מעשה רקח/אישות/יז

מעשה רקח ‏ אישות יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יז מהלכות אישות

א

מי שהיה נשוי וכו'. וגם היא נשבעת וכו'. משנה בכתובות דף צ"ג וכבן ננס וכתב הה"מ ואעפ"י שבאה לגבות ממנו וכגון שהם גרושות כולן נשבעות ע"כ. לכאורה תמיהא מלתא טובא דגרושה אינה נשבעת כמ"ש הרב עצמו בפרקין דלעיל דין ד' ואי משום שמא ימצא שדה שאינה שלו וכו' כמ"ש בגמרא מ"מ הו"ל לפרש ולא לסתום ועיין להרל"מ:

ב

בד"א וכו'. הרמ"ך בכ"י ז"ל תמה על רבינו וז"ל והה"מ ז"ל נראה שנרגש מזה שכתב וז"ל וכתב רבינו כולן חולקות

כאחת והכוונה כשהנכסים מספיקין אבל אם אינן מספיקין לכולן המלוה קודם לאשה כמו שיתבאר בסמוך ע"כ. ומ"מ אכתי קשה דאי איירי כשהנכסים מספיקין מלתא דפשיטה דחולקין בשוה ומה צורך היה לרבינו להשמיענו זה עד שראיתי בס' דינא דחיי שנדפס מחדש שנרגש מזה לדברי הה"מ ז"ל:

ג

שאין דין קדימה במטלטלין. נראה פשוט דרבינו לא יחלוק על הפוסקי' ז"ל שכתבו דה"מ בדלא כתב מטלטלי אגב מקרקעי דאם כתב כן הרי דין המטלטלין כקרקע ויש בהם דין קדימה והכי מסתברא דכל תנאי שבממון תנאו קיים ועיין במהריב"ל ח"א דף מ"ט:

ד

והאשה לא חסרה דבר וכו'. מדקדוק לשון זה נראה דבכל אלו הדינין לא איירי רבינו אלא בעיקר כתובה ותוספת אך בנדונייתה שהכניסה לו הרי חסרה ודינו שוה לב"ח כמ"ש ז"ל וכ"פ הריב"ש ז"ל ופשוט הוא ג"כ ממ"ש רבינו בפרק הקודם דין ב' דאין נקרא כתובה אלא מנה מאתים עם התוספת בלבד וכ"כ רבינו להדיא:

ח

מי שמת וכו'. משנה שם ופירש"י חולקות בשוה שהרי כח שלשתן שוה דשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה ע"כ. ועיין בפירושו למשנה שחילק בין זה לשותפים שמקצת הקרן או כולו בעין והיא מהש"ס ועיין בפ' ך' דמו"ל:

ט

הערב לאשה וכו'. כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל והראב"ד השיג על רבינו במ"ש דאעפ"י שקנו מידו אינו חייב לשלם ובפ' כ"ה דמלוה ולוה דין ו' השיג על רבינו מדין האב לחוד דאעפ"י שלא קנו מידו אולי חזר בו מכח הסוגיא שהזכיר הרמ"ך ז"ל אף שהה"מ נראה דלא היה גורס כגירסתינו בדברי הראב"ד ז"ל. ודע שהרב כנה"ג א"ה סי' ק"ב הביא משם כמה פוסקים דדוקא האב הוא דמשתעבד ע"י קנין אבל חמותה לא ע"ש ובאמת הכי מוכח לשון הסוגיא סוף פרק גט פשוט:

המגרש את אשתו וכו'. ק"ק דאמאי לא פירש דידירנה ע"ד רבים שבזה אף אם יחזירנה אינו יכול להפר וכ"מ בפי' רשב"ם ז"ל ואולי דסמך למ"ש בפ"י דהלכות שבועות:

י

ואח"ך תפרע מן הפודה. פי' שמכריזין למי שרוצה לפדות נכסים אלו ע"מ לפרוע לאשה כתובתה כמ"ש רבינו פ"ז דהלכות ערכין וע"ש שהאריך בכל פרטי דין זה ודברי מרן ומה שיש לדקדק על רבינו מהסוגיא עיין ספ"ו שם:

יא

הבעל שמכר נכסיו וכו'. כתובות דף צ"ה ודקדק לכתוב תיבת נכסיו לאפוקי הנכסים שהם מנדוניתא או שייחדם לה בעד כתובתה וכו' שבהם המקח בטל מעצמו כמו שביאר רבינו פ"ל דהלכות מכירה ומסתברא דאף אם כתבה ללוקח ע"מ שלא אוכל לומר נ"ר עשיתי לבעלי אינו מועיל אך אם כתבה לו שאם יטרוף בע"ח של בעלה שהיא תשלם לו מהני דכולי האי לא עשתה נ"ר אם לא שגמרה להקנות וכ"כ הרא"ש כלל פ"ג סי' ד' וכן אם קבלה מעות המקח קיים בכל ענין דאגב זוזי גמרה ומקנייה וכ"כ ר"י גכ"ג הביאו בס' דינא דחיי דף מ' ולחסור לשון שכתוב בהרב מש"ל ע"ש ג"כ:

וכן אם מכר וכו' ונפסד המכר וכו'. שם והנה מרן וה"המ ז"ל תפסו על רבי' דמנ"ל דבעינן שנפסד המכר כדי שלא תוכל לומר לשני נ"ר עשיתי לבעלי דמשמע שאם לא נפסד אלא נתקיים המכר מציא טענה נ"ר עשיתי לבעלי ומהברייתא משמע דאין הטעם משום זה אלא מפני שלא חתמה לראשון וממנו ג"כ א"א לה לטעון מאחר שהניח לה ממה לגבות א"כ מ"ל נתקיים המכר מה לי אם נפסד והרל"מ ז"ל הסביר הקושיא והחזיקה דכי אמרו בגמרא ואי ס"ד אשתדוף בני חרי וכו' קשה דאיהו נמי היכי הוה מתרץ לה דכיון דנפסד המכר מן הראשון אמאי אבדה כתובתה הרי יש לה לגבות אותה שדה וכ"ת דהכל שדה אחת ומשום הכי אבדה דאין כאן אלא שדה אחת ולראשון לא הסכימה והסכימה לשני ולכך הוי מכר א"כ מאי הקשה בגמרא ואי ס"ד הא הוי הכל שדה א' ונראה דכד מעיינת הך תשכח שהיא הקושיא שהקשה ה"ה עכ"ל. ואחרי המחילה אי מהא לא איריא חדא דהחלוקות מצד עצמן אינן שוות דאבדה כתובתה משמע לגמרי ובאשתדוף לאו היינו שנתקלקלו לגמרי אלא שאינן שוין כ"כ כגון שהוזלו וכיוצא וכמ"ש בס' התרומות שער ד' ח"ג ועוד דמעין זה פריך ליה רבא שתי תשובות בדבר וכו' התם איהו דאפסיד אנפשיה בידים אשר באמת הוא חילוק מבואר וה"ה הא דהרל"מ ז"ל וכבר ידוע דמרן כ"מ ז"ל הליץ בעד רבינו שלא כתב כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה בין שדה אחרת והא לא שייך אלא אם כן נפסד המכר א"נ לריבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה הוה אמינא דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולאו כלום הוא קמ"ל עכ"ל. אך לעד"ן שלא ראה מרן ז"ל מ"ש בפי' המשנה וז"ל לפי שיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ולכך הקניתי לו אלא אם מכר בעלה לראובן ולא רצתה להקנות לו ואחר כך מכר בעלה אותו שדה בעצמו לשמעון והקנתה לו שאנו נאמר לה זה היה ברצונך שאל"כ היית נמנעת מלהקנות לו כמו שנמנעת מלהקנות לראובן ע"כ הרי דס"ל דוקא בנפסד המכר דהא אותו שדה בעצמו קאמר ותו לא וזה לא יתכן אלא ע"י שנפסד המכר הראשון ואינו סותר למ"ש בחיבורו בין אותה שדה בין שדה אחרת דכל מגמתו אינה אלא לאשמועינן דאיירי במציאות שנפסד המכר הראשון ומש"ה הוצרך לכתוב אותה שדה דוקא אך לענין הדין ה"ה שדה אחר וקל להבין. ובספר דינא דחיי דף מ' ע"ד ראיתי שהקשה לתירוץ שני של מרן ז"ל דאם איתא דיש סברא לחלק היכא דנפסד המכר להיכא שלא נפסד המכר א"כ נימא דלעולם היכא דנפסד המכר דמציא למימר נ"ר עשיתי לבעלי מטעם שכתב הרב הגדול הנז' ומהברייתא ליכא לאקשויי דברייתא לא קתני אלא היכא דלא נפסד המכר אבל לעולם היכא דנפסד המכר יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי עכ"ל. ויפה הקשה זלה"ה אך אכתי י"ל דמרן יפרש בדעת רבינו דלעולם ברייתא איירי בסתמא ומשמע ליה בכל גווני בין נפסד ללא נפסד וא"כ לית לן לחלק לענין דינא כלל אך מכיון דמצד הסברא הוה אפשר לחלק רצה רבינו למנקט מלתא בדרך רבותא וכבר כתבתי דבפי' המשנה לא משמע הכי ובס' ב"ח א"ה סי' ץ' ראיתי שכתב דכדברי הה"מ ז"ל עיקר ומ"ש מהסוגיא וכו' אינה קושיא כלל דאעפ"י דמשמע דמיירי שלא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו האשה מ"מ מיירי דהגיע לבעל הפסד שהוצרך לזלזל בדמיה לפי שלא חתמה לו דס"ל להרמב"ם לדבר פשוט דאם לא הגיע לו הפסד כלל במה שמכר לראשון ולא הסכימה האשה למעשיו מציא לטעון לשני נחת רוח וסוגיא דפ' מי שהיה נשוי מיירי בדהגיע לו הפסד כדפי' ודברי טעם הם כמ"ש ה"ה וכו' עכ"ל. ואף שהוא חילוק נכון מ"מ העיקר חסר דלמה לו לרבינו לסתום ולא לפרש ועוד דכל זה הוא תורה שבע"פ ודו"ק:

יב

מי שהיו לו וכו'. משנה מבוארת שם ועיין פי"ט דמו"ל וענין הפשרה פי' רבינו שם על אמיתת הלשון ביצוע הענין ר"ל תיקון וכן קורין למים שאינם קרים ולא חמים פושרים ע"כ. והסמ"ע בח"מ סי' קי"ח כתב דאינו ר"ל דאחר שכבר טרפה זה מזה יבואו לידי פשרה אלא ה"ק כיון שהדין נותן שיכולין לבא לידי טירוף זה מזה לכן יעשו פשרה ביניהם ע"כ:

יג

אלמנה וכו'. כתובות דף צ"ח וענין השבועה כתב רבינו שם שהיא תשבע שבועת התורה שלא הניח לה מזונות ע"כ. וכאן כתב לענין הכתובה ונראה דהכל ענין אחד ומ"ש ומוכרת מקרקע בעלה נראה דה"ה מהמטלטלים לפי תקנת הגאונים שכתב רבינו פי"ו דין ז' ומינה להג' אנשים הבקיאים וכו' והרשב"א ז"ל כתב דלא שאני לן בזה בין בחורה לזקנה שאינה ראויה לינשא עיין בפי"ב דמו"ל ומ"ש דאחריות המכר על היתומים ר"ל אם בא ב"ח מוקדם לכתובה לטרוף אבל ב"ח מאוחר לכתובה א"י לטרוף וכו' עיין הטור א"ה סי' ק"ג:

יד

אלמנה שמכרה וכו'. פשט דברי רבינו נראין דאם היו שם ג' בקיאים בשומה אפילו אם שמה לעצמה מעשיה קיימים וכ"כ ה"המ והר"ן ז"ל אך י"ל ג"כ דאיידי דנקט ברישא דאפי' שלא בב"ד הדיוטות כשמכרה לאחרים שוה בשוה מעשיה קיימים נקט בסיפא סתמא והה"נ דבסיפא אפילו בב"ד לא עשתה כלום מטעמא דאמרינן בגמרא דף צ"ח דאמרינן לה מאן שם לך ופי' רש"י שם ממי קבלת מכירה זו וכו' הרי דבעינן שיצא מרשות המוכר לגמרי וכאן הוא בידה ולזה הפירוש נטה ג"כ הרב מש"ל בפ"א דהלכות שלוחין ושותפין ע"ש. ולדידי חזי לי דמתוך דברי הש"ס נראה דצ"ל כן דאמאי דבעי לאוכוחי מדר"ז אר"ן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום בעי היכי דמי אי דאכרוז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא אכרוז וכו' ואי דליכא אפילו ב"ד של הדיוטות אף כי אכרוז מאי הוי סוף סוף הרי שמה אותו בינה לבינה ולקחה לעצמה אלא ודאי נראה דבב"ד הדיוט קאמר כששמה לעצמה ואפ"ה קאמר דלא מהני אף שלאחרים אפילו בלא ב"ד מהני דהאי כדיניה והאי כדיניה ויש להתיישב ודו"ק:

טו

היתה כתובתה וכו'. קשה דלמה לא תחזיר המכר כיון שנתאנית ולמה נתקבלה כתובתה ואף דרבינו פסק פי"ג דמכירה דין ח' דאין אונאה בקרקעות אפילו מכר שוה אלף בדינר גבי אלמנה שאני דהו"ל כשליח של יתומים כדמוכח בגמרא וגבי שליח פסק שם רבינו דיש אונאה אף בקרקעות דא"ל לתקוני שדרתיך וכו' והנה התוספות שם הביאו מהירושלמי דפריך עלה ויחזור המקח ומוקי לה רבי יוחנן כשהוזל המקח או כשהוקר המקח וכו' ואי רבינו הוה ס"ל הכי הו"ל לפרש או שנאמר דלישנא דמתניתין נקט ולא חש לבאר. שוב ראיתי למרן כ"מ לקמן שכתב דדעת רבינו דאין אלמנה כשליח דנכסי בחזקתה קיימי כיון שהיא חותמת השטרות וכו' וא"כ חזרנו לדין דטעמא דמלתא משום דאין אונאה בקרקעות ואין כן דעת שאר הפוסקים ז"ל כאמור:

היתה כתובתה מאה וכו'. כת"ק דמתניתין ולא כרשב"ג והקשה הרל"מ וז"ל למה פסקו הפוסקים דלא כרשב"ג וכ"כ בפי' המשנה דלעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בידו בת תשעה קבין דהא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו עכ"ל. וי"ל משום דשקיל וטרי תלמודא לדעת תנא קמא ולא מותיב מדרשב"ג ש"מ דאין הלכה כמותו בהא ועוד דאעיקרא דמילתא מצינו להפוסקים ז"ל בכמה מקומות שפסקו דלא כרשב"ג ורבינו ז"ל מכללם עיין להתי"ט ז"ל פרק ח' דעירובין מ"ז ונראה דהיינו טעמא משום דאיכא כמה אמוראי בגמרא דלית להו האי כללא כדאיתא בשלהי המדיר ע"ש. וא"כ הדבר שקול והיכא שנוטה הדין לפי הש"ס הכי פסקינן. ומ"ש שוה מאה ודינר לאו דוקא דינר דה"ה פחות כל שהוא יתר על מאה וכ"כ ז"ל:

טז

היתה כתובתה ארבע מאות וכו'. שם במשנה ועיין בדברי מרן ז"ל וכמ"ש דין י"ד:

יז

ואם מתה היא וכו'. מבואר הדבר דהבעל יורש את אשתו כמ"ש פכ"ב וע"ש שהאריך בחילוקי דין זה:

יח

אפילו פעמים רבות. משנה שם ומכאן מוכח שאין לאלמנה דין שליח אלא כמוכר משלו דשליח אינו רשאי לעשות כן וכמ"ש מרן ז"ל וכמ"ש בדין י"ד:

יט

לא אבדה שאר תנאי כתובה. אבל מזונות אבדה כמ"ש רבינו פי"ח דין כ"ג. ומ"ש אבל אם מוחלת וכו' ידוע שצריך לכתוב לה כתובה אחרת אם רוצה לקיימה דהא אסור להשהות אשתו בלא כתובה וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---