מחצית השקל/אורח חיים/תנ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תנ

(א) (ס"ק א) צריך כו' ואע"ג דלכתחלה כו' ר"ל ניהו דקי"ל חמץ אינו תופס דמיו וחליפיו מותרים כמ"ש ס"ס תמ"ג מ"מ לכתחלה אסור כו':

אין הראשון בעין כו' ולפ"ז כתב בח"י דאפי' משלם לו בפסח דבר שאינו חמץ מותר וכ"מ מדברי תוס' בע"ז דמשם ללמד דין דהכא אמרי' ר"פ הפועלים דבי ר"י יזפי מעניים בשביעית פירות שביעית שהיה לעניים הרבה פירות שביעית והיו צריכין לכלותן קודם זמן הביעור (ע"ש בתו') ולטובת עניים יזפו מהן אותן הפירות ושלמו לעני' בשמינית פירות של שמינית ולא הוי חליפי שביעית אע"ג דשביעית תופס דמיו מ"מ כיון דבשעת פרעון אין פירו' שביעית בעין ל"מ חליפי שביעית כ"ש בחמץ שאין תופס דמיו וכתבו התוספות שם דה"ה אם פרעו להם בשביעית שאר פירות שאין של שביעית אם כבר אכלו פירות שלוו מהעניים מותר וכן נראה מדברי הרא"ש כ"ש בחמץ. כ' בכ"ה שיש מקומות שנהגו וכו' וכ' בח"י משמו משום איסור ריבית נגעו בה דהוי כמו סאה בסאה דאסור וכ"כ בד"מ ולא משום איסור חמץ ולפ"ז לפמ"ש רמ"א בי"ד סי' קס"ב דאנו נוהגים היתר בככרו' דאין מקפידים על דבר מועט כזה ליתא למנהג שכתב כ"ה:

(ב) (ס"ק ב) יאמר כו' וישראל שקנה חק הכומרי' כו' מותר ליקח כו' מל' זה משמע דאפי' לכתחלה א"צ להתנות קודם פסח וכן דייק הרב"י מל' הזה. ולפ"ז צ"ל דחק הכומרים קיל יותר ממי שמקבל ככרות בריבית וזה ליתא דאדרבה חק הכומרים יש סברא להחמיר טפי וכמ"ש ט"ז ס"ק א'. אלא דלדעת מרדכי לפי מה שהבין הרב"י (וע' פ"ח) דס"ל בחק הכומרים דא"צ להתנות קודם פסח ה"ה במקבל ככרות ברבי' ס"ל ג"כ דא"צ להתנות וכמ"ש הרב"י ע"ש אלא דלא קי"ל כוותיה ולדידן כיון דצריך להתנות בככרות של רבית כ"ש דצריך להתנות בחק הכומרים ומ"א הבין ל' המרדכי בחק כומרים לאשמעינן דגם בחק כומרים מקילינן כמו במקבל ככרות ברבית ולענין תנאי סמך מ"א עצמו דנדע דלא עדיף ממקבל ככרות ברבית:

(ג) (ס"ק ג) אומר כו'. אבל הכא שנוטל כו' ר"ל דהכא אין לאסור דנראה כטורח בשביל ישראל דמה בכך אם טורח בשביל ישראל דהא מיירי בחוה"מ כמ"ש מ"א סס"ק זה ואע"ג דגם בחה"מ מלאכה שא"צ המועד אסור מ"מ אינו חמור כ"כ ול"ח בזה למראית עין ואין האיסור כ"א ממה שמקבל החמץ בפסח בשכרו ולכן ע"י שנוטל הדמים תחלה שרי דאז מוכר לחמץ קודם פסח ואז מותר למכרו וכמו שאכתוב בע"ה למטה:

דהרמב"ם והרא"ש דדעת הרא"ש בישראל וגוי שהיו שותפים באילנות אפי' לא התנו קודם שנשתתפו מותר לו' הישראל לגוי טול אתה ג' שני הערלה ואני אטול כנגדן ג' שנים אחרים דלמאי ניחוש אי משום מראית עין כשעובד הגוי בשני הערלה דנראה שהוא שלוחו של ישראל מה בכך הא הישראל בעצמו מותר לעבוד האילן בשני הערלה ואי משום שנוטל הישראל ג' שנים פירות נגד פירות ג' שני ערלה ה"ל חליפי ערלה. ז"א דכך המנהג מי שעובד האילן אוכל פירותיו וכיון שהגוי עובר בשני הערלה הפירות ערלה כולם של גוי וג' שנים אחרים שעובד ישראל הפירות הם כולם שלו ואין כאן חליפי ערלה כלל. ולפ"ז ה"ה די"ל כן הכא לענין חמץ וזהו דעת המרדכי דס"ל כהרא"ש שם אבל הרמב"ם ס"ל דגם בערלה בעי' שיתנו דוקא קודם שנשתתפו אבל אח"ז לא מהני מה שיאמר לו טול אתה כו' דאע"ג דהגוי עובד לבדו בשני הערלה וישראל עובד לבדו בג' שנים אחרים מ"מ הוי חליפי ערלה. והוא הדין דיש לאסור הכא בחמץ וכן ס"ל להג"מ כהרמב"ם ולכן ס"ל דבעי שיטול המעות תחלה ובזה סגי כמ"ש אח"ז:

רק שמוכר לגוי התנור כו'. ר"ל אם מוכר לגוי החמץ קודם פסח אע"ג דיש סברא להתיר דהא אז החמץ עדיין מותר לאכול כ"ש למכור מ"מ ס"ל למ"א דלא מהני סברא זאת דדוקא להנות ולמכור קודם פסח חמץ שכבר זכה בו שרי אבל הכא מוכר ונהנה מחמץ שיהיה נקנה לו בפסח בזמן איסור זה אסור דה"ל נהנה בפסח מאיסורי הנא' וכן כ' הב"ח ע"ש. ולכן כתב מ"א דבעינן שימכור לו התנור וכמ"ש מ"א ודעת הג"מ דס"ל דבעינן שיטול הדמים תחילה. צ"ל דלא מהני מה שאמר לו טול אתה בפסח כו' שעי"ז אנו אומרים שמוכר לו התנור כיון דכבר התנור של ישראל. והא דמהני נטילת הדמים תחלה לא ידעתי טעם מבורר ואפשר לו' כיון דחליפי חמץ דיעבד מותרים אלא דלכתחלה אסור לקבל החליפים וכיון דלוקח החליפין דהיינו הדמים קודם פסח היינו קודם שזכה בחמץ שרי אפי' לכתחלה ומ"א לדינא מחמיר דבעינן מכירת תנור וגם נטילת מעות קודם פסח:

ובד' ימים שהן י"ט כו'. ובח"י תמה דהא בי"ט הבערה מותרת א"כ מה בכך שיאמרו שבשליחות הישראל הגוי עושה ודוקא בשבת אסרו בסי' רמ"ה. והטיב אשר דיבר בספר א"ר דכה"ג אפי' בי"ט אסור כיון דאופה בו חמץ לצורך גוי:

(ה) (ס"ק ה) אין זקוק כו'. כנ"ל ברור. והב"י נדחק בזה ע"ש. ר"ל דהטור הביא דין זה בשם הרשב"א ואייתי רשב"א ראיה מדתנן בע"ז ריש פרק השוכר שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העביר לי חביות של יי"נ ממקום למקום מותר. והקשה הרב"י דאין משם ראיה לפי שאין פרעון שכרו על העברת אותה חביות אלא על אותה מלאכה ששכרו לעשות. ולכן כתב הרב"י דהרשב"א פי' משנה הנ"ל באופן אחר מובן הפשוט אבל מ"א ס"ל דגם רשב"א פירש המשנה כנ"ל ואפ"ה מייתי שפיר ראיה דכל היכי דאפילו לא נעשה דבר שאסור ליטול שכר עבורו היה צריך ליתן לו שכרו משלם אע"ג שנעשה אותו דבר שאסור ליטול שכר עבורו השכר מותר. וא"כ ה"ה הכא השכר מותר דהא אפילו לא אפה בו הגוי כלל היה צריך ליתן שכר תנורו לכן אף ע"ג שאפה בו חמץ השכר מותר. ומ"מ לכתחילה צ"ל שיאפ' מצה דאם לא כן כיון דידוע שדרכו לאפות בו חמץ ה"ל כאילו השכירוהו לאפיית חמץ דשכרו אסור:

(ו) (ס"ק ו) לדור כו'. ודוקא כו' תוך הפסח או בער"פ ובפר"ח משמע דוקא קודם שלשים יום וכ"מ תחלת דברי אגור וכתב פר"ח דבחנם ובשאלה שרי ע"ש:

(ט) (ס"ק ט) אא"כ כו' ודוקא שהדינר עדיין בעין וכתב שם בי"ד סי' קל"ב דוקא שאמר תחל' לחנוני בשעה שנתן לו הדינר דינר זה יהי' בידך עד שתתן לפועלי' אבל אם נתו לו רשות להוצי' הדינר מיד מותר. וע"ש בש"ך וט"ז שכ' בשם הטור שחולק על גוף הדין וס"ל כיון שהקדים לו דינר בכל ענין אסור אפי' אין הדינר בעין והש"ך הסכים עם הטור ע"ש:

א"כ מי שי"ל כו' וע"ס שמ"ג שכ' שם דאם אפשר להוציא התינוק לחוץ לא יביא החמץ לתוך ביתו:

כמ"ש בי"ד סי' רך"א דהמודר הנאה מחבירו מותר לזון בניו ובנותיו אע"פ שמזונותיה' עליו ואעפ"כ לא נקרא מהנהו:

אבל הוא לא יקח כו' שמא יבוא לאכלו:

(י) (ס"ק י) ואסור כו' משום דרוצה בקיומו כו' וכ"כ התוס' כו' דמה שמחזיק לו הגוי טובה כו' משמע דס"ל דרוצה בקיומו היינו משום כדי שיחזיק לו הגוי טובה ולכן כ' על מ"ש דרוצה בקיומו וכ"כ התוס'. אבל ט"ז בי"ד סי' קל"ג סק"ט הוכיח דאפי' הגוי אומר בפי' שלא יחזיק לו טובה אפ"ה הוי רוצה בקיומו שהיה מיצר אם נאבד ע"י שמירתן ואסור. ומשמע מדבריהם כו' שהקשה על מ"ש תחלה דהיכי דהגוי מחזיק לו טובה מקרי הנאה ואסור. אם כן היכי בעי למפשט במס' ב"מ דצער ב"ח לאו דאוריית' מדתני' היתה בהמתו של גוי טעונה יי"נ ורבצה תחת משאה אין ישראל זקוק לפורקו וא"א צער בע"ח דאורייתא תקשי למה אינו זקוק. והקשו התו' כיון דטעונה יי"נ אסור דהגוי יחזיק לו טובה ותי' כיון דלא אפשר דהא צריך לפורקה משום צבע"ח ולא מכוין שהגוי יחזיק לו טובה כ"א לקיים מצות ה' כה"ג שרי כדאמרינן בפסחים אי נמי דברייתא סתמא קתני אפי' שלא בפני גוי אינו זקוק וכה"ג תקשי דהל"ל זקוק משום צבע"ח דהא הגוי לא יחזיק לו טובה דהא הגוי לא ידע:

שרי כיון דצער ב"ח דאורייתא ר"ל דהכי קי"ל כדאי' בח"מ:

וכ"מ בח"מ סי' רע"ב בטו' שכ' לטעון עם הגוי פטור רק בפני הגוי משום איבה ולכן ביי"נ כיון דמצי לאשתמוטי דאסור לנו וליכא איבה א"צ לטעון עמו אבל פריקא דאיכא צער ב"ח אפי' שלא בפניו חייב ומשמע מדסתם דקאי גם אדסמיך ליה שהיתה טעונה יי"נ ואפ"ה חייב לפרוק ומדכ' אפי' שלא בפניו משמע דכ"ש בפניו חייב לפרוק אע"ג שהגוי יחזיק לו טובה ע"כ צ"ל דס"ל כתי' א' דהתו' דשרי דהוי ל"א ול"מ.

(יא) (ס"ק יא) אסור כו' אבל בתנור ל"ש זה ר"ל דהרב"י הקשה א"כ למה הוצרך ליתן טעם בסעיף ד' בתנור משום דהוי משתכר באיסורי הנאה. ולפי' מ"א בטעם רוצה בקיומו א"ש דבתנור אפי' יטול החמץ מתוך התנור לא יפול התנור ואינו נהנה מחמץ. דלא כב"י שפי' רוצה בקיומו שרוצה שלא ישבר קדרתו בשעת בישול החמץ בתוכו דא"כ יפסיד החמץ והוא אינו רוצה שבגרמת כלי שלו יופסד החמץ. א"כ כוונתו שיתקיים החמץ וזה ס"ל דגם בחמץ אסור אע"פ שאין החמץ שלו ואינו חייב לבערו מ"מ אינו נכון שיהנה שיתקיים אפי' חמץ של גוי (ועיי' בפר"ח) וכ' דמה"ט בתנור ל"ל הטעם דרוצה בקיומו דאפי' יפול התנור לא יופסד החמץ לגמרי:

ועוד כיון שהכלי כו' זה טעם ב' שכ' הטור:

כבר הוסק דהא א"א לאפות בו אא"כ יסיקנו תחלה ואע"ג דהיסק זה אינו מועיל להכשיר התנור כמ"ש רסי' תס"א מ"מ לענין איסור דהכא דקיל סמכי' על היסק כל דהו:

וקשה כו' הוא מדברי הב"ח כמו שסיים מ"א:

דלתסר משום כו' ול"ל הני תרי טעמי:

וא"כ מעות אלו כו' ר"ל אפי' נותן לו מעות בשכרו אסור כמ"ש בסעיף ד':

וה"ה בחמור ר"ל דנהי דבחמור לא שייכי הני תרי טעמי שכ' הטור מ"מ לתסר משום משתכר בא"ה. ולסברת הב"ח א"ש דגם בחמור אין דרך ליתן כ"א מעות:

ומיהו נ"ל לאסור כו' ר"ל ניהו שבא ליישב דברי הטור דהיכי דדרך ליתן מעות בשכר אין בו משום משתכר בא"ה מ"מ הב"ח לא ניחא ליה בזה ולכן ס"ל דגם בחמור אסור משום משתכר בא"ה:

דהא הרשב"א כו' ר"ל מרא דהאי דינא דסעיף ד' בתנו' הוא הרשב"א ומייתי ראיי' מדתנן בפ"ה דע"ז השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור:

אסור כמ"ש סעיף ה' דרמ"א לא התיר להשכיר בית אלא לדור בו אבל להשים בו חמץ לא וע"כ ס"ל דאפי' דרך ליתן שכר המעות אסור וה"ל להגיה פה ע"ד המחבר ולומר דאפי' בחמור אסור:

ואסור מטעם אחר דהיינו הני תרי טעמי שכ' הטור:

וב"י סי' כו' דדוקא יושב ומשמר כו' בשכר אז אסר הירושלמי להשכיר בית לשום בו חמץ אבל אם אינו יושב ומשמר מותר וע"כ צ"ל דלזה לא מקרי משתכר בא"ה במה שמשכיר לו בית לחמץ וצריך לחלק בין בית לתנור או דגם בתנור חולק וס"ל דמותר ואין זה הרשב"א שמביא הטו' כאן דאוסר בתנור אלא הוא הרשב"א אחר כנודע:

(יב) (ס"ק יב) ויש כו' לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן ר"ל דמשמע דהיש מתירין להחם כו' חולקים על מה שאסר המחבר להשכיר כו' לבשל בו חמץ וזה אינו דאין תלוים זה בזה:

אבל בד"מ כ' כו' מפני שהכלי עצמו כו' ור"ל דוודאי היש מתירין להחם כו' מודים לדין דאסור להשכיר כו' לבשל בו חמץ והיינו מטעם א' שכ' הטור שרוצה בקיומו וטעם זה לא שייך במחמם חמין בין להרב"י ובין לפי' מ"א בס"ק שלפני זה אבל כ' לשון ויש מתירין כו' דלטעם שני שכ' הטור לאסור להשכיר כו' לבשל חמץ מפני שהכלי עצמו כו' ולפ"ז גם להחם חמין אסור ע"ז פליגי הני יש מתירין. וכך כתבו התוס' בע"ז דף ל"ב ע"א סוף ד"ה והא הכא כו' וז"ל הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלי הבלוע מחמץ בפסח דהוי רוצ' בקיומו ע"י ד"א אבל אינו נראה לר"ת כו' ומכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועים מבשר וחלב שמותר להשים בתוכן דבר יבש כו' וכן קדירות האסורים משום חמץ אבל דבר לח לא עכ"ל:

וצ"ע דהא המרדכי כיון שאין לו הנא' כו' דהא אין הגוי נותן לו יותר משום טעם החטה הבלוע בתרנגולת:

והטעם עיי' בסי' תמ"ה סעיף ב' כצ"ל ע"ש במ"א ס"ק וי"ו דניהו דקיי"ל כר"ג ביי"נ שנתערב שמותר למכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא בנתערב חביות של יי"נ בחביות של היתר דחביות היתר נשארים בהתיר' אלא דאינו יוכל לברר ואינו מכיר המותרין וא"כ כשמוכרו לגוי חוץ מדמי א"ש הרי אינו מוכר ואינו נהנה אלא מחביות המותרים שנשארו בהתירם אבל נתערב יי"נ ביין היתר דאז אפי' יין היתר נעשה איסור שהוא תערובת לח בלח אסור למוכרו לגוי חוץ מדמי א"ש דהא נעשה הכל איסור וא"כ ה"ה בטעם החטה הבלוע בתרנגולת נעשה כל התרנגולת איסור ולכן אסור למוכרו לגוי וע"ש:

כ"ש דאסור בעצמו כו' דכל הכלי נעשה איסור ע"י בלוע והרי נהנה מן הכלי אע"ג דאינו נהנה מן הבלוע אסור:

גם בתוס' לא התיר כו' ר"ל אותו תוס' דע"ז דמביא בד"מ ראי' מהם כנ"ל:

דבר יבש כו' וצ"ל לסברת מרדכי הנ"ל בין לח ויבש:

א"כ נימא ג"כ דתבשיל כו' מותר דהא תלה או"ה שני הדינים זה בזה והא קי"ל רס"י תמ"ז דאסור:

ובמ"צ כ' והני כלים כו' ר"ל דקשי' ליה איך מתיר להחם חמין בכלי חמץ הא צריך להטמינם מן העין שלא יבוא להשתמש בהן כמ"ש רס"י תנ"א:

ומ"מ אף לדברי מ"צ ר"ל דנהי לדברי המ"ץ א"ש מה שמתיר להחם חמין בכלי כזה אע"ג דאוסר ר"ס תמ"ז כנ"ל דהני כלים עדיפי מ"מ לפי דבריו גם תבשיל שנתבשל מותר למכרו לגוי ואינו ענין למ"ש המחבר דמיירי בכלי שבלעו חמץ גמור אסו' להשכיר כו' וא"כ אכתי קשיא מ"ש רמ"א ויש מתירין כו':

צ"ל דדבר כו' ה"ל כאלו הישראל נהנ' ממנו כו' כמ"ש ס"ס תמ"ח כצ"ל ר"ל להאכיל חמץ אפי' לבהמת גוי או בהמת הפק' אסור אע"ג דאין מי שיחזיק לו טובה. מ"מ הוי כאלו הוא נהנ' וה"ה הכא כמו שישראל אסור לאכול מה שנתבשל בקדיר' בלוע מבב"ח דנהנה מבלוע ה"ה דאסור למכרו לגוי וה"ה בחמץ:

ועוד דה"ל שלא כו' עמ"ש רס"י תס"ו כצ"ל וצ"ל דבחמץ שלא כד"ה שרי ונ"מ בין הני תרי טעמי לענין בב"ח דלטעם א' מותר להחם חמין לחוף הראש בקדירה בלוע מבב"ח ולטעם שני אסור דבב"ח קי"ל אפילו שלא כדרך הנאתן אסו' כמ"ש בי"ד ס"ס קנ"ה ולדברי ת"ח א"ש מה שהקשה מ"א מסי' תמ"ז דקי"ל דאסור למכור התרנגולת לגוי דמ"מ לחום חמין שרי אבל עדיין אינו מיושב ל' ויש מתירין דמשמע דהני יש מתירין חולקים עמ"ש הרב"י וז"א די"ל דגם המחבר מוד' דמותר להחם בו חמין:

וביש"ש בחולק פ' כ"ה סי' מ"ו בדין הראשון:

אבל הראוים למאכל ומשתה אסור וכתב דה"ט דדוקא דבר יבש מותר להשתמש בו ולא דבר לח אפי' צונן משום שמא ישהה בו ך"ד שעות ויהיה כבוש כמבושל ואינו מות' כ"א לויג עם אפר לחוף בו הראש שאינו ראוי לאכילה וכן משמע מדברי הש"ך בסי' פ"ז בס"ק ך':

כתב הב"ח כו' כיון דמנהגם לתת חמץ כו' הב"ח לטעמיה אזיל כמ"ש מ"א בשמו בס"ק א' דה"ט דבתנור ה"ל משתכר בא"ה כיון דדרכם לתת חמץ בשכר התנור ע"כ מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו (וצ"ל דרחיים ויורות הוי דומיא דקדיר' ואינו דומה לתנור דלא שייך ביה רוצה בקיומו כמ"ש בס"ק י"א) וכ' הב"ח דלפי טעם זה אפי' אינו נוטל שכר צריך למנוע אם אפשר ע"ש:

ויטול הדמים היינו כדעת הגמיי' שהסכים עמו בס"ק ג':

ונ"ל דימכור ג"כ כו' מ"א לשיטתי' בס"ק ג' שהחמיר גם כן שם דבעי' תרתי ליטול דמים וגם למכור כו':

דשכירות ליומא ממכר הוא היינו לחומרא אמרי' דשכירות קניא ועיין לעיל במ"א סי' רמ"ו ס"ק א' בזה:

ועס"ס רמ"ג ר"ל דהיתר זה מהני מצד איסור חמץ דהיינו בחה"מ אבל בשבת וי"ט בלא"ה איכא איסורא ומבואר שם דאם שכרם מגוי (וה"ה קנא') אם עדיין לא ישב בה הישראל ולא נקרא ע"ש הישראל מותר וע"ס רמ"ד סעיף וי"ו. ועיין בט"ז שמיקל הרבה אפי' מצד איסור שבת:

וצ"ל דמיירי כו' בא ליישב דברי הב"ח שדימה אם הישראל צריך לתקן הרחיים ויורות לחק הכומרים דמיירי שאין הישראל שוכר כו' והא דתלה הב"ח ההיתר במה שאין הישראל צריך לתקן י"ל אורחא דמלתא נקט דהיכי דאין הישראל שוכר רק החק ולא הרחיים אז אורחא דמלת' שא"צ לתקן:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.