אליה רבה/אורח חיים/תנא

אליה רבה ‏ אורח חיים תנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] ומצניען וכו'. הב"ח קרא תגר על המשימין כלי ברזל של חמץ בגובה לנוי וכן כלי פסח או כלי כותים המושכנים בשארי ימות השנה עיין שם. ובאליהו זוטא החזקתי המנהג להקל וכן הסכימו כל האחרונים ולא דמי לנר גבוה שתי קומות דהתם איסור דאורייתא מה שאין כן הכא סתם כלים אינן בן יומו, עוד דבדבר אכילה נזהרין טפי כמו שכתבו תוספות חולין גבי מעשה דר' פנחס בן יאיר גם משימין סימנים בכלים המותרין בפסח שלא יטעו:

ב

[ב] [לבוש] אלא בכלי וכו'. שני רצה לומר אף שלא נשתמש אפילו על ידי עירוי רק בכלי שני מכל מקום לא מהני היסק וכהאי גוונא כתב בסעיף ה' גבי הגעלה, ואף דבסימן תמ"ז כתב וטוב להחמיר בכלי שני הכא הוי כלכתחילה סבירא ליה דמדינא אסירי:

ג

[ג] אם החזירן לכבשן וכו'. ואנו נוהגין שלא להסיקן (איסור והיתר דין מ"ו):

ד

[ד] אסור להשתמש וכו'. באליהו זוטא פירשתי דוקא בקבע דחיישינן שנשתמש בו חמין ואין חילוק בין במידי דאורחיה בהדחה, והיינו שסיים רמ"א עיין יורה דעה סימן קכ"א, רצה לומר דשם מבואר לכך אפילו בשאר איסורים וכן משמע בש"ך סימן צ"א סוף ס"ק ב' ודלא כעולת שבת. גם מה שהבין דמה שכתב הלבוש בפסח אתא לאפוקי ערב פסח אחר שש דמותר ליתא דאחר שש נקרא נמי פסח ואסור מטעם הנזכר לעיל:

ה

[ה] ואם מלאו וכו'. זה לשון בית יוסף הרשב"א בתורת הבית נראה שלא היה גורס בש"ס ואי מליא גומרא שפיר דמי שכתב ואם בכלי שאין דרכו להסיק מבפנים כקדירה אף שהסיקו מבפנים אסור שמא יחוס ואם החזיר לכבשן מותר, עד כאן. והוא הדין בוכיא שאין דרכו להסיק מבפנים, ואפשר דמודה הרשב"א בבוכיא כיון דעשוי מלבנים ועפר עד כאן לשון בית יוסף. ובחק יעקב האריך לתמוה מאי תמה בית יוסף על הרשב"א הא חילוק זה דבוכיא מוכח בסוף סימן דקאמר אי מליא גומרא שרי עיין שם. ולא קשה מידי דמכל מקום כיון דרשב"א לא הביא שם דין דמליא גומרי סלקא אדעתיה דלא גריס להו, ועוד הא בש"ס יש לומר דגם בקדרות מותר במליא גומרי כמו שכתב, ובמחילות כבודו לא ראה רק בתורת הבית דף מ"ו אבל אשתמיטתיה בדף ל"ג שפסק להדיא דמותר במלאו גחלים, גם בתורת הבית הארוך לרשב"א דף פ"ג לא ראה, שהעתיק הש"ס ואי מליא גומרי שפיר וגריס כמו בש"ס דילן, גם תימא עליו דמבואר להדיא לרשב"א שם דמתיר אף בבוכיא של חרס במליא גומרי וכן משמע בשולחן ערוך ולבוש שכתבו וכן תנור קטן שקורין פדילא וכו' והוא כלי חרס כמו שכתב בית יוסף ריש סימן תס"א, וכן הוכחתי בספרי ליו"ד ריש סימן צ"ז מתוס' פסחים דף ל' דאם לא כן מאי מקשים על הא דבוכיא דשרי במליא גומרי הא התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם עיין שם הא בוכיא מיירי מלבנים ועפרא, אלא על כרחך סבירא ליה דמיירי בחרס וכן פירש הרמב"ם פרק ה' מהלכות חמץ. גם תמהתי מזה על הב"ח כאן שכתב בשם התוס' להיפך דמיירי מלבנים ועפר. והא דקיימא לן דבר דהסיקו מחוץ לא מהני היסק יש לומר דוקא קדרות דחייס מה שאין כן בבוכיא דלא חייס אף בשל חרס וכן מבואר ברוקח סוף סימן תפ"ד וכל זה כתבתי בקצרה באליהו זוטא. עוד יש לומר דמליא גומרא דמתיר בש"ס קאי נמי אקדרות דדוקא היסק בעלמא אמרינן דחייס מה שאין כן במליא גומרי אנו רואין דלא חייס ודמי לחוזר בכבשן וכן נראה דעת מגן אברהם וכן משמע בתוס', שם וכן מבואר להדיא בפסקי תוס' פרק כל שעה סימן פ"ח, וכל זה דלא כשבלי לקט ותניא שפירשו דמליא גומרי שרי מיירי דוקא בתנור שהסיקו מבפנים:

ו

[ו] מגעילין וכו'. כיון דהתירא בלע אבל בלע איסור ביארתי ביו"ד סוף סימן קכ"א דבעי ליבון, ומטה משה כתב דגם בפסח המחמיר ללבנו תבוא עליו ברכה וכן משמע במגן אברהם משום דלפעמים הם תוחבין בסכין פת שקורין פעני"ץ אצל האש או תוחבין בו פשטיד"א או פנקו"כן אצל האש ובפיוט דאם אפשר בחדש משובח. והיכא שקתא של עצים כתב מהרי"ו סימן קנ"ג דמדינא לא מהני הגעלה דחייס עליה וכן בשל עץ כיון שדבק בדבק חייס עליו, וכתב הב"ח דהוא הדין אם קבוע הקתא במסמרות דמסתמא יש בהם גומות, ולפי זה לא מצינו דין הגעלה בסכינין אם לא שקתא נמי ממין הסכין כגון שכולו מתכות, וצריך עיון הא בפסחים דף ל' קאמר על קתייהו בטינא ופרזלא בנורא והלכתא אידי ואידי ברותחין ופירש רש"י קתייהו בטינא להגן עליהם שלא ישרוף האור, עד כאן, משמע דמיירי בקתא של עץ ואפילו הכי מהני ברותחין:

ז

[ז] שעודנו רותח וכו'. שהיד סולדת בו, עיין סימן שי"ח סעיף ט' ואין נכון ליתן אבן מלובן על הסכין ולערות עליהם רותחין כמו שכתב סעיף ו' לפי שבכלי אבן מונח בתוכו יפה מה שאין כן בסכין (מגן אברהם), ולפי מה שכתבתי שם בשם הב"ח דאבן מלובן לא הוי ככלי ראשון בלאו הכי אסור:

ח

[ח] במשחזת וכו'. והוא הדין בדבר אחר שמסיר החלודה סגי (ב"ח):

ט

[ט] כל חלודה וכו'. פירש הט"ז דוקא מה שקורין ראס"ט ויש שם ממש וכשגריר משם יש כמו עפרורית אבל כשיש שחרורית או אדמימות ואי אפשר להסירו ממש לגמרי אפילו אחר הגרירה אין שם ממש רק מראה לחוד מגעילו אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעל כל פנים ילבן המקום ההוא על צד היותר טוב, עד כאן דבריו בקצרה. וצריך עיון הא כתב אחר כך בליבון אין צריך להעביר החלודה, אם כן גרירה למה לי ואפשר דדוקא כשמלבין כל הכלי מה שאין כן במלבן מקום אחד. אך קשה הא אפילו בחלודה ממש מהני ליבון (במקום ליבון) במקום אחד כמו שכתב סעיף ה' ומה הפרש יש בין אין ממש, ויש לומר על צד היותר טוב קאמר הט"ז דילבון ולא מדינא, אך צריך עיון הא כתב דרכי משה ליו"ד סימן קכ"א זה לשונו ואם לא יוכל להעביר החלודה כתב איסור והיתר דאף לא נשאר רק מעט אין לו תקנה בהגעלה, עד כאן, וכן כתב מהרי"ל, ואפשר דמיירי בחלודה שיש בו ממש ובספרי ליורה דעה שם הקשיתי מזה על הב"ח שם ופרישה בשם רש"ל בהג"ה דמותר ותמהו מסברתם שראוי לאסור ולא הזכירו פוסקים הנזכרים לעיל שאסרו בפירוש, מיהו בהגהות מיימוני פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות כתב להתיר ולזה כיון רש"ל וכן נראה לי דהא מיירי בענין דמיירי הט"ז שאין בחלודה ממש ובזה ניחא הכל בס"ד:

י

[י] וצריך ליבון וכו'. ביו"ד שם בהג"ה מבואר דבדיעבד אם הגעילו או השחיזו היטב והשתמש בו חמין אינו אוסרו (חק יעקב), וקשה הא מפורש שם דוקא באין גומת, אבל הכא ביש גומת לא מהני הגעלה אף דיעבד:

יא

[יא] [לבוש] שחומרא יתירא וכו'. ובמטה משה כתב טעם דחמץ עמוק עמוק מי ימצאנה ומגן אברהם כתב לפי שיש שמנונית נדבק בה בעין ואם פותח התפירות וגוררה היטב אפשר דשרי:

יב

[יב] על ידי אור וכו'. פירוש בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין מולייתא של חמץ עיין סעיף כ"ז:

יג

[יג] ויש מקילין וכו'. משום דהיתר מובלע ועיין סימן תמ"ז סעיף ו' דרשב"א סבירא ליה דמקרי איסורא בלע אם כן אפילו בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כן כתב מגן אברהם, ונראה לסמוך בהפסד מרובה על פוסקים דסבירא ליה דמיקרי היתר בלע, ועוד דבהגהות מיימוני פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות כתב הא דליבון קל סגי על הרמב"ם דאיירי מאיסורא בלע ואף דבהגהות מיימוני פרק א' מהלכות יום טוב כתב דוקא בהיתר בלע רצה לומר התם כתב בשם סמ"ק והכא בשם הר' אביגדור, ועוד הא בהגהות מיימוני פרק ה' מהלכות חמץ כתב דבחמץ אף שתשמישו על ידי אור ממש סגי בהגעלה וכן כתבו הכלבו סימן מ"ח ורבינו ירוחם דף מ' בשם הרשב"א, ומזה תימא על מה שכתב מגן אברהם בשם הרשב"א להיפך ועיין ס"ק ל"ח, ואף דלא קיימא לן הכי מכל מקום בזה ודאי יש לסמוך:

יד

[יד] בכלי ראשון וכו'. עיין בט"ז ליו"ד סוף סימן צ"ד. כתב כנסת הגדולה כלי איסור שמצופה בבדיל יש להחמיר להגעילו דלא הוי כלי חדש וגם יטבילו בלא ברכה:

טו

[טו] בתוך הכלי וכו'. אבל חלודה מבחוץ או על שפתו למעלה אין מעכב (מהרי"ל):

טז

[טז] [לבוש] שלושה פעמים וכו'. צריך עיון מנלן דמכל הפוסקים משמע דסגי בפעם אחת. כתב מהרי"ל הנגעלים בעירוי ישפוך בזריזות ולא יעמוד מרחוק מחשש שטינוף בגדיו כדי שלא יפסוק הקילוח, עד כאן, וגם לא יקח בכלי אחר מכלי תחתון וישפוך על הנגעול אם לא כשהיה שוהא שם כשמעלה רתיחה:

יז

[יז] שלפעמים וכו'. ואם ידוע שנשתמש תוך מעת לעת בכלי ראשון ודאי דין כלי ראשון יש לו:

יח

[יח] ויש מחמירין וכו'. מיהו בדיעבד יש לסמוך אסברא ראשונה:

יט

[יט] וקערות גדולות וכו'. דעת הב"ח דוקא בקערות שידוע שלא נשתמשו אלא על ידי עירוי אבל בחשש שנשתמשו פעמים גם בכלי ראשון לא מהני על ידי אבן מלובן שזה אינו אלא בעירוי, עד כאן. מיהו בהגהות מיימוני פרק ה' משמע קצת דהוי ככלי ראשון וכן מבואר במהרי"ו שאביא בס"ק ל"ט ויש להקל בכל הקערות ולא בדבר שרוב תשמישו בכלי ראשון וכן מבואר במהרי"ל:

כ

[כ] יתן אבן וכו'. וכן כלי גללים (טור), לבנה שנתייבשה בחמה דינו ככלי אדמה אבל הנשרפין בכבשן דינן ככלי חרס, מגן אברהם סעיף קטן ד' ומהני להו הסקה אפילו תוך תנורים שלנו (חק יעקב):

כא

[כא] כל כיוצא וכו'. כגון דפים מוליתות של בשר או גבינה דלפעמים נותנין עליהם חמין עיין ס"ק ל"ט:

כב

[כב] ויעביר האבן וכו'. ואף דבאיזה מקום לא נגעה האבן מי הרתיחה נוגע שם ושרי (ט"ז), אבל מגן אברהם כתב הקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאי אפשר להעביר האבן על פי כולם אין להם תקנה אלא להכניסם ליורה, עד כאן, ואולי מיירי בענין שגם המים לא יעבור שם:

כג

[כג] מקרן וכו'. כתב מלבושי יום טוב העשויין מפערי"ל מוט"ר נראה לי כיון שהוא חזק וקשה מאוד אינו דומה לקרן שנימוח מחום:

כד

[כד] וטוב וכו'. והב"ח והט"ז פסקו לקנות חדשים והבשר עצמו שנמלח בו דינו כבשר יבש לשרותו בסימן תמ"ז, ודעת מגן אברהם דאפילו מלחו עליהם בלי הגעלה בפסח שרי. הפמוטות שלנו כיון שאין דרכן להשתמש בו חמץ אין נוהגין להגעילו כלל וכן הסכים בחק יעקב:

כה

[כה] מחבת וכו'. בסעיף ט"ז כתב דנוהגין ללבנה. וכתב מגן אברהם אגנות שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון. ובספרי ליורה דעה סימן קכ"א ביארתי דיני סימן זה וסימן תנ"ב ולכך קיצרתי כאן:

כו

[כו] מיהו בדיעבד וכו'. ודוקא בידוע שלא נשתמשו בידות (שיירי כנסת הגדולה), וסכין אוסר הט"ז אף דיעבד משמע מטעם שמשתמש בו כל השנה מסתמא נוגע בהן גם בקתא ברמץ והוי כידוע, כן נראה לי. ואם הוא כלי מתכות ותחב הידות בתבשיל העליתי בספרי ליורה דעה ריש סימן צ"ד אם הוא קודם שהגעילו כלל אסור דאמרינן דמוליך בליעתו בכולו אבל אחר שהגעילו אף שלא הגעיל הידות מותר דסמכינן אפוסקים דכבולעו כך פלטו:

כז

[כז] אין לאסור וכו'. פירוש אם נשתמש כבר המאכל מותר אבל לא ישתמש עוד אפילו הוא בתוך הפסח ואי אפשר להגעילו:

כח

[כח] צריך להסיר וכו'. רבים אינם מבינים לשון טלאי ואוסרים כלים של מתכות מכסף ובדיל כשנשברו ואחר כך נתקנו וטעות הוא שתיקוניהם על ידי היתוך המתכות באור ואילו היה שם גוף האיסור כבר היה כלה לאיבוד (מלבושי יום טוב). כתב שיירי כנסת הגדולה לא הצריכו להסיר הטלאי קודם הגעלה, אלא כשמשימין חתיכה אחת על מקום שבור בכלי התחוב במספרים אבל כעין טלאי שלנו שאם יש חור או שבר משימין שם חתיכת ברזל ועל ידי אש מתחבר החתיכה לא אסרו, עד כאן, וכהאי גוונא כתב הט"ז בדיל שמטיפין חתיכה בדיל:

כט

[כט] או ישים גחלים וכו'. זה דלא כב"ח שכתב דאין להתיר בהנחת גחלים בקדם הטלאי אם לא בליבון כל הכלי ובאליהו זוטא כתבתי שגם מאיסור והיתר כלל נ"ה וגליון איסור והיתר שם משמע דמותר וכן הסכים בחק יעקב:

ל

[ל] מחדש שקדם וכו'. היינו במקום דליכא למיחש שנכנס תחתיו חמץ בעין, אבל כשיש שם סדק קצת צריך להניח לשם גחלים וכן משמע בב"ח, ובזה מיושב מה שהניח הט"ז בתימא לדברי הטור דסותרים, עד כאן, ודו"ק:

לא

[לא] וינקרם וכו'. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם (מגן אברהם):

לב

[לב] שזיעת וכו'. משמע דאם לא התחיל להזיע מותר ובעולת שבת כתב דצריך עיון למעשה כיון דחמץ במשהו, ועיין ביורה דעה סימן צ"ג:

לג

[לג] ויש מחמירין וכו'. וכן נוהגין העולם (ב"ח), מיהו במדוכות שלנו שאין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך די בהגעלה וגם יש מדוכת מפסולת נחושת דפקעי מגחלים, וכתב הט"ז דמצוה מן המובחר להגעילו ולדוך הכל קודם פסח. כתב מגן אברהם אם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צריך עיון אם יש איסור בדיעבד דמשום חשש שחתכו בשמים ודכו במדוכה אין לאסור בדיעבד וספק זה שמא בא לתוכו פירור חמץ אין אוסרין בדיעבד כמו שכתבתי סעיף ו' גבי סלים אף על גב דמלח הוי גם כן דבר חריף ובש"ך סימן צ"ו כתב דיש אומרים דזנגביל לא מיקרי חריף ודלא כתורת חטאת, עד כאן. ויש להשיב דחתיכת הבשמים בסכין הוי כודאי ולא כספק דפירור חמץ, גם קצת קשה דלעיל כתב דמלח לא מקרי חריף אלא אם כן מלוח ביותר גם בדין דזנגביל העליתי בספרי שם דהוא חריף כתורת חטאת והש"ך ומהר"א שטיי"ן לא ראו במרדכי ובאגודה ור"ן פרק כיצד מברכין והוכחתי כן שם בראיות בבירור:

לד

[לד] אפילו אחר הגעלה וכו'. כתב עולת צבי בשם הב"ח דאם שם מפה או סדין להפסיק שרי והיינו בצונן, עד כאן, ולא נהירא דהא כתב הב"ח כמו שכתב הסמ"ק סימן נ"ב ושם משמע דאף מצות חמין שרי, וכן משמע בעולת שבת גופיה ס"ק כ', גם קשיא לי על הב"ח דסמ"ק גופיה סיים ונכון לטוחן בטיט או ליתן לכותי וכו' משמע דמסיק דאין להתיר על ידי הפסק מפה ואפילו בצונן:

לה

[לה] [לבוש] שלא ישאר וכו'. לכך נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקין בהם קמח או משקה שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אכן אם החזיקו שם מים איזה זמן קודם פסח אין לחוש להגעילו (ט"ז):

לו

[לו] [לבוש] מיהו אין נוהגין וכו'. צריך עיון דרמ"א כתב כן בשם בית יוסף ומהרי"ל ונמשכו אחריהם כל אחרונים, ולעניות דעתי ברור מה שכתב בית יוסף אנו לא ראינו מי שנהג הגעלה היינו דאין צריך הגעלה וסגי בשפשוף ומנקה היטב וקאי על מה שכתב בשם הכלבו דהגעלה הוא ממנהג קאמר דאפילו מנהגא ליכא והיינו שלא הזכיר בשולחן ערוך הגעלה בנפה כלל, ולפי זה נראה לי דאם עבר וניפה בה בפסח אפילו בלא הגעלה מותר כיון דשיפשוף היטב דגם האוסרים לא מצינן דאסרו בדיעבד ועוד דכדאי הבית יוסף לסמוך עליו. כתב מגן אברהם אם באו מים על הנפה אפילו על מקצתה אין לה תקנה ואפילו במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח, עד כאן, וחק יעקב מיקל על ידי שיפשוף היטב והגעלה כיון דיהיה בו חיטים בלא ריקוד, ולפי מה שכתבתי לעיל יש להקל אף בלא הגעלה דהיינו בתוך פסח דלא מהני הגעלה, ועוד דכיון דאינו אלא פעם אחת אפשר לנקרו יותר ממה שרגיל להשתמש, ומכל מקום מה שאוסר חק יעקב העיסה שלוש בלא ריקוד אין נראה להחמיר ולהחזיק איסורא כל שאין רואין בה חיטים ועוד דאף שיהא בו אינה אלא ספיקא שמא לא יתחמץ ולא יתרכך כמו שכתוב בסימן תס"ד סעיף י"א, ועוד דהא קיימא לן בריש סימן תנ"ד לש העיסה בסובין ומורסין שבה:

לז

[לז] ריי"ב אייז"ן וכו'. דלפעמים מפררין בה לחם או קרי"ן שחתכו בסכין חמץ ובזה אפילו בדיעבד יש לאסור בפסח אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בששים (מגן אברהם), משמע אפילו ניקרו היטב וצריך עיון. ובכל מקום נתפרר בו בפסח מצוה נפוחה ואחר הניקור היטב פירור בה המצה כשרה אפשר להקל כיון דיש מכשירין בנפוחה:

לח

[לח] אבל שקין וכו'. נתבאר סוף סימן תמ"ב:

לט

[לט] [לבוש] אלא בליבון וכו'. כתב הט"ז רחת של פסח שמחזיק לשנה אחרת קצת נוהגין להגעילו ויצא שכרם בהפסדם כי הרואה שיגעול הרחת יטעה להגעיל נמי רחת חמץ, עד כאן, ואין להגעילו אלא יזהיר לנקרו היטב, עד כאן דברי הט"ז, וצריך עיון מה שכתב מגן אברהם זה לשונו, כתב דרכי משה בשם מהרי"ב דאף הרחת של מצה משנה שעברה צריכה הגעלה שמא נדבק בה חמץ עד כאן לשונו, ואפשר דסבירא ליה למהרי"ב כדעת הכלבו דבאמת ברחת חמץ סגי בהגעלה והיינו שכתב דאף הרחת של מצה וכו' משמע דשל חמץ נמי סגי אבל לדידן דקיימא לן כתרומת הדשן דבעי ליבון חיישינן דאתי למיטעי, אך על דרכי משה ומגן אברהם דסבירא להו כתרומת הדשן קשה, לכן נראה לי דלא פסקו כתרומת הדשן אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם נשתמש ברחת חמץ מצה אחר הגעלה מותר דסמכינן אכלבו לכן לא גזרו שיטעו כיון דאף אם יטעו דיעבד מותר, וכן נראה לי לדינא דהא כתבתי בס"ק י"ג דיש פוסקים דבחמץ דהתירא בלע אף תשמישו על ידי אור סגי בהגעלה ואפשר שמטעם זה סמכו הכלבו ומהרי"ב דמתירין ברחת חמץ בהגעלה, וכן מצאתי להדיא ברוקח סימן רנ"ד זה לשונו כלי שנותנין עליו לחם בתנור צריך להגעיל כדאמר בעבודה זרה גבי שפודין האי התירא בלע עד כאן לשונו, הרי להדיא דמתיר מטעם היתרא בלע. והנה ראיתי בספר מעגלי צדק שהביא תחלת דברי רוקח וכתב עליו האי כלי נראה שאינו הרחת דהאי תשמישו על ידי אור והוי כבית שאור ולא סגי בהגעלה אלא הוי כלי שמוליכין בו הלחם לתנור, עד כאן. ותימא נפלאה שלא ראה סוף דברי רוקח דכתב טעמא משום התירא בלע ואי בכלי שמוליכין לתנור אף באיסורא בלע מותר בהגעלה, וכן בסימן ר"ן ורנ"ח מחלק בין איסור לחמץ, ועוד בסימן רנ"ז כתב דיש אומרים דאף בית שאור סגי בהגעלה ובלאו הכי פירושו ברוקח דחוק אלא ברור כדפירשתי. ועוד נראה לי דעת הכלבו ומהרי"ב דאף למאן דאמר תשמישו באור על ידי ליבון אף בחמץ מכל מקום ברחת סגי בהגעלה שאינו שהוא באור אלא מנענע ומכניס ומוציא, ומטעם זה כתב אפשר שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה דכבולעו כך פולטו, ועיין סימן תס"א סעיף ה', לכן נראה לי להקל בדיעבד על ידי הגעלה:

מ

[מ] לערות וכו'. אבל מהרי"ו כתב דעירוי אינו מועיל לשלחנות דלפעמים משימין עליו פשטיד"א חם והוי ככלי ראשון אלא יניח אבן עליו או לפיד בוער וישפוך עליו, ויגלגלו למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו, ובמהרי"ל הוסיף דבמקום שמונח האבן לא סליק דיקולא דמיא לכך יזהר להסירן ולערות רותחין שם או חבירו יתפוס האבן או האוד והוא ישפוך על גביהן. עוד כתב יהיה מקודם מנוקרין ומשופשפין יפה בכל חריצים ויהיה מנוגבין מן המים שלא יהא עליהם שום צוננין שמא יצטנן הרותחין שישפוך. כתב מהרי"ל תיבת ומגדלין שאוצרין לתוכן מאכלים בכל השנה אין נכון להגעילן להשתמש בו בפסח דאי אפשר לטהרן שלא לישאר מאומה בין הדבקים ואם הגעילן יזהר מאוד שאם נשפוך לו שום דבר בפסח שלא יגביהנו כלל לאכול, וגם אל יניח בתוכו להדיא דבר חם וטוב יותר להניח חתיכת דף או סמרטוטין על כל דף ודף, עד כאן, ונראה דמודה מהרי"ל בשלחנות הפשוטין דדוקא בתיבות ומגדלין שאי אפשר לנקרן כל כך החמיר שלא להגביה לאכול, ותדע דבשלחנות מתיר הגעלה לכתחילה והכא אוסר, ונראה דאם נתערב מה שנשפך במאכל אחר דאין לאוסרו שאינו אלא לחומרא, ומשמע במהרי"ל דתיבות ומגדלין מגעיל בעירוי ולא באבן דדוקא בשולחנות וספסלין בעינן כמו שכתב מטה משה, ובמעגלי צדק לא הבין כן, והנראה לעניות דעתי כתבתי. כתב הפרישה דאם מגעיל באבן אין צריך לשפוך מכלי ראשון דאף ששופך מכלי שני יחזור להיות כלי ראשון מאבנים. כתב הט"ז סוף סימן תנ"ב הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדרות ששפך על האבן מטעם שריח חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח עד כאן לשונו, וכתב חק יעקב עיין מה שכתבתי במנחת יעקב כלל כ"ג נראה דיש שני טעמים לאסור לכתחילה מדינא דש"ס, עד כאן, וצריך עיון הא בט"ז גופיה וש"ך סימן ק"ה סעיף ד' כתבו כן אחד משום ניצוק ואחד משום הבל, לכן נראה לי דעת הט"ז דלא דמי דהתם שופך לאיסור בעין מה שאין כן הכא שאין בו אלא בלוע ודאי דלא שייכי כלל הנך טעמי, ועיין יורה דעה סימן קכ"ו סעיף ה' דאין ניצוק אלא בטופח על מנת להטפיח, ועוד דהתם איסור והכא חמץ קודם פסח היתר הוא לא מחמרינן בטעמים אלו:

מא

[מא] שלושה ימים וכו'. כמו שכתב ביו"ד סימן קל"ה סעיף י"ב:

מב

[מב] ובדיעבד וכו'. אבל הב"ח ושיירי כנסת הגדולה אסרו ודעת מגן אברהם דאם עירו מכלי חמץ קודם פסח מותר דנותן טעם לפגם קודם פסח מותר, ואם היה הכלי בן יומו עיין סימן תמ"ז ס"ק ל"ו, אבל שכר ביין הוי נותן טעם לפגם אפילו בן יומו. כתב מגן אברהם חבית של יין אף שאין בן יומו אוסר הכל דנותן טעם לשבח הוא ועיין סימן תמ"ז ס"ק כ'. עיין יורה דעה בש"ך סימן קל"ה ס"ק ל"ג ובספרי מה שקשה מהתם להכא:

מג

[מג] [לבוש] בחבית וכו'. מה ראה הוא שלא ראו הקודמים ובודאי מי שרוצה לעשות כך יעשה, אבל שיהיה מוכרח לעשות לא ומכל שכן בדיעבד, וגם שמרי היין מתדבקין בידוע ואפילו הכי מהני (מלבושי יום טוב), ולא ראה במהרי"ל שכתב להדיא כלבוש עיין שם וכן פסק הב"ח, וגדולה מזו כתב דעכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בהן כלל דמצוי בה גומת אם לא בחבית שלא נשתמש בו אלא מי דבש שאין שם ממשו של חמץ בזה יש להתיר על ידי עירוי והגעלה, עד כאן. ומשמע אף שמסלק בכל העיקולים ומנקה כל עץ בפני עצמו אסור לכתחילה משום גומת ולא גרע מקערה של עץ שאוסר הב"ח להגעיל ודלא כעולת שבת, מיהו הט"ז מיקל להגעיל קערה של עץ כל שרואה שהם חלקים ונקיים. ונראה דאם הגעיל חבית של שכר יש לסמוך על מלבושי יום טוב בדיעבד, אך ראיתי בפרישה שהחמיר מאוד בחבית של שכר שלנו כשאין פותחין שוליים ומנקר היטב דלכולי עלמא אסור משום חמץ בעין:

מד

[מד] [לבוש] וגם הריח וכו'. כתב מלבושי יום טוב אבל הטעם מנא ליה אחר הגעלה וגם הריח אינו מבטל לשלא תהיה ההגעלה בכשרות כעין מדוכה סעיף ט"ז ואפשר לחלק, אמנם מהאגן דחימוץ להחמיץ יש ראיה כמו שכתבתי בספר תורת אשם, עד כאן. והט"ז כתב דאם בישל אותו במים אם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו, עד כאן, מיהו בתשובת משאת בנימין סימן ס' כתב בשהא יין שרף זה לשונו אין לו תקנה אלא בשבירת החבית ולילך היין ישן לאיבוד עד כאן לשונו, משמע דחבית עצמו צריך שבירה דוקא שהוא כמו חמץ בעין ואם היה לו שלם איזה תקנה לא הוי כתב לשבור, אלא נראה לו כמשמעות הלבוש דאין לו תקנה, מיהו יש לומר דסירכיה דלישנא נקטיה, ועוד נראה לי דהוא מיירי תוך הפסח אבל אחר הפסח יש לומר דמותר על ידי הגעלה:

מה

[מה] [לבוש] ובשעת הדחק וכו'. ובדיעבד [פשיטא] שאין לאסור דהוי נותן טעם בר נותן טעם ואינו בן יומו, ובשאר איסורים לא היה איסור בתבשילו כי אם ליותר הקדירה אף בחמץ לא יאסור יותר מהקדירה ומשום ריחיה [ליתא] כשאין סתום (מלבושי יום טוב), וכן בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ז שהנהיג להקל בדיעבד וכן פסק מגן אברהם, אך באליהו זוטא כתבתי שראיתי מעשה אצל זקיני הגאון זכרונו לברכה שאסר בהנאה תוך התנור כקבלת הב"ח לכן אין להקל יותר מהנאה, ומכל שכן שאין להתיר לכתחילה אף בשעת הדחק, ועל התנור יש להתיר דיעבד אף הקדירה כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ב סעיף ח', ואם נתן מאכל בלא הפסק קדירה אסור ולכתחילה די בהטחה מועטות וליתן מאכל בעין יטיח עובי אצבע:

מו

[מו] [לבוש] וכשרוצה לאפות וכו'. תימא כיון שתנור הוא של חרס לא מהני הסקה כמבואר בלבוש גופיה סימן תס"א סעיף ב' וכן כתב הב"ח סעיף ו' דתנור וכירים של חרס לא מהני הסקה אף בפנים, ובאליהו זוטא ישבתי דברי לבוש דבסימן תס"א מיירי בתנור שאין דרכו להסיק בפנים אבל תנור של בית החורף דרכו להסיק בפנים לא חייס, והב"ח דאסר טעמו משום שפסקו הכי תוס' דף ל' ולא דק דתוס' מיירי לענין טומאה דוקא כמו שכתב מהרש"א שם, ותדע דהא בש"ס שם קאמר בהדיא דתנור שהסיקו מבפנים מותר והלכתא הוא, וכן פסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות חמץ וטור יו"ד סימן צ"ז וסימן קכ"א ורשב"א בתורת הבית הקצר דף ל"ג ורוקח סימן תפ"ד וסימן תפ"ז ולב"ח אשתמיט:

מז

[מז] [לבוש] כדין תנור וכו'. משמע דהסקה מעליא בעינן כדלקמן אף שאין דרך להסיק תנור זה כל כך מכל מקום לפעמים מסיקין אותו הרבה, ודעת חק יעקב אינו כן:

מח

[מח] המצופים בהיתוך זכוכית וכו'. אף על גב דכלי זכוכית שלם לא בלע כשמחופה על חרס בלע (רבינו ירוחם דף מ'):

מט

[מט] [לבוש] מפני שאומרים וכו'. עוד טעם בתשובת מהרי"ל שאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו כותים חמץ ובכל השנה אמרינן שמא אינו בן יומו ובפסח חמיר טפי, ומה שכתב הלבוש הא כבר נשרף וכו' כתב שם דאין נשרף דהסיקו עראי:

נ

[נ] [לבוש] בעופרת יש מתירין וכו'. בשיירי כנסת הגדולה דקדק כן מדכתב השולחן ערוך דין דהיתוך זכוכית ולא דעופרת אלא דמותר ולכך הניח בתימא דבחמץ דאורייתא ותשמישו בחמין מתיר השולחן ערוך וביו"ד סימן קל"ה ביין נסך שאיסורו מדרבנן ותשמישו בצונן כתב דאין לו טהרה עולמית, עד כאן. ולעניות דעתי דעת השולחן ערוך בהיתוך זכוכית להחמיר יותר בחמץ דאף לבנים ושחורים וחלקים לא מהני הגעלה מה שאין כן ביין נסך דמהני, אבל בהיתוך עופרת סבירא ליה דדינו כמו ביין נסך דמותר בלבנים ושחורים וחלקים, לכך נראה דלא הזכיר השולחן ערוך הכא דין דעופרת כי סמך על מה שכתב ביין נסך ואולי גם דעת הלבוש כן אף שכתב סתם להתיר סמך חילוק דיין נסך דקל וחומר הוא ודו"ק, ובספרי שם יתבאר עוד. והנה לדינא נראה מב"ח להחמיר כאן בעופרת אף בלבנים ושחורים ובחלקים, ולעניות דעתי עיקר לדינא כמו שחלקתי וכל זה דוקא כשמצופין באבר ממש אבל מה שקורין גלויזר"ט אף שהוא מאבר דלא מהני הגעלה דאין בו ממשות אלא צבע בעלמא כמו שכתב מגן אברהם:

נא

[נא] [לבוש] מפני שהצבע וכו'. ומגן אברהם כתב דחיישינן שמא חיפה כלים ישנים או צבען, וכתב מהרי"ל אין להשתמש בכלים דצבועים בכרכום:

נב

[נב] [לבוש] ונוהגין וכו'. כתב חק יעקב אפשר דמהאי טעמא נתפשט המנהג להגעיל מתחילה הכלים על ידי אבן מלובן ואחר כך חוזרין ומגעילין הכל ביחד ביורה, ומכל מקום בהגעלה ראשונה אינו יוצא כיון שעושין אותה כשעדיין הכלים מלוכלכין, עד כאן. ולפי זה תיקשי למה נוהגים כן בכלים שמשתמשין בצונן, ועוד דנוהגין להגעיל רובם ככולם כשאינן בני יומם ובזה ודאי אין לחוש לכלום, אלא נראה הטעם כפשוטו דמתוך כך יוכלו להסיר בקל החלודה:

נג

[נג] [לבוש] ואפילו וכו'. זה סותר לכאורה למה שכתב סעיף ח' ט' וריש סימן תנ"ב:

נד

[נד] [לבוש] ואין נוהגין וכו'. אבל בדיעבד אין להחמיר אפילו בלא הגעלה, ואם תשמישו בחמין או על ידי כבוש מהני בדיעבד הגעלה (מגן אברהם), וכן הדין כמו שכתב אחר כך לענין געשמעל"ץ (ט"ז):

נה

[נה] שצלו בו בשר וכו'. אבל אם צלו פעם אחת מולייתא או שאר חמץ ולא לבנוה בנתיים אוסר:

נו

[נו] כלי שתיה וכו'. של שכר (דרכי משה), והיינו במקום שתוחבין בהם תוך הכלי ולא בית יד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.