אור שמח/אישות/טז

אור שמח ‏ אישות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה:

עיין מגדול עוז שכתב, וגם דין ראשון התם משמע כן כו' ומורי הרשב"א ז"ל היה נבהל על זה הפסק מניין לו כו', ובעיני יפלא למה נבהל, אם היה סבור בדעת רבינו, דגרושה שמת בעלה אחר הגט, והיא גובה מן היתומים, גביא שלא בשבועה. הנה אף כי פשט דברי רבינו מורה דבגובה מחיים של בעל מיירי, אפשר שדקדק כן מדלא הזכיר דין הגמרא דאע"פ שאין משביעין את האלמנה, מ"מ משביעין הגרושה בב"ד, ולא גביא ע"פ הדרת פירות. ואף כי הרב המגיד כתב לקמן הלכה י"א ומפורש בגמרא כו' ורבינו לא הוצרך לבאר זה יעו"ש, הרשב"א לא הבין כן בדעת רבינו. ולפ"ז כל דברי המג"ע מופלאים, דמה אם אמרו בנפרעת שלא בפניו שגרושה לא תפרע שלא בשבועה, כש"כ בנפרעת מנכסי יתומים שלא תפרע שלא בשבועה, דכן לענין מזונות פסק רבינו דשלא בפניו גובה שלא בשבועה ומיתומים צריכה לשבע, ועוד דגמרא ערוכה בפרק השולח דגרושה צריכה לשבע יעו"ש, וכל ראיותיו תמוהין אין להם פתר כלל והמעיין יבין:

ואולי דהרשב"א דייק דגובה שלא בשבועה, הוא אף אם טעין אשתבע לי דלא פרעתיך, וע"ז תמה, דלמה לא יהא ככל שטרות, אך גם לפ"ז ראיותיו מאין אדם מוריש שבועה לבניו אינם כלל, דכן הדין בכל שטר דיורשים גובים אע"ג דאבוהון לא הוי מצי גבי בלא שבועה אם הוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך, ועיין תומים סוף סימן פ"ד מה שביאר דברי הבה"ג בזה. ובאמת ראיה הגדולה שבראיות דלא מצי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך בגרושה, הוא ממה דשקיל וטרי הגמרא לקמן מהיכא פטרה, זה אומר משבועת אפוטרופוס וזה אומר משבועת פוגמת, ומדוע לא אמרו דפוטר לה משבועת אשתבע לי דלא פרעתיך, ועיין בפנ"י ותומים סימן פ"ד והיא ראיה חזקה. והא דכתב רבינו לקמן הלכה כ"ז ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, הך דמשביעה הוא מטעם שהבעל נאמן במיגו על התוספת ונשבע ונפטר הוי כפוגמת שאומרת שנפרעת התוספת, אבל מה נעשה שרבינו כתב לקמן הלכה י"ט אמר הבעל מעצמו תשבע על טענתי אומרים לה השבע וטול ותשבע בנק"ח, הרי שרבינו משה דין אשה לבע"ח, ואולי נחלק, דאם גירשה לרצונו גובה שלא בשבועה ולא מצי טעין אשתבע לי כו' וכשגרשה שלא ברצונו מצי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך, וכן על אופן ראשון יש לומר כן, וכ"ז אינו במשמע ודחוק. ועיין חלקת מחוקק סימן צ"ו ס"ק כ"ג:

והנה הרב המגיד בפרק י"ח הלכה ט' כתב דאם נאבדה הנדוניא או נפחת, ובאת לגבות מן היורשין צריכה שבועה, והמשל"מ נסתפק בזה דהא תוך זמנו הוא ואין כאן תנאי ב"ד. ואפשר דגובה שלא בשבועה. ונראה להוכיח מהא דאמר בשבועות ת"ש שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ומאי קושיא הא כתובת בנין דיכרין עיקרה הוא על הנדוניא ואינה צריכה שבועה, עיין מגיד ריש פרק י"ט, ובנדוניא גובה שלא בשבועה, ותו ירושיה גובין ומאי פריך, וע"כ דבנדוניא ג"כ חיישינן לצררי. ודחוק לומר דקאי למ"ד דבתוך זמנו חיישינן לפרעון, ועוד דנראה דאימת סבר דחיישינן לפרעון דוקא במידי דאתי ודאי לגוביינא, אבל בנדוניא אפשר דלא פרע בחייה לכו"ע, אי לאו חששא דצררי אתפסה כמו שפירש"י בערכין שנתן כסף וזהב במשכון יעו"ש. וזה ראיה נכונה:

ובהך סוגיא דהבאתי לעיל נ"ל בהא דפליגי היכי שפטרה משבועה ואמר נדר ושבועה אין לי עליך דרב אמר על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה, ור"נ אמר על פוגמת יעו"ש, ובמאי פליגי, ועיין במה שפירש"י בטעמו דרב דמדוע לא אמרינן דפטרה משבועה דפוגמת יעו"ש וכבר הקשו עליו. והנראה לדעתי פשוט, דרב אמר בשבועות כללא דאין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, וטעמו דמתוך שאינו יכול לשבע מפסיד, דאמרינן חזרה שבועה לסיני, יעוין בכל הנשבעין (דף מ"ז) ובתוספות, א"כ ה"ה בפוגמת שטרה ומתה אמרינן דאין היורשין נפרעין כלל, ולכן אמרינן דלא פטרה רק מאפוטרופיא שאינו מפסיד במה שפוטרה רק השבועה, דבשבועה היתה נוטלת אם לא פטרה, אבל מה דמצי להיות נפ"מ מממון כמו בפוגמת דאם לא פטרה משבועה לא היו היורשין נפרעין ממנו אף בשבועת היורשין, ואם פטרה נפרעין בשבועת היורשין א"כ כיון דמצי להיות לו נפ"מ מממון לא פטרה משבועה זו, אבל רב נחמן אזיל לטעמיה דפליג עלייהו ואמר שם הבו דלא לוסיף עלה ופוגם שטרו ומת נפרעין היורשים בשבועה, וא"כ לא מצי להיות לו נפ"מ מממון רק משבועה ולכך אמרינן דפטרה שפיר גם מזה, ודוק היטב:

יא

כשמשביעין בית דין כו' את האלמנה כו' אין משביעין אותה אלא חוץ לב"ד כו':

בגמרא אמרו אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה כו' אלמא כו' אבל גרושה משביעין אותה, אלמנה שאני, דבההיא הנאה דקא טרחה קמי יתמי אתיא לאורויי התירא. והנה בתוספות פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ח) ד"ה מוכרת שלא בב"ד כתבו דבאלמנה מן הנשואין מיירי, דאי מן האירוסין מיירי לא שייך לומר קא טרחה קמי יתמי שהיא עומדת בבית אביה, ורבינו לא הזכיר זה, אין זה אלא דסבר מדלא הזכירו זה בגמרא מוכח דנמנעו מלהשביעה אף מן האירוסין דלא פלוג רבנן ודלמא איתרמי חדא שויתרה מסבלונות וכיו"ב. אולם יתכן שגם רבנן בתוספות אינן חולקין בזה, דזה אמת כיון שהוצרכו חכמים למנוע ממנה השבועה תו לא פלוג רבנן בין אירוסין לנשואין. אבל רבנן שפיר הקשו, דאם נימא דמוכרת שלא בבית דין אינה צריכה שבועה ורק אלמנה מן האירוסין צריכה שבועה משום דאינה מוכרת אלא בב"ד. א"כ כל התקנה דנמנעו מלהשביע לא היה רק על ארוסה שנתאלמנה, וזה תימא דמשום ארוסה בלבד יתקנו חכמים לחוש דילמא מוריא התירא, דהא לא טרחה קמי יתמי, אלא ע"כ דאלמנה מן הנשואין צריכה שבועה ותקנו חכמים משום אלמנה נשואה, ותו לא פלוג חכמים וגם לארוסה נמנעו מלהשביעה דזימנין גם היא מורה התירא וזה ברור, ועיין פ"ד דגיטין (דף ל"ה:) בתוספות ד"ה גט יבמין הוי דגרושה היתה מן היבם וכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ויתכן משום דלא פלוג בכל אלמנה, ועיין תוספות שם באופן אחר ודוק:

כא

אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם וכו' בין שהיתה בבית בעלה וכו':

ירושלמי פרק הנושא הלכה ה'. א"ר אבין לא מסתברא אלא באשה שאין לה מזונות, אבל באשה שיש לה מזונות אני אומר מפני מזונותיה לא תבעה, אר"י בי רבי בון סוף דבר עד שתתבע אפילו כן הזכירה דתנינן תמן מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה דרובא אתא מימר לך אפילו עשת כ"ה שנים חסר יום אחד ולא תבעה ואחר כך תבעה נותנין לה עוד כ"ה שנה, עכ"ל. ופירושו, דר' אבין אמר דדין משנתנו אינו אלא באשה שאין לה מזונות, אבל באשה שיש לה מזונות אימור לא מחלה בשתיקתה רק שלא רצתה להפסיד מזונותיה דהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות כמבואר בפרק אלמנה הלכה ב', וע"ז אמר ר"י ב"ר בון לא סוף דבר עד שתתבע אפילו כן הזכירה כו' מתה יורשיה מזכירין כתובתה וכו'. והנה מלשון הזכרה לחוד אין להביא ראיה דלא בעי תביעה בב"ד, דאימור תנא דילן לתביעה בב"ד הזכרה קרי ליה. רק ר' יוסי ב"ב אמר דלא כר' אבין אלא אף באשה שיש לה מזונות ג"כ מוכח מדשתקה דמחלה כתובה, ואי משום דהיה לה לחוש שמא תפסיד מזונותיה הלא היתה יכולה להזכיר ולא תתבע בב"ד. ולפ"ז מפרש הירושלמי אליבא דר' יוסי ב"ב, דלדידיה יקשה מתניתין דתני אם מתה ירושיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים, וע"כ מיירי כגון שנשבעת האלמנה בחייה דאל"ה אין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו כמפורש בסוף שבועות, ועיין ירושלמי פרק הכותב הלכה ח', וע"כ דנשבעה שלא נפרעה וא"כ למה לן הזכרה עד כ"ה שנים מיום מיתת הבעל דהכי ס"ד לפרושי לשון עד כ"ה, הא כבר נשבעה, וע"כ דלא תבעה בבית דין רק נשבעה חוץ לב"ד ובפרט לפום מה שתקנו שלא להשביע אלמנה בב"ד כמבואר בגיטין ל"ה, ולכן מזכירין עד כ"ה שנים שכל זמן שלא תבעה אותם בב"ד, אם עברו כ"ה שנים ראיה שמחלה להיורשים, וא"כ באשה שיש לה מזונות לא מציא למיתבע בב"ד כדי שלא תפסיד מזונות ודלא כר"י ב"ב, וע"ז אמר שם דר"י יפרש משנתנו לעולם כשנשבעה אלמנה ומה דתני מזכירין עד כ"ה שנים, הוא מיום התביעה, דמיום התביעה מונין להם עוד כ"ה שנים, וזה דאמר דרובא אתא מימר לך וכו', דנותנין כ"ה שנים מיום שתבעה וזה כר"י, ועיין רא"ש בשם ר"ח ודוק:

ויש להפליא טובא על רבינו ז"ל דהשמיט בבא שלמה ממשנתנו מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים, וזה ודאי דוקא לרבנן דאילו לר' מאיר דבבית בעלה אינה גובה, א"כ יורשיה עד כ"ה שנים איך יש להן מזונות, ולומר כגון שהתחייב לזון בת אשתו יותר מכ"ה שנים זה דחוק, ופשטא דמשנתנו לרבנן קאי דגם ביורשין אמרינן דאם שתקו מחלו חיוב הכתובה וכן הובא בטור, ולפלא על מפרשי רבינו שלא עמדו בזה:

ונראה דאם נימא דאם מת לוה בחיי מלוה נשבעין בניו שבועת יורשין ונוטלין, א"כ יתכן דמשנתנו מיירי שלא נשבעה האשה בחיי היתומים, בכי האי גוונא כיון דלא התחילה לתבוע מיום שאחר מות בעלה לכן אינה גובה דאמרינן דמחלה, אבל היכי שנשבעה ומתה כיון דסגי בהזכרה בעלמא בלא תביעה ואין לך הזכרה גדולה מזו שנשבעה, אימור דאף אם עברו אחר זה כ"ה שנים ולא תבעה לא אמרינן דמחלה וזה יתכן, וכיון דרבינו פסק בהלכות מלוה דשטר זה של לוה שמת בחיי מלוה ומת מלוה לא קרעינן ולא גבינן דלמא דאין דיינא חד דלא כרב ושמואל, א"כ דינא דמשנתנו תו לא משכחת לה כלל, דאם לא נשבעה האלמנה ומתה תו קיי"ל דיורשים שלה לא גבו כלל כתובתה, דהא האלמנה היתה מחויבת שבועה ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו, ואם נשבעה ומתה הלא כבר תבעה והזכירה לכתובתה, רק שאם עברו כ"ה שנים ולא תבעה אחר השבועה בעית למימר דהפסידה כתובה, ז"א, דאז נאמר דלמא לית הלכה כרב ושמואל, ומשנתנו בלא תבעה ולא נשבעה, הא נשבעה אף שעברו אח"ז כמה וכמה שנים ולא תבעה תו לא מחלה לכתובה וגובה לעולם כדין חוב, ואם תאמר כיון דספיקא הויא, א"כ תו כשעברו כ"ה שנים אחר התביעה כיון דלרב ושמואל מוקמי למשנתנו כגון שנשבעה ומתה, אלמא דאף בכה"ג דתבעה פעם אחת אם עברו כ"ה שנים אח"ז ושתקה אמרינן דמחלה א"כ איך גובה כתובתה לעולם, זה אינו, דלבר מהאי דינא קיי"ל, דגובה כמו פוגם שטרו ומת וכי"ב וכמו שפסק רבינו שם דהבו דלא לוסיף עלה, ועוד דכיון דספק לן אי מחלה לכתובה או לא, אינו מפסדא לכתובה מספיקא וכמו שפסק רבינו לקמן פכ"ג הלכה ה' באכל הבעל דינר שלא כדרך כבוד אף ע"ג דאיכא תרי לישני דחד אמר בכאיסר, בכ"ז כיון דרק מתורת מחילה אתי עלה שמחל על הוצאותיו לא מפסיד מספיקא, כן הכא כיון דהא דמפסדת כתובה היינו רק מתורת מחילה תו לא הפסידה מספק וכמו שביארנו באורך בהלכות זכיה פרק ו' דבכה"ג מוקמינן בחזקת חיובא, וא"כ לא מצי רבינו להביא זה לפסק הלכה, אך בכ"ז דחוק, דלמא הא דאמרו אם עברו כ"ה שנים אחרי התביעה ושתקה דמחלה בזה כו"ע מודו והדין מוסכם גם בבבלי תנא בר קזא דתבעה ה"ה כבתחלה, ופשטו כרש"י דממתינים עוד כ"ה שנים מיום התביעה דדחוק לפרש דקמ"ל דאינה משלשת כמו דבעי לר' מאיר וצע"ג:

אולם דא נראה לי אע"ג דבכ"מ קיי"ל דלא קרעינן לשטרא דיתמי ול"ג, וכמו שאמר רב פפא בשבועות, בכ"ז בכתובה במקום שכותבין אם לא נשבעה האלמנה ומתה דפסק רבינו ז"ל דיורשי הבעל חייבין בקבורתה, מצי לומר לא קברינן לה עד דקרעי יורשיה הכתובה, דלא בעינן לאפוקי ממון לקבורה, דשמא יקום חד דיינא ויפסוק אח"כ כר' אלעזר דיורשין שלה נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ויוציאו מיורשי הבעל כתובה וזה ברור, ולכך אעפ"י שהיה במקום שכותבין כתובה דאינה גובה עד שיצא שטר כתובה מתחת ידה, בכ"ז כיון דמחייבת ליורשי בעלה למיקברה תו מוכרחים להחזיר שטר כתובה או לקרעה, וזה נכון בסידור של רבינו שלא הזכיר כאן כלום דלא קרעינן לכתובה, ודוק בכל מש"כ בזה:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.