אבן האזל/אישות/טז

אבן האזל ‏ אישות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבין בשטר הכתובה אין נקראין כתובה אלא נדוניא שמם.

אין נקראין כתובה, המ"מ האריך כאן לבאר שי' הרמב"ם דתנאי כתובה ככתובה הוא דוקא לענין תוספת וכל שאר תנאי כתובה אבל נדוניא דינה כחוב, ויש לעיין מהא דמורדת דמפורש ברמב"ם בפי"ד הל' י"ג דמפסדת נדוניא ורק בלאותיה קיימין אי תפיס לא מפקינן מינה, וצריך להבין למה מפסדת נדוניא, ומוכח דזהו דין בפ"ע שכל החיובים שיש לה עליו הוא רק אם ימות או יגרשנה ולא נתנה כתובה לגבות מחיים וזהו אפי' בנדוניא, דהא חייב עצמו רק על לאחר מיתה או גירושין וא"כ לא התחייב אלא אם הגירושין יהי' מסבה שלו, אבל לא אם הוא מסבה שלה וכיון שהיא מורדת ועוברת על דת שלכן הוא מגרשה אינו חייב כתובה שלא התחייב על אופן זה, ומוכח זה ביותר משיטת הרמב"ם גבי מאיס עלי שם בהל' ח' דלשיטתו אין זה בכלל מורדת, ובמורדת הוי ספיקא בדינא בלאותי' קיימין ופסקינן דמאן דתפיס לא מפקינן מני' ובמאיס עלי פסק הרמב"ם שלא הפסידה אלא נדוניא שאינה קיימת אבל בלאותיה קיימין נוטלת, וא"כ כיון שאינה בכלל מורדת מנ"ל להרמב"ם שמפסדת נדוניא, ובשלמא כתובה ותוספת ולא התחייב ע"מ כן שיוציאה בע"כ, אבל נדוניא שהכניסה לו והוא כבע"ח מנ"ל, וע"כ דמסתבר לי' דגם נדוניא כיון שלא התחייב אלא לאחר מיתה או גירושין וכיון שהיא כופה אותו להוציא אין לה נדוניא, וא"כ יקשה מה דאמרינן ריש אע"פ ת"כ ככתובה נ"מ למורדת כיון דאפי' נדוניא דאינה בכלל ת"כ אין לה למורדת, וא"כ למה לן הא דתנאי כתובה ככתובה.

ונ"ל דבאמת הם שני דינים דין דמפסדת כתובתה במורדת הוא תיכף כשנעשה עלי' דין מורדת אחר ד' שבועות וכפי הסדר המבואר בגמ', ודין דאין לה נדוניא זהו בשעת גירושין ונ"מ אם ימות בינתים, והכי נמי גבי עוברת על דת הפסידה כתובה ותוס' תיכף ונדוניא מפסדת רק בשעת גירושין.

ולכאורה הי' צריך לומר דגם למ"ד מרדה הפסידה בלאותי' קיימין הוא ג"כ שלא מטעם קנס, אלא דכיון דהכניסה לו עד שעת גירושין או מיתה וכיון דלא מת ולא גירשה מרצונו אין לה דין לגבות דזכה בהן ולא התחייב לפורעם אלא כשימות או יגרשנה מרצונו, דאי נימא דהוא משום קנס א"כ הדר תיקשי דלמה לי הא דת"כ ככתובה תיפוק ליה דלא גרע מנדוניא, אך באמת אי אפשר לומר כן דאף דיש מקום לחלק בין מורדת למאיס עלי דבמאיס עלי אף בנדוניא שאינה קיימת אבדה מ"מ בלאותיה קיימין יש לה, דבמאיס עלי כיון דבדין קא אמרה כמש"כ הרמב"ם שאינה כשבויה אינו בדין שתפסיד בלאותי' הקיימין ונימא שאין לה זכות להפקיע זכותו גם אחר הגירושין כיון שגירשה בע"כ, מ"מ יקשה מזינתה דלא הפסידה נדוניתה הקיימת דאמרינן אם היא זינתה כליה מי זנאי ואמאי לא נימא כיון דמעשיה גרמו הגירושין כמו שכתב הרמב"ם להדיא בפכ"ד הל' ו' בטעמא דאין לה כתובה שתפסיד גם בלאות קיימין, ולהרמב"ם דין מאיס עלי הוי חד דינא עם זנתה דלא אבדה בלאותי' קיימין לכו"ע. (חסר).

ה

וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע.

וכן התקינו, כתב המ"מ כך מצאתי בספרי רבינו, ואם כך היא הנוסחא משמעה היא שהגרושה הבאה לגבות מן הבעל גובה אף מן המטלטלין, דמיני' דידי' אפי' מגלימא דעל כתפי', וזה דעת קצת מפרשים ז"ל שכשאמרו מטלטלין לא משתעבדי לכתובה דוקא אחר מיתת הבעל אבל מחיים דבעל גובה אף מן המטלטלין, ומדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה כדעת רבינו נראה שהיתה נוסחת ספרי רבינו שלו וכן התקינו שלא תגבה האשה וכו' והוא כולל אף הגרושה וכן עיקר שבזה הורע כח הכתובה מן החוב שאילו החוב נגבה בחיי הלוה מן המטלטלין ולא כן הכתובה ויש לזה ראי' בנדרים פרק ר"א.

בגמ' כתובות דף צ"ו אמר רבי אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי' מה שתפסה תפסה וכו' אמר רבינא ולא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה, וכתבו התוס' מדברי הר"ח והלכות גדולות דקאי דתפסה מחיים אבל תפיסה לאחר מיתה למזונות נמי לא מהני, ובטעמא כ' הרמב"ן (הנדפס בחידושי הרשב"א) משום דמזונות דניזונית וחיים ממטלטלי מהני תפיסתה אבל לכתובה אפי' מיני' לא גבי ממטלטלי, וא"כ איך תועיל תפיסתה במה שלא היתה יכולה לגבות בב"ד, והנה הרמב"ם בפי"ח הל' י"א פסק דמהני תפיסה בחיי הבעל אף לכתובה א"כ מוכח דסובר הרמב"ם דמני' דידי' גבי אפי' ממטלטלי דאל"כ איך שייך שתועיל תפיסתה וכגירסתנו ברמב"ם ולא כגירסת הרשב"א שהסכים המ"מ.

אכן בדברי הרמב"ן שכתב בסברא דמהני תפיסה מחיים משום דניזונית מחיים ממטלטלין, יש לעיין דהא אינה יכולה לתפוס מחיים מזונות כל כך גם על לאחר מיתה, וע"כ צריך לומר דהתפיסה לא מהני אלא שלא יפלו המטלטלין ברשות היורשים, וכיון דעכ"פ במיתת הבעל נמצאים בידה מהני תפיסתה, והנה התוס' כתבו דהבה"ג כתב בטעמא משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, ומוכח דהבה"ג ג"כ סובר דכתובה נגבית מחיים ממטלטלין דאי לא"ה לא צריך להאי טעמא, אך צריך ביאור בטעמא דבה"ג דהרי מזונות ג"כ אינה נגבית מחיים על לאחר מיתה,. ואולי אפשר לומר דכיון דמהני תפיסה לשעבוד על מזונות כבר זכתה בכל התפיסה ואלים שעבודה ע"ז דלא מיקרי מטלטלי דיתמי, וכ"ז למזונות דכיון דשייך תפיסה על מקצת מזונות שייך שתזכה בכל התפיסה, אבל לכתובה כיון דאינה נגבית מחיים לא מהני תפיסתה כלל, ולפי"ז יהי' מוכח דמה דמזונות אינם נגבים לאחר מיתה ממטלטלי הוא משום דינא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי דאל"כ לא מהני תפיסתה ממטלטלי.

והנה המ"מ הקשה על גירסתנו בד' הרמב"ם דמני' דידי' גובה ממטלטלי מהא דנדרים דף ס"ה דאמר לו ר"ע אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ומקשה הגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה ומוכח דמני' דידי' נמי אין גובין ממטלטלי.

ונראה ליישב לפ"מ שנבאר מקודם דברי התוס' ריש אעפ"י שהקשו דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אעפ"י שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפי' נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אבל אותו שאין לו איך ישתעבדו נכסיו שיקנה אחרי כן עי"ש, ומבאר הפנ"י דעיקר קושייתם הוא בשביל שהחיוב של כתובה הוא לא עכשיו אלא לאחר זמן, וע"ז סוברים בקושייתם דבשלמא כשיש לו נכסים משעבד מעכשיו נכסיו לזה אבל כשאין לו נכסים אין על מה לחול החיוב, וע"ז תירצו דמצינו כה"ג דתניא מתנה ש"ח להיות כשואל, והנה ד' הפנ"י אינם מבוררים עוד דבמה אלים שעבוד נכסים כיון דהחיוב אינו חל עכשיו, א"כ גם הנכסים אינם משעבדים, וע"כ כונת הפנ"י דאם יש לו נכסים משעבדים הם מעכשיו על חוב שיהי' חייב אח"כ, וא"כ למה פשוט להתוס' שלא יוכל בעצמו להתחייב על אח"כ ובמה עדיפי נכסים מעצמו.

אך ביותר נראה לחזק קושיית התוס' דבכתובה לכאורה צריך לומר דאין בה חיוב הגוף כלל וליכא רק שעבוד נכסים דהיכי דיש חיוב הגוף מצוה עליו לפרוע וא"כ למה אינה נגבית ממטלטלי כיון דהוא מחויב ישלם חובו מכל מה דאית לי' וא"כ הקושיא חזקה כיון דכל הדין הוא רק דין שעבוד וכסברת התוס' גבי מנה אין כאן משכון אין כאן, דהיכי דזיכה לה זכות במשכון מהני ורק היכי דרוצה שתזכה המשכון מכח החוב אז אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן, ולכן כשיש לו נכסים שייך שיתן לה זכות בנכסים על מה שמתחייב, אבל כשאין לו איך ישתעבד כיון דליכא חיוב הגוף כלל בכתובה, וע"ז תירצו בתוס' דבאמת אפשר להתחייב חיוב כזה שרק אם יהי' לו קרקעות יתן כתובה ומקודם סברו דחיוב צריך להיות ברור בכל אופן, והוכיחו זה מהא דמתנה שו"ח להיות כשואל בזה אי אפשר לומר דיש עליו עכשיו חיוב תשלומין דהא אם לא יאנס לא ישלם וע"כ דהחיוב הוא באופן זה שאם יאנס ישלם ואפשר להתחייב על אופנים, וזה מה שכתבו ולא הוי קנין דברים, דלכאורה היכי ס"ד למימר דהוי קנין דברים רק משום דעכשיו עכ"פ אין שום התחייבות ורק שמתחייב שאם יאבד ישלם וסבר דאי אפשר לחול קנין כזה דקנין הא צריך להיות מעכשיו, וע"ז הוכיחו דאפשר להתחייב חיוב כזה.

והנה כ"ז הוא בדעת התוס' אבל בדעת הרמב"ם לגירסא שלפנינו הא סובר דמני' דידי' גובה גם ממטלטלי כמש"כ המ"מ, ולפ"ז שפיר אפשר לומר דיש עליו חיוב הגוף, ועליו לשלם מכל מה שיש לו, אלא דקשה קושית המ"מ מגמ' דנדרים הנ"ל, ולפמש"כ נראה ליישב דבאמת שערו כשאינו עומד לגזוז הוי כגופו ולכן מצד חיוב הגוף אינו מחוייב לגוז שער ראשו, ורק אם יש דין שעבוד אז כיון דהשער שוה כסף והרבה גוזזים שער כזה לכן כבר נעשה על השער דין שעבוד ויכולה האשה לכופו לגוזזו בע"כ כיון דיש לה זכות בשערו, ולא איכפת לן מה דאינו רוצה ובטלה דעתו אצל כל אדם כיון דיש לה ע"ז כבר שעבוד, אבל אם אין לה זכות בשערו ורק מצד חיוב הגוף שלו בזה נימא שפיר דכיון דאינו רוצה לגוז הוי כגופו ואינו מחוייב לקוץ את גופו ולשלם חוב דדוקא ממון שיש לו חייב לשלם ובפרט להשיטות דאינו מחוייב להשכיר א"ע, נמצא דמה דסובר הרמב"ם דמני' דידי' גבי ממטלטלי אינו משום דיש שעבוד על מטלטלין אלא דכיון דמחוייב לה כתובה איכא חיובא אקרקפתא דגברא לשלם את חובו, ולכן שפיר מקשה הגמ' דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ורק מצד חיוב הגוף בזה כיון שאינו רוצה לגוז שערו הוי כגופו.

ובדברי התוס' צ"ל עוד לפמש"כ הקצוה"ח בסי' ק"ץ בשי' הראב"ד שכתב הר"ן דהיכי שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה מקודשת בו, היינו שיעור מנה כמש"כ הריטב"א, ובזה גם הרמב"ן והרשב"א מודים דלא הוי אגיד גבי', דזכתה שיעור מנה בגוף המשכון ומה דמסלקה בדמים אינו אלא משום דה"ל כמו תנאי שיוכל לסלקה בדמים, וכיון דאית לה זכי' בגוף החפץ לשיעור מנה ודאי מקודשת ע"ש, אכן באמת מוכח מדברי התוס' בקדושין שכתבו ודאי אי אמר התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהי' שלך דגם משכון לחוד מהני, וכן מוכח מדברי הרא"ש, וכמש"כ להוכיח כן בפ"ז ממו"ל מהא דבאתרא דלא מסלקי ושעבד לו השדה בסתם ל"מ מה דאמר מסתלקנא בשעת מתן מעות, וכתבתי דאף דאין השעבוד אא"כ ילוה וא"כ למה לא יוכל לשנות בשעת ההלואה, וצ"ל משום דעכ"פ כשלוה זכה למפרע והוי ההלואה רק תנאי בהמשכנתא אך קשה לשי' הרא"ש איך מהני שעבוד המשכנתא דהא מנה אין כאן משכון אין כאן, וע"כ דאפשר שיזכה במשכון חיוב הגוף ע"מ שילוה ממנו, וכן מוכח מדבריו גבי שטר הקנאה ע"ש, והנ"מ רק בין אומר שנותן לו משכון שפירושו ערבות ובטוחות דבזה לא מהני כיון דלא נתפס עיקר החיוב, אבל אם אומר לו שיזכה בהחפץ שיעור גוביינא של מנה מהני, ולא דנותן לו החפץ ע"מ שיוכל לפדות ואינו בדין תנאי, אלא דהוא רק זכות של גוביינא, והוא כדאמר בגיטין דף ס"ו מחמרא כדי ליפות את כחו, ולכן עכ"פ הוי אגיד גבי' דגוף החפץ של הבעל ולא הוי כשותף דשם צריך רק חלוקה ולא הוי אגיד גבי', וגם לא הוי כמו תנאי.

והנה המ"מ בפי"ח הל' י' כתב עוד שיטה שלישית דבין לכתובה בין למזונות מהני מחיים והיינו דפוסקים כמר בר רב אשי ומיירי מחיים, וגם בזה לכאורה מוכח דגובין מחיים ממטלטלי דלפי' הרמב"ן קושיא דמר בר רב אשי אינה אלא דלא ליגבי מיני' כיון דתרווייהו על חוב דלאחר מיתה, לא עדיף תפיסה למזוני מתפיסה לכתובה, ועיין בר"ן.

ובסברת הרמב"ם דסובר דמהני תפיסה למזוני אפי' לאחר מיתה כמש"כ בפי"ח שם וצ"ל דבזה מודי ר"ע לר"ט ומיירי כגון שצבורין ברה"ר ולא ברשות יורשין וכן הוא באה"ע סי' צ"ג, אך צ"ע בטעמא דמ"ש מזוני מכתובה דלא מהני ונראה דמזוני עיקרן על היתומים מירושת אביהם, ומה דאינה נגבית ממטלטלי הוא דכמו דאם מכרו אין מוציאין מהלקוחות וכן אם אכלו אין משלמין משלהן, לכן מטלטלין כשנכנס לרשותם זכו והו"ל כאילו אכלו משא"כ קרקע דבדוכתה קיימא, ולכן מהני תפיסה ממטלטלי כיון דהוא חוב עליהם, אבל כתובה הוי לגמרי על הבעל לגבות לאחר מיתה.

ב] כתבו התוס' בפ' האשה שנפלו דף פ"א ע"ב, בהא דאמרי' דלמא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אור"ת דלא אמר ר"מ אלא מני' ויבם במקום אחיו קיים וכו' וליכא למימר דלר' מאיר מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי, דא"כ אפי' לית לן דר"נ דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוי מקרקעי, והקשה המהרש"א דגם אי הוי כקרקע, הא קרקע גופא מה דגבי הוא ג"כ מדר"נ כדאמר בפסחים דמה דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן הוא מדר' נתן, והשיג הפנ"י דדוקא התם דמכאן ולהבא הוא גובה ועיקר החוב נחשב כמטלטלי ולא משתעבד להחוב שחב אביהן, אבל הכא אי מטלטלי נמי משתעבד כקרקע א"כ אפילו גבו היורשין מוציאין מהן בלא דר"נ דעיקר החוב משועבד לבע"ח והוי כמו למ"ד למפרע הוא גובה, זהו תורף דבריו, אך באמת זה אינו נכון, דאפי' אם החוב הוא משועבד לכתובה כיון דעכ"פ מה שנוגע לשעבוד הרי כתובה לא עדיף מחוב, דמטלטלין אינם משעבדים, ומה דכתובה גובה ממטלטלי דיתמי הוא משל הבעל, אבל הכא המטלטלים שהם של היבם הא אינם משעבדים וא"כ אפי' אי נימא דמטלטלי משתעבדי לכתובה, מ"מ כשתבוא לגבות הכתובה מן היבם יאמר איני חייב לך ולאו בע"ד דידי את, דבשלימא קרקע שמשועבד לו יכול לגבות בתורת שעבוד, ואף דהיתומים יוכלו לגבות מכח חוב אביהם היינו יתומים דחייב לשלם להם כמו שחייב לאביהם, אבל בע"ח וכתובה אינם שייכים להחוב ויאמר לבע"ח או לכתובה לאו בע"ד דידי את, וטענת הפנ"י דאפוכי מטרתא ל"ל דהא גם אם יתן להיורשים תחזור ותגבה מהם, אינה קושיא כלל דהא לא יתן להיורשים משום דהוא בעצמו יורש.

ולכן נ"ל דכונת התוס' הוא כמו שכתב הפנ"י מקודם דלשיטת ר"ת מיני' דידי' איכא שעבוד גם על מטלטלין אלא דמלקוחות ויתומים ליכא שעבוד עי"ש בדבריו, ולפי"ז כיון דלגבי דידי' איכא שעבוד ממש על מטלטלין, א"כ באמת הי' יכול הבע"ח של המלוה לגבות מהלוה בתורת שעבוד, אלא דהחסרון דהוא בעצמו אין לו שעבוד ויאמר לו לאו בע"ד דידי את, אבל אי אמרינן דכתובה יש לה שעבוד גם אמטלטלי דיתמי א"כ יכולה לגבות מהיבם דהא מני' דידי' איכא שעבוד, אבל אי הטעם משום דיבם כמו מיני' א"כ עכ"פ ליכא דין שעבוד בכתובה, לכן איברא דמיני' דידי' גובה מטלטלין אבל היא אין לה שעבוד, ואף דאמרינן דיבם כמו מיני' היינו לגבי דין גבי' אבל אי אפשר לומר דאיכא דין שעבוד על שלו דהא אם לא ייבם אותה לא תטול א"כ כבר אין לה שעבוד, ולכן אף אם יבם אח"כ והוי כמו מני' אבל הוא בתורת גבי' מהנכסים של הבעל אבל שעבוד כבר אין לה, דקודם יבום נעשה מטלטלי דיתמי, ולכן בלא דר"נ לא היתה גובה.

והנה לפמש"כ הרשב"א בסוף קדושין וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות דשעבוד אינו חל על שעבוד, א"כ אף דיבם הוי כמו מיני' ואפי' נימא דבנכסי הבעל יש לה שעבוד, אבל נכסי היבם דאין לה שייכות עליו, דהא לא אשתעבד נכסיו אלא להבע"ח שלו למי שיש לו שעבוד הגוף וכמו שהוכיחו הרשב"א והר"ן מדאינו יכול למכור שט"ח אלא מדרבנן, א"כ בלא דר"נ א"י לגבות, ור"ת דהקשה זה ע"כ דסובר דשעבוד חל על שעבוד, וצ"ל כמש"כ דאם מטעם דיבם הוי כמו מני' א"כ אינו אלא לענין גוביינא אבל השעבוד כבר בטל לענין מטלטלין כיון דקודם יבום נעשה מטלטלי דיתמי.

והנה הרמב"ן בתשובה הביאו הב"י סי' ק"ד והובא בפ"י סובר ג"כ כשיטה זו של הרשב"א דשעבוד חל על מטלטלין מדאורייתא, ושכן דעת ר"ת כמש"כ הפ"י, וכתב הרמב"ן דמני' דידי' יש גם במטלטלין דין קדימה לבע"ח מוקדם מטעם זה, וא"כ הרמב"ם שפסק להדיא בפ"ב ממו"ל הל' ב' וד' דבמטלטלין אין דין קדימה ע"כ דסובר דליכא שעבוד מני' דידי', א"כ להרמב"ם לשיטתו ליכא ראי' מכאן לשי' ר"ת דלר"מ דגבי בכתובה ממטלטלי היינו דוקא מני' דידי' וכמש"נ.

אכן נראה לבאר דברי התוס' באופן אחר, והוא דאי אמרינן מטלטלי משתעבדי לכתובה אפי' בשל יתומים ע"כ משום דהוי כמו חוב של יתומים מנכסי אביהם כיון דאינה גובה אלא לאחר מיתה, וכמו שכתבנו בפרנסה, אלא דהשבועה והזבורית הוא תקנה, א"כ שייך שפיר לומר דשעבוד שיש להאשה על הכתובה מהני לגבות גם מחוב שהי' יבם חייב לבעלה דעכשיו הוא יורש ועלי' רמיא לשלם ואף דאינו חייב לשלם אלא מנכסי בעלה גם זה נכסי בעלה כיון שמשועבד אליו, אבל אי אמרינן דאינה גובה בכתובה אלא מני' דידי' א"כ מוכח דהשעבוד מועיל רק היכי דאיכא חיוב הגוף ולכן ביתומים דליכא בהו חיוב הגוף אינו מועיל השעבוד, בזה לא מהני מה דיבם במקום אחיו קאי דזה לא מהני אלא לגבי נכסי בעלה אבל לא לגבי נכסיו של יבם דסברא דיבם במקום אחיו קאי היינו דלא נפלו הנכסים כלל לגבי היורשים אלא דהיבם זוכה בנכסים כמו שהי' אחיו קיים וממילא גובה כתובתה, אבל לא באו עליו חיובי אחיו, וממילא לגבי חוב שחב לאחיו כיון דשעבוד אינו אלא במקום חיוב הגוף ולגבי זה ל"מ יבם במקום אחיו קאי דליחול עלי' חיוב הגוף.

ודברים אלו מקולי כתובה הם.

מקולי כתובה, נ. ב. צ"ע בדברי הרמב"ם שלא הזכיר ראוי ומוכח דסובר כדעת הרא"ש בבכורות פ' יש בכור דמתני' אינה דוקא לענין כתובה אלא דבע"ח ג"כ אינו גובה בראוי ואף שלא הזכיר זה בדיני בע"ח, אולי סמך אסתמא דכיון דכתב דגובין מנכסי הלוה ואם נפלו לאחר מותו אינם נכסי הלוה, אבל אם בע"ח גובה ואשה בכתובתה אינה גובה ודאי הי' לו להביא מתני', ועי' תוס' ב"ב דף קנ"ט ועי' חו"מ סי' ק"צ סט"ז ובביאור הגר"א.

י

ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובתה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אע"פ שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין.

ועוד תקנו חכמים, הנה התוס' פי' בתקנת שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין לכתובתה היינו אפי' יחד לה מטלטלין יהיו כל נכסיו אחראין, והרמב"ם שכתב כפשוטו צריך ביאור דלמאי נצטרכו לתקנה לשעבד כל נכסיו דמה גרע כתובה משאר חוב, וצריך לומר שבלא התקנה היינו אומרים כיון דעיקר החיוב הוא משעת מיתה או גירושין הו"ל כמ"ד דנכסי שואל משתעבדין משעת אונסין, ואף דפסק הרמב"ם משעת שאלה איתחייב באונסי' היינו דמשעת שאלה נתחייב להחזיר החפץ, ולכן תקן שמעון בן שטח דמשתעבד נכסי מחיים וצ"ל דממילא כבר נתחייב מחיים והוי רק כחוב של תוך זמנו.

והנה התוס' בדף מ"ז פירשו קבורתה תחת כתובתה היינו נדונייתה דאין לפרש תחת מנה מאתים דהא ארוסה אין לה קבורה, משום דאינו יורש אותה, אכן הרמב"ם כתב בפי"ב הל' ד' דקבורתה תחת ירושת כתובתה ומוכח תחת מנה מאתים וצריך לבאר קו' התוס' דארוסה אמאי אין לה קבורה, וצריך לומר דארוסה כיון שכתב לה בכתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ לא התחייב אלא אם ימות או יגרשנה, אבל בנשואה לא מוכח ממדרש כתובה דבא להפקיע חיובו הברור מחיים אלא דלעולם התחייב בברור רק דממילא כתב לכשתנשאי לאחר דהא אם מתה הוא יורש אותה, ואיברא דלכשתנשאי לאחר בא לרבות מיתה ע"פ ע"א דנוטלת כתובה, כמו שכתב הרמב"ם בהל' ל"א דהוא מטעם מדרש כתובה ועי' בתוס' יבמות קי"ז, ובב"ש אה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ט, ומ"מ בארוסה כיון דעכ"פ כתב לכשתנשאי לאחר וכיון שאינו יורש אותה ע"כ לא נתחייב כלל אם תמות היא.

והנה הרמב"ם בפ"י הי"א כתב המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נישואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבנ"ח ועי' מש"כ המ"מ שם אבל בטעמא צריך ביאור, ולפמש"כ הוא פשוט משום דליכא בארוסה תקנת שמעון בן שטח דארוסה הא לית לה כתובה, ורק שכתב לה והוא התחייב רק לאחר מיתה או גירושין, וממילא הוי כמו שומרין משעת אונסין.

[ובשולי הגליון שם נרשם, נראה דמה דאמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אינו משום גדר אומדנא ואדעתא דהכי שע"ת שימות קודם לא כתב לה, אלא שעיקר התוספת לא כתב לה אלא בשביל נשואין והוי כמו לפני הזמן, ולפי"ז נאמר דאף דלא אמרינן כן אלא בתוספת זהו בעיקר החיוב דבתוס' אמרינן דלא נתחייב כלל עד שעת נשואין וכדאמרי' בגמ' חבת חופה קונה, אבל לענין גוביינא כיון דמסברא הי' צריך להיות חיוב הכתובה אחר מיתה או גירושין דהא לא נתנה כתובה לגבות מחיים, אלא שיש תנאי ב"ד שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, לכן זהו ג"כ כמו גדרי תוספת דאמדינן דעתו דלא הי' רוצה לשעבד לה נכסיו שיהי' לו מזה היזק שלא יוכל למכרם עד שעת נשואין].

יד

הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז הבעל אומר נתקבלת הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עלי' עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי פרוטה לא תטול השאר אלא בשבועה.

הפוגמת, בריש אע"פ בהא דאמרי' תנאי כתובה ככתובה נ"מ וכו' ולפוגמת, כתבו התוס' איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תיגבי גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר, והנה בדברי הרמב"ם מפורש בשטר אחד ומשמע דאם חלוק באמת בשני שטרות לא מהני פגימת אחד על השני, וצריך להבין דהא באופן זה שאר בע"ח נמי, והנה הי' אפשר לומר דקמ"ל אף דכתובה הוי תו"ז וגבי לשבועה כ' הראשונים כן אלא דדחו שם משום דשעת מיתה זמנו הוא, אבל הכא בפוגמת איירי אפי' מחיים, ומצאתי שכתב כן הפנ"י, אכן הוא כתב כן ליישב שיטת רש"י ולפלא דהא מפורש להדיא ברש"י דקי"ל דאם פגמה התוספת הוי כאילו פגמה הכתובה, ובאמת ד' רש"י נכונים לשיטתו דא"א לומר כמש"כ, דהא בלשבועה לפרש"י נכלל גם נפרע שלא בפניו דהוא מחיים, דבנפרע שלא בפניו אפי' אם יהיו עדים שלא זזה ידם מתוך ידם ויודעים שאחר הגירושין לא פרע לה כלום דמשכחת לה דגובה שלא בפניו ביום הגירושין כגון שזרק לה גט והלך לו והיא באה לב"ד לגבות מנכסיו, ומ"מ בודאי צריכה שבועה וחזינן דגם מחיים חיישינן שמא פרע לגבי כתובה, ולכן שפיר כתב רש"י דנ"מ דאם פגמה התוספת שצריכה לישבע על הכתובה, ובמה שדחק רש"י עצמו לומר דנ"מ אם פגמה התוספת דהיינו שקבלה על התוס' ובאה לתבוע עיקר כתובה נראה דסובר רש"י דבודאי תוספת טפל לכתובה לענין שתחשב פגימת כתובה כמו פגימת תוספת והחידוש הוא להיפוך.

אכן המהר"ם שיף פי' בדברי התוס' דסוברים דדוקא באופן שפגמה כתובה אבל פגמה התוספת לא פגמה כתובה וכתב ראי' ממוכרת תוס' לא מכרה הכתובה, ואי מזה בודאי אין שום ראי' כמובן ויתכן שגם הוא לא כיון לראי' אלא דעכ"פ כמו דמיירי שם כן ה"נ הא דלפוגמת כן, אבל באמת אין זה ראי' אלא דמכיון דצריך לאוקמי בב' שטרות כתבו התוס' דזהו רבותא גם בפגמה כתובה והסברא אינה מוכרחה דכיון דתוספת הוי טפל לכתובה א"כ נפרעה מקצתו, ואפשר לומר להיפוך דרש"י סובר דבב' שטרות לא מהני הא דתנאי כתובה ככתובה, אלא דמצי לאשכוחי במקום שאין כותבין כלל ובתוספת כ' ואוסיפית על כתובתך ובזה סבר רש"י דתוס' נעשה בודאי טפל לכתובה וגם בלא הא דתנאי כתובה ככתובה פגם דכתובה הוי פגם לתוספת, אבל פגם דתוספת הוי חידוש דהוי פגם לכתובה.

והנה בשי' הרמב"ם אי אפשר ליישב לא כתי' רש"י ולא כתי' התוס' שהרי סתם ולא פירש, ומוכרחין אנו לפרש דהחדוש הוא משום דהוי תוך זמנו, ולשבועה מפרש הרמב"ם דהוא על מדירין אותה בב"ד במקום שבועה כמו שפי' הרא"ה והרשב"א [אלא דיש לעיין אם הוא קולא דהרמב"ם העמיד זה בקולי כתובה עי' בהל' ד'] וממילא אין לנו מקור אחר על תוך זמנו והוי חדושא דפוגמת, אכן הראשונים דלא הזכירו כלל גבי פוגמת סברא דתו"ז נראה כספיקו של המ"מ דהרמב"ם בפי"ד ממו"ל הל' א' בדין פוגם שטרו כתב הי' החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה, וכתב המ"מ אבל אני חוכך בדין פוגם את שטרו דהא איבטלא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת, וכתב המל"מ ע"ז וז"ל אם פסקו של ה"ה לחייב שבועה למלוה ניחא, ואם לפטרו במלוה ע"פ ללוה בשבועתו קשיא לי' פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטיל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב, ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דאין אדם פורע בתו"ז דהא פרע, אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא לכתוב מיד שובר ונטרפה השעה מאיזה סבה ולא כתב והמשכיל יבין, והנה לכאורה דבריו אינם מובנים דכיון דגבי פוגם אפשר דפרע מקצתו ונטרפה השעה ולא כתב שובר ה"נ אפשר דפרע כולו, אכן כונתו נראה פשוט, דזה דפרע ואירע סבה שלא כתבו שובר אפשר דאינו אלא סבה, ובשביל שהיתה סבה פעם א' לא נימא דהי' כן גם בפעם ב', אבל אין אדם פורע תו"ז הוא ראי' שיצא מן הרוב ואינו מקפיד וממילא מרע להחזקה.

ואיברא דלפי"ז נמצא דדין פוגמת אינו אלא באופן זה שהלוה טוען פרעתיך את השאר בפעם ב' ובפשוטו משמע דגם אם יחלקו בשיעור הפרעון בפעם א' ג"כ יהי' דין פוגמת וישבע המלוה ויטול ואף דבטל בזה חזקה דשטרך בידי מאי בעי, ולכאורה אמרתי דעיקר דין פוגמת הוא אמנם באופן א', ואופן הב' שכתבנו הא יש לו מיגו דהרי בטוען פרעתיך הכל בפעם א' נאמן לפ"ד המ"מ דבטלה חזקה דשבמ"ב וא"כ גם כשחלוקים בשיעור הפרעון בפ"א נאמן הלוה במיגו ואף דגם להמלוה יש מיגו דלא פגם כלל אך לגבי' לא מהני המיגו דהוא לאפטורי משבועת פוגמת אלא דאינו מבורר דכיון דאין כוחו אלא במיגו לא אלים המיגו כיון דגם לשכנגדו יש מיגו, וכן משמע כמדומה בהגרעק"א בדף פ"ז. (ועי' בקצוה"ח סי' פ"ו סק"א דכתב בד' המל"מ דלא כהנ"ל דבאמת ל"מ הריעותא דפגימה לענין ממון).

אלא דבאמת עיקר הקושיא של המ"מ לצד הב' של המל"מ לא קשה דמה דל"מ מיגו לאשה בפוגמת כשאין עדים על הפגימה היינו דלא מהני לאיפטורי מחיוב שבועה, אבל בעיקר הממון הוי מיגו לאוקמי שטרא, וא"כ בעיקר הממון שפיר נאמן המלוה במיגו דלא פגם ורק דמשבועה אין המיגו פוטרו, וכל הקושיא אינה אלא היכי שיש עדים על הפגימה וא"כ העדים יודעים מה פרע לו, ואין להקשות היכי דינא אם פרע בפני עדים שראו שנתן לו מעות על הפרעון ואין יודעים כמה, דאפשר דזה באמת לא שייך לדינא דפוגמת אלא דאיתרע שטרא דיש עדים על פרעון ואין יודעים כמה וצ"ע בזה.

אלא דלפ"ז יש לעיין דבשלמא להרמב"ם דפירשנו דחדושא דפוגמת הוי תו"ז וממילא נילף שבועה לנפרע שלא בפניו, אבל להראשונים ובעיקר הרא"ה דפירשו דמיירי הא דלשבועה לענינים אחרים וא"כ מנין להו שבועה לנפרע שלא בפניו אף היכי דיש עדים שלא פרע אחר הגירושין, ומפוגמת לא מצי למילף דהוא תו"ז משום דע"כ סוברים דתו"ז גבי פוגמת לא מהני דע"כ מרע לחזקה כיון שהודית שפרע תו"ז, דאילא"ה למה להו לדחוקי גבי פוגמת, אבל בנפרע שלא בפניו מנלן שבועה אם איתרע חזקה דתו"ז, ונראה דבאמת יש נ"מ דאי אינו גובה כתובה אלא מן הקרקע אפי' מיני' לא מצית לאשכוחי שיהיו עדים שלא זזה ידם מתוך ידה דקרקע צריכה הכרזה ל' יום וא"כ לא שמרו אותה כל השלשים יום ביום ובלילה, ואפשר שלח לה הכתובה ע"י שליח אחר הגירושין ואפי' יודעים שאינו במדינה, אבל אי כתובה גובה ממטלטלי א"כ מצי לאשכוחי ברוחא ביום שזרק לה הגט וכספו בידו כיון שא"צ הכרזה ואפשר לגבות תיכף, ולכן להרמב"ם אי מפרש כהרא"ה ע"כ דמפרש דחידושא דפוגמת הוא תו"ז וכשיטתו דתו"ז מהני גבי פוגמת ומינה גמרינן לנפרע שלא בפניו, דהרמב"ם הא סובר לפי הגי' שלפנינו דמיני' דידי' גובה אף ממטלטלי, ומ"מ חייבת שבועה בנפרעת שלא בפניו ואף דיש עדים שלא זזה ידם מתוך ידה וע"כ דנלמד מנפרע שלא בפניו, אכן להראשונים הנ"ל דסברי דאינה נגבית אלא מן הקרקע גם כשהגבי' מיני' א"כ אפשר שיפרע לה אחר הגרושין כיון דקרקע צריכה הכרזה ל' יום.

אלא דבאמת קשה טובא מש"כ המ"מ בהל' זו ודין נכסי צ"ב בזה כדין כתובה שהרי אף כל חוב הוא כן כנזכר פי"ד מהל' מלוה ולוה, והיינו דאף דנדוניא לשי' הרמב"ם אינה ככתובה מ"מ פוגמת צריכה לישבע דלא גרע מחוב, ודבריו תמוהים טובא דהא הוי תו"ז והרמב"ם סובר דפוגם שטרו תו"ז אינו נשבע ובשלמא בנפרעת מיתומים אפשר לומר משום סברא דשעת מיתה זמנו הוא אבל בפוגמת דהוא מחיים קשה כנ"ל.

ונראה כיון דקיי"ל דמטלטלי ואיתנייהו בעינייהו בלא שבועה והכי איפסיקא אפי' באלמנה, א"כ אפי' בפוגמת א"צ שבועה כיון שהם בעין, וע"כ מש"כ המ"מ דבפוגמת כתובתה נשבעת אפי' בנצ"ב היינו בליתנייהו, א"כ אפשר דלא שייך תו"ז למיחש שמא החזיר לה, כיון דעפ"י דין דידה הוי משום שבח בית אבי', ולכתחלה לא ימכור אפי' במטלטלי אלא דבדיעבד אם מכר סובר הרמב"ם בפרק כ"ב ובפרק ל' ממכירה דקנו הלקוחות, אבל עכ"פ בעיקרן עומדים לחזור לה, וא"כ אפשר דבחזרה ליכא דררא דתו"ז ול"ד לחוב שאינו מוצא מעות מקודם, אבל מטלטלין שלה אפשר שהחזירם לה קודם, ואי משום שטר שבידה הא פוגם מרע לשטרא והפוגם שטרו נשבע, ואיברא דמשכחת אם נשרפו בעדים דאז יש לדון אי הוי דין פוגמת בנצ"ב דצריך לשלם מעות, לא נחית המ"מ לזה כיון דלא נזכר בגמ', ולעולם מודה דבזה א"צ לישבע נמצא דסובר המ"מ דגבי נצ"ב ליכא כלל דררא דתו"ז ולכן כתב שפיר דשייך כל גדרי שבועה גבי נצ"ב וכנ"ל.

אכן אכתי אינו מיושב דהמ"מ סתם דבריו ומשמע אפי' טוען פרעתיך, והי' אפשר לומר משום דיש לו מיגו דהחזרתי בעין, אכן הב"ש בסי' צ"ו הביא תשו' הרי"ף דבטוען לגרושה השבע לי שלא פרעתיך א"צ לישבע ואם טען פרעתיך אחר גירושין טענתו טענה ותשבע ותטול, וכתב הב"ש דמשמע דאפי' טוען לאחר גירושין שפרע קודם גירושין א"י להשביעה דאין אומרים מיגו להשביע, וכ"כ הכנה"ג בקיצור כללי מיגו מהגד"ת והסכים עמו התומים, אכן מד' הרמב"ם פי"ד מהל' מלוה שכתב עבר זמנו לא יגבה אלא בשבועה ומוכח דבכל גווני שטוען צריך לישבע, ומוכח דמהני מגו להשביע ותמיהני שלא הביאו כן דמד' הרמב"ם אלו מוכח להיפוך.

ונראה דמחלוקת הרי"ף והרמב"ם אי שייך מיגו להשביע תליא בדינא דפוגם שטרו שהי' חשוד דסובר הרמב"ם בפ"ב מטוען דנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר, וע"ז השיג הראב"ד וכתב איני מודה בזה, אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן וא"ת הא דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, וכבר כתבתי שם בעזה"י לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה, אך בפשוטו י"ל דתלוי אם הדין הוא דוקא ביתומים והיינו דלעולם אין מפסידין בשביל שבועה דרבנן ורק ביתומים החמירו שלא יפרעו מהם כיון שאין יכולין לישבע, וכן כ' באמת הר"ן בשבועות לשיטת ראשונים, אלא שהר"ן כתב דהעיקר תלוי אם חל שבועה ועל חשוד לא חל שבועה וביתומים כבר חל שבועה על אביהם, אכן הרמב"ם יסבור דעל חשוד חל שפיר שבועה [ויש קצת לדייק שיטתו מזה דכתב בפ"ב מטוען דאינו נעשה חשוד עפ"י עצמו דאעפ"י שאנו חוששין לו, אם נתחייב שבועה משביעין אותו, שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואם נימא דבחשוד לא שייך כלל שבועה א"כ כיון שאנו חוששין לו מה שייך לומר ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואינו מוכרח]. ולכן בפוגם שהוא חשוד מפסיד כיון שאינו יכול לישבע, וא"כ לשיטת הרמב"ם דשבועה דרבנן אם אינו נשבע מפסיד שייך שפיר מיגו, ולא הוי מיגו להוציא שבועה אלא להחזיק ממון, כיון דאם לא ישבע יפסיד, אבל הרי"ף יסבור כשיטת הראשונים דדוקא גבי יתומים מפסיד אבל בל"ז אינו מפסיד בשביל שבועה דרבנן ולכן ל"מ מיגו להשביע.

והנה הפנ"י הקשה על הרא"ה במה שדחה דברי היש מתרצים דלהכי איצטריך לשבועה משום דהוי תו"ז, ודחה הרא"ה משום דשעת מיתה זמנו הוא, והבין הפנ"י דכונתו הוא כד' הרא"ש ריש ב"ב והתוס' בפ' מי שמת דאורחי' להתפיסה צררי סמוך למיתה, עכ"פ הוא משום חשש צררי וא"כ איצטריך שפיר הא דתנאי כתובה ככתובה דהא חשש צררי לא אמרינן אלא בכתובה, וגבי בע"ח לא אשכחן חששא דצררי אלא אצל קטנים, אך באמת כונת הרא"ה במש"כ דשעת מיתה זמנו הוא על גוביינא דכתב על מה שכ' הראב"ד על מטלטלי ואיתנהו בעינייהו דבלא שבועה דדוקא בכתובה דהוא משום צררי אבל חוב צריך שבועה משום פרעון, וע"ז כ' הרא"ה ומיהו לא נהיר דהא כתובה בת גוביינא היא בשעת מיתה וזמנה היא, הרי להדיא דלענין פרעון הוא דלצררי בתורת שעבוד לא שייך כיון דכבר יש לה שעבוד מיוחד על המטלטלין וגם אצל בע"ח כתב כאן הרא"ה הל' דמתפיס לי' צררי וכונתו לענין גוביינא או שמגבהו ממש לשם פרעון, וכן בכתובה, וא"כ מיושב ד' הרא"ה שדחה דברי הי"מ דלשבועה איצטריך משום דהוא תו"ז כיון דאין חידוש בכתובה מבחוב, ודברי הפנ"י הם לשי' התוס' בגיטין שהביא דהחשש הוא משום צררי, אבל הרמב"ן בס' הזכות הוכיח להדיא מד' הגמ' שם דמקשה מאי איריא אלמנה אפי' כו"ע נמי דהא קיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' ומשני דס"ד משום חינא וע"כ דהחשש משום פרעון, וכן מוכח מד' הרא"ה בעצמו שהבאנו, ולכן מיושבים ד' הרא"ה.

והנה המ"מ בפי"ד ממו"ל כ' ע"ד הרמב"ם הנ"ל דהפוגם שטרו תו"ז אינו נשבע וכ' וראיתי מי שחולק בדין הבא ליפרע מן הלקוחות שאפי' תו"ז אינו נפרע אלא בשבועה, דהא היכי דאודי בשעת מיתה דלא פרעי' גבי מיהא בלא שבועה וממשועבדים צריך שבועה, ה"נ לא שנא, וכן מצוי בתשו' לרבינו האי גאון ע"כ דבריהם, ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה, דהתם בדין הוא שלא תועיל הודאה אצל לקוחות משום חשש קנוניא ואין בידו להפקיע הלקוחות, אבל גבי יורשים אין לחוש לקנוניא שהרי בידם להפקיע ירושתם בלא"ה, אבל בתו"ז משום חזקה הוא שאין אדם פורע תוך זמנו הלכך לקוחות ויתומים שוים.

והנה הרא"ש בב"ב כ' בטעמא דחיישינן לפרעון לגבי לקוחות אף דלגבי יתמי גובה בלא שבועה משום דאי איתא דפרע הוי פקיד בעידן דמית, ולגבי לקוחות לא אמרינן כן, והנה בטור איתא דברי רב האי במת תו"ז ובא לגבות מלקוחות והיינו דגם בחוב אמרינן דרגיל לפרוע בשעת מיתה רק דביתומים אמרינן דאם איתא דפרע הוי פקיד, ומיושב קושית התומים שהקשה על סברת הרא"ש דאם איתא דפרע הוי פקיד וא"כ איך יהי' אם מת פתאום דלא שייך סברא זו, אך לדברינו מיושב שפיר דכל החשש שמא פרע בשעת מיתה ובזה אנו אומרים דאם איתא דפרע הוי פקיד, וממילא שפיר דבמת פתאום לא שייך זה, ומיושב ראיתו של רה"ג דמדלא מהני הודאתו לגבי לקוחות אע"פ שהודה בפירוש דלא פרעי' א"כ ה"ה בתו"ז כשמת כיון דרגיל לפרוע בשעת מיתה.

אלא דלפ"ז יקשה דאם כן במת תו"ז איך גובין מיתומים דהא לענין פרעון אפי' יטענו היתומים להדיא דפרע לא מהני, ואיברא דכתב הש"ך דהפירוש הוא דהוי פקיד ומברר דבריו, ומשום דסובר הש"ך דגם לענין חיוב שבועה לא מהני אפי' טענה מפורשת כך צוה לנו אבא, וא"כ מש"כ הרא"ש דאם איתא דפרע הוי פקיד ע"כ היינו דהי' מברר דבריו, ולענין לקוחות אמרינן דאינו חש לטובת הלקוחות, רק דבאמת ד' הש"ך אינם מוכרחים לכאורה, דלענין שלא לפרוע בלא שטר שובר הא אין זה מגרע לדין שבועה דהא תמיד בשטר איכא חזקה ומ"מ צריך לישבע, ואפשר דשם הסברא משום דשמא הי' לו שובר והיתומים אין יודעים מזה, אבל אי איתא דפרע לו בשעת מיתה הי' מברר דבריו והי' מודיע מקום השובר.

אכן אם נפרש כן כמוש"כ בד' הש"ך, עומדים לנגדנו ד' התוס' בב"ב דף ה' שכתבו דחזקה דשטרך בידי מאי בעי גרע מחזקה דתו"ז, משום דחזקה דשטרך בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה, ותו"ז אמרי' בגמ' דמהני, ואי נימא דהפי' הוא דשמא הי' לו שובר ואבד א"כ לא גרע שטרך בידי מאי בעי וע"כ דאצל יתומים לא אמרינן דהי' לו שובר דמסתמא היו מוצאין השובר, וא"כ מוכח דלענין שבועה חיישינן שפרע אפי' בלא ראי', אכן התומים פי' דברי הש"ך דדוקא כאן בתו"ז כיון דלא יאמינו לו לא הי' פורע בלא ראי', ודבריו אינם מבוררים דהא גם במקום שטר לא יאמינו לו, ואולי אפשר לומר דכיון דאלים כ"כ חזקה דתו"ז דלא יוכל לומר אשתבע לי דלא פרעתיך רק אחר הפרעון אפשר בשבועת היסת לד' הש"ך שם, לכן אלימא הסברא לומר שלא הי' פורע בלי ראי' ומ"מ הוא דוחק (חסר).

כה

היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים ואם אין לה עדים הרי זו נוטלת מנה.

בגמ' מקשה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי, אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נישאות ומיעוט אלמנות וכל הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא, וכתב הבעה"מ דאף למאי דקייל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב מקשה הגמ' משום דאיכא תרתי רובא וחזקת הגוף ומהני כמו ברי וחזקה דגופא גבי משארסתני נאנסתי, והשיג עליו המלחמות דל"ש חזקת הגוף אלא גבי משארסתני נאנסתי דבנות ישראל בחזקת כשרות עומדות, אבל במשנתנו דאינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקת הגוף שאין האשה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם, ודברי הרמב"ן צריכין ביאור בטעמא דבשלמא היכי שאין אנו יודעין זמן הנישואין שפיר דלא שייך חזקה [ועי' ט"ז יו"ד סי' שצ"ז בשמע שמת לו מת וא"י אם תוך ל' ויש לדון מד' הרמב"ן ובד' הפנ"י שהבאנו להלן ועי' בש"ש ש"ד פ"ח]. דאולי נישאת אליו אחר שנישאת מכבר ונתאלמנה, וכיון שאין אנו דנין על זמן ידוע אם היתה אז בתולה, רק דדנין אנחנו אם הוא נשאה בתולה ועכשיו היא ממ"נ נשואה, אבל בפשוטו הא אף ביודעין זמן הנשואין ומספקינן באותו זמן אם היתה בתולה נמי נימא כך דאין לה חזקת הגוף ובטוען אלמנה מן הנשואין אמאי לא נימא חזקה דהיתה בתולה.

ונראה עפ"מ שכתב הצל"ח בפסחים דף ז' במש"כ הרמב"ם בפ"ו ממעש"ש הל' י"א דתיבה שנשתמש בה חולין ומע"ש ונמצא בתוכה מעות אם רוב המניחין מעשר הרי המעות מעשר וכו' מחצה על מחצה חולין, וקשה דלמה אזלינן לקולא במע"מ והרי במעות שנמצאו בין חולין למעשר מפורש שם בהל' י"ב דאזלינן לחומרא, ותירץ הצל"ח דמעות יש להם חזקת חולין והספק שמא פדה בהם מע"ש ולכן במע"מ מוקמינן אחזקתן דהיו חולין, ובהל' י"ב אין הספק אלא מחמת הקופות מאיזו מהן נתגלגלו המעות והרי איתחזק לפנינו קופה של מעשר, אכן לי נראה דלא שייך בזה לאוקמי אחזקה דכיון דיש עכ"פ מעות מעשר והמעות שלפנינו לא ראינו אותם בזמן היותם חולין, ואפשר דהם מעשר דהא אפשר שיאבדו המעשר כמו החולין, וראי' לזה מהא דמוצא תבנית יד בע"ז דף מ"א אמאי לא נוקמיני' אחזקה דיש להם חזקת היתר ומוכח דכיון דלא ראינו אותם בהיתרם וידעינן שיש דברים שנעבדו ל"מ חזקה, ומיושב בזה ד' הגמ' בפסחים דף ט' דמקשה ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ואפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק לא מעושרין וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, והיינו דודאי טבל כיון שראו פני הבית ונגמרה מלאכתן וספק אם עישרן חבר זה ספק לא עישרן, וצריך ביאור דמה צירף הגמ' זה דיש להם חזקת טבל להא דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהרי לא על חזקה אנו דנין כאן בפסחים, ובע"כ דמדין אחר נגעו בה, ואי דסובר הגמ' כיון שראינו עכבר שנכנס הרי הוא בחזקת שאינו בדוק ומקשה מזה דכאן מועיל חזקה ובחבר שמת לא מהני, א"כ נקשה אהא דחבר מכל חזקה וכי עד השתא לא ידעינן מחזקה, ובאמת מפורש בגמ' היפך זה דבית יש לו חזקת בדוק דמדמינן בגמ' לב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דאמרינן היתר נפל לתוך היתר (ואפי' בקבוע כתבו התוס' שם בדף ט' דא"צ בדיקה משום דיש לבית חזקת בדוק והרמב"ם דחולק בקבוע וסובר דצריך בדיקה בארנו במקומו דהוא משום דהחיוב בדיקה הוא על האדם ולא מועיל חזקת בדוק של הבית לגבי' כיון שיש לו ספק על הבית) עכ"פ צריך לבאר ד' הגמ' דצירף חזקה עם אין ספק מוציא מידי ודאי.

ולפי מה שכתבנו אפשר דכיון דלא ראינו את התבואה בטבלה לכאורה לא שייך לאוקמי אחזקתה דלא מהני אלא היכי דראינו אותה מקודם דאז מעמידין על חזקתן, אלא דע"י דאין ספק מוציא מידי ודאי מועיל דנתחזק לנו הדבר בחזקת ודאי, וממילא אסור מספק משום דנעמידנו אחזקתן, אכן כל זה לא שייך היכי שהספק הוא אם נלקח מהפירות המתוקנים כמו אם היו מוצאין פירות לא שייך לומר העמד אותם על חזקתם ומטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי יש להם כבר חזקת טבל דעכ"פ הא יש גם מתוקנים בעולם ואין זה ודאי, דעל ספק מהיכן נפרשו ל"ש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ונפרשו מטבל, ולכן גבי חבר דהספק הוא על מעשה ההפרשה מקשה הגמ' דנעמידנו בחזקתן ע"י דאין ספק מוציא מידי ודאי.

ונראה דזהו סברת הרמב"ן כאן דעכ"פ יש נשואות בעולם ואין אנו יודעין עלי' מה היתה א"כ הוי כמו פירש דינר לפנינו והיו שם מעשר וחולין דלא שייך לאוקמי אחזקתן, ואף דשם הספק על הפרישה דבמקומו לא הסתפקנו ע"ז וכאן לא שייך לומר שהספק הוא אם נפרשה מהרוב אבל חזקה לא שייך כאן, ויסוד הסברא דבאיקבע ב' החתיכות לא שייך לאוקמי אחזקתייהו, והיינו דלא אמרינן גבי ט' חנויות סמוך מיעוטא לחזקה דאינה זבוחה בנמצא, כיון דהכשרות מוכיחין שיש כשרות, ולכן בהא דחבר נמי לאורח שבא לעיר ומצא אצל בעה"ב תבואה יהי' השאלה בדין קבוע ונמצא, והחקירה היא אם רוב פירות העיר מעושרין וא"צ לדון על חזקתן, אבל בני הבית שאין להם שייכות כלל עם שאר אנשי העיר לגבי דידם אין הספק בדין רוב, והספק אצלם הוא רק על תבואה זו אם היא מעושרת, ואין ספיקם שייך לשאר אנשי העיר, [איברא דיש מקום לחלק דכאן הוי רובא דליתא קמן ואינו דומה לספיקא דט' חנויות דשם א' מברר על השני דאם יש שם ה' חתיכות ב' נבילות וג' כשרות ודאי דל"ש לאוקמי אחזקה שא"ז דבודאי יש גם כשרות ואם לא זו היא הכשרה תהי' האחרת הכשרה.

וכדמות ראי' למש"כ דאם לא ראינו בחזקתה הקודמת אין דנין מדין חזקה הוא ד' התוס' והרשב"א ריש חולין דחזקה שלא נתבררה ולא נודעה שעה א' לא אזלינן בתרה, והיינו דכ"ז שאין לנו עת מיוחדה שידענו בכשרותה לא שייך להעמידה על חזקתה הראשונה, ואף דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי, נראה דהיינו דוקא לחומרא דהך דאין ספק מוציא מידי ודאי לא הוי חזקה המבררת עפ"י דין בתורת ודאי, אלא דע"י דאין ספק מוציא מידי ודאי לא מהני ספק הרגיל להתיר אבל לא נשאר לנו ודאי על המעשה, ותמוהים לי מאד דברי הרשב"א בחולין דף י"א לענין הגבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה וכתב לדמות זה להא דמשארסתני נאנסתי דאמרי' דיש לה חזקה, וזה תימה דהתם ודאי איכא חזקה מעליתא, דמה דכ' הרמב"ן דל"מ חזקה בטוען אלמנה נשאתיך הוא משום דעכ"פ יש נשואות וכמש"כ אבל לענין אונסין ודאי יש לה חזקת הגוף, וכן מה שהביא ממומין בכתובות דף ע"ה קשה דהא ע"כ מיירי ממומין שאין לנו ספק שנולדו עמה וא"כ יש לנו חזקה מבוררה וצ"ע.

ובמה שכתבתי יש ליישב מה דקשה בהא דאמרי' בב"מ דף כ"ד ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לציפורי והתירוהו לו משום מציאה כרשב"א משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג וכו' אמר רבא רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל, והנה בפשיטות יש להתעורר דכיון דהתירוהו לו משום מציאה משום דרוב עכו"ם א"כ שוב אין לנו ראי' משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג דכיון דרוב נכרים ונכרים לא ישליכו נבלות ובטל הראי' מדהושלך בשוק ש"מ נבלה הוא, ונראה דיש לעיין אם יש רוב בהמות כשרות וכנגד זה יש רוב אחר אם יש להתיר, ולכאורה פשוט דאין להתיר ואשכחן כה"ג ביבמות דף ל"ז דרוב נשים לט' ילדן וכנגד זה יש רוב נשים עוברן נכר לשליש ימי', וא"כ כיון דאמרי' דנפילה לא שכיחי א"כ יש רוב אחר כנגד רוב בהמות כשרות וא"כ עלינו לומר דבאמת נשלך ע"י ישראל, אלא דז"א דאם רוב כשרות כנגד רוב דלא מצוי דנפילה א"כ ישאר רוב עכו"ם.

ויש לעיין דאמאי לא נימא כאן סמוך מיעוטא לחזקה דלענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כתב הרשב"א במשמרת הבית דלהכי ל"א סמוך משום דיש רוב שהם מסלקין החזקה, אבל הכא רוב עכו"ם אינם שהם מסלקין החזקה דלא בשביל שהם עכו"ם הם מסלקין החזקה דבאמת יש להבהמה חזקת איסור ואמרינן דרוב שוחטין שפיר ויש לנו רוב כנגד שאינם נאבדים ויש ראי' שנתנבלה וע"ז אנו אומרים דאם היתה מעכו"ם ע"כ היתה אבדה, אבל אין רוב העכו"ם מסלקין החזקה יותר ממיעוט ישראל, דהא אין אנו אומרים דעפ"י רובן של העכו"ם צריכה להיות אבודה ואה"נ דאותם שהעכו"ם שוחטים מכיון שאינם חוששים לנבלות אינם משליכים לכן עפ"י רוב לא ימצאו אבודות, וא"כ הדר אפשר לומר סמוך מיעוטא לחזקה.

והנה אי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ברובא דאיתא קמן ראיתי שנסתפק בזה הרמב"ן ביבמות דף קי"ט שהקשה אמאי לא נימא גבי שרצים וצפרדעים סמוך מיעוטא לחזקה ותי' משום דברובא דאיתא קמן לא אמרינן סמוך אי נמי כיון דודאי נגעו לא אמרינן סמוך שאין חזקתה של עיסה כלום שהרי הורעה חזקתה, הרי שהרמב"ן מסופק בדבר והנה לכאורה כיון שכתב הרמב"ן דהיכי דאתרע חזקה לא אמרינן סמוך א"כ גם הכא איתרע חזקה וזהו באמת תי' הפנ"י במה דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך משום דהורעה החזקה שהרי נשחטה לפניך, ולפי"ז גם כאן לא שייך לומר סמוך, אכן נראה דכונת הרמב"ן במה שכתב כאן שהרי הורעה היינו כמש"כ הרשב"א בטעמא דלא אמרינן סמוך גבי רוב מצוין משום דהרוב מתעסקין לבטל החזקה, וכן מצאתי שכתב הרשב"א במשמרת הבית, וא"כ נוכל לומר דאף דבנידון דידן איתרע חזקת הבהמה שהרי נשחטה לפניך, אבל כבר כתבתי דהכא אין רוב מתעסקין לבטל החזקה, שהרי אין אנו מכריעין ע"י רוב עכו"ם שודאי נשחטה דאדרבא אנו אומרים דאם רוב עכו"ם ששוחטין בהמות הם אינם משליכים לאשפה א"כ כיון שמצד זה אנו אומרים שהושלכה ע"כ דלא נשחטה ע"י עכו"ם, ולא שייך לומר זה אלא היכי דבסברא הרוב מבטל להחזקה, אבל הכא הרוב אינו מבטל החזקה יותר מהמיעוט רק דהריעותא שהיא מושלכת בשוק זה מטיל עלינו ספק שהיא נבלה, וממילא שהיא של ישראל וכן למש"כ הרא"ש בבכורות דף כ' ע"ב ובחולין דמה דלא מצרפינן מיעוט לחזקה ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, משום דהוי מיעוט שאינו מצוי א"כ תיקשי הכא ברוב טבחי ישראל דשפיר נצרף מיעוט טבחי נכרים לחזקה, ולפמש"כ בדברי הרמב"ן לגבי נשואות דלא מוקמינן לה אחזקה משום דכיון דיש נשואות לפנינו הוי איקבעו החתיכות לפנינו והספק אם נפרש מההיתר או מהאיסור, דל"ש לאוקמי אחזקתן, א"כ כאן כיון דרוב טבחי ישראל הרי רוב השחוטות הם שחוטות בהכשר ובכה"ג לא מוקמינן אחזקתן.

והנה הפנ"י נקיט בטעמא דהרמב"ן משום דכל פנוי' עומדת להנשא, ואין להקשות לסברת הפנ"י א"כ בטלת חזקת פנוי', אכן באמת לק"מ דאיברא דאם נעשה לנו ספק אם נתקדשה או לא דנעמידנה בחזקתה הראשונה, אבל אם לא נדע כלל אם נתקדשה כדין וכגון פנוי' שהלכה למה"י ויהי' לנו נ"מ אם נתקדשה או לא בזה לא נעמידנה בחזקתה כיון שאין לנו כלל ידיעה מזה, ולכאורה תלוי זה כבר בדין חזקה העשוי' להשתנות.

עוד אפשר הי' לומר דחזקת הגוף אינו שייך הכא כיון שעכשיו היא ממ"נ נשואה אין כאן חזקת הגוף דל"ש אלא היכי שאנו דנין ע"ז עכשיו, וכגון גבי נגע דהשאלה אם נשתנה מכמו שהי' ואמרינן אוקמה אחזקתה שלא נשתנה מכמו שהי' בשעה ראשונה, וכיון דמוחזקת בנגע אמרי' דלא חסרה, אלא דאינו מכוון בד' הרמב"ן שם.

ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה.

יש לה להשביעו שבועת התורה, לכאורה תמוה למה לא כתב ונשבע הבעל, ונראה דכיון דאינו אלא מתקנת הגאונים לגבות ממטלטלי לכן כ"ז שאינה תובעת זכות מטלטלין ליכא תקנה והוי שעבוד קרקעות.

כתב המ"מ ומ"מ קשה לן שהרי דברי רבינו בכאן הם במקום שאין כותבין כתובה וכמ"ש ובמקומות ההם אינו נאמן לטעון פרעתי בעיקר הכתובה אלא א"כ הביא ראי' וכמו שנתבאר, וכיון שכן היאך נקרא זה מודה במקצת וכבר נתבאר פ"ד מהל' טוען שאין מודה במקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו.

והנה בארתי בזה בפ"ד מהל' טוען ותורף הדברים עפ"מ שכ' הלח"מ בדעת הרמב"ם דבכדי לאפטורי משבועה תרווייהו בעינן שיהי' א"י לכפור ושיהיו כל קרקעותיו משעבדים, וצריך להבין למה לנו לב' הדברים, דממ"נ כיון דשעבוד נכסים הוי הילך א"כ מה איכפת לן אם יכול לכפור, דהיינו אם הי' שטר מקויים והודה בו, ובשאין לו בנ"ח ניחא דצריך שיהי' א"י לכפור בו שיוכל לגבות ממשעבדי, אבל באית לי' בנ"ח א"כ גם יכול לכפור עכ"פ הודה בשע"ק דהוי הילך והרמב"ן בב"מ דף ע"ב כתב דמנכסים שאחר הודאה גובה גם ממשעבדי א"כ הוי הודאה בהילך, (מלבד מה דשע"ק היא כקרקע דזה אינו סובר הרמב"ם כמו שבארנו שם), ולכן נראה דבאמת שעבוד נכסים לבד לא הוי הילך כיון דצריך גוביינא, ובפרט לשי' הרמב"ם בפ"ג מטוען דפקדון לא נקרא הילך כ"ז שהפקדון ברשות הנפקד וא"כ כ"ש שעבוד, אלא דהעיקר תלוי מהי התביעה דהיכי דתבעו חמישים שבשטר וחמישים בלא שטר לא אמרינן דיש בתביעתו על החמישים שבשטר טענה שיתברר חיובו בב"ד, דהשטר חיובו מבורר, וכל הטענה היא לענין גבי', ולכן בשטר שכל נכסיו משועבדים לו, הוי כתובעו שלא בפניו שמברר חיובו בב"ד וטוען הגבו לי חובי מנכסי פלוני, וכיון דלא צריכינן לדידי' לא דמי להודאה במקצת, אבל היכי דאין הנכסים משעבדים להמלוה א"כ תובע ממנו חיוב תשלומין ועל הב"ד לומר חייב אתה ליתן לו ובשביל זה לא הוי הילך, [וכדוגמת הסוגיא בכתובות פ' נערה שנתפתתה בקרבן שבועה אי קנס קתבע או בו"פ וה"ה לענין שבועה]. ומיושב לפ"ז מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם באומר אלמנה נשאתיך אמאי נשבע שבועה"ת והא הוי הילך, ולהנ"ל ניחא דכיון דע"כ בליכא כתובה איירי, ולכן אף דהוי מעשה ב"ד מ"מ הא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, וצריך בירור עפ"י עדים שהיא אשתו, וא"כ הוי טענה עם הבע"ד ושפיר חשיב הודאה, ואף דגט יוצא מתחת ידה ומוכח שהוא בעלה, אכן הרמב"ם לטעמי' דארוסה אין לה כתובה, ואיברא דבשו"ע אה"ע סי' קכ"ו מבואר דלכתחלה יכתבו בגט ארוסה אנת ארוסתי, אכן הוא מדברי רבינו ירוחם וברמב"ם לא נזכר זה, ובנוסח הגט שלו כתוב סתמא אנתתי ומשמע בפשיטות דבכל גיטין איירי, ואף רבינו ירוחם לא הצריך כן אלא לכתחלה, וא"כ ע"י הגט לא תוכל לגבות וצריך דוקא עדי נשואין, וכיון דצריך עדים כבר הי' תביעה והודאה מבע"ד.

וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו.

במקום שאין כותבין, כתב המ"מ כונת רבינו שבמקום שאין כותבין כתובה אינה גובה אלא בראי' כפי מה שנתבאר, ובודאי אף במקום שכותבין אם נאבדה הכתובה והבעל מודה שלא פרעה ושנשאה אלמנה והיא טוענת שנשאה בתולה יש דין ביניהם כמו שכתבתי למעלה עכ"ד, נ. ב. ואין זה במשמעות דברי הרמב"ם שכתב וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין, ונראה שמזה ראי' דהרמב"ם חולק על שי' התוס' בריש פ"ב דמיגו במקום מנהג לא אמרינן, ומיושב דברישא וגם בסיפא הי' נאמן, ויסבור דמיגו במקום רוב נמי נאמן ולא מהני קטן, ורק דקשה דמשבועה לא נפטר, ונראה עפ"מ שבארתי בפי"ג מהל' מלוה דהיכי דהמיגו מהני לממון לא אמרינן כללא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ולכן כאן כיון דביש עדים הי' מועיל המיגו לממון ולא הי' נשבע לכן לא מסתבר דבאין עדים ישבע ומ"מ יש להסתפק בזה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.