טעמא דקרא/בראשית/ו

טעמא דקרא בראשית ו

פרשת נח

ט

איש צדיק וגו' בדורותיו. וברש"י י"א לשבח וי"א לגנאי אילו היה בימי אברהם לא היה נחשב כו'. י"ל דלא פליגי דבודאי האדם מושפע הרבה מסביבותיו ולכן נח שהי' מסובב ברשעים אף שהיה צדיק נגדם אבל אילו היה במעשיו אלו בימי אברהם לא הי' נחשב לכלום, אבל באמת אילו היה בימי אברהם בודאי היה הרבה יותר צדיק כיון שהיה בסביבות צדיק, וזהו כ"ש אילו היה בימי אברהם כ"ש שהיה צדיק נמצא דלא פליגי במציאות רק בכוונת הפסוק מה ר"ל בדורותיו אבל שניהם אמת בשם מרן החזו"א זצ"ל.

י

ויולד נח את שם את חם ואת יפת. בסנהדרין (ס"ט ב') מסיק דיפת גדול שבאחים הי' והכא קחשיב לפי חכמתן והקשו התוס' דא"כ לחשוב לחם לבסוף. וי"ל דמשום חכמתו של שם הפך הסדר וחשיב מלמטה למעלה ונשאר חם באמצע, ועי' רמב"ן שתי' בע"א.

יח

ובאת אל התבה אתה ובניך וגו'. עמש"כ ביחזקאל פי"ד ד"ה והיו.

יט

ומכל החי. פירש"י אפי' שדים. קשה מה הוצרכו שדים ליכנס לתיבה הא יכולים לעלות למעלה מן העננים כמ"ש (גיטין ס"ח א') גבי אשמדאי סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיע, וגם בשאר שדים אמרו בחגיגה (ט"ז א') שומעים מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת ושם לא הי' מבול. והשיב ח"א, משום שאוכלין כבנ"א כמ"ש בחגיגה שם וכל האוכל נשמד במבול ולא נשאר רק בתיבה לכן היו מוכרחין להיות בתיבה.

ומכל החי. בפ"ח דכלאים מ"ה תנן אדני השדה חיה. ויל"ע איך הכניסוה לתוך התיבה הרי אם קצצו טבורה מתה כדאיתא בירושלמי שם ה"ד. וי"ל שנטלוה עם האדמה שהיא עליה ונתנוה בעציץ של עפר ומזה היא חיה. ונראה דאין צריך ממנה שנים שהרי אינה מתעברת אלא חי' מהאדמה, ואולי היו גם זכרים וגם נקבות ומ"מ נראה שא"צ שנים שאין ראוי לעיבור. ולר' יוסי דמטמא באהל שהוא מין אדם נראה דלא נכנסה כלל ומתה ככל האדם שמתו במבול.

כא

ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל. תיבות אשר יאכל לכאו' מיותר. והנה גבי טו"א כתיב ג"כ מכל האוכל אשר יאכל ודרשו בגמ' יומא (פ' א') אוכל שאתה אוכלו בב"א זו כביצה שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה ובברכות (מ"ט ב') אמרו דכביצה הוא כדי שביעה והנה נח הכניס בתיבה אוכל בשביל כל הבע"ח ובודאי לא הכניס כמה שיכולין לאכול כי מאה תיבות לא הי' מספיק רק הכניס כדי שביעה לכל בע"ח (שידע מספר הבע"ח) ויתכן שידע ג"כ שמשפט דור המבול י"ב חודש [ואע"ג שאמרו במדרש שהתפלל שהקב"ה יוציאו כבר מהתיבה היינו משום שלא ידע ממש באיזה יום] וזהו מכל מאכל אשר יאכל דהיינו כביצה מכל מאכל. ואע"ג שיש בע"ח גדולים ויש קטנים כבר הקשו כעין זה ביומא (פ' ב') כל העולם כולו בככותבת ועוג מלך הבשן בככותבת ותי' קים להו לרבנן דבהכי מייתבא דעתו מיהו עוג מלך הבשן פורתא וכ"ע טובא וה"נ לענין שביעה.

קח לך מכל מאכל אשר יאכל וגו' והי' לך ולהם לאכלה. ראיתי שהעירו הא קי"ל בגיטין (ס"ב א') דמאכל בהמה קודם לאדם והול"ל והי' להם ולך לאכלה. ונראה דכשהאדם מכין מאכל ודאי צריך להכין של אדם קודם שאם לא יהי' לו לשניהם ודאי אדם קודם ורק אח"כ כשיש לו לשניהם ובא לאכל יש להקדים הבהמה. ועוי"ל דדין זה דמאכל בהמה קודם לאדם אי"ז אלא בבהמה שלו, אבל כאן לא היו הבהמות של נח רק שעליו היה מוטל ליתן להם אוכל ובכה"ג אין דין להקדים אכילת הבהמה לפני אכילתו שלו עצמו.

מכל מאכל אשר יאכל. משמע דמאכל שאינו נאכל לא הכניס לתיבה וקשה א"כ מהיכן יש היום מיני צמחים שאינם ראוין לאכילה והרי נשמדו כולם והאיך זרעום. ונראה דבכלל כל מאכל נכלל גם רפואות כמו דמצינו גבי אשה דרפואות בכלל מזונות (כתובות נ"א א') וכתיב מכל מאכל וכל הצמחים יש בהם סגולות ורפואות כדאי' במדרש (אוצר מדרשים עמוד ת' ועוד מדרשים).

והיה לך ולהם לאכלה. לכאורה תיבת לאכלה מיותרת. ונראה דהנה גבי פירות שביעית כתיב (ויקרא כ"ה ו') לאכלה ודרשינן לאכלה ולא להפסד, ובספר מנחה בלולה כתב דגם בהא דכתיב לגבי המן (בשמות ט"ז ט"ו) אשר נתן ה' לכם לאכלה דרשינן לאכלה ולא להפסד שהיה אסור להפסיד את המן (ועמש"כ לקמן בפ' בשלח בד"ה הוא הלחם וגו' לאכלה), ולפי"ז י"ל דהכי נמי הא דכתיב כאן לאכלה היינו ולא להפסד, שהיה אסור לנח להפסיד את האוכל שהכניס לתיבה. אולם בתנחומא (סי' ב') איתא ולוקח נפשות חכם זה נח שזן ומפרנס את הבהמה ומה היה מאכילן א"ר עקיבא דבילה היו כולן אוכלין כמ"ש והיה לך ולהם לאכלה ורבותינו אמרו לא אלא כאו"א מכל מין ומין האכילם מה שלמד הגמל תבן והחמור שעורים וכן כולם מה שלמד היה אוכל וכו', ולכאורה לפי רע"ק לא יתכן לומר דה"נ הכונה לאכלה ולא להפסד, שהרי דבילה היא מאכל אדם, ולגבי פ"ש הדין שאסור ליתן לבהמה מאכל אדם דחשיב הפסד כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות שמיטה ה"ה. וצריך לומר דנתן להם רק דבילה שכבר היתה מקולקלת ושוב לא היתה ראויה למאכל אדם, ובכה"ג שרי גם בפירות שביעית כמש"כ החזו"א בשביעית סי' י"ג סקט"ו [וכמש"כ בדר"א שם סקכ"ו ובפ"ז הי"ט בבה"ל ד"ה יש], ובאמת דבלא"ה צריך לפרש כן שהרי קיי"ל בתענית (כ' ב') דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה [וע"ש ברש"י הטעם], והביאו להלכה המשנ"ב בסי' קע"א סקי"א בשם המג"א וע"ש מש"כ בשם המחצה"ש, אלא ע"כ שנתן להם דבילה שכבר נתקלקל ושוב לא היה ראוי למאכל אדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)