מחצית השקל/אורח חיים/תנא

מחצית השקל ‏ אורח חיים תנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) ומותר כו'. ויש רוצים להביא ראיה מדברי התוס' כו' מדאמרי' בפסחים דף למ"ד ע"א אמר רב קדירות של חמץ בפסח ישברו ושמואל אמר משהי להו עד אחר פסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ופריך הש"ס לרב ניהו דס"ל כר' יודא דחמץ לאחר פסח שעבר עליו הפסח אסור מן התורה וס"ל מין במינו במשהו מ"מ למה צריכים שבירה לשהינהו עד לאחר הפסח ויבשל בהו שלא במינו ומשני גזירה דלמא מבשל בהו במינו. וכתב התוס' ד"ה לשהינהו כו' תימא ניהו דס"ל דטעמ' דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילים להשתמש הרבה יחד מ"מ הא תנן אין מבטלים איסור לכתחלה ותי' הר"ר יוסף דאזיל הכא אי ס"ל לרב נ"ט לפגם מותר (דמספקא לן במס' ע"ז אי רב ס"ל נט"ל מותר או אסור) ואע"ג דנט"ל לכתחל' אסור מ"מ הואיל ואיכא תרתי לטיבותא נט"ל ומשהו שלא במינו כה"ג מבטלים לכתחלה. ור"י מפרש הואיל והקדירה של חרס אין להם תקנה חשיב דיעבד ואע"ג דקדיר' של חרס שאינו בת יומא אסרי' דנט"ל אסור לכתחלה אע"ג שאין לו תקנה מ"מ הכא דליכא אלא משהו ה"ל כדיעבד עכ"ל ולכן רוצים להביא ראיה דגם לדידן דקיי"ל כשמואל דס"ל דגם מין במינו בטל וליכא למגזר מ"מ בעי' דהני קדירות לא בלעו אלא משהו דלית בהו משום אין מבטלים איסו" לכתחלה כחד מסברת התוס' הנ"ל אבל בלעו הרבה אסור משום אין מבטלים כו':

אליב' דרב דפסק כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה אבל אנן קי"ל כשמואל וכר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס דעבר על בל יראה. משא"כ הני קדירות דמותר להשהותן. כמ"ש ריש ס"ק זה דאפילו בתערובות דאסור לשהותן מ"מ אם שהה כיון דלא עבר על בל ירא' בטל בס' כ"ש קדירות ולכן מותר אפי' בלעו מותר לבשל בהן לכתחלה וליכא משום מבטל איסור דליכא אסור כלל:

(ב) (ס"ק ב) ומצניען כו'. אפי' גבוה כו' כדאמרי' לעיל סי' ער"ה דאין קורין בשבת לאור הנר שמא יטה ואפי' גבוה יו"ד קומות דל"ל שמא יטה אפ"ה אסור משום לא פלוג:

ואפשר דנהגו כן כו'. והט"ז הסכים עם הב"ח בכ"ח בפסח אבל מתיר' להעמיד כל השנה כלי פסח ולא חיישי' שמא ישתמש בהן חמץ דאפי' ישתמש בהן הלא בפסח יהיה נט"ל וצ"ל הא דלא התיר ג"כ מה"ט להעמיד בפסח כלי חמץ דאפשר שיהיה בהן כלים שהשתמש בהן ליל י"ג או בי"ד שחרית ויהיה תחלת הפסח בליל א' או למחרתו בשחרית עדיין בן יומו משא"כ בכלי פסח ל"ל שיטעה להשתמש בהן ליל י"ג כיון דבלא"ה אין משתמש בהן כ"א ע"פ טעות. ולחוש שיקרה הטעות בליל י"ג הוא חשש רחוק:

(ג) (ס"ק ג) אפי' כו'. וכ' הד"מ דלדעת הטור שכתב כלשון המחבר:

דלא כב"י שכ' כיון שהרמב"ם אוסר אפי' בכ"ש וי"ל דגם הטור מודה לו וצ"ל הא דנקט הטור עירוי להרב"י הוא לאו דוקא:

ול"נ דאף הרמב"ם כו'. דלא כהרב"י וגם הד"מ מודה לו בזה דעכ"פ הרמב"ם אוסר כ"ש דליתא:

א"כ ע"כ מיירי שתשמישן ע"י עירוי דהא קי"ל כתשמישן כך הכשירן כמ"ש בסעיף ה' וא"א דמיירי בכ"ש ממש גם הכשר הוי סגי בכ"ש:

ובכ"ח כתב ג"כ כגון קערות א"כ ג"כ ר"ל שתשמישן ע"י עירוי ולא כ"ש אע"ג שכתב וז"ל כל כלי חרש שנשתמש בהן חמץ כו' בין כ"ש כגון קערות עכ"ל גם לעירוי קרי כלי שני כנ"ל:

וכ"ד הרב"י שהשמיט דין כ"ש אלמא הדר ביה וס"ל דוקא נשתמש ע"י עירוי דמזה אין ראיה מדכ' רמ"א ויש אוסרים משמע דמחבר מתירו. דידוע דכן דרך רמ"א דלפעמים אם אינו מבואר להדיא בדברי המחבר כותב עליו ל' וי"א אלא מוכיח מדלא הביא הרב"י דעת הרמב"ם דאוסר אפילו כ"ש ואע"ג דבספרו ב"י כ' על לשון הטור שהוא כלשון הש"ע שגם כ"ש ס"ל להטור דאסור היינו כיון דלדעת הרב"י הרמב"ם אוסר כ"ש א"כ שלא לעשות מחלוקת בין הרמב"ם והטור אמרי' דמ"ש הטור הוא לאו דוקא וה"ה כ"ש אבל בש"ע לא הו"ל להרב"י לסתום וליתן מקום לטעות דעירוי דוקא אמר א"ו דבאמת חזר בו וס"ל דהטור דוקא נקט עירוי וגם הרמב"ם הכי ס"ל כמ"ש מ"א:

וע"ל סי' תמ"ז ס"ג במ"א ס"ק ט' שכ' שם ג"כ מ"א דלא אשכחן מאן דמחמיר בכלי שני בפסח:

דהא הרשב"א כו'. ר"ל אע"ג דלא מצינו מי שמחמיר בפסח יותר משאר איסורים לאסור כ"ש מ"מ הא הרשב"א כו' ומ"ש בח"י איך א"ל דהרב"י ס"ל כ"ש אינו אוסר הא כ' בסעיף ה' כלי שנשתמש בהן כו' ואם תשמישן בכ"ש הכשרן בכ"ש. וע"כ ר"ל כלי שני ממש היכי דתשמישן ע"י עירוי כ' דינו אח"ז כלי שמשתמשין בו בעירוי כו' כבר יישבו מ"א גופי' בסס"ק י"ג שכ' ע"ז וכ"ז לכתחל'. ועמ"ש ס"א ור"ל דהרב"י ס"ל דלכתחלה יש להגעיל גם כלי שמשתמש בו ע"י כ"ש אבל כאן דמיירי בכלי חרש דל"ל תקנה ע"י הגעלה הוי כדיעבד ולכן ס"ל למ" דס"ל להרב"י דסמכי' על עיקר הדין דכ"ש א"צ הכשר ומ"מ ס"ל למ"א דצריך להתיישב בדבר ולהחמיר ע"פ דברי הרשב"א ועי' בפר"ח י"ד סי' ס"ח דמחמיר גס כל השנה בכ"ש:

(ד) (ס"ק ד) דלמא כו'. תו' בפ"ב דפסחים דף למ"ד ע"ב ד"ה התורה העידה כו' ובפ"ב דע"ז דף ל"ד ע"א ד"ה שאינו יוציא כו':

דהא בגמרא אי' בהדיא כו'. דשם בפסחים פריך אהא דאמר רב קדרות בפסח ישברו והתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה שמא יבא לאכלו עם חלב עד שיסיק את התנור הא הוסק שרי א"כ גם קדירות יהיה מותרים ע"י היסק ומשני בתירוצי' הא והא בין רב ובין ברייתא מיירי בשל חרס אלא ברייתא דמיירי דהסיקה מבפנים לכן מהני היסק אבל קדרה דדרכו להסיקו מבחוץ לא מהני ופריך גם בקדירה יסיקנו בפנים ויהיה מותר ומשני חיישי' דלמא חיים עלה דלמא פקע' כו':

ונעבד תנור של מקדש כו'. דאמרינן שם תנור של מקדש של מתכות היה והיה ס"ד הטעם משום חטאת שהיו מבשלים בתוכו ואם היה של חרס היה צריך כל פעם שביר' וע"ז פריך דאכתי ליעבד של חרס ואחר שיבשלו בו חטאת יסיקנו דהא היסק מהני כדתניא אין טשין את התנור באליה כו' ומשני ה"ט דלא עבדי של חרס משום שאין עושין כלי שרת של חרס:

קאי לענין טומאה כו'. שהקשו על מ"ד התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם וא"ת הלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות כו' ואומר ר"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה כלי חדש שכן דרך כו' ולר"ת יש להקשות תנור שנטמאה אמאי חולקים אותו כיון דחשיב ככלי אחר ליעבד ליה היסק ונראה לרשב"א בקדירה שאין דרכה להיסק כשמחזיר' לכבשן אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה מסיקו בפנים ולאו כפנים חדשים דמי וצריך שבירה עכ"ל התו':

לשוויה ככלי חדש כצ"ל:

ומ"ש התו' בע"ז לענין איסור כו'. וז"ל התו' שם על מ"ש כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו. ותימא נהדרינהו לכבשונות כו' אור"ת דאין זה נחשב יוצא דאדרבא ככלי אחר חשיבי ופנים חדשות באו לכאן וא"ת כיון דחשיב כלי אחר א"כ תנור וכירים יותץ אמר רחמנא למה להדרינהו לכבשונות ואור"ש משאנ"ץ דודאי גבי קדירות דאין דרכן בהיסק כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע"י היסק אינו יוצא בהחזרת אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר עכ"ל הנה פתחו בקושייתן א"כ תנור וכיריים יותץ אמר רחמנא כו' משמע דקושייתן לענין טומאה כמו שהקשה בפסחים אבל ממה שכתבו בתירוצם אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק מוכח דבאו ליישב גם לענין איסור דלא מהני היסק וכבשונות לזה כתב מ"א שנתכוונו לישב הא דתניא בפסחים דף ך' ע"ב תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ והואיל ונגמר דהיינו ע"י היסק ראשון על ידי איסור לכן אין לו תקנה אלא נתיצה וג"כ קשיא א"א דכבשונות מקרי פנים חדשות ה"ל להתיר על ידי כבשונות ולא בעי נתיצה. וע"ז תירצו ג"כ כיון דנגמר באיסור אין לו תקנ' לאותו תנור. ובתנור ע"י היסק לא מקרי פנים חדשות והוי תנור ראשון לכן לא מהני אבל להוציא בלע של איסור מודים גם התוס' דע"ז דמהני היסק בתנור:

ואז לא גרע מקדיר' כו'. דהא הש"ס מקשה דגם בקדירה אמאי אמר רב ישברו יסיקם מבפנים ומשני דלמא חיים עלה כנזכר לעיל אלמא דאפי' בקדירה לולי החשש שמא חיים הוי סגי בהסקה אפי' לא יחזרנו לכבשן:

דהא בגמ' אמרי' כו'. עד שיוסק כו' היינו בברייתא דאין טשין התנור באלי' כו' הנ"ל:

ועוד נ"ל דבוכיא כו'. ר"ל דהב"ח אע"ג שהחמיר בתנור דאפילו כבשונות לא מהני ומ"מ סיים ומ"מ נראה דכ"ז דוקא בתנור וכירים שהן כלי חרס אבל פדילא שעושים מלבנים ועפר מועיל לו היסק פנימי. והיינו בוכיא לדעת התוס':

אלא בליבון דהיינו היסק מבפנים:

דין כלי אדמ'.. ולא מצאתי מבואר דין כלי אדמה. ולא קי"ל הכי כלי אבנים מבואר סעיף ח דיש להם דין כלי מתכו' וכתב בח"י סי' תס"א ס"ק ג' מה שאנו קורין רע"ר יש להטיח עליו טיט כעובי אצבע בין למטה ובין מצדדין בין למעלה ויש נוהגים ללבן הרע"ר ע"י גחלים עכ"ל ולענ"ד נראה מדברי מ"א רע"ר של חדש וודאי דין קדרה יש לה ול"מ מילוי גחלים דחייס עלה אך פר"ח ר"ס תס"א כ' שהוא מחלוקת רמב"ם וטור ורשב"א ע"ש:

אלא כו'. כצ"ל אלא ר"ל אם הוא של מתכ' וגם בזה. לבי נוקפי כיון דדרכן לעשותן מדבר דק מה שקורין בלע"ך וע"י הגחלים מתקלקל הרבה אולי גם בזה י"ל דלמא חייס וצל"ע:

(ו) (ס"ק ו) מגעילן כו'. משמע בגמרא כו' דאי' א"ל רבינא לר"א הני סכינא בפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתי' קעבדינא אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי אמר ליה כעין חדתי קאמינא קתייהו בטינ' (שלא ישרפו באור בשעת ליבון) ופרזלייהו בנורא והדר מעיילינן קתייהו ברותחין ומסיק הש"ס והלכת' אידי ואידי(ור"ל בין הקתא ובין הברזל)ברותחין בכלי ראשון ולמובן הפשוט מה דהשיב לו ר"א כעין חדתי קאמינא ר"ל תחלת כוונתי מה שאמרתי לדידי חדתי נתכוונתי כעין חדתי קתייהו בטינא כו' וזה אפשר לכל אדם א"כ לר"א אין חילוק בין אפשר ללא אפשר ובכל ענין עושין כעין חדת' וא"כ למאי דמסקי' הלכת' כו' קאי ג"כ בין אמאן דאפשר ובין אמאן דלא אפשר ואפילו מאן דאפשר סגי ברותחין:

ס"ל דה"ק גמ' כו'. למאן דלא אפשר כו' וכן היתה כוונת ר"א כיון שאמרתי לדידי דאפשר לי חדתא עבדינא ממילא בלא אפשר יעשה כעין חדתא אבל באפשר חדתא ממש ואף דמסקינן הלכתא ברותחין. מכל מקום י"ל דלא קאי אלא למאן דלא אפשר אבל מאן דאפשר יש לעשות חדשים כר"א דהא גם לר"א יש חילוק בין אפשר ללא אפשר ה"ה די"ל כן לפי מה דפסק הלכת' וע' בט"ז:

וכמ"ש בי"ד ס"ס קכ"א דמה"ט סכין הניקח מהגוי בעי ליבון מה"ט דלפי שהגוי משתמש בו ע"ג האור ובחמץ מקילים דאין דרך הישראל להשתמש בסכין באור אף ע"ג דלפעמים משתמש ע"י אור וכמ"ש מ"א מ"מ כיון דלהמחבר הולכים בכלי אחר רוב תשמישו כמ"ש סעיף וי"ו ואף דאנו מחמירים כמ"ש רמ"א בהג"ה שם מ"מ סומכים אמ"ד דחמץ מקרי התיר' בלע לענין זה וע' בח"י גם פר"ח שם בי"ד הקיל אפי' בסכין של איסור בהגעלה ע"ש מ"מ עדיף טפי חדשי' מה"ט:

(יא) (ס"ק יא) ויש מקילי' כו' מחלב ובשר משום דהתירא בלע קיל לגבי הכשר:

דהרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע כיון דחמץ שמו עליו וקי"ל כהרשב"א שם:

(טו) (ס"ק טו) סדקי' אפי' נעשו מחדש ר"ל אף על גב דלענין טלאי ורושם מחלקים בסעיף י"ג בין אם נעשה מחדש מכל מקום הכא דהטע' דיש שם חמץ בעין ואין יכול לנקרו ולא מהני לזה הגעל' אם כן אין לחלק בין נעשה מחדש או לא:

(טז) (ס"ק טז) בתוך כו'. עססי' כ"ה מ"ש מ"א שם לענין גישמעל"צט בחוץ:

(יח) (ס"ק יח) אבן כו'. שי"ל אוגנים כו' ועיין בט"ז ס"ק י"ב מ"מ בי"ל אוגנים גם הט"ז מודה דלא מהני:

(יט) (ס"ק יט) דלמא כו'. בקרן כו' וכתב בספר א"ר בשם מי"ט דמה שאנו קורין פערל מוטר שהיא חזק וקשה מאוד אינו דומה לקרן שנימח מן חום עכ"ל. וכתב הט"ז בס"ק וי"ו לענין חלודה דמעכבת דוקא שיש בה ממש אבל שחרות או אדמימות בעלמא וכן מה שקורין ער"ד פלעקי"ן אין לחוש להם וכ"כ ח"י:

(כ) (ס"ק כ) סלים אף על גב דהבשר עצמו שרי.. ר"ל דהא אין האיסור בסלים כ"א שמא היה במלח חיטים שנתחמצו והא המחבר פסק בסי' תמ"ז דאם מלחו בשר ולא בירר המלח דהבשר מותר בפסח. וניהו דרמ"א חולק שם מכל מקום למה החמיר המחבר פה בסלים:

בטל בס' וכה"ג אינו חוזר וניעור בפסח וכמ"ש סי' תמ"ז:

בכלי ל"ש ביטול כדאיתא בי"ד סי' צ"ב סעיף ה' בטפת חלב שנפלה על הקדר' כו' שכתב סמ"ק דמספקא לן אי מפעפע בכל הכלי כו' וע"ש בש"ך ס"ק ח"י:

כמ"ש סעיף כ"ז דמספקא לא מחזקינן איסורא ואם וודאי נשתמשו בסלים חמץ פסק רמ"א בסעיף י"א דאפילו הגעל' לא מהני. ומזה השיג ח"י על תמיהת הט"ז ס"ק טו:

דאין מליחה לכלים להפליט:

סי' צ"ו בי"ד ובש"ך ס"ק ט"ז:

(כא) (ס"ק כא) מותרת כו'. מה לי שומן כו' אף על גב דמחבת של שאר איסורים פסק הרב"י בי"ד סי' קכ"א סעיף ד' דבעי ליבון. כתב הש"ך שם דמשמע מדברי הרב"י דגבי חמץ הואיל והתירא בלע מקילים ולפ"ז ה"ה במחבת של בשר כשבא להכשירה להשתמש בה חלב או להיפך דג"כ התירא בלע ג"כ סגי בהגעלה דומיא דחמץ וכתב בשם תשובת מהרמ"ע סי' צ"ו דכתב לחלק בענין אחר כיון דכתשמישו כן הכשירו דאם תשמישו על ידי חמין אם כן נפלה בו איסור על ידי אור ועל ידי חמין כן גם. הכשירו ע"י חמין דהיינו בהגעלה דשוב יפליט ג"כ ע"י האור וע"י חמין. אבל כשתשמישו ע"י האור בלא חמין א"כ נבלע בו ע"י האור לבד לכן הכשירו ג"כ ע"י ליבון ויפלוט ע"י אור לבד לכן מחבת של חמץ שמטגנים בשומן או בחלב יהי' מה שיהיה אותו דבר אינו חמץ מצד עצמו. אף שיש בו בלע מן החמץ מכל מקום הוי כאלו מטוגן במים אף דהמים קבלו טעם מן דבר החמץ שמטגנים עכשיו דמה בכך עכ"פ נבלע החמץ תוך המחבת ע"י האור וע"י השומן דהוא מותר מצד עצמו. ודינו במה שנבלע בו ע"י האור וע"י השומן כאלו נבלע ע"י האור וע"י מים דסגי בהגעלה כנ"ל. משא"כ מחבת של איסור שהגוי טיגן בו אף אם טגנו בשומן או בחלב או במה שיהי' רוב דברים מה שמטגנין בו הגוים הם אסורי' מצד עצמן א"כ אותו דבר שמטגן בו דהיינו שומן וכדומה נבלע במחבת ע"י האור לבד. דרך משל שטוגן בשר על ידי שומן דהשומן ג"כ איסור ואף שלא הי' במחבת בשר כ"א שומן של איסור גרידא הלא הי' צריך ליבון ולמה יגרע ע"י שהיה בו ג"כ בשר ולכן מחבת גוי צריך ליבון וכתב דלפ"ז ה"ה מחבת חלב שטגנו עיסה בחלב ובא להכשירו לשמש בו בשר או מחבת בשר שטגנו בשומן ובא להכשירו לשמש בו חלב אף על גב דהתיר' בלע מ"מ צריך ליבון דדומה למחבת גוי עכת"ד ועיי' במ"א סי' תק"ט ס"ק י"א טעם מנהג העולם שאין מגעילים כלי חלב לשמש בו בשר או איפכא:

(כד) (ס"ק כד) אין כו'. דל"א שמוליך בליעתו כו' וז"ל או"ה כו' המובן הפשוט במ"ש שאין מוליך הבליעה בכולו ור"ל שמתחלה בשעת בליעת האיסור בכלי לא נתפשט האיסור כ"א עד מקום שנשתמש בכלי אבל מ"א יברר אח"ז דאין הפירוש כן:

כמ"ש בי"ד סי' צ"ב סעיף ה' והובא בש"ך שם ס"ק י"ח בשם סמ"ק טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא כו' עכ"ל הרי דספק' הוא אי פשט האיסור בכל הכלי ומספקא אזלינן התם לחומרא ה"ה הכא וכמ"ש בי"ד סי' צ"ב סעיף א' דסברא א' דשם עיקר דאם תחב כף חולבת בכלי בשר או איפכא א"צ ס' אלא נגד אותו מקצת שתחב וע"כ צ"ל דלא מפליט מאותו צד שלא תחב בו:

וכמ"ש בי"ד סי' צ"ב הוא הראיה שכתב לעיל וכפל דבריו:

ובהכי מתיישבת כו'. על הטור דכתב ע"ד הרשב"א שכתב כלי הצריך ליבון צריך ללבן כולו וז"ל ונ"ל דוקא שנשתמש בכולו אבל אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי מקצתו. דכבולעו כך פולטו עכ"ל וכתב הרב"י דמדברי הרא"ש משמע דס"ל אפי' לא נשתמש אלא במקצת כלי צריך ללבן כל הכלי שכתב על הכשר סכין של גוי כיון דדרך הגוי להשתמש בו ע"י האור דהיינו לתקן הפתילה בפי נר של חלב בשעה שדולק והופכים בשר שע"ג גחלים כ' הרא"ש וז"ל וירא' שיספיק אם ילבין חודו של סכין לפי שרגיליי הגוי' להשתמש בו (ר"ל בחודו) באור. ואף על גב דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו. מכל מקום כיון שאין הישראל משתמש ע"י האור סגי בהכי עכ"ל הרא"ש (ובאמת שאר הסכין צריך עכ"פ הגעלה וע"ש בט"ז) וע"ז כתב הרב"י וז"ל הרי שלא הותר בליבון במקום שנשתמש בו ע"י האור בלבד אלא מפני שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור משמע דלהשתמש בו ע"י האור אסור כו' עכ"ל. וא"כ צ"ב למה יחלוק הטור על אביו הרא"ש וגם לא הביא דעת הרא"ש כלל:

אבל אם רוצה להשתמש בחציו השניה צריך ללבנה כולו אף ע"ג שלא נשתמש באיסור כ"א בחציה אחרת. ולכן הוצרך הרא"ש לומר דהישראל אינו משתמש על ידי האור ורצה לומר אינו משתמש בכל הכלי שלא במקום חודו על ידי האור דאי היה ישראל משתמש שם על ידי אור מודה הטור דצריך ללבן כולו:

והב"ח והט"ז נתנו טעם אחר להכשיר הידות דדרך ליגע בידים מלוכלכות בידות הכלים ומהאי טעמא החמיר הטורי זהב בידו' סכינים אפי' דיעבד דאם לא הגעיל הידות ועיי' ח"י:

(כז) (ס"ק כז) ישים כו'. צריך עיון כו' המכוון דהטור כתב וז"ל מחבת או יורה שיש בו טלאי אין ניתר בהגעלה לפי שהבליע תחת הטלאים אין נפלט ע"י הגעלה ומבואר שם דוקא בקדם בליעה לטלאי. אבל קדם טלאי לבלוע מהני הגעלה דכבולעו כך פולטו. וכתב הרב"י ע"ז וז"ל וכת' הרשב"א בתשוב' שהגעלה מפלטת מכאן כמו מכאן. אלא שאנו חוששים שמא תחת אותן חתיכות טלאי נכנס הגוף האיסור וממשו של גוף האיסור אינו נכשר בהגעלה לפיכך אנו רגילים בכיוצא בזה שמניחים גומרין על מקום הסדקים כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעילו ואם של עץ הוא כו ירחיב כו' כמ"ש בש"ע וע"כ דברי הרב"י בש"ע מקורן מדברי הרשב"א הנ"ל וכיון שכתב בש"ע דבקדם בליעה לטלאי צריך שישים גחלים על מקום טלאי ובקד' טלאי לבליעה אינו מצריך גחלים ע"כ מיירי כשמדובק מאוד שעכשיו אחר שנתן עליו הטלאי אי אפשר שיכנס חמץ תחת הטלאי וכמ"ש הט"ז ס"ק י"ח. והבין מדברי הרשב"א דחולק עמ"ש הטור והרא"ש והראבי"ה וסבירא ליה דגם בקדם הבלוע לטלאי מהני הגעלה ואין הטלאי מפסקת ומכל מקום מוציא הבלע מתחת הטלאי. (או שיוצא הבלוע מצד השני שאין עליו טלאי וכן הבין הפר"ח מדברי הרשב"א ע"ש) אלא דיש לחוש שיש בעין תחת הטלאי מה שנכנס שם קודם ששם עליו הטלאי ומה שהוא בעין לא מהני ליה הגעלה לכן מצריך להניח גחלי' על מקום הטלאי לשרוף החמץ שהיה תחת הטלאי מקודם כנ"ל. אבל מ"א ס"ל שלא לעשות מחלוקת בין הרשב"א ובין הטור והעומדים בשיטתיה ולכן מפ' דהרשב"א לא מיירי אלא בקדם טלאי לבליעה ואינו מדובק כ"כ ויש לחוש שאחר נתינת הטלאי נכנס תחתיו חמץ ואע"ג דכה"ג שקדם הטלאי לכ"ע מהני הגעלה מ"מ למקום הטלאי שיש חשש חמץ בעין ל"מ הגעלה ולכן צריך לשום שם גחלים (ואותן גחלים אינן מתורת ליבון דא"כ ה"ל לפ' להדי' שצריך לגחלים מרובי' עד שיהיה הנצוצים נתזים ממנו אלא ר"ל שדי בגחלים מועטים והוי כליבון שהוזכר ברמ"א לעיל סעיף ד' ואין מספיקים כאן כ"א לשרוף החמץ שתחת הטלאים) אבל בקדם בליעה לטלאי מזה לא דיבר הרשב"א ומסתמא י"ל דמודה להטור ודעימיה דלא מהני הגעלה עם אותן מעט גחלים. כי הטלאי מפסקת וא"א להוצי' מכלי ע"י הגעלה במקום שתחת הטלאי:

וכ"כ הב"ח כו'. דהרשב"א מיירי דוק' בקדם הטלאי. אבל בקדמה הבלוע מודה הרשב"א דלא מהני הגעלה ולזה כ' הב"ח מסברא דנפשיה דכל הכלי צריך ליבון דקיי"ל כתשמישו כך הכשירו וכיון דנשתמש בו בלא טלאי א"א להגעיל כשהטלאי עליו:

וכ"מ באו"ה כו'. הבין בס' חמד משה דמייתי ראיה מאו"ה דבקדם טלאי צריך ליבון. וע"ז האריך וכתב שהב"ח ומ"א שגגו בכוונת או"ה ע"ש. ולענ"ד כוונתם להביא ראיי' להיפך דעכ"פ ליבון מהני דס"ד דבעי' דוק' כתשמישו כך הכשירו וכיון דנשתמש ע"י רותחין לא מהני הליבון אע"ג דבאמת עדיף מיניה הליבון מ"מ יש מקום לטעות וע"ז הביאו ראי' מאו"ה דעכ"פ ליבון מהני וזה מוכח שם מאו"ה ע"ש וה"ה דה"מ להביא ראי' לזה מדברי הטור שכ' וכן קדיר' של מתכות אם רוצה להסיקו ולמלאה גחלים שרי עכ"ל. ואולי אפשר דבאו"ה כ"כ על דין טלאי דאפשר דגרע לכן הביאו ראיה מאו"ה:

לכן נ"ל דבקדים כו'. מ"א חולק על הרב"י בתרתי אבל גם על הב"ח חולק דהב"ח ס"ל דבקדם הבליעה צריך ללבן כל הכלי ומ"א ס"ל דדי אם ילבן מקום הטלאי. מ"מ בעיקר הדין מודה להב"ח בתרתי:

וז"ש עד שישרף גוף האיסור ואם קדם כו'. נרא' שנדפס בטעות וצריך להפך הדברים וכצ"ל ממנו ואם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל וז"ש עד שישרף גוף האיסור כו' ר"ל דלשיטות מ"א דהרשב"א מיירי כה"ג בקדים טלאי לבליעה ואפ"ה מצריך גחלים והיינו ליבון קל. ולכן כ' רשב"א ל' עד שישרוף גוף האיסור דלא מהני במקום ליבון אלא לשרוף מה שהוא בעין תחת סדקי הטלאי:

כלים כו'. ועוד כיון שהבדיל מפסיק כו'. ועל טעם זה חולק פר"ח ומסכי' לטעם א' ולפ"ז כתבו האחרונים הא דטלאי שהוזכר בש"ע מיירי שדיבק הטלאי ע"י מסמורים כה"ג. אבל אם התיך בדיל וכדומ' וסתם הנקב מהני הגעלה אפי' קדם הבליע':

ולפ"ז אפי' כו'. ר"ל בין לטעם א' ובין לטעם ב' דעכ"פ שייך בבדיל ישן טעם א':

ועבי"ד סי' ק"ך לענין טבילה ר"ל שכ' כלי' המצופים באבר בפנים או בחוץ יטבול בלא ברכה (אבל אם מצופה מבחוץ ומבפנים פסק פר"ח שם לטבול ולברך) א"כ שמעינן אע"ג דהכלים מצד עצמן א"צ טבילה דהא הן כ"ח מ"מ ע"י צפוי של אבר צריכים טבילה א"כ ה"ה כלים ישנים אף שכבר הוטבלו מ"מ אם ציפן באבר או בדיל צריכים טביל' שנית משום הציפוי. ואם האבר היה של ישראל ע"ש דינו:

(כח) (ס"ק כח) וינקרם כו'. ומוטב כו'. כתב בס' ח"מ ס"ק ך"ג על מה שכ' רמ"א רושם שעושים כו' פי' שמדבקים כעין אותיות או שאר תמונות תוך הכלי ואין כוונתו כלל לשריטות או גומות עכ"ל והדין עמו דלשריטות ולגומות מה לי אם נעש' מחדש או לא:

(כט) (ס"ק כט) כיסוי כו'.. לכן אין בו קולא בפסח עסי' תמ"ז שכ' מ"א שם ס"ק מ"א דהיכ' דאיכא תלתא להקל דהיינו ריח משהו ולט"ל יש להקל ובכיסוי דמה שהוא נט"ל אינו מועיל ולכן אפי' איכא תלתא צדדים הנ"ל אין להקל. וא"כ לפמ"ש ש"ך שם וז"ל דבשעת הדחק או שיש עוד שום צד להיתר או בכיסוי רחב או נקוב למעל' נראה להקל עכ"ל א"כ ה"ה הכא:

(לא) (ס"ק לא) מדוכה כו'.. דסגי בהגעל' וכמ"ש סעיף ך"ב דפסק שם דגם בית שאור וחרוסת סגי בהגעלה:

וכ' הב"ח מדוכות שלנו ר"ל שאין דכין בתוכו בשמים עם פרורי לחם ניהו דליבון א"צ מ"מ הגעלה בעי דאדרבה אין ללבנם:

ומשום חומר' דחמץ ידוך הבשמים קודם פסח והיינו לאחר הגעלה:

כמ"ש סך"א גבי חביות ור"ל דהרב"י הביא הג"ה שכ' בשם רבינו אפרים דחבית שכר א"צ הגעלה דהוי נ"ט בר נ"ט דהשכר גופי' לאו חמץ גמור הוא אלא ע"י תערובות עכ"ל ר"ל המים קבלו טעם מהחמץ ונעשה שכר והחביות קיבל טעם מהשכר ואע"ג דלא קי"ל הכי וכמ"ש בסעיף ך"א מכל מקום הכא מותר וגם דהוי אחר הגעלה:

בי"ט עצמו כו'. ונ"ל שהדין עמו דאף לפי הספרים כו' ר"ל דהלא דברי הב"ח נראה בטעמים אלא שהמנהג הוא ע"פ דברי רמ"א וכמ"ש הב"ח וא"כ ל"מ לספרים דלא גרסי הכא גבי מדוכה ההג"ה ונוהגים ללבנו אלא גרסו להו לעיל בסעיף י"א גבי מחבת וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג אם כן מנהג טעות הוא דהא לא מצינו שרמ"א כתב שנהגו ללבנו אלא אפילו לספרים דגרסי ההג"ה כאן במדוכה ונוהגים ללבנו מכל מקום אין סתיר' מדברי רמ"א לדברי הב"ח:

היינו במדוכה הנ"ל ר"ל רמ"א קאי על מדוכ' דמיירי בה הטור ומחבר שדכין בשמים עם פרורי לחם אבל מדוכה דאין בו אלא חשש שמא בא לתוכו חמץ משהו י"ל דמודה רמ"א להב"ח דסגי בהגעלה ולא ילבנו מחשש דלמא חייס:

ואפשר שאמרה לחומרא ר"ל דמן הדין ס"ל דסגי בהגעלה אלא ע"צ היותר טוב אמר לדוך קודם י"ט ומשום דהא דקי"ל דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בנ"ט מקורו מדברי רש"י בחולין דף קי"א דאמרי' צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח וכתב רש"י אף על גב דהוי נ"ט בנ"ט ותירץ משום דסתם סכין שמנונית קרוש ע"פ וליכא אלא חד טעם מהשמנונית לצנון עוד כתב משום חורפ' דצנון מחלי' ליה בעינא ור"ל אפילו הוי סכין מקונח מ"מ אע"ג דהוי נ"ט בנ"ט מ"מ הואיל וצנון חריף לא מקרי נ"ט בנ"ט א"כ לתירוץ קמא לא מהני חורפא ובעי' דוקא משום דשמנונית קרוש ע"פ וכן יש פוסקים דסבירא להו דאפילו בדבר חריף מהני נ"ט בנ"ט וניהו דאנן קי"ל כתי' בתרא דרש"י מ"מ עדיף לדוך הבשמים קודם י"ט דהוי עכ"פ נ"ט בנ"ט לפי' א' דרש"י והפוסקים דס"ל הכי. ומה שהביא ראיה מחביות שכר אע"ג דשם ליכא דבר חריף ושפיר מהני נ"ט בנ"ט מ"מ כיון דאין הכוונה במה שדך קודם י"ט אע"ג דכבר הגעיל וסגי בזה. היינו לעשות ע"צ היותר טוב עכ"פ לדעת הפוסקים כפי' א' של רש"י ולדידהו אין חילוק בין דבר חריף או לא:

ומה"ט עושים שלא כדין כו'. וראיתי בס' באר היטיב בי"ד סי' צ"ו שכתב בשם הה"ג מה' עוזר ז"ל שהשיג על המ"א בזה וז"ל ואין דבריו נ"ל דהא מקור דין זה מדברי רש"י בצנון שחתכו בסכין כו' (וכנ"ל) ופי' דברי רש"י דהא דאמרי' נ"ט בנ"ט ר"ל טעם א נכנס קצת ממנו אל הכלי וחוזר ויוצא קצת מהכלי אל המאכל ע"כ נקלש הטעם ונתמעט אבל דבר חריף בולע כל מה שבתוך הכלי נמצא דעכ"פ אף דבדבר חריף ליכא נ"ט בנ"ט דהטעם השני יצא כולו אל דבר חריף רק חד טעם איכא דהא מתחלה לא נכנס רק קצת טעם אל הכלי:

ולפ"ז בנדון דידן יש כאן נ"ט בנ"ט מן הבשר לסכין טעם אחד כו'. ומן הסכין יצא כל מה שבתוכו אל הזנגביל וזה נ"ט אחד וחזר ויצא מן הזנגביל אל המדוכה טעם שני ודהתירא דוודאי לא יצא כל טעם מהזנג"בל אל המכתשת דדוקא להיפך אמרינן דדבר חריף מוציא כל טעם מן הכלי. אבל מ"מ אינו מבליע בכלי רק קצת טעם דבזה שוה דבר חריף לשאר דברים כו'. והשתא א"ש הא דכתב הש"ך ר"ס קך"ב בדין דבר חריף שבשלו בקדירה של בשר ב"י ואחר מעל"ע שבשלו בו בשר בשלו בו חלב אף שהוא ב"י משעה שבשלו בו דבר חריף מותר:

זלכאורה קשה הרי דבר חריף שנתבשל בו עושהו כממש ולפמ"ש ניחא דהוי נ"ט בנ"ט מן הבשר לקדיר' ולדבר חריף טעם א' ומן הדבר חריף מה שחזר לקדירה הוי טעם שני והוי נ"ט בנ"ט דהתירא. והא דנקט או"ה שם (הביאו ש"ך שם) שאינו בן יומו משום דנקט כו' עכ"ל הנה ראייתו מהש"ך נכונה. וכן הפר"ח שם כתב כדברי הש"ך:

אך בס' נ"ה שם השיג על אביו באמת בדין שכתב אביו וכתב דבעי' שיהיה בשעת בישול החלב אחר מעל"ע משעה שבשלו בו דבר חריף ואייתי ראיה מדברי או"ה דנקט שאינו בן יומו ע"ש:

וא"כ דברי מ"א במחלוקת שנויה.. ונלע"ד יש קצת סברא להטות לדעת מ"א ונ"ה דא"א דדבר חריף מוציא כל הטעם שבכלי כ"ש שמבליע כל הטעם בכלי. ומליחה תוכיח דקי"ל אין מליחה לכלים להפליט א"כ רותח דמליח אינו מוציא מן הכלי ומליח מבליע תוך הכלי דהא קי"ל בי"ד סי' ס"ט דכלי שאינו מנוקב שמלח בו בשר הכלי אסור:

ואם דכו כו'. דמחשש כו' ר"ל שנסתפק אם מחשש זה שמא חתכו בסכין כו' יש לאסור דיעבד ואף שבימיהם היה זה רגיל כי מספק כו' פירור כו' וודאי אין אוסרים דיעבד כמ"ש גבי סלי' דהוי ג"כ החשש שמא נתערב במלח מעט חמץ ואפילו למ"ד שם דבעי הגעלה מ"מ דיעבד שרי בלא הגעלה ע"ש:

ל"מ דבר חריף בין לח ובין יבש וא"כ דיעבד שרי אפשר לסמוך על ש"ך:

(לב) (ס"ק לב) לקלוף מצוין בטעות שייך לסעיף שאח"ז בדף כו':

(לג) (ס"ק לג) שלא כו'. אין להקל ללוש בהן דעכ"פ הרתיחה של הכלי אפי' אחר הגעלה והפסק סדין גורם שיחמיץ העיסה שעושה תוכו:

(לד) (ס"ק לד) הנפה כו'. ונ"ל דאפילו במקום כו' וכתב הח"י ולא ידעתי מאין יצא לו דין זה דהא עינינו רואות דכל שלא רקדו הקמח יש בו כמה חטים. ונאסרה המצה או העיסה כו' ונפה זו מהני שפשוף והגעלה מכ"ש אם מרקד קודם פסח כו' לכן נ"ל בשעת הדחק נכון לעשות כן לכתחלה כו' ואם עבר ולש העיסה ולא נתרקד אפשר לאסור כל העיסה כו' עכ"ל. ובס' א"ר חלק במה שרוצה לאסור העיסה אם נילושה בלי ריקוד ע"ש. אך בעיקר הדין במה שחולק לפי דעתו עם מ"א וס"ל דעדיף ע"י ריקוד ע"י שפשוף והגעלת הנפה מללוש בלי ריקוד אפשר דגם מ"א מודה לזה לענ"ד ומ"א לא קאי אלא עמ"ש לפני זה בשם מהרי"ל דאם בא על הנפה מים דאין לה תקנה כה"ג כ' דעדיף בלי ריקוד דאינו אלא ספק הרגיל חשש חטים והנפה ודאי חמוצה:

(לו) (ס"ק לו) ע"י כיבוס כו'. אלא בכיבום גמור כמ"ש ס"ס תמ"ב דהיינו ע"י אפר וחביטה פעמים הרבה וכדמסיק ש"ך דבדבר הנדבק מלבד החביטה בעי' אפר. וקמח הוי דבר הנדבק:

מיהו בפסקים כו'. והב"ח הוכיח כן מאותה תשובה עצמה שהתיר תחלת התשובה ע"י היתר התפירה. ודע דהא דצריך להתיר התפירה כתב בח"י לאו דוקא בשק שהיה בו קמח חמץ אלא אפילו היה בו קמח השייך לפסח אם בא לכבסה צריך להתיר התפירות והוא פשוט. וגם במפות כו' וכ' ח"י מ"מ א"צ להתיר תפירות האמרא כי באותו מקום אין עושין מצות. ולענין דיעבד ע"ש:

(לז) (ס"ק לז) שאין מועיל כו'. כתב בתשובה כו' ומתירו לקלף כו' מ"א ס"ל דבעי' נטילה כה"ג כמ"ש אח"ז ולא אייתי דברי מהר"מ ולבוש כ"א להראיה דאין כולה אסורה:

דבלוע בכלי לא מחמירים כ"ה ר"ל אע"ג דבלוע בכלי חמיר דהא אע"ג דקיי"ל אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ בלוע בכלי יוצא בלי רוטב כיון שאין לו טעם מצד עצמות הכלי מכל מקום לחלק בין כחוש לשמן אע"ג דבחתיכה יש חילוק מצד הדין דבכחוש אינו אוסר כ"א כדי קליפה או נטילה ובשומן אוסר הכל מ"מ בזה מקילים בבלוע בכלי דאפי' בשמן אינו אוסר אלא כדי נטילה כמו בכחוש. וכ"מ בי"ד סי' ק"ה אך בש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג מסתפק בדבר דאפשר דגם בלוע בכלי בשמן אוסר הכל אף ע"ג דבדבר מאכל מחמירין שלא לחלק בין כחוש לשמן ואפי' בכחוש אוסר כולו כמ"ש רמ"א שם מ"מ בכלי נשאר על עיקר דין לחלק בין כחוש לשמן וע' ע"ש במ"ש לחלק בין יבש לגמרי ובין במה שי"ל רטיבו' קצת:

וכת' בד"מ בשם מהרי"ב כו'. שמא נדבק בה כו' דדוקא באותו שנה בין תנור לתנור בודק הרחת ויראה אם דבוק בה דבר מה מסירה. משא"כ אחר גמר האפיה שמצניעה לשנה הבאה לא רמיא אנפשיה כ"כ לבודקה ולכן צריכים הגעלה:

והט"ז כתב דטוב יותר שלא להגעילה משום מראית העין שיטעה שגם רחת חמוצה מותרת בהגעלה אלא יבדקנה כשמצניעה לשנה הבאה וגם אז בשנה הבאה כשבא להשתמש בה יבדקנה פעם שניה היטיב אם היא נקיה:

ודוקא בער"פ והיינו לאכילה אז קוד' פסח לקטנים דגדול אסור לאכול מצה בער"פ:

די לאסור הרחת לכתחלה ובס' ח"י כ' בשם הגאון מהר"ש ובנו חמיו ז"ל להתיר אפי' לכתחלה רחת שרדו בה מצה נפוחה וכפולה דבכל פעם מיקרי דיעבד כי לא ימלט ברוב אפי' שלא ימצא נפוחה או כפולה ויצטרך כל פעם מרדה חדשה גם התנור לאסר ויצטרך להסיק התנור והתורה חסה על ממון של ישראל ועוד האריך בטעם ע"ש:

(לט) (ס"ק לט) בעירוי ג"פ מים כדין יי"נ דהיינו ג"פ ימלאנו מים על כל גדותיו ובכל פעם יהי' המים בתוכו כ"ד שעות לא פחות ובכל פעם צריך מים אחרים ואע"פ שאין אלו ג' ימים רצופים:

וכתב ש"ך בס"ק ל"ג דוקא שלא עמד בתוך הכלי היין כ"ד שעות דא"כ ה"ל כבוש כמבושל ולא מהני עירוי והא דמהני הכא עירוי גבי חביות שכר אע"ג דעמד השכר בתוכו כ"ד שעות שאני פסח דהתירא בלע ועוד כתב סברות לחלק בין חמץ ליי"נ ובתשו' ה"ה חכם צבי סי' ע"ה כתב בפשיטות דמהני עירוי אפי' ביי"נ אפי' עומד היין בתוכו כ"ד שעה:

וכ' האגוד' כו'. מוטב לעשות בעירוי כו' היינו במגעיל ער"פ אחר זמן אסורו וכמ"ש סי' תנ"ב:

ושל י"ש לא מהני הגעלה ובט"ז ס"ק כ"ז כת' וז"ל ונראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר ענינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו עכ"ל:

(מ) (ס"ק מם) ובדיעבד כו'. כיון דהתיר' בלע א"צ לשער כו' כתב ח"י וז"ל ובאמת טעם א' תמוה מאוד כו' מה בכך כיון דלא ידעינן כמה נפק מיניה ודאי נגד כולו משערים דהרי לענין בב"ח דג"כ מיקרי התיר' בלע מ"מ בתוחב כף חולבות לקדירה של בשר או איפכא לכ"ע נגד כולו משערים כו' עכ"ל. ולפענ"ד כוונת המרדכי כך דהא לדעת ר"א שהבאתי לעיל א"צ הגעלה דהוי נ"ט בנ"ט וס"ל דאין במי שכר כ"א טעם החמץ ולא ממשו. וניהו דלא קי"ל כוותיה וס"ל דהוי ממשן של שעורים תוך השכר מ"מ עיקרו מים ואינו כולו שעורים דהא מה"ט מברכים עליו שהכל וכמ"ש בסי' ר"ד בשם הרא"ש. וא"כ דרך משל אם נאמר דהמחצה הוא שעורים ומחצה מים אם כן אפי' כל החביות בלוע משכר מ"מ יש במה שבתוכו ששים אף על גב דאין במה שבתוך הכלי ששים נגד כל הכלי מ"מ הא אין צריך לשער כ"א נגד חצי הכלי דהיינו מה שבלוע בו שעורים דחצי שני כל הכלי הלא במים דהתירא נינהו בלוע אלא דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורי' גם נגד המים היה צריך לשער דהא המים נעשו נביל' מן השעורים דהא אין במים ששים נגד השעורים אך הא קי"ל בי"ד דבדבר היתר לא אמרינן נ"נ וא"כ ניהו דבפסח השעורים הם איסור מ"מ כשנבלע קודם פסח עדיין גם השעורים היה היתר א"כ ל"ל נ"נ ולזה נתכוון המרדכי במ"ש דהתיר' בלע ר"ל בשע' בליע' הי' היתר ול"ל נ"נ כנ"ל:

וא"כ לפי מה שתפס בת"ה טעם דנט"ל עיקר ולא ס"ל טעם א' של מרדכי א"כ קשיא על ת"ה שגם הוא התיר דיעבד וגם על רמ"א שפסקו כיון דקיי"ל נט"ל אסור בפסח:

ובלבד שיערו כו'. אבל טעם הראשון של מרדכי א"צ לערות לכלי אחד קודם פסח:

עמ"ש סי' תמ"ז סס"ה כתב רמ"א דאם מלאו תוך כלי חמץ תוך שלשים יום קודם פסח נוהגים שלא לשתותו אפי' דיעבד. אך מ"א כתב שם ס"ק כ"ט בשם מהרי"ל דאם היה הכלי מורק ושוטף שרי וכאן הא כ' רמ"א רק שהדיחו היטיב תחלה כו':

(מד) (ס"ק מד) על כו'. ולפמ"ש ס"א ל"ב כבשונית וסגי בהיסק שהסיקו מבחוץ ואפי' רוצה להסיקו בפנים לא מהני דחיישינן דלמא חייס עלה כדלעיל:

מדופן לדופן ר"ל דהא ליכא חמץ בעין ע"ג התנור אלא שבלוע מחמץ ועתה יבליע בקדירה שהונח שם. זה לא אמרינן דאין מפעפע מדופן תנור לתוך דופן קדירה מידי דהוי שתי קדירות אחד של בשר ואחד של חלב העומדי' אצל האש ונוגעי' זה בזה דאין אוסר כמ"ש בי"ד ס"ס צ"ב:

שמעמידין קאכ"לין מכל צד והוא כעין מה שאנו קורין רע"ר בל"א אלא שאותן קאכלי"ן הם מחוברין מכמה קאכלי"ן והרע"ר הוא חתיכה א' נעשה כן בתחלה:

הא לאו הכי ר"ל שאין לו כיסוי מ"מ אסור באכילה:

הקדירה אסורה דהקדירה במקום קליפה:

אין יד סולדת בזיעה ר"ל דאם היד סולדת בזיעה הי' ראוי לאסור דחיישינן שמא יפול שוב מן הזיעה למטה לתוך הקדירה ועוד שהבל העולה ממטה למעלה מחבר הקדירה עם הכיסוי וזיעה ומה"ט אסור בי"ד סי' ק"ה שלא לערות מכלי היתר חם לתוך כלי איסור ע"ש:

(מו) (ס"ק מו) ויש כו'. אבל לטעם חוזרים לכבשונות שרי. ר"ל אע"ג שכתב לעיל דמחזירן אותן לתנור בעלמא דל"מ כבשונות מ"מ הא כתב לעיל סעיף א' דלא בעי כבשונות וסגי בהיסק אלא דהכא לא מהני דחייס עליה שלא ישרף הקוניא ובמעט הקוניא שנטף שלא במתכוין ליכא למיחש דחס עלה:

ובפסח חמיר דקיימא לן נט"ל אסור:

ובתשו' מהרי"ל כו'. שמא נשתמש כו' ר"ל אחר החיפוי דאינה ניכר:

א"כ סבירא ליה כטעם א' משום דמחזיקים אותן בסובין דלטעם שמא חיפה כלים ישנים או נשתמש בהן אחר החיפוי מה מהני שאלת האומנים:

(מח) (ס"ק מח) המחופים כו'. ועמ"ש סי"ג ר"ל דלפמ"ש שם בשם הרא"ם ליכא טעם לאסור שמא נשתמש בו הגוי קודם החיפוי דמה בכך החיפוי היא כמו ליבון קל דהוי כהגעלה אלא צ"ל טעם המנהג שמא השתמש בהן אחר החיפוי ואינו ניכר:

(מט) (ס"ק מט) וכן כו'. יי"ש לקיום כו' דכמה קולות כו' ר"ל דבי"ד כתב כלי שמכניסים בו יין לקיום דהיינו שיעמוד בתוכו שלשה ימים אע"פ שלא עמד היין בתוכו רק זמן מה צריך הכלי מילוי ועירוי וכ' שם דכלי זכוכית אין מחמירים בו בשביל שמכניסים בו לקיום כיון שהוא חלק ולא בלע:

(נ) (ס"ק נ') אינו כו'. בתו' זבחים כתב דספק אי מפעפע בכל הכלי. ועמ"ש סעיף י"ב ר"ל דאף ע"ג דהבלוע הולכת בכל הכלי מ"מ אם הכשיר מקצת הכלי והשתמש באותו מקצת שהכשיר לא אמרינן שמפליט מן אותו צד שלא הכשיר והכא אפי' לכתחלה יש לסמוך על זה כיון דהוי ספק רחוק:

(נא) (ס"ק נא) שצלו כו'. ואפי' להחולקים דסבירא להו דחוזר וניער בפסח:

ועמ"ש שם סעיף ג' דכה"ג דלא הוי רק טעם לכולי עלמא אינו חוזר וניעור:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >