מגיד משנה/אישות/טז

מגיד משנה ‏ אישות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנכסים שמכנסת האשה וכו'. מה שכתב רבינו שאין הנדוניא בכלל כתובה יש לו עיקר בהרבה מקומות בגמרא שחלקו בביאור בין כתובה לנכסי צאן ברזל וא״צ לומר לנכסי מלוג כמו שנתבאר במורדת פרק י״ד ויתבאר פרק כ״ב בדין שומרת יבם ופרק כ״ד יתבאר בדין הרבה נשים שדין הכתובה חלוק מדין נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג וכ״נ בהרבה מקומות בגמרא שאין הנדוניא בכלל כתובה אע״פ שלא חלקו בפירוש כמו שאמרו בפרק גט פשוט (ב"ב קע"ד:) גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ״ט מצוה עבד ולא מידי חסרה ובנדוניא אין לומר לאו מידי חסרה שהרי הביאה ממון שלה ויתבאר דין זה פרק י״ז. עוד אמרו בהרבה מקומות בגמרא מקולי כתובה שנו כאן ומשמע שהוא דוקא בעיקר כתובה ותוספת לפי שהוא מתחייב בהן ולא קיבל כלום אבל בנדוניא משמע שלא הקלו ודינה כדין שאר חובות. והנראה אלי מדברי רבינו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברים שביאר רבינו בפירוש שהיא ככתובה אבל בכל מה שסתם הוא ז״ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא ודין החוב במלוה עם הלוה נתבאר בהלכות מלוה ולוה כל פרטיו וכן כתב הרשב״א ז״ל בתשובת שאלה שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית מן הבעל בבינונית שלא אמרו [זיבורית] אלא בכתובה ותוספת. ודע שיש קצת דברים שהכתובה והחוב שוים בהן כפוגמת כתובתה ופוחתת ונפרעת מנכסי יתומים ושלא בפניו ומן המשועבדין שכל אלו בעל חוב גם כן צריך שבועה בהן ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוניא ולא הוצרך רבינו לבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב. ודע שאין דעת רבינו מוסכם בזה מכל המפרשים ז״ל כי יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכ״מ. ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשין ובאי כחו אבל כשהן בעין דינם חלוק כמוזכר בהרבה מקומות וזה דעת הרמב״ן ז״ל בריש פרק אע״פ בכתובות וז״ל הילכך כל דיני כתובה דמנה ומאתים כנכסי צאן ברזל מיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשיעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל עכ״ל. ועיקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים בכמה מקומות נדוניא בכלל כתובה כמו שאמרו בפרק אף ע״פ (כתובות דף נ"ה) גובה כתובתה בבית אביה ואמרו (דף מ"ו:) וקבורתה תחת כתובתה [וכן] ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובה דברתא וכן כתובת בנין דכרין היא אף בנדוניא ואף רבינו מודה בדין בנין דכרין כנזכר פרק י״ט. והרשב״א ז״ל הטיל פשרה והכריע בדברים ואמר דודאי הנדוניא בכלל לשון הכתובה ונפקא מינה למוכרת ומוחלת דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל לדיניהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי דכתובה משום דמדידיה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות דעלמא עכ״ל. ולפי שענין זה עיקר גדול בהרבה מקומות הארכתי בו ועוד אבאר בכל דיני הכתובה כל אחד במקומו מהו דין הנדוניא:

ואם קיבל הבעל אחריות וכו'. דעת רבינו הוא שאין כל מה שנכתב בכתובה שהכניסה לו נקרא נכסי צאן ברזל אלא מה שקיבל עליו אחריות בפירוש והשאר הוא נכסי מלוג וכן מוכיח במשנה ברייתא פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו) שאין כל מה שהכניסה לו בנדוניא צאן ברזל אלא מה שקיבל אחריות וכ״כ מקצת הגאונים ז״ל וכן העלה הרשב״א ז״ל שם:

ב

וכן כל נכסים וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומסקנא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) שאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ונשאת ומכרה בעל מוציא מיד הלקוחות כדין כל נכסי מלוג כמו שיתבאר בפרק כ"ב:

ואין נקרא כתובה וכו'. מה שכתב רבינו שהתוספת הוא כדין העיקר מבואר ריש פרק אע״פ (כתובות דף נ"ד:) תנאי כתובה ככתובה דמי. ופירוש תוספת כתובה ככתובה דמי והכוונה בכל מקום שלא נזכר חילוק בביאור בין העיקר והתוספת:

ג

ולא תקנו לגבותה וכו'. זה פשוט דלא נתנה כתובה ליגבות מחיים ובהרבה מקומות פשוט הוא שכל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג כן כמו שיתבאר פרק כ"ב בדין המתחיל כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל וכו'.

וכן התקינו שאם היו לבעל וכו'. משנה במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף מ"ח:) וכתובת אשה בזיבורית ומפורש בגמרא בפרק אע״פ בכתובות (דף נ"ה) שהתוספת הוא כמו העיקר ומן הזיבורית ולדעת רבינו נכסי צאן ברזל אינם בכלל דין זה אלא הרי הן כחוב ומן הבינונית. ולדעת הרמב״ן ז״ל אף הן מן הזיבורית והרשב״א ז״ל לא הכריע בזה כלום ומן הירושלמי נראה כדעת רבינו ששם נחלקו בדין התוספת אם היא בבינונית משמע דלדברי הכל נכסי צאן ברזל מן הבינונית:

ד

וכן התקינו שכשתבוא וכו'. במשנה פרק הכותב (כתובות דף פ"ז) ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ובזה אפילו נצ״ב כן כמ״ש למעלה שאפילו מלוה הבא ליפרע מן היורשים אינו נפרע אלא בשבועה כנזכר פרק י״ד מהלכות מלוה ולוה:

ושמין לה וכו'. בסוף פרק נערה (כתובות דף נ"ד) מא דגמרא דאלמנה שמין מה שעליה ואמרו שם מ״ט כי אקני לה אדעתא דלמיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובהלכות ושמעינן מיניה דמאן דמגרש לאתתיה אדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו [קא] בעי לאפוקה ע״כ. וכתב הרשב״א ז״ל ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה והאריך בזה:

אבל אם גירשה וכו'. פטור השבועה בגרושה כשנפרעת מן הבעל הוא פשוט. ומה שכתב רבינו לרצונו הוא לענין מה שאמר שאין שמין הכסות שעליה שאם היא יוצאה בעל כרחו וכגון אלו שכופין אותם להוציא ודאי שמין מה שעליה וכן נראה מן ההלכות אבל לענין השבועה שלא נפרעה הכתובה כל הגרושות שוות:

ה

וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע. כך מצאתי בספרי רבינו ואם כך היא הנוסחא משמעה היא שהגרושה הבאה לגבות מן הבעל גובה אף מן המטלטלין דמיניה דידיה אפי' מגלימא דעל כתפיה וזה דעת קצת מפרשים ז"ל שכשאמרו מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דוקא אחר מיתת הבעל אבל מחיים דבעל גובה אף מן המטלטלין. ומדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה כדעת רבינו נראה שהיתה נוסחת ספרי רבינו שלו וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' והוא כולל אף הגרושה וכן עיקר שבזה הורע כח הכתובה מן החוב שאילו החוב נגבה בחיי הלוה מן המטלטלין ולא כן הכתובה ויש לזה ראיה בנדרים (דף ס"ה:) פרק ר"א ודין נכסי צאן ברזל לדעת רבינו כדין החוב ומבואר דינו פרק י"ח מהלכות מלוה ולוה ויש אומרים שדינן ככתובה ואין להאריך בזה לפי שעכשיו הכל נגבה אף מן המטלטלין ואפילו מן היתומים מתקנת הגאונים כמו שיתבאר בפרק זה:

ואינה גובה משבח וכו'. בבכורות (דף נ"ב) פרק יש בכור לנחלה הובא בהלכות ר"פ אע"פ ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן אין נוטלין בשבח ובגמרא שם ולא האשה בכתובתה איני והא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן מ"ט תנאי כתובה ככתובה דמי ע"כ בגמרא. ודע שאין נכסי צאן ברזל בכלל זה אלא הרי הן נגבין מן השבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומים כמו החוב ודין החוב נזכר פרק כ"א מהלכות מלוה ולוה זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה:

ו

וכן מקולי כתובה וכו'. משנה בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י:) נשא אשה בא״י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א״י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא״י נותן לה ממעות א״י. ופי' מעות א״י הם קלים משל קפוטקיא ואמרו בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן ובחוב דעלמא הכל הולך אחר מקום כתיבת השטר כנזכר שם. ודע שכל זה הוא כשיש בשווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א״א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק עשירי שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות עוד נתבאר במשנה שהנושא במקום אחר ומגרשה באותו מקום נותן ממעות אותו מקום וגם כי לא הוצרך לבאר זה לפשיטתו. ובהשגות א״א והוא שכתב לה וכו' ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע״פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל ודחו סברת הר״א ז״ל. וכתב הרשב״א ז״ל שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי לא פירש אי אלו מאתים אותן דחזו לה עכ״ל. ודע שנכסי צאן ברזל לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פרק י״ז מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרשב״א ז״ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נכסי צאן ברזל בכלל אלא הרי הוא כדין החוב:

במה דברים אמורים בשהיה בכתובתה מעות וכו'. זה פשוט שכל שכתב לה מטבע ידוע גובה היא מה שכתב לה ובלבד שלא יהיה פחות משיעור חכמים וכן נראה מן הברייתא והירושלמי. ומה שכתב רבינו כמו שיתבאר בהלכות הלואה הכוונה פ"ד מהלכות מלוה ולוה:

ז

תקנו הגאונים וכו'. תקנה זו כתובה בהלכות ובכל ספרי הגאונים והטעם היה מפני שהרבה אנשים מתעסקים במטלטלין לבד בזמן הזה ואשה סומכת עליהן וכיוצא בזה אמרו בגמרא פרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ז) גמלים של ערביא וארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהם והוא מפני שבאותן המקומות היה רוב עסקיהם בכך והיתה האשה סומכת עליהן אע״פ שהן מטלטלין:

ומ"ש שאין כתובת בנין דכרין בכלל תקנה זו. כך נראה מדברי הגאונים ז"ל ולא עוד אלא שיש מהם מי שאומר שאינה נוהגת היום כלל:

ח

כבר נהגו בכל המקומות וכו'. מדברי רבינו נראה שאע"פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשין אפילו מטלטלין וכן כתב הרשב"א בסוף כתובות ואם כתב לה מקרקעי אגב מטלטלי אפילו מן הלקוחות גובה מטלטלין כמבואר פרק י"א מהלכות מלוה ולוה:

ט

הרי שלא כתב וכו'. דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי שאין זה תנאי ב"ד כיון שנתחדש אחר הגמרא:

י

ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי וכו'. משנה וברייתא פרק האשה שנפלו לה:

וכל שימכור וכו'. זה מבואר שגובה מן המשועבדין במקום שאין בני חורין. ודין השבועה שכתב מבואר פרק הכותב ודין נכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי דין כל חוב הוא כן:

יא

כשמשביעין ב"ד או היורשין את האלמנה וכו'. בגיטין פרק השולח משנה (דף ל"ד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהיה נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה וקיימא לן כוותיה דרב יהודה דא"ל לרבי ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד פי' או האי או האי אי זה שירצו יתומים אם שבועה חוץ לב"ד או נדר בב"ד וכן דעת רבינו וכן הסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ופירש"י ז"ל שהשבועה שהוא חוץ לב"ד הוא כעין היסת שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ודעת רבינו אין נראה כן שלא באר. וענין הנדר הוא שהיא אוסרת על עצמה לעולם אי זה דבר שירצו היתומים אם נפרעה מכתובתה כלום ומפורש בגמרא שהגרושה שלא נפרעה בחיי הבעל ובאת לגבות מן היורשין שמשביעין אותה בב"ד כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ורבינו לא הוצרך לבאר זה כיון שלא הזכיר אלא אלמנה ודע שנכסי צאן ברזל וכתובה שוין בזה שהרי אין כאן קל בכתובות מבשאר חובות:

יב

מתה האלמנה וכו'. בשבועות פרק כל הנשבעים (שבועות דף מ"ח) העמידו המשנה שאמרה מתה יורשיה מזכירין כתובתה דווקא בשנשבעה ומתה הא לאו הכי אין יורשיה מזכירין כתובתה אליבא דרב ושמואל דאמרי שכשמת הלוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה שאין בני מלוה נשבעין ונוטלין לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו. ובהלכות פרק הנושא כתבו כן דדוקא נשבעה הא לאו הכי לא. ודין הנדוניא בזה שוה לחוב כל זמן שאינה בעין כמו שיתבאר פי״ח וכן הדין בחוב כמו שנתבאר פי״ז מהלכות מלוה ולוה:

ואם נשאת קודם שתשבע וכו'. בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל"ה) מימרא:

יג

ייחד לה קרקע בכתובתה בין שייחד וכו'. ריש פרק אע״פ (כתובות דף נ"ה) מבואר בגמרא:

וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. שם מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה ליתנהו בעינייהו [פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרי בשבועה] והלכתא בלא שבועה ובהלכות והוא דידע דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו ע"כ.

יד

הפוגמת וכו'. משנה פרק הכותב (כתובות דף פ"ו):

ואפילו יש עליה וכו' ואפילו דקדקה בחשבון וכו'. בעיי דלא איפשיטו שם ופסק רבינו שלא תטול אלא בשבועה דידוע שכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ודין נכסי צ"ב בזה כדין כתובה שהרי אף כל חוב הוא כן כנזכר פרק י"ד מהלכות מלוה ולוה:

טו

אמר הבעל נתקבלת הכל והיא אומרת וכו'. במשנה שם ועד אחד מעידה שהיא פרועה ופירש רבינו בין בכל בין במקצת ופשוט הוא שכל שבאה להכחיש העד צריכה שבועה:

טז

הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. משנה שם. ומ"ש רבינו והוא שיהיה במקום רחוק וכו' מפורש כן בהלכות ויש לו סמך בירושלמי:

יז

הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה וכו'. מבואר בגמרא ובהלכות שם:

יח

כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה וכו'. זה שכתב רבינו שאם אמר הבעל תשבע לי על טענתי שהיא נשבעת למד כן ממ"ש בפרק שבועת הדיינין האי מאן דאמר לחבריה וכו' ונתבאר בפי"ד מהלכות מלוה ולוה בדין המתחיל התובע את חבירו לפרעו. ודין הכתובה ונכסי צאן ברזל והחוב שוים בזה ושם נתבאר בארוכה:

יט

התנית עמו שתגבה וכו'. מבואר בהלכות פרק הכותב וכן דעת הרבה מן הגאונים ז"ל:

כ

אבל אם באה לטרוף וכו'. דבר זה מחלוקת בין הגאונים ז"ל ודעת ההלכות כן שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ויש מהם ז"ל מי שחלק ואמר דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו כשלקחו אחר החוב והנאמנות. וזה דעת הר"א בהשגות וכתב בעל העיטור דלמעשה עושין כדעת ההלכות:

כא

אלמנה שהיה וכו'. מסקנא דגמרא פרק הנושא שכל ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה לעולם:

ואם אין שטר כתובה וכו'. כן כתוב בהלכות בפרק הכותב דבמקום שכותבין אפי' הוציאה גט אינה גובה כלום ויש חולקים בזה מדאמר ר"י פרק קמא דמציעא (דף י"ו) הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכבר הכריע הרמב"ן ז"ל שם כדעת ההלכות ורבינו וכן דעת הרבה מהגאונים ועיקר. ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר בפרק זה בדברי רבינו. וידוע שלעולם טוענין ליורש:

כב

בד״א במקום שדרכן וכו'. זה מוסכם דבמקום שאין כותבין בו וסומכין על תנאי ב״ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעה וכן מתבאר במשנה (דף פ"ט) ובגמרא פרק הכותב ופרק הנושא (כתובות דף ק"ד) וכתב רבינו שבתוספת צריכה להביא ראיה וכן עיקר לפי שהתוספת אינו מתנאי ב״ד שנאמר אע״פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק״ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין ודבר פשוט הוא לפי שיטת ההלכות ורבינו וכן כתב הרמב״ן ז״ל פ״ק דבבא מציעא:

כג

ועד כמה תגבה האלמנה וכו'. משנה וגמרא פרק הנושא ופסק הלכה בגמרא ודע שהוא הדין תוספת ואע"פ שאין גובה התוספת אלא בראיה ברורה וכמו שכתב רבינו או אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה כבר נתבאר שגובה לעולם מ"מ נ"מ בשאין לה שטר והיתומים מודים בתוספת אלא שאומרים שנמחל מפני ששתקה שהדין עמהם כל זמן שעמדה בבית אביה וכדרך העיקר וכן מתבאר בגמרא לפי גירסת רש"י ז"ל והירושלמי וכן עיקר. ודע שהגרושה גובה לעולם כשמוציאה גיטה כמו שיתבאר בפרק זה וכן מבואר בגמרא שם שהגרושה היא כבעלת חוב ולזה כתב רבינו האלמנה ודין הנדוניא כדין החוב לדעת רבינו וכן כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת ז"ל ומ"מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדוניא בשום מקום אלא כשמראה כתובתה ומ"מ נ"מ שהיכא שהיורשין מודים שלא פרעוה שאע"פ שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת כיון ששתקה כ"ה שנים והיא בבית אביה ודאי מחלתן:

כד

לפיכך אם היה וכו'. מעשה שם בגמרא:

כה

היא אומרת בתולה נישאתי. משנה (דף ט"ו.) ריש פרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ובגמרא טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן וכתב רבינו שהוא נאמן ובשבועת התורה כדין מודה במקצת. ובהשגות א"א שבועת התורה אין כאן וכו' והכוונה לפי שאין הכתובה ניגבת מן המטלטלין כמו שנתבאר למעלה. ואני אומר שאין זו קושיא שכיון שהגאונים תקנו שתגבה הכתובה מן המטלטלין חזרה כתובה שאינה כפירת שיעבוד קרקעות בלבד. ומ"מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ"ש ובמקומות ההם אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה אלא א"כ הביא ראיה וכמו שנתבאר וכיון שכן היאך נקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ"ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו אבל ודאי במקום שכותבין כתובה ונאבדה כיון שהבעל יכול לטעון ולומר פרעתי כשהוא מודה ואומר לא פרעתיה ואומר אלמנה נשאתיה והיא אומרת בתולה נישאתי יש כאן שבועת התורה כיון שמתקנת הגאונים נגבית אף מן המטלטלין כך נ"ל:

ונאמן הקטן וכו'. במשנה שם (דף כ"ח) אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זה כתב ידו של אבא של רבי ושל אחי זכור הייתי בפלונית שיצאת בהינומא וכו' ובגמרא א"ר הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו ופירוש שהוא מצטרף עם עד אחד שהיה גדול כשראה כן ודעת רבינו לפי מ"ש פ"ז ופי"ד מהלכות עדות דלא קיימא הא דרב הונא אלא אזה כתב ידו של אבא ושל רבי ושל אחי בלבד אבל הרבה מן המפרשים ז"ל ראיתי שפירשוה אפילו אהא דיצאתה בהינומא:

וכל הדברים וכו'. כוונת רבינו שבמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בראיה כפי מה שנתבאר ובודאי אף במקום שכותבין אם נאבדה כתובתה והבעל מודה שלא פרעה ושנשאה אלמנה והיא טוענת שנשאה בתולה יש דין ביניהם כמו שכתבתי למעלה:

כו

האשה שאמרה לבעלה וכו'. מימרא בהרבה מקומות ועיקרה פרק אחרון דנדרים (דף צ"א) האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרבה סברות נאמרו בזה יש מי שאומר שאינה נאמנת לינשא לכתחילה ואין צ"ל ליטול כתובה וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות. וכתב שדברי רבינו במות טלואות הם. וכבר הקריבו עליהם קרבן הרבה מפרשים ז"ל והוכיחו בראיות שהיא נאמנת אף לינשא ועיקר. ולענין גביית הכתובה ג"כ הכריע הרמב"ן ז"ל כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפ' האשה שנתארמלה והטעם מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש כתובה בתוספת אלו דבריו ז"ל וכדעת רבינו ופירושה ואין צ"ל נכסי צאן ברזל. ומ"מ ראיתי מי שסובר דדוקא כשאינה תובעת כתובה אלא שהיא באה לינשא אבל אם תבעה כתובתה אינה נאמנת דומיא דאמרה מת בעלי שנתבאר בסוף הפרק ויש לחוש לסברא זו אע"פ שיש חולקין:

כז

אמר לה וכו'. זה יצא לרבינו ממ״ש בפ' הכותב (כתובות דף פ"ט) הב״ע בשאין שם עידי גירושין מתוך שיכול לומר לא גירשתיה נאמן לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה. ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מיגו וכפי מה שנתבאר בדעת רבינו:

כח

הוציאה גט וכו'. משנה שם והחילוק שחילק רבינו בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין מבואר בגמרא ובהלכות וכתב רבינו ונשבע היסת והטעם מפני שהוא כופר בכל:

כט

הוציאה שני גיטין וכו'. משנה בפרק הכותב ושאר החלוקות ג"כ מבוארים שם במשנה וגמרא וברייתא שם:

לא

האשה נאמנת וכו'. משנה וגמרא ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ד) וכתב רבינו שמשביעין אותה ופשוט הוא כדין כל הבא ליפרע מן היורשין:

באה ואמרה וכו'. מימרא שם (קי"ז:) באה ואמרה וכו' בעיא באת"ל פסק רבינו כן כדרכו בכל הגמרא:

אבל אם באה וכו'. בעיא דלא איפשיטא שם ופסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כפי דעתו ז"ל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף