטר אחד ועל השטר השני צריך לישבע משום העדאת עדים, הרי להדיא דס"ל להרמב"ם דעל כפירת שטר באמת חייב שבועה, והא דפטור בהודאת שטר הוי משום דהוי ממון שאינו יכול לכפור בו, וע"כ לא שייך זאת רק לדין מודה במקצת ולא לדין העדאת עדים, [ומה דלא שייך התם הדין דהעדאת עדים יבואר במק"א], וקשה דהרי בב"מ מבואר להדיא דשטר הוי שע"ק ואין נשבעין לא על כפירתו ולא על הודאתו, וצ"ע.

והנה קשה לי בדברי הרמב"ם גופי' שפסק בפ"ח מהל' שבועות הי"ג וז"ל וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע עכ"ל, הרי להדיא דהרמב"ם ס"ל דשטר חשוב שע"ק לענין קרבן שבועה ולמה ס"ל הכא דלענין שבועה לא הוי שע"ק, ואם אמנם כי דברי הרמב"ם דבכפירת שטר פטור מקר"ש מבוארים להדיא בשבועות דל"ז, אבל עדיין קשה מ"ש קר"ש משבועה דהרי בשניהם אימעוט קרקעות, ומ"ש דלענין קר"ש חשוב שטר שעבוד קרקע ולענין שבועה פסק הרמב"ם דלא הוי שע"ק ונשבעין עליו ונראה לומר, דבאמת הרי בשטר איכא שעבוד קרקע ושעבוד מטלטלין, דהרי יכול לגבות את חובו בין מקרקע ובין ממטלטלין וצ"ע איך יהי' דינו אם כקרקע או כמטלטלין, ונראה דכיון דהדין הוא בשעבוד חוב דהיכא דנפטר מהקרקעות לא נתבטל חובו וחייב לשלם מן המטלטלין, וכן אם נפטר מהמטלטלין לא בטל החיוב וחל החיוב על הקרקע, על כן שפיר חלוק דין קרבן שבועה מדין חיוב שבועה, דבקרבן שבועה הרי החיוב על כפירת החוב וגזלתו, וכיון דבלא כפירת הקרקעות לא נשלם פטור החוב, ונמצא דכפירת וגזלת החוב נשלם משניהם ביחד, וכפירת המטלטלין בלא הקרקעות הוי רק כפירת שעבוד ולא עצם החוב, וכפירת עצם החוב הוא רק מקרקע ומטלטלין ביחד, וע"כ שפיר פטור מקרבן שבועה, משא"כ לענין חיוב שבועה, שאנו באין לדון אם הוא חייב או פטור, וא"כ הוי להיפך, דכיון דבמה שנפטר מהקרקעות לא נפטר מהמטלטלין, וא"כ אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות ונפטר משבועה מעצם חיובו על הקרקע, אבל הרי ג"כ חל חיובו על המטלטלין לבד, ויש בזה די לחייבו שבועה, כיון דחל החוב על המטלטלין גם בלא קרקע, ועדיפא מיני' מצאנו דאף אם הי' מודה לו חובו ואך שכופר לו שאלו המטלטלין אינן משועבדין לו אם אך יש נ"מ מזה לענין ממונא ג"כ דינו לישבע, וכש"כ הכא שחיובו חל גם על מטלטלין לחוד בלא קרקעות שחייב לישבע, ועיין ברמב"ם בפ"י משבועות הי"א והי"ב שכתב שם ז"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה בד"א כשהי' לה לגבות כתובתה מן המטלטלין אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות, הרי מבואר להדיא דהיכא דיש לה לגבות בין מקרקע ובין ממטלטלין דינו כמו כפירת עדות של מטלטלין, וקשה דמ"ש קרבן שבועת העדות מקרבן שבועת הפקדון דפסק דכופר במלוה שבשטר פטור משבועת הפקדון, ואע"ג דגם שם יש לו לגבות גם ממטלטלין, אלא ודאי דשאני שבועת העדות דלא בעינן שתהא כפירת עדותן על עצם החוב, כי אם גם בשהיה עדותם אם אלו המטלטלין משועבדים להחוב או לא או שהיה בעדותן רק איזה נ"מ לענין ממון מטלטלין וכפרו עדותם זאת ג"כ חייבים משום שבועת העדות, וע"כ שפיר חייבים גם על מלוה שבשטר בכפרו עדותם כיון דיכול לגבות ממטלטלין ויש נ"מ בזה, וה"נ לענין חיוב שבועה דכוותי', וכמש"נ.

אלא דקשה לפ"ז הסוגיא דב"מ דמשני הגמ' דלהכי אין נשבעין על שטר שכתוב בו סלעים דינרים סתמא ומלוה אומר חמש ולוה אמר שלש משום דהוי כפירת שעבוד קרקעות, והא לפ"מ שנתבאר הרי כל הודאת חוב שבשטר צריך להיות כהודאת מטלטלין כיון דעיקר החוב הוא מטלטלין. ונראה לומר, דהנה מבואר בסוגיא שם דלמ"ד הילך פטור כל הודאת שטר פטור ג"כ משום דהוי הילך, וטעמא דהילך מבואר בסוגיא שם משום דהוי כופר בכל, הרי דהודאת שטר חשוב כפרוע ותשלומין לענין מודה במקצת ולענין ליפטר משבועה, ורבי חייא דפליג שם וס"ל דגם הילך חייב, היינו משום דס"ל דגם היכא שעושה אותו כפרוע ג"כ הוי מודה במקצת, וכדחזינן דמחייב גם בהילך דהרי שלך לפניך דפשיטא דהוי פרוע, אבל הא מיהא מודה דבהילך חל דין פרוע ודין תשלומין. ולפ"ז נראה דהא דמחלקינן לשנים החיוב קרקע והחיוב מטלטלין, הוא רק היכא דחשוב עוד מחוייב ועומד בהודאתו, אבל היכא דבהודאתו חשוב פרוע ותשלומין בקרקע אז פשיטא דדינו כהודאת קרקע, ואע"ג דמודה גם במטלטלין מ"מ הפרוע והתשלומין שחל על השעבוד קרקעות משוי לי' להודאת שע"ק. ולפ"ז נראה לומר, דהתם הא מבואר בהסוגיא דהודאת שטר הוי הילך בהשע"ק שבו, אלא דהסוגיא קיימא שם למ"ד הילך חייב, וע"כ זהו דקאמר הגמ' כיון דעכ"פ הילך מיהא הויא וחשוב כפרוע ותשלומין בקרקע, א"כ ממילא הוי שע"ק ופטור לכו"ע גם למ"ד הילך חייב משום דאין נשבעין על שע"ק, אבל אה"נ דבגוונא דלא הוי הילך ולא הוי פרוע ותשלומין בקרקע אז אמרינן כיון דחיובו הוא גם על מטלטלין ואית בי' גם הודאת מטלטלין שפיר הוי מודה במקצת ומחייבו שבועה.

ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, מה שפסק גבי הודאה במקצת בכתובה דחייב שבועה מד"ת, דנראה דהא דשטר הוי הילך הוי דין מסויים רק בשטרות, דאית בהו הקנאת שעבוד, אבל כל מעשה ב"ד אף דגובה גם ממשועבדים מ"מ לא חשוב הילך, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מה' טוען ונטען ה"ד ז"ל אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו כיצד מי שטען חברו ואמר מאה דינרים יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים בו ואפילו כפר בו היה חייב לשלם עכ"ל, והלא בסוגיא דב"מ דף ד' מבואר דהפטור הוא משום הילך, וא"כ בע"כ דהא דכתב הרמב"ם טעמא שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכל נכסיו משועבדים בו, זהו גופא כללא דהילך, וא"כ לא שייך זאת אלא בשטר, דשעבודו בידו, וראית ועדות החוב ג"כ בידו, אז הוא דהוי הילך, משא"כ במעשה ב"ד, נהי דגובה ממשועבדים ואינו יכול לטעון גם פרוע, אבל מ"מ בעיקר החוב אין בידו יותר משארי מלוה ע"פ, וע"כ לא הוי הילך. וכן מוכח מדברי הרמב"ם אלה, שהרי בממון שאינו יכול לכפור פסק דאין נשבעין מד"ת, והכא בכתובה הרי פסק דהוי מודב"מ ונשבעין מד"ת, אלא ודאי דהכא לא חשוב הילך, כיון דליכא שטרא, וכן גם הראב"ד לא השיג עליו בזה רק מהא דחשוב שע"ק, ולא השיג דהא הוי הילך כמו שט"ח ופטור משבועה, הרי דבהא גם הראב"ד מודה דבכתובה שהיא רק מעשה ב"ד ולא שטר לא חשוב הילך. אשר ע"כ הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שבפט"ז מה' אישות שהבאנו דעל כפירת והודאת כתובה נשבעין עלי' ולא מיפטר משום דהוי שע"ק, דכיון דכתובה לא חשיבא הילך ע"כ ממילא דלא חשיבא גם שע"ק, כיון דאית כאן גם הודאת וכפירת מטלטלין וכש"נ, וע"כ שפיר חשוב מודה במקצת במטלטלין ונשבעין עליו וכש"נ. וניחא נמי לפ"ז הא דפסק הרמב"ם גבי שני שטרות שהיו שתי כתי עדים המכחישות זא"ז דנשבע משום העדאת עדים ולא מיפטר משום דהוי הודאת שע"ק, כיון דבע"כ הרי דעת הרמב"ם דלא חשיבא כאן הילך, דאלא"ה הא לא היה כאן שבועה, וצ"ל דהיינו משום דהרמב"ם ס"ל דכל הך דינא דשטר הוי הילך לא נאמר רק לענין הודאת פיו בזה הוא דחשוב הילך ומבטל שלא יהא בו דין הודאה במקצת, אבל בהעדאת עדים לעולם אית בה דין הודאה במקצת, ואין בשטר דין הילך אם אך אינו מחזיר את ההודאה בשעת הודאתו, או דנימא דהרמב"ם סובר כהגירסא בב"מ דף ד' דהא דשטר הוי הילך הוא דוקא בשקמודה בו, אבל בלא"ה אין שטר חשוב הילך, ועכ"פ הא מיהא בדעת הרמב"ם דכל דאין בו הודאת עצמו שוב אין בשטר דין הילך ויש בו שבועת מב"מ, וממילא דלית בי' משום שע"ק וחייב בשבועת התורה, כיון דדעת הרמב"ם דכל שטר חשוב גם כפירת והודאת מטלטלין וכש"נ, וזה ג"כ טעמו דהשמיט כל הך דינא דשע"ק לענין שבועה, כיון דלא משכחינן הך דינא רק בהילך דמיפטר שם גם בלא"ה משבועה. והנה כבר הקשו הראשונים דאיך משכחינן שבועת מב"מ למ"ד שעבודא דאורייתא והא הוי שע"ק, ולפמש"נ הרי כל בע"פ כיון דלא הוי הילך ממילא אין בו גם דין שע"ק ושפיר חייב בשבועתו, וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הסוגיא דכתובות דאין נשבעין על על הכתובה משום דהוי שע"ק, גם לדעת הרמב"ם, דלפמש"נ הרי עיקר טעמא דהרמב"ם מה דלא חשיבא שע"ק, הא הוי משום דכיון דאית בה שעבוד קרקע ושעבוד מטלטלין א"כ אכל חדא בפ"ע חייל חיובא ושעבודא גם בלא חיובא דאידך, בין על הקרקע ובין על המטלטלין, וגם עיקר ועצם החוב תרתי בי', דלגבי חיובו ושעבודו שעל הקרקע חשוב שע"ק, ולגבי שעבוד המטלטלין חשוב מטלטלין, וכמבואר כן ברמב"ם פ"י מה' שבועות לענין שבועת העדות שהבאנו למעלה, וע"כ לא אהניא לי' מה דאיתא הכא גם כפירת שע"ק להפטר מחיוב שבועה שלו משום דאין נשבעין על הקרקעות, כיון דבפטורא דקרקעות עדיין אין בזה הפקעת החוב, והדר רמיא כולא שעבודא על המטלטלין, א"כ שפיר איתא הכא לחיוב שבועה, כיון דיש כאן גם הפקעת חיוב של מטלטלין לחוד בלא קרקעות, ויש בזה די לחיוב שבועה, וא"כ כ"ז הוא בנשבע ונפטר דהשבועה היא להפקיע את החוב, משא"כ הסוגיא דכתובות דאיירי בנשבע ונוטל שהיא באה בשבועתה לזכות על ידה בחיוב כתובתה, וא"כ הא הוי להיפוך, דכיון דאקרקעות לחוד חייל חיובא ושעבודא גם בלא חיובא דמטלטלין, וא"כ הא מאחר דכשאנו דנין על הקרקעות לחוד הא הוי דינא דאין נשבעין על הקרקעות ונאמנת גם בלא שבועה, ע"כ שוב מהניא הכא מה דחייל חיובא ושעבודא על הקרקעות לחוד דהיא זוכה בחיוב כתובתה גם בלא השבועה משום השע"ק של הכתובה, ושוב ליתא הכא לחיוב שבועה, כל שחוב כתובתה קיים, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף