הכתב והקבלה/בראשית/ו

הכתב והקבלה בראשית ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

בני האלהים. כמו שהונח על יחיד שם איש אלהים להתיחדו לענינים רוחניים אלהיים, ככה הונח בני אלהים על רבים המיחדים עצמם לכמו אלה, כי שם בן שיחובר אל אחד משמות המקרה יורה על המתואר במקרה ההוא, כמו בני נביאים, בני בליעל, בני עולה, בני חיל, או יהיה שם אלהים כאן חיל והוא תאר על כומרי אלילים, כי לדעתם המשובשת תארו את שם כומריהם בשם אלהות (גייסטליכע) ועליהם נאמר (בא י"ב י"ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים כמבואר שם. והודיע הכתוב שהאנשים האלה הרשיעו מעשיהם הם החלו לפרוץ גדר העריות, כי עד הנה כל הנולדים היו תואמים זכר ונקבה, ותהי האחות אשה לאחיה הנולד עמה, לכן היו גדורים מעריות, ולא היה איש שם על לב לתת עיניו באשה אחרת כי הורגלו באחיותיהם שהיה עצמם ובשרם, כמו שבדורות אשר אתנו לא יעלה על לב איש לתת עיניו באחותו, וליקח אותה לו לאשה אף שהיא יפת תאר כי תועבה הוא בעיניו ונגד טבעו, ככה היה אז להפך בטבע בני אדם שלא היה נותנים עיניהם על יופי אשה שאינה אחותו ולחמוד אותה, אמנם אלה הכומרים החלו לפרוץ גדר זה וישאו את עיניהם לראות על יופי בנות בני אדם ויקחו להם נשים לפי בחירתם כאשר התאוה נפשם, ולא השגיחו בין נשואות לפנויות, לכן הוסיף קרא מלת מכל:

כי טבת הנה. כשהיו מטיבין אותן מקושטת לכנוס לחופה היה גדול נכנס תחלה ובועלה (רש"י מרבותינו), לדעתם יאמר רוו"ה מלת ויראו כטעם וידעו והוא כנוי לשכיבה וכטעם וראה את ערותה והיא תראה את ערותו (ויקרא כ׳:י״ז), ומלת טבת אין ענינו כאן על היופי המראה רק לשון קשוט דוגמת ותיטיב את ראשה (מלכים ב ט׳:ל׳) טוב מאד (לעיל א') תרגומו תקין לחדא, ולפי"ז חלק ראשון דקרא הוא מאמר שלם מחובר מנושא ונשוא, יאמר שבני אלהים ידעו את בנות האדם כאשר היו מקושטות, וסתם זמן הקשוט לבנות הוא עת הכנסתן לחופה, וטעם מלת כי כאשר, ובחלק השני מן הכתוב הוסיף חמס אחר כי לקחו בחזקה את הנשים ללקוחים גמורים כי הענין הראשון לא היה רק דרך זנות בעלמא, ודברי הרא"ם בזה דחוקים:

ג

לא ידון. הוא מגזירת דין, כי הרוח הנפשי נתון באדם להיות דיין ושליט על גופו לבחור בטוב ולהרחיק הרע, ואנשי הדור הרע השחיתו מעלליהם עד שאין עוד תקוה מהם שישוב הרוח הנפשי אל ממשלתו להיותו כדיין על כחות גופו המתאויות כי גם הרוח הנפשי שב אחר הגשם להיות נוטה אחר החומריות ותאות הבהמיות, וטעם לא ידון רוחי בעולם, הרוח השכלי שהוא רוחי אשר נתתי באדם לא ישפוט בו לעולם לא יהיה עוד מושל ושופט כל הימים, בשגם הוא בשר שגם הרוח הזה נעשה בשר, אמנם לגודל רחמיו ית' על מעשי ידיו, הרחיב להם עוד זמן אולי ישובו, ועז"א והיו ימיו וכו':

ד

הנפלים. תאר לאנשים המופלאים בגובה קומתם ויוצאים מדרך הטבעי (אויסגעפאללען גראָסס) כי כל דבר מובדל היוצא חוץ לטבע הרי הוא כאילו נפל מכלל הסדר הטבעי המתפשט על כל המציאות הטבעי, וכן יאמר האשכנזי על כל דבר נפלא (איינע אויסגעפאללנע זאכע) רש"פ. ויתכן כדעת המפרשים כי הנולדים מאדם וחוה היו מופלאים בגובה קומתם ובחוזק גופם, ותחלה היו מיוחדים לענינים רוחנים אלהים, והיו עובדים לאלהי אמת. והיו נקראים בני אלהים, ואחר זמן תעו אחרי אלילים והיו כומרים לאלהיהם. והם אשר גברה יד יצרם עליהם ויפרצו גדר העריות לקחת נשים מבעליהן בחמס, ואחר זמן הוסיפו סרה לעשות המזמתה לבוא אל בנות האדם גם דרך זנות. והולידו בנים מופלאים בגבהם וחזקם שנקראו נפילים:

אשר מעולם אנשי השם. גם אחר המבול כאשר ראו גבורים יזכירו אלה ויאמרו כבר היה גבורים כאלה בעולמים אשר לפנינו והיו אנשי שם בכל הדורות אחרי כן (רמב"ן) והנה תאר אנשי שם הוא תאר לאנשי מעלה שמסבת מעשיהם הנכוחים שם תפארתם מפורסם בעולם, ולא יניח הכתוב שם שהוא לשבח על רשעים כאלה, לזה אמרו רבותינו ברבה, בני נבל בני בלי שם ואת אמרת אנשי שם. אלא אנשים שנקבו בשמות ונמוחו כמ"ש רש"י, ולולי דבריהם הייתי מפרש מלת מעולם על כלל המציאות (וועלט) כמו הליכות עולם לו (חבקוק ג׳:ו׳) גם את העולם נתן בלבם. ומצוי הרבה בדברי רבותינו כאמרם סוף ברכות משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו מן העולם ועד העולם, ששני עולמות יש עה"ז ועה"ב, וטעם אשר מעולם אנשי שם, מפי המון עם שבעולם היו הרשעים האלה מתוארים אנשי שם כדרך ההמוניים שמצד פחיתות מדרגתם גם מעשה היותר מגונה בעיניהם הוא טוב וישר, הנה אנשי שם שהוא תאר לשבח הגנות בצדו, להודיע אף שהיו בני נבל בני בלי שם, מ"מ בני עה"ז ההמוניים הם אשר ייחסו להם שם המשובח והמפואר לקרותם אנשי שם. ומעולם כלומר מבני עולם כמו ותרעב כל ארץ, וכל הארץ באו, שטעמו עם הארץ. ובמכדרשב"י (כ"ה ב') אנשי שם. אינון דבנין בתי כנסיות ומדרשות ושויין בהון ספר תורה ועטרה על רישי' ולא לשמא דהש"י, אלא למעבד לון שם:

ה

רעת האדם בארץ. אם יהיה מלת בארץ להורות על המקום הוא למותר, לכן יתכן שיורה על סבת רעותיהם הרבות, ואות בי"ת היא בי"ת הסבה, כמו ויעבד ישראל באשה בשביל אשה, בשביל הארץ, שהארץ היתה סבה גורמת להם ללכת אחר שרירות לבבם הרע, כמבואר ברבותינו (רבה פל"ד) מי גרם להם שימרדו, ע"י שהיו זורעים ולא קוצרים, כי פעם אחת לארבעים שנה היה זורעים והיה להם אויר יפה כל ארבעים שנה כמן פסח ועד עצרת, וכל פעם שהיו צריכים היו הולכים לשדה ולקחו כפי צרכם, ולא היתה המלאכה כבדה עליהם כמו עתה שמוכרחים לקצור בפעם אחת מפני החורף המפסיד התבואה שבשדות, כי בימיהם היתה התבואה עומדת בשדה כל ארבעים שנה מזריעה אחת לפי שהיה להם אויר יפה תמיד אויר צח ונקי וכל העתים היו שוות להם כזמן קציר (עיין בפי' ידי משה) הנה לרוב שפעת ברכת הארץ בעטו בעליון ית' כמאמר איוב (כ"א ט') בתיהם שלום מפחד וגו', ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב יבלו בטוב ימיהם וגו', ויאמרו מה שדי כי נעבדנו. וטעם המקרא רעת האדם היתה מתרבה בשביל הארץ שהיתה ארץ מבורכת ומרוב שפעת טובה קלקלו מעשיהם. ועל כוונה זו אמר אח"ז, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כלומר בארץ מבורכת כזו שהיא סבה הגורמת למעשיהם הרעים:

יצר מחשבת לבו. תאות לב האדם ורעיוניו נקרא יצר לפי שהוא יוצר ופועל הענינים בלב שהלב מתאוה אליהן רד"ק. ורוו"ה אמר מעשה האדם נקרא יצר מחשבות הלב כי ממחשבת הלב הוא נוצר והנה הוא כדמות יציר כפיו:

ו

וינחם ה'. פי' וירחם ה', כמו יחד נכמרו נחומי (הושע י"א) דתרגומו רחמי ומי יודע ישוב ונחם האלהים (יונה ג') דתרגומו ויתרחם, וכן (ישעיה י"ב) ישוב אפך ותנחמני תרגומו ותרחמני, וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במדת רחמיו להאריך להם מאה ועשרים שנה אולי ישובו כמ"ש והיה ימיו מאה ועשרים שנה אף שמצד מעשיכם הרעים היו ראוים מיד להשחיתם מ"מ לא רצה לאבדם מיד לפי שהם מעשי ידיו וחס עליהם כאשר יחוס האומן על הכלי אשר עמל ויגע בעשותו כמ"ש הכתוב (איוב ג') הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. זהו המכוון במ"ש וינחם ה' כי עשה וגו' כלומר האריך אפו ריחם עליהם לפי שעשה אותם, והם יצירי כפיו. וכ"א במכדרשב"י דנ"ז אע"ג דחייבי עלמא חטאן קמיה לא בעי לאובדא להו מעלמא ואתנחם עליהו על דאינון עובדי ידוי ואוריך לון בעלמא ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתנחם עליהו וחויס עליהו:

ויתעצב אל לבו. ויתעצב לשון קלקול והפסד כמו למעצבה תשכבון (ישעיה מ"ט) עצביכם תנגשו (נ"ח) תרגומו לתקלותכון, דרך עוצב בי (תהלים קל"ט) לפירש"י שם, ועד"ז יש לפרש מסיע אבנים יעצב בהם, בוקע עצים יסכן בם (קהלת יו"ד), יעצב לשון קלקול והפסד, ובזה הוא דומה למלת יסכן דסיפא, שפי' ענין סכנה, ומענין זה נקראו גם פסילי האלילים עצבים כמו עצביהם כסף וזהב, לפי שהם מקלקלים את הזונים אחריהם בדעות משובשות, וטעם ויתעצב אל לבו: האדם נתקלקל ונשחת בלבו, לא נתפעל מאומה ממה שהתנהג ה' במדת רחמיו שהאריך להם זמן לתשובה, לא הטו אוזן לשמוע בקול מוסר אשר התרה בהם יום יום זה זמן ארוך. אבל הוסיפו עון על עונם עד שפשה קלקול המרחם אל לבם כלומר במחשבותיהם שלא יעשו מעשיהם הרעים מהגברת התשוקה לבד ורק למלא תאותם, אבל גם בלבם נפסדו גם במחשבותיהם נתקלקלו עד שחשבו רע על ה' כמבואר עליהם (איוב כ"א) ויאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו, (שם כ"ב) מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה, הנה על קלקולם במחשבות נפסדות כאלה אמר ויתעצב אל לבו: לכן נגזר עליהם העונש הגדול הזה ואמר אחריו ויאמר ה' אמחה. והמפרשים פי' וינחם לשון השתנות המחשבה ודברה התורה כלשון בני אדם, כי לא אדם הוא להנחם, ולדברינו אין אנו צריכים לזה, וכ"פי ויתעצב ענין הרגשת צער, וזה קשה מאד לייחס מדת העצבון אליו ית' המרומם ונשגב מכל מדה פחותה. ולדברינו ענינו קלקול והפסד והוא מוסב על האדם, וגם לאונקלוס מוסב על האדם וכמ"ש רש"י דעתו, עלה במחשבתו של מקום להעציב האדם: לדברינו גם מלת אל לבו מוסב על האדם. ויש קצת הכרעה ממקרא עצמו שנאמר ויתעצב אל לבו אינו מוסב על הש"י דא"כ היה שם הויה ב"ה למותר באמירה שלאח"ז. ונ"ל עוד כונה אחרת במקרא זה, לשון ויתעצב יש לפרשו מענין טפח עצב שבלשון רבותינו (עירובין ג' ב') שענינו מצומצם ומכוון בשיעורו לא פחות ולא יותר, ומענין זה לדעתי ולא עצבו אביו (מ"א ו') לא צמצם אותו במעשיו לא עשה לו גבול וגדר בתהלוכותיו אבל הניחו חפשי לעשות כל מה שלבו חפץ (בעשראֶנקט) וכן כל היום דברי יעצבו (תהלים נ"ז) יצמצמו את דברי לא יניחו לגמור דברי כי יפסיקו אותם בדבריהם והוא בזיון גדול למדבר כאילו אינו ראוי לדבר כי אין ממש בדבריו ואינם ראוים לשמעם, ומזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיה ס"ג יו"ד) צמצמו והגבילו אותו יתברך כאילו הוא מצומצם ומוגבל במעשיו, את זה יכולת בידו לעשות וזה לא כלשון המשורר וקדוש ישראל התוו, ר"ל שייחסו גבול וגדר עד כמה כחו מתפשט (עמ"ש בהעלותך י"א ד' התאוו תאוה) והנה ישנם שני מיני צמצום, צמצום בצער וצמצום בשמחה, האוכל לחם צר ומים לחץ מפני דחקו, או שיש לו עושר ונכסים ואינו צריך לחסר נפשו מכל טובה, והוא מקמץ מאד בהוצאותיו, כי תמיד כל היום עושה חשבון על עשרו וכשיוציא פרוטה אחת יחרד בלבבו לאמור הנה חסר עשרי ממה שהיה ולחמו בדאגה יאכל כי דואג פן יענה וירד מגדולתו, זה הוא צמצום בצער (בעשראֶנקט) ומי שהוא בעל נכסים רבים וביתו מלא כסף וזהב בכל זה הוא מקמץ מאד בהוצאותיו ולא יאכל רק מה שהוא הכרחי לו ללחמו וללחם ביתו, כי לא יחמוד ליתרונות ונפשו רחקה מתענוגי הזמנים הכלים ואובדים, אין בהם מועיל ונפשו שבעה שמחה במעט אשר יאכל כי יאמר די לי בזה, והוא צמצום בשמחה, (בעגניגענד) והנה אדם שחורש וזורע שדותיו הרבות ונכש וכסח ועדר את כלן, ובשעת הקציר בא שדפון והלקה את כלן ולא השאיר לו מהם רק כאמה על אמה, כמה ידאוג ויצטער בראותו כי כל יגיעותיו לריק כי זה המעט הנשאר אין שוה בעיניו. ובא הכתוב להודיע שלא כמדת ב"וד מדת הקב"ה, אף שכל מלאכת מעשה בראשית לא היתה רק בשביל האדם שיעשו רצון קונם, בראותו כי כל הדור ההוא נשחת במעשיו ורבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, בכל זה היה תנחומי' לפניו במצאו אחד בכל יושבי תבל שהיו מעשיו נכוחים ומצא חן בעיניו, עד שכל מלאכת הבריאה ראויה לו לבדו, כמאמרם (יומא ל"ח ב') אפילו בשביל צדיק אחד נברא העולם. וכדאי' בתנא דבי אליהו (רפ"א) הקב"ה צופה לטובה ואינו צופה לרעה, עשיר ושמח בחלקו. ע"כ, דכיון שאינו צופה לרעה רק לטובה א"כ לא היו הרשעים תכלית המכוון בבריאה, כ"א הצדיק. אחרי שהושג העיקר המכוון בו ונעשה רצונו (דומה לנוטע אילן לעשות ממנו אחר שיגדל ויתעבה שולחן אחד ארבע על ארבע, הנה אחר שישיג מבוקשו זה ושלחנו ערוך לפניו מתוקן היטב כחפצו הוא שמח, אף שהטריח ונתיגע גם בשאר חלקי האילן שאין צורך בהם לתיקון השולחן, והם כפסולת בעלמא, ולאבדון ילכו, לא ישגיח כלל בהפסדם כי לאלה (אף שהם רובו של אילן) לא היתה כוונתו ביגיעת נטיעתו ואינם שוים בעיניו כלום, רק אותו חלק קטן מן העץ שנעשה ממנו השולחן זה היתה תכלית דעתו בכל יגיעותיו, לכן כשהשיג מבוקשו הוא שמח בחלק הקטן). והנה האיש שמצא חן בעיני ה' בדור ההוא, ובו היתה תכלית הבריאה, תארו הכתוב כאן לב, כי כל עיקר הדבר ויסודו נקרא לב, כי הוא עיקרו של האדם, ועוד כמו שהלב הוא מקור חיי הגוף וכל חיי האברים תלוים בו, ככה הצדיק הוא מקור לחיי העולם, וכל חיות העולם תלוים בו, לכן שפיר יתואר הצדיק לב העולם, וכדברי הרב בנפש החיים (שער א' ספ"ד) ויהי האדם לנפש חיה שהאדם בנפש החיים שבתוכו הוא נעשה נפש חיה לרבויי עולמות אין מספר, כי כמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע"י כח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכח ונפש החיה של כל העולמות, כי כלם מתנהגים על ידו. ע"ש. ורבותינו תארו כי נגע עד לבך, זו סנהדרי גדולה שהם קרואים לבן של ישראל. כן תאר הכתוב את נח שהיה היותר מעולה והיותר חשוב באנשי דורו בשם לב, וע"ז אמר ויתענב אל לבו, כלומר הוא יתברך צמצם את רצונו וחפצו אל האיש שהיה לבו של עולם היות חשוב ומעולה באנשי דורו, אף שהיה ברצונו יתברך בבריאת עולמו לטובת כל שוכני ארץ וכלם יעמדו יחדיו לעשות רצון קונם, אף שהשחיתו דרכם ולא נתמלא רצונו הטוב ולא היה בכל הבריאה רק איש אחד שהיה בתוך שאר כל אדם, כמו שהלב הוא המובחר בגוף. בבחיר זה מצא הוא יתברך תנחומי' במה שברא כל העולם, כאילו בשביל זה לבדו היה העולם נברא, וצמצם רצונו הקדוש בתכלית הבריאה אל היחידי הזה שהיה לבן של בני אדם, וצמצומו זה היה צמצום בשמחה, וכמ"ש וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ר"ל תנחומי' היה לפניו במה שברא את האדם בארץ, אף שהושחתו דרכיהם לפניו, בכל זה מצא תנחומים באדם יחידי אשר מצאו ראוי אל תכלית הבריאה, כי היה הלב של כל אדם, ואל הלב הזה צמצם את רצונו הקדוש. (ער בעגניגטע זיך מיט דעם הערצען דער מענשהייט). והוא מה שאמר אח"ז ביתר ביאור, כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן, כלומר נחמה היא לפני בעשיית כלם, בשביל אחד הפרטי אשר מצא חן בעיני:

ז

כי נחמתי. פירש אף שהיתי מרחם עליהם לפי שהם מעשי ויצורי כפי, כעת כלו רחמי לפי שנתקלקלו עד תכליתם ואינם ראוים להשאר במציאות הוי'. כי, לשון אעפ"י כמו כי עם קשה ערף הוא, רפאה נפשי כי חטאתי, כי המה הבל:

ח

מצא חן. אין לומר שהחן הוא בעיני החונן והנחנן מוצאו בהן שהרי נאמר ויתן את חנו בעיני השר, וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, הרי שהחן לנחנן ולא לחונן, אמנם עיקר משמעו נח היה בעיני פי' אדם שזכה לחן כמו מצא טוב, ימצא צדקה, מצא חיים שמשמען זכה לטוב יזכה לצדקה זכה לחיים, והאומר אמצא חן בעיניך פי' אהיה בעיניך אדם שזכה לחן וכן כולם. (רל"ש):

ט

איש צדיק. אלו שני התוארים אפשר שיצדקו נפרדים, איש צדיק ותמים, ויהיה דוגמת שמש ירח עמד זבולה (חבקוק ג׳:י״א) שיחסר וי"ו התוספת, גם אפשר שיצדקו מחוברים באיש כלומר שהיה צדיק ושלם בצדקות, כי כל תואר איננו בשלוח במתואר כ"א בצירוף זולתו, ולכן בא תמים להודיענו שצדקת נח היתה שלמה, ותמים הוא תואר על תאר, ואין הכרע לאחד משני הפירושים. והרש"ד רוצה להכריע הפי' הראשון בעבור המפסיק שבתיבת צדיק, והנה עומד לנגדו פרה אדומה תמימה שפי' לרבותינו שתהיה תמימה באדמימות חף שהפסיקו המטעים (רוו"ה), והנה אימה חשכה גדולה (לקמן ט"ו י"ב) פי' הרש"ד בעצמו שתיבת חשכה גדולה שמות התוארים לתיבת אימה ע"ש אף שתיבת אימה מופסקת בתביר:

יב

דרכו על הארץ. מלת על כמלת בשביל, כמו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך בשביל הנער, בשביל הארץ, כי הארץ היתה סבה הגורמת להשחתת דרכם, כי היתה ארץ מבורכת ומרוב שפעת טובתה קלקלו מעשיהם, כמבואר ברבה רעת האדם בארץ, לכן בעונש נכללה גם הארץ הנני משחיתם את הארץ, גם הארץ תשחת שיותש ויוחלש כח טבעה ולא תוציא עוד פירות בשפעת טובה כמו עד הנה:

יג

מפניהם. ת"א ויב"ע מן קדם עובדיהו בישיא, ול"נ מפניהם פי' מדעתם ומכוונתם כמו מגמת פניהם, ונשאים פנים בתורה (מלאכי ב׳:ט׳), שבעים פנים בתורה פי' שבעים כונות. וכן מפני הנאמר בלשון בעבור, ביאורו כונת ענין ההוא, וכן (כתובות י"א) זכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו, וכן (נדרים ס"ה) אין מתירין לו אלא בפניו כלומר מדעתו, כי הכונה והדעת מכוון במלת פנים, לשון פני', כי המשים דעתו וכונתו על דבר הנה הוא פונה כל רעיונותיו עליו, כמלה אשכנזית (אבזיכטליך, פאָרזאֶטצליך) וז"ש רש"י (בתולדות כ"ז) לפני ה', שיסכים על ידי, ויפנו ויעלו (דברים א' כ"ד) תרגום ירושלמי וכונו וסליקו. וכן תרגם שם (ב' ח') ונפן ונעבור וכוונן ועברנן. וטעם המקרא שלא נתמלאה הארץ חמס להיותם חסרי לחם ולמלא רעבון נפשם, אשר עליו נאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב. אבל החמס אשר עשו היה, מפניהם רצה לומר מדעתם וכונתם לעשות חמס, ודרך זה היה ישר בעיניהם, ולסבה זו נקנס עליהם העונש הגדול הזה (ועמ"ש ביתרו בלאכל לחם לפני האלהים, ובמשפטים אשר תשים לפניהם):

והנני משחיתם את הארץ. אשחיתם יחדיו עם הארץ, אשחית את מזג הארץ והאויר בנטות גלגל חמה, שנשתנה מהלכה מן המבול ואילך, כמו שפי' הוא יתברך במענהו לאיוב, ולכן נתמעטו שני חיי מין האנושי תיכף אחר המבול, כי לא היו עוד המזגים והפירות על שלמותם הראשון, ולזה הותר למין האנושי אחר המבול אכילת בע"ח (רע"ס) ולפנינו נדבר יותר מזה:

יז

את המבול מים. לרד"ק שרשו נבל מן ונבלי שמים וענינו מטר השמים, ולד"א הוא מענין בלילה וערוב כי מדרך המים שיעשו זה, ולרש"י הוא מלשון בליי' והשחת' גם מלשון הובלה והולכה, וזה אמת ברור כי עיקר יסודו בל ונתאחדו בו הוראות הענינים האלה כולם, וממנו נתהוה שרש יבל ושרש בלה גם נבל ובלל. ובעבור שמתיבת מבול אין הכרע אם שיהיה המטר של מים או של אש או של ד"א וכבר אמרו רבותינו מבול של מים מבול של אש, לכן ביאר הכתוב ואמר מים כלומר מבול מים ויחסר הנסמך, וכן האהלה שרה אמו שענינו האהלה אהל שרה אמו (רוו"ה), והמתרגמו זרם שטף (זינדפלוטה) אינו לפי העברי (רל"ש):

יח

והקמתי את בריתי. לכל המפרשים המקרא חסר, לכן יבארו כל אחד ענין אחר על מה היתה הקמת ברית, לרש"י על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעי הדור, לראב"ע שלא ימות במבול, לרמב"ן ברית הקשת, לר"א על קיום העולם, לרא"ש על ברית התורה. ולדעתי אין המקרא חסר כלום, וענין הברית מבואר במקרא עצמו, וזה הוא המכוון בדרך כלל: הנני עושה אתך דבר חדש ופלא גדול, והוא שהתיבה הקטנה מאד בכמותה לפי ערך וסכום כל החיות העופות והרמשים, בכל זאת תכיל אותם: ועתה שמע פתרון המלות: שרש קם ישמש ג"כ על התחדשות ענין כמו וקם שאון בעמך, וקמו שני רעב, לא תקום פעמים צרה, וכן כאן והקמותי ענינו אחדש דבר מה (איך ווילל ענטשטעהען לאססען), בריתי שרשו ברה מגזירת ברו לכם איש שטעמו בחרו לכם איש (כמו מן שבה לשון שבית, שבית יעקב בסמוך גם במוכרת ובנותיו בשבית, כן תאמר מן ברה ברית בסמוך ובמוכרת עי' ראב"ע): וכן ושאר הברורים אשר נקבו בשמות (דברי הימים א ט״ז:מ״א), ותוכן הוראתו על בחירת והבדלת דבר מזולתו ליתרון מעלתו עליו, דומה ממש לענין בחירה שהוראתו על דבר נבחר, כמו שאול בחיר ה', וישראל בחירי, במבחר קברנו, מבחר שלישיו (אויסגעזאנדערט אויסגעצייכנעט). והיא דעת רבותינו שאמרו (בפתיחת' דאיכה רבתי) זכור את בוראך בימי בחרותיך עד שבחרותיכם קימות עד שברית כהונה קימת שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, עד שברית לויה קימת שנאמר כי בו בחר ה"א, עד שברית מלכות ב"ד קימת שנאמר ויבחר בדוד, עד שברית ירושלים קימת שנאמר והעיר אשר בחרתי, עד שברית בהמ"ק קימת שנאמר ועתה בחרתי, עד שאת קימת שנאמר כי בך בחר. ע"כ. מבואר מדבריהם שבאור שם ברית דומה ממש לענין בחירה והפלגה וכמ"ש, והאוהב את האיש הנבדל והמופלג משאר העם ביתרון מעלותיו יקרא בריתי ר"ל בחירי (מיין אויסערלעזענער, אויסגעצייכנעטער), וזהו וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, המכוון בכולם בחירי (והמפרשים יוסיפו שם על לשון המקרא איש בריתי או בריתי אשר עם יעקב וכו' יעו"ש ולדברינו אין צורך לתוס' דברים), וכן כל דבר המובחר ומופלג בענינו ליציאתו מגדר סדר הטבעי יקרא ברית ותרגומו (זאָנדערבאר), והמכוון במלות והקמותי תת בריתי אתך, אחדש אתך ענין מובחר, ומבאר והולך ענין הנפלא שיחדש לפניו, ובאת אתה וגו' ומכל החי, ר"ל כל מספר הרב מבע"ח כלכם תבאו אל התיבה, אף שקטנה היא בכמותה לפי ערך המספר הרב, בכל זאת תכיל כל הברואים האלה; כי כמו שיורה לשון יצא על ההרחבה וההתפשטות כמו ויצא שמו למרחוק, ככה שרש בא אל הפוכו והוא צמצום דבר גדול אל תוך מרחב קטן. הנה עז"א ובאת, ירצה החזקת מיעוט הכמות המרובה במספר. (ע' בדברי הרמב"ן שכת' שדרך נס היה שיחזיק פה המועט את המרובה, ולדברינו הודיע הוא ית' את נח בפירוש עשיית הדבר הנפלא הזה היוצא מגדר הטבעי), ולפי המבואר אין כאן הצווי אל נח לבא אל התיבה כ"א הודעת הנס, והצווי לבא בתוכה הוא בפרשה הבאה כאמור שם בוא אתה אל התיבה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.