בית יוסף/אורח חיים/תנא

בית יוסף ‏ אורח חיים תנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

קדירות של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה וכו' בפרק כל שעה (ל.) אמר רב קדירות בפסח ישברו ושמואל אמר לא ישברו אלא משהי להו עד אחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו וכתב הרי"ף והלכתא כוותיה דשמואל דקאי כר"ש:

ומ"ש רבינו ומצניען בפסח במקום צנוע כו' כ"כ שם הרא"ש:

ומ"ש וטוב לסוגרן בחדר וכו' הם דברי עצמו:

אם היסק שיסיקם באש אינו מועיל בהם וכו' בפרק כל שעה אמרינן דקדירות בפסח לא מהני בהו היסק משום דהיסקן מבחוץ וכ"ת ליעביד לה הסקה מבפנים חייס עלה משום דפקעה ופירש"י חייס עלה ואי שרי לה ע"י היסק פנים מורה היתר וסמיך אהיסק בחוץ:

ומ"ש רבינו ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם בחמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכו רותחין פי' אפילו לא נשתמש בכלי חרס רותחין אלא בכלי שני לא מהני בהו היסק וכן הרמב"ם בפ"ה השווה כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בכלי שני לנשתמשו בו בכלי ראשון:

ואם החזירן לכבשן כתב אבי העזרי שגם זה אינו מועיל וכו' עד קודם שיתלבנו הכל בפסקי הרא"ש בפרק כל שעה והגהות מיימון בפ"ה כתבו כל דברי ראבי"ה וכן פסקו התוספות דבחזרת כבשונות מתלבן בפנים ובחוץ ופנים חדשות באו לכאן:

וכוביא פירש"י כלי שעושים מלבנים ועפר וכו' בפרק כל שעה (ל: ושם בוכיא) האי כוביא היסיקו מבחוץ ואסור ואי מלייה גומרי שפיר דמי. מדברי רשב"א בת"ה נראה שלא היה גורס ואי מלייה גומרי ש"ד שכתב גבי כלי חרס אם הסיק אותו מבפנים עד שנתלבן מותר בד"א בשהיסקו מבפנים וכלי שדרכו להסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו אבל אם היסקו מבחוץ לא ואם כלי שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדירה אף על פי שהסיקו מבפנים אסור שמא יחוס שלא יבקע ולא יסיקנו כל צרכו. ואם החזיר אותו לכבשן ה"ז מותר עד כאן לשונו וכיון דכוביא אין דרך להסיקו מבפנים משמע דדמי לקדירה דאפילו הסיקו מבפנים לא מהני ומיהו אפשר דמודה הרשב"א דבמלייה גומרי ש"ד דכיון דעשוי מלבינים ועפר הוא ליכא למיחש ביה דילמא פקע:

וכן קדירה של מתכת וכו' זה דבר פשוט שכיון דשל מתכת היא ליכא למיחש עלה דילמא פקעה:

סכינין מגעילן בכלי ראשון ושרו הכי מסיק בגמרא פרק כל שעה (ל:):

ומ"ש וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח היינו מדתנן בפרק כירה (מב.) האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ופירש"י שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל:

ומ"ש וקודם ההגעלה צריך לשופכם יפה וכו' כ"כ שם הרא"ש ונתן טעם לדבר משום דבענין אחר לא יפלוט ותניא בספרי אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה הלכך סכינים יש בהם גומות ואין יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהן הגעלה וצריכין ליבון ואע"פ שכתב שבלי הלקט בשם ר"ש דכלים הבלועים מחמץ אינו צריך להעביר החלודה שבה נקטינן כהרא"ש ז"ל :

כלים שמשתמשין בהם ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהם צריכין ליבון ברייתא בסוף מסכת ע"ז (עה:) והביאה הרי"ף פרק כ"ש וכתב הר"ן נראה שדעתו דדברים שנשתמש בהם חמץ ע"י האור צריכין ליבון ואף על גב דאסיקנא בסוף ע"ז דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה איכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כתב ברייתא זו בפרק כל שעה וכתב רבינו ירוחם שכן דעת רוב הפוסקים והרב המגיד כתב בפ"ה שפודין ואסכלאות לא נתבאר דינן בגמרא לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין ליבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלע היה היתר די בהגעלה ואפשר שזה דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה ופי"ז מהמ"א בלוקח סכין מן העכו"ם הצריך ליבון ולא הזכיר כאן ליבון כלל ומ"מ דעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי עכו"ם והם סוברין שבסכינין אף בגיעולי עכו"ם אינן צריכין אלא הגעלה עכ"ל וכתב רבינו ירוחם שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי עכו"ם והגהות מיימון הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין :

והליבון עד שיהיו הניצוצות ניתזין מהם שם בסוף ע"ז (עו.) ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן ובירושלמי שלהי ע"ז הליבון צריך שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו וכ"כ הרא"ש בתשובות כלל י"ד וכתב בהגהת מיימון פי"ו מהלכות מ"א בשם ה"ר אביגדור דכשמלבנן עד שאם ישים עליו קש שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי דאל"כ אותה טירפ"א בלע"ז שאופין פשטיד"א תחתיה ומלבנין אותה כדי לאפות תחתיה פלדו"ן ואם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנה היתה לגמרי מתקלקלת והמרדכי כתב בסוף ע"ז דכלים הבלועים מאיסור בעו נשירת קליפה אבל הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה (אלא רק) עד שתהא יד סולדת בו מב' עבריה סגי וגם רגילין לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי (ושליט) [דאם כן שליט] הליבון מעבר אל עבר אע"פ שלא תסיר קליפתו מ"מ די בכך דכיון דהיתרא בלע אם כן די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישם ע"י האור כדמשמע בשמעתין והא לא גרע ליבון זה מהגעלה ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה ע"כ לשונו ולפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי ומפני כך הם אומרים דכלים כשנשתמש בהם חמץ ע"י האור צריכין ליבון ולא סגי להו בהגעלה כמו שכתבתי בסמוך א"כ גם ליבון קל לא סגי להו אלא צריכין ליבון גמור :

ושנשתמש בהם בצונן וכו' שם באותה ברייתא:

ומ"ש כגון כוסות וקיתוניות יתבאר בס"ס זה:

ושנשתמש בהן בחמין וכו' שם באותה ברייתא דברים שנשתמש בהם ע"י חמין כגון היורות מגעילן וכתב הרי"ף והרא"ש בפ' כ"ש דמאני דאישתמש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למיגעלינהו בכלי ראשון ודאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהם כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ש"ד:

ומ"ש ועירוי שמערה מכלי ראשון על אחרת וכו' בפ' כירה (מב.) כתבו התוס' שנחלקו רשב"ם ור"י אם עירוי ככלי ראשון או ככלי שני וגם הרא"ש כתב שם שרשב"ם ור"ת נחלקו בכך וכתב שהאחת מהראיות שהביא ר"ת לומר דעירוי ככלי ראשון היא מדאמרינן בפרק בתרא דע"ז נעוה ארתחו ומתוך כך מתיר ר"ת להכשיר כלי שנשתמש בו בכלי ראשון ע"י עירוי שישפוך עליו מים רותחין מכלי ראשון ואינה ראיה דשאני יין נסך דתשמישו ע"י צונן אבל כלי שנשתמש בו איסור והוא בלוע מעבר לעבר א"א שיפלוט כל האיסור ע"י עירוי ששופכין עליו שאינו מבשל אלא כדי קליפה ולא כל האיסור הבלוע בדופני הכלי מעבר לעבר וכך העלו בתוספות ג"כ דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה וכלי ראשון שתשמישו ע"י עירוי כגון קערות יכול להגעילו ע"י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והשתא מ"ש רבינו דעירוי חשוב ככלי ראשון לאו למימרא חשוב ככלי ראשון ממש אלא לומר דלא סגי ליה בהכשר דכלי שני קאמר דחשוב ככלי ראשון אבל מ"מ אין לו דין כלי ראשון ממש וזהו שכתב ומיהו כלי שנשתמשו בו ע"י האור לא סגי בעירוי אלא צריך להגעילו בכלי ראשון וכך הן דבריו בספר י"ד סימן קכ"א: כתב הכלבו כלים שנשתמש בהם חמץ בכלי שני כגון קערות וכוסות נותנין אותם בכלי שני גדול ונותנין עליהם מים רותחין ואמנם צריך ליתן מים על שפתם עד שיגברו על גדותם כדי שיהיו כעין תשמישם כי לפעמים ממלאין אותם עד שנשפכין על שפתם עכ"ל:

לכן כתב אבי העזרי שצריך להכשיר כל הקערות בכלי ראשון לפי שפעמים כופין אותם וכו' כ"כ התוספות בסוף ע"ז (עד:) דקערות צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבין הקערות בתוך הכלי ראשון וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה: ומ"ש רבינו לכן כתב אבי"ה קאי למ"ש כפי תשמישן כך הכשרן וכיון שלפעמים משתמשין בקערות בכ"ר כך צריך להכשירן ואף ע"פ שרוב תשמישן בכלי שני חוששין למיעוט פעמים שמשתמשין בהן בכ"ר וכמ"ש הגהות בפ"ה אבל הרי"ף כתב בפרק כל שעה והני דאישתמש בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהם כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ש"ד וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה וטעמא משום דכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו וכמ"ש הר"ן בפרק כל שעה והרשב"א בתשובה וכיון דהני קערות רוב תשמישן ע"י עירוי ה"נ מגעיל להו בעירוי ולא חיישינן לפעמים שמשתמש בהן בכ"ר :

כתב בעל המנהיג כפות העשוים מקרן וכו' כ"כ הכלבו וכתב שיש מי שחולק בדבר וכתב המרדכי בפרק כל שעה כתוב בשם א"ז נראה בעיני דכלי עצם א"צ הגעלה דלא בלעי וכן פי' ה"ר יחיאל מפרי"ש דלא מצינו בליעה דאוסר גבי כלי עצם ואני עושה מעשה כאשר כתבתי אמנם לבי נוקף קצת דהא אמר בפרשת כלי מדין וכל מעשה עזים פי' רש"י להביא את הקרנים והטלפים והעצמות וכ"ש כלי עצם וכלי קרן של שור הגדול אלמא איכא בליעה בכלי עצם מדקאמר תתחטאו וכן דרש תלמודא בפ"ק דחולין (כה:) עכ"ל:

אין חילוק בין כלי עץ או אבן או מתכות וכו' והרי"ף השוה כולם בפרק כל שעה וכ"כ שם הרא"ש ג"כ וכן דעת הרמב"ם בפ"ה וכן נהגו העולם:

כלי כסף שאין דרך להשתמש בהם בחמין וכו' סלים שמולחין בהם הבשר כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה כ"כ הגהות מיי' בפ"ה בשם הרוקח וכן נראה לראבי"ה כי פעמים נופלין חטים על הנצרים ומיהו בספר התרומות היה מתיר הסלים שנותנין בהם בשר כל השנה לתת בו בשר בפסח כי הבשר עצמו שנמלח בו מותר כדפרישית לעיל עד כאן לשונו:

ומחבת שמטגנין בו כתב גם הוא שאביו רבינו יואל הצריכו ליבון וכו' ז"ל הרא"ש בפרק כל שעה מחבת שמטגנין בה כתב אבי העזרי הוגד לי בשם אבא מארי אחר פטירתו שהיה מצריך ליבון דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק ולא זכיתי לדון לפניו דנ"ל דסגי בהגעלה והכי נהוג עלמא חדא דחזינא דלענין חלה יהיב תלמודא חד דינא לטיגון ולבישול ותו דלא חלקו חכמים בין יורה ליורה אע"פ שיש יורה שמטגנין בה חלב ותו דתניא בתוספתא היורות ומחמי חמין וטיגון וקומקומ' מדיחן ברותחין עכ"ד וי"א דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה ולכן צריכין ליבון כמו שפודין ואסכלאות ולא נהירא לי דאם באנו לחוש לזה א"כ כל קדירות של מתכת פעמים מחסרין המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון ולא מצינו מי שחשש לזה אלא ה"ט אע"פ שנשרף ודבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדרה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון עכ"ל הרא"ש וגם המרדכי כתב שם דמחבת בהגעלה סגי לה וכ"כ הגהות בפ"ה:

וכ"כ בתשובה מחבת בפסח עושין לו הגעלה כלל י"ד אע"פ שהרשב"א כתב בת"ה דמחבת צריכה ליבון נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אה"ע והרא"ש דמסתבר טעמייהו :

ומ"ש ואם היא ארוכה משים חציה וכו' אם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפע' אחת לתוך המי' מכניס תציו וחוזר ומכניס חציו השני וכו' כ"כ בא"ח בשם הרשב"א: וכתב עוד לא אמרו כלי מתכות חם מקצתו חם כולו אלא לענין איסורו אבל לא לענין הכשירו:

ומ"ש וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם כן כתב המרדכי בפ' כל שעה עץ פרור מגעילו ברותחין אפילו הבית יד וכן המחבת :

מחבת או יורה שיש בו טלאי אין ניתר בהגעלה וכו' כן כתב הרא"ש בפרק כל שעה וגם בתשובה כלל י"ד:

ומ"ש ואבי העזרי כתב שראה בבית אביו ה"ר יואל שהיה מצוה להגעיל הכלי וכו' עד דכבולעו עם הטלאי כך פולטו כ"כ שם המרדכי וכתב עוד ואפילו בלא הגעלה קודם דיבוקו היה נראה להתיר מטעם זה אלא דאיכא למיחש שמא ערב הפסח נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדיבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט וכל הכלים המטולאים היה מסיר הטלאי ושוב מגעילו כללו של דבר כל טלאי שהוא מחדש וקדם הטלאי לבליעת האיסור א"צ להסירו שאין לך יורה ומחבת שאין בה כמה מסמרים ושפה לפיו סביב אלא אמרינן בהו כבולעו כך פולטו תדע דהא גבי סכינים פסקינן אידי ואידי ברותחין ולא מצריך להסיר הברזל מן הקתא עכ"ל. וכ"כ בהג"א בסוף ע"ז בשם א"ז וכן כתב ההג"מ בפרק ה': וכתב הרשב"א בתשובה שהגעלה מפלטת מכאן כמו מכאן אלא שאנו חוששין שמא תחת אותן חתיכות נכנס מגוף האיסור וממשו של גוף האיסור אינו נכשר בהגעלה לפיכך אנו רגילין בכל כיוצא בזה שמניחים גומרי על מקום הסדקין כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעילו ואם הוא של עץ אין לו תקנה אא"כ ירחיב הסדק כ"כ שיוכל להוציא משם מה שבתוכן וכן הנהגנו במקומותינו ומזמן רב עכ"ל:

כיסוי של ברזל שמכסין בו הקדירה צריך הגעלה וכו' טעמא דמסתבר הוא שההבל העולה מהתבשיל לכיסוי הקדירה לח הוא ודלא כמו שכתב המרדכי פרק כל שעה דצריך ליבון ומיהו אפשר דטעמא דמצריך ליבון מפני שהיה דרכן לאפות עליו בצק וכדמשמע מהגהות מיימון פ"ה הא לאו הכי בהגעלה סגי ליה וכדברי רבינו:

ומ"ש רבינו ואם נתנוהו בפסח על הקדירה בלא הגעלה כל התבשיל אסור וכו' כן כתב בהלכות הגעלה דהגהות מיימון וכן כתב ברוקח ומתניתין היא בספ"ק דמכשירין היו ידיה טמאות ומגיסה בקדירה טהורה אם הזיעו ידיה הקדירה טמאה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ' סימן כ"ז:

כיסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפת ע"ג כירה וכו' רבינו ירוחם כתב בשם התוספות שא"צ ליבון שיסיר קליפתו אלא מחממו כמו שמשימין אותו על החררה כל השנה כולה כי היא בלועה מהיתר וכבר כתבתי בסימן זה שדעת רוב הפוסקים שאין חילוק זה כלום כך לי בלוע מהיתר כמו בלוע מאיסור וג"כ כתבתי שם הכשר הליבון היאך הוא:

מדוכה של עץ ואבן שדכין בהן כל השנה וכו' מחלוקת רש"י ור"י כתב הרא"ש בפרק כל שעה גבי בית שאור ובית חרוסת וכתב בהגה"מ הלכות הגעלה בשם סמ"ג ששמע בשם רבינו טוביה שר"ת היה מתיר בהגעלה ע"י קליפה בכלי ברזל ונכון להחמיר היכא דאפשר וכתב תה"ד שנהגו באושטרייך להכשיר המדוכה בפסח ע"י מילוי גחלים לוחשות ומדבקים חוט של פשתן בחוץ סביב המדוכה ומפיחין בגחלים עד שישרוף החוט שעל גופו מבחוץ ודרך זה חשיב כמו ליבון וא' מהגדולים קורא תגר גם ע"ז ואמר דלא גרע הכשר זה מהגעלה אבל למיחשביה כליבון לא ועוד דהרבה פעמים נשברת המדוכה בדרך זה ואיכא למימר דילמא חייס עליה דפקע ולא מכשר ליה כהלכתו והוא ז"ל חולק על זה וכתב אמנם בסמ"ק מחמיר טובא בהכשר המדוכה ואינו רוצה להתיר אפילו על ידי שמקלפין אותו בכלי אומנות ומגעילין המדוכה אח"כ ואע"ג דבהגהות מיימ' ובמרדכי פרק בתרא דע"ז חשיב הכשר זה ליבון ולכך אם אפשר בקל לתת המדוכה בתנור בוער שתתלבן יפה מבפנים ומבחוץ עד שיהו ניצוצות ניתזין מהם יעשה אכן אם ירא משבירתה ימלאנה גומרי כדלעיל עכ"ל ורבינו ירוחם כתב נהגו במכתשות של אבן הגדולים שאין יכולין להכניסן ביורה משימין בהן מים רותחין ומכניסין בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה וכ' בהגהת מיימון פ"ה דכל כה"ג הוי הגעלה דכלי ראשון:

הדף שעורכין עליו כל השנה אין נותנין עליו מצה וכו' המרדכי כתב בפ' כ"ש דכלים פשוטים כגון דפין ושלחנות וכיוצא בהם סגי בשיערה רותחין עליהם והגהות בהלכות הגעלה כתבו דפים שרגילים לשאת עליהם העיסה צריכין הגעלה דחימוצו קשה ואם גדולים הם שא"א להכניסם בכלי אחד כתב ריב"א שילבן אבנים וישימם על הדף וישפוך עליהם מים רותחין:

והעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה בפ' כ"ש (לב:) אגני דמחוזא דרגילי למילש בהו כולי' שתא ומשהי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי וכתב רבינו ירוחם וכן הדין בכל הכלים שלנו שרגילין ללוש בהם כל השנה אבל אם אין רגילין ללוש בהם תמיד כגון אוגן גדול של נחשת די לו בקליפה דלא בעי הגעלה אלא הרגילין תדיר וכ"כ הרשב"א עכ"ל. והמרדכי כתב בכרק כל שעה שי"א דדוקא עריבות שלשין בהן בכל יום צריכין הגעלה אבל אגני דשאר מקומות שאין מחמיצין בהן העיסה אלא פעם אחד בשבוע יכול להשתמש בהן מצה ומיהו אין להורות כן מפני שהעולם נהגו בהן איסור וי"א דאין חילוק בין אגני דמחוזא לאגני דעלמא בכולהו אין מועיל הגעלה וזהו לפי הסוברים דאין הגעלה מועלת לבית שאור ובית חרוסת. כתב הכלבו על עריבות שלשין בהן כל השנה עכשיו נהגו כל העם שלא ללוש בהן והוא מנהג יפה לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באחת הפחתים או בנקב שאינו נראה לעין :

השולחנות והתיבות שמצניעין בהם אוכלין כל השנה וכו' ז"ל הגהות מיימון בפ"ה שולחנות ותיבות נהגו לשפוך עליהם מים רותחים כי פעמים נופל עליהם ובהן חמץ רותח כגון פשטידא ומרק עכ"ל ומשמע מדבריו שאף ע"פ שאין מצניעין בהם אוכלים צריך לשפוך עליהם מים רותחים משום דחיישינן שמא שום פעם נשפך עליהם מרק חם:

רגילין באשכנז ליתן שכר של שעורין בחביות של חרס והתי' רבינו יואל ליתן בהם יין בפסח ע"י הגעלה כ"כ המרדכי בפרק כל שעה וז"ל רבינו יואל התיר קדירות של חרס שנותנין בהם שכר כל השנה ואפילו מכניסו לקיום דמותר בהגעלה להשתמש בפסח מדקאמר בע"ז (לג.) ובפסחים (ל.) דמאני דקוניא דמשוי תלמודא חילוק בין יין נסך לחמץ ומשני זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן ולא גרע יין מחמץ בפסח צונן אפילו מכניסו לקיום דמותר בהגעלה כדאמרינן בירושלמי הני גרבי דכותחא ממלאן ג' ימים מעת לעת ומערן כל היכא דמהני עירוי ה"ה רתיחה כדאמרינן בפרק בתרא דע"ז (עה.) הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין ודיו עכ"ל. ומה שהקשה עליו רבינו מדמוכח בפרק בתרא דע"ז דעירוי לא עדיף כהגעלה לא קשה מידי דהא לא יליף רבינו יואל עירוי מהגעלה אדרבה להגעלה יליף מעירוי ועירוי פשיטא ליה דמהני כמפורש בירושלמי ומה שהביא ראיה מדברי רבינו האי לומר דהגעלה לא מהני לכלי חרס אפילו נשתמש בהן בצונן היינו מדבעריבה שלשין בה דהוי תשמישה בצונן והמרדכי כתב בפרק כל שעה בשם א"ז להתיר לכתחלה בחבית של שכר להדיחה במים ולנגבה ולתת בה יין ודבש לצורך הפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית כדאמרינן בפרק גיד הנשה (צז.) גבי קדירה דשאני הכא דהיתרא בלע הלכך משערין כפי מה שהיתה פולטת ובטל בס' עכ"ל וכבר כתבתי בסימן זה דטענה זו דהיתרא בלע לא מהני לדעת רוב הפוסקים:

כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהם חמץ וכו' בפרק כל שעה (ל.) אמר רבא בר אבא אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה אמר רב אשי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי ופירש"י בית שאור. כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהא שם בלילה: בית חרוסת. כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח. וכ' הרא"ש י"ס דגרסי משתמש בהן מצה בצונן ונראה דל"ג בצונן אלא אפילו בחמין מותר להשתמש בהן במצה כיון שכל השנה לא נשתמש בהן חמץ כ"א בצונן לא בלעו ומותר להשתמש בהן אפילו בחמין חוץ מבית שאור שאף ע"פ שלא נשתמש בו אלא צונן הואיל וחימוצו קשה אסור להשתמש מצה בחמין אבל בצונן מותר להניח בו מצה אפויה אבל ללוש בו מצה אסור אף על גב דצונן הוא ממהר להחמיץ תחלה פירש"י דמיירי הכא בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה שרי ושוב חזר בו ואמר אע"פ שמדוכות העכו"ם מותרות ע"י הגעלה הנהו דאסירי מחמת חימוצן קשה אינו יוצא אף על ידי הגעלה וכן פירש"י דהגעלה לא מהניא בריחיים של פלפל של עץ דאגב חורפא של פלפל של עץ בלע טפי וכן גדולי שפייר"א היו אוסרין בית שאור אפילו בהגעלה ואין נראה לר"י דבלוע ע"י צונן לא יפלוט בהגעלה ולכאורה משמע דקאי אכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהם מצה בלא שום תיקון חוץ מבית שאור שאין משתמש בו בלא שום הכשר אבל על ידי הכשר שרי וכן פירש בערוך וכן כתב הרוקח בשם אביו וכ"כ הר"י ן' גיאת ואבי העזרי וכן עמא דבר עכ"ל וכך הם דברי רבינו:

ומ"ש אבל אם הם של חרס לא מהני להו הגעלה בפרק כל שעה (שם) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

ומ"ש ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן נתבאר בסמוך והרב אלפס גורס כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה וכתב עליו הר"ן תרי תמיהי איכא במילתיה נשתמש בו חמץ בצונן למה לא ישתמשו בו מצה בחמין ובית שאור נמי אף על פי שמפני שחימוצו קשה כחמין דמי למה לא ישתמשו בו מצה בצונן אע"ג דבלע לא פליט ואיכא למימר דחמץ כיין נסך דמי דתרוייהו אית להו חורפא ואפילו בצונן בלעי כלים מינייהו ומאי דאמרינן חוץ מבית שאור שחימוצו קשה דמשמע דאפילו בצונן אסור להשתמש בהם מצה היינו דוקא נמי בכלי חרס שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה אסור להשתמש בו אפילו בצונן דחיישינן שאם שוהה אותם להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין ועוד שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור הלכך כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאילו נגע בעצמו עכ"ל ונראה דכדי לחוש לגירסת הרי"ף כתב רבינו דכלי חרס אפילו לא נשתמש בהן חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן. והרמב"ם כתב בפ"ה כגירסת הרי"ף ופירשה ה"ה כמו שפי' הר"ן וכ' שראה מי שפי' גירסא זו שלא אמרו מצה בצונן להוציא מצה בחמין שכיון שתשמיש החמץ היה בצונן מותרין הם במצה אף בחמין אלא להוציא שאם נשתמש בהם חמץ בחמין אסור להשתמש בהן מצה אפילו בצונן גזירה שמא יבא להשתמש בהם בחמין ודוקא בכלי חרס גזרו אבל בשאר כלים כיון שאם נשתמש בהם חמין יש להם הכשר אף הוא משתמש בהן בצונן בלא הכשר עכ"ל וכתבו הרי"ף והרא"ש והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפסח במאני דפחרא אלא בחדתי אבל בעתיקי לא : כ' סמ"ק סימן רכ"א עריבות ותיבות שלשין בהן חמץ וניקרו אותם בטוב אין נותנין לתוכן המצות חמות אפילו אם נקרו אותם לגמרי וצריך לתת מפה או סדין להפסיק ביניהם ובין העריבה. וכתב הכלבו אפילו הונח לחם מצה על חלות לחם חמץ אפי' חם בחם לא אסרוהו דלא בלע מיניה כלל אבל ראוי להרחיק מזה לפי שזה דבר זר בעיני קצת העם וראוי להחמיר בו מפני מראית העין והעיד ר' דוד ב"ר לוי שראה מעשה בעיר נרבונא שהיו משימין לחם מצה כשהיו מוציאין אותו מן התנור חם בתוך עריבה שלשין בה בשאר ימות השנה והתירוהו ע"פ חכמי העיר עד כאן לשונו:

מאני דקוניא פי' כלי חרס המחופים באבר דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורין וכו' פשוט בפרק כל שעה (שם) וכתב המרדכי בשם ר"ת דהיינו דוקא בהיתוך של זכוכית לפי שהוא מן החול ככלי חרס אבל היתוך עופרת מותר בהגעלה ככלי מתכות וכ"כ סמ"ג בסימן ע"ה :

כתב רבינו האיי כלי עץ מצופין בסמנין וכו' כ"כ הרא"ש בפרק כל שעה ופירש רבינו ירוחם ומצופה בסמנים הנקראים ברניג"ש. וכתוב בא"ח בהא דרבינו האיי דהיינו אם נשתמש בהם חמין:

וכל כלי השתייה שרי בשטיפה ל"ש של עץ או של חרס או של זכוכית טעמו מפני שתשמישן בצונן אבל המרדכי כתב בפרק כל שעה וז"ל דברים המשתמשין ע"י צונן פי' כגון כוסות כתב ראבי"ה מיהו כוסות של כסף נמי יש לחוש שפעמים מרתיחין בהם יין ופלפל ובשמים אצל האור וצריך להגעילו בכלי ראשון וטוב שלא להגעילו עם שאר כלים שמא לא נשתמש בהם חמץ עד כאן לשונו. וכ"כ הגה"מ בפ"ה וכ"כ רבינו ירוחם בשם התוספות צריך כלים חדשים לשום יין בפסח לפי שפעמים משימין חמץ בכלי בתוך היין ומשימו לתוך האור ונראה שזה מיירי בכלי חרס אבל בכלי זכוכית ועץ או בכלי חרס מזופף אין צריכין לשום אותה על האור כי אם לנקותן ולשפשפן יפה וראיתי שהיו מצריכין הגעלה לכוסות של עץ ששותין בהם יין חם עם תבלין כי לפעמים יש בו חמץ עד כאן לשונו. ורבינו נראה: כתב המרדכי בפרק כל שעה שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין אע"ג דמקודם לכן צלו בו בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח עד כאן לשונו וכבר נתבאר בסימן תמ"ז שיש חולקין בדין זה וסוברים דחוזר וניעור ": " (ב"ה ומיהו בזה אפשר דמודו כיון דאין כאן חמץ ידוע אלא חשש מלח שלא נבדק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.