הכתב והקבלה/ויקרא/ד

הכתב והקבלה ויקרא ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

לאשמת העם. הלמ"ד מורה על ההקש והדמיון כמו (איוב ל״ט:ט״ז) הקשיח בניה ללא לה שפירש"י כאילו אינו שלה, ויחשבה עלי לשכרה (שמואל א א׳:י״ג) דתרגומו כאתתא רויא, וכן ויהי לה לבן דמשה תיב"ע והוה לה חביב הי כביר, וטעמו אם הכהן המשיח יחטא חטא הדומה לאשמת וחטא העם, כאמרם (בת"כ ובהוריות ד' ו') לאשמת העם הרי משיח כצבור, מה הצבור שהן ב"ד אינם חייבים בקרבן עד שיהיו חכמים ראויים להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושי' על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, כך המשיח בכל דרכים אלה שיהיה חכם מופלא ויטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה:

לחטאת. להסרת החטא, כמו וחטאו ביום השביעי שענינו טהרת הדבר, והבא לכפר החטא נקראת חטאת (ענטזינדיגונג):

ה

ולקח וגו' מדם הפר. לרבותינו (זבחים כ"ה) צריך לקבל את כל דם הפר, ולזה אין אות מ"ם משרתת למלת דם לפרשו מקצת דם, אבל היא משרתת למלת הפר כאלו כתיב דם מהפר, והמכוון שקבלת הדם צריכה להיות מן הפר, אבל אם נשפך הדם על הרצפה פסול לאוספו לכלי שהרי לא נתקבל מהפר, ואמרו גורעין ומוסיפין ודורשין, גורעין אות מ"ם ממלת דם ומוסיפין אותו על מלת הפר. והרב בעל קרבן אהרן בפי' לת"כ מתקשה בדרשה זו, ואמר כיון דרצון הכתוב לומר דם מהפר למה שם כותב התורה המ"ם בזולת מקומה, ואנחנו נגרע אותה משם ונוסיפה בתיבה אחרת, היה לו להניחה במקומה, ודחק מאד בתירוצו, ע"ש. ולדעתי אין כאן מן הקושי כ"כ, דבאמת גם קבלת מקצת דם מהפר כשר אם לא אסף לכלי הדם הנשפך (כמ"ש הרמב"ם פ"א מפסהמ"ק ה' כ"ו ע"ש בכ"מ), א"כ אין אות מ"ם יתירה לגמרי במלת דם, דבא ג"כ להורות בהכשר קבלת מקצת דם, ולרז"ל מ"ם זו משמשת גם למלת הפר, ודבר זה נהוג בכ"ק, ומצאנו אות מ"ם חסרה לגמרי במקום הראוי, כמו השמרו לבם עלות בהר (יתרו י"ט) שמובנו מעלות, ומצאנו ג"כ (ראה ט"ו) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, דמהראוי אחד מאחיך, כי המ"ם ממלה ראשונה משרת רק למלה שני', וכן אין לאל ידך הלמ"ד ממלה ראשונה אינה משמשת רק למלה השני' כמו אל לידך כמ"ש המפרשים, וא"כ אין שום זרות בקרא דילן בפרשה זו, ומזה מיושב קושית התוס' שם, למה לא מקשו בעלי התלמוד גם בזה סכינא חריפא מפסקי לקרא, והדברים פשוטים מאד לדברינו:

ו

פני פרכת. הפרכת היתה פרושה בכל רוחב המשכן מכותל הדרומי עד כותל הצפוני שהם עשר אמות ובאמצע רוחב הפרכת תהיה ההזאה (עי' ק"א בפי' לת"כ) לפי"ז יהיה פני מענין אל הקדש פנימה הפך החיצון, וכל אמצעי הוא תוך ופנימי נגד צדדי החיצוניים:

ז

קרנות. כל עוקץ הבולט מראשו של דבר הושאל עליו שם קרן, ממה שהקרן בבע"ח הוא עוקץ בולט מראשו, כמו קרן בן שמן, וכן נאמר על התועפיות והבליטה המעלותית, כמו אצמיח קרן לדוד, ובשמי תרום קרנו (האָכעקקען), ואמה על אמה ברום אמה הנתון בראש המזבח בכל זויות שבה נקרא קרן:

יג

כל עדת. אלו סנהדרין (רש"י מרבותינו), אפשר שפי' שם עדת מלשון עדי וקשוט, מן ואת הנזר ואת העדות (מלכים ב י״א:י״ב) כלומר אותן המיוחסים והחשובים שבעם (דיא פאָרציגליכסטען), וכמ"ש בת"כ העדה המיוחדת שבישראל (דיא אויסגעצייכנעטסטען) והם הסנהדרי הגדולה המשובחים במדותיהם הטובות וביתרון מעלותיהם בחכמת התורה, וממה שאמר (פנחס כ"ז) וכל בני ישראל וכל העדה, מוכרחים אנו לפרש עדה הסנהדרין. ואם נתבונן על הוראות הפרטית שבמלת עד לפי התחלפות האותיות המתחברות עמו לפניו ובאמצעו, יצא לנו אמתות הנחת שם עדה על הסנהדרין, כי יורה. א', על כנסי' וחברה המתאספת לדבר אחד (פעראיין) ושפטו העדה. ויורה ב', על התורה והמצות בכלל, ועדותי זו אלמדם (תהילים קל״ב:י״ב) ויקם עדות ביעקב ותורה, צור תעודה חתום תורה (ישעיהו ח׳:ט״ז), ויורה ג', על יחוד ושימת גבול לדבר (בעשטיממען) במקום או בזמן או בפעולה וכדומה, כמו ואם לבנו יעדנה, ונועדתי לך שם, וכל הוראות האלה מתאחדים בשם עדה להוראת הסנהדרין, כי הם הם הכנסיה הגדולה בענין התורה, לייחד לכל מצוה ומצוה, אם הזמן באיזה מן הזמנים המצוה נוהגת ובאיזה זמן לא, אם המקום באיזה מן המקומות חיוב קיום המצוה, אם באיש על איזה מן האנשים חיוב המצוה מוטלת ומי מהם הפטור, אם באופן הפעולה איזה מן האופני' הפרטיים מצטרכים אל כל מצוה ומצוה כדי לקיימם כראוי כפי דעת נותן התורה ית', כי כל אלה אינם מפורשים בתורה שבכתב, וצריכים להתבאר ע"י התורה שבע"פ, והסנהדרין הם המקבלים הנאמנים של תורה שבע"פ, ולכן הונח עליהם שם עדה, ותרגומו (געזעטצגעלעהרטערפעראיין). ובזה נכון אמרם (במכדרשב"י אמור דף צ' ע"ב) לתורה ולתעודה, לתורה דא תורה שבכתב ולתעודה דא תורה שבע"פ:

ונעלם חבר. פי' נעלם מהם חלק מה מן המצוה שלא נתעלם מהם עיקר המצוה רק חלק ממנה (כבהוריות פ"א), ומלת דבר כמו אין נגרע מעבודתכם דבר דתרגומו מדעם (עטוואס) וכן בהרבה מקומות. והמתרגם דבר (איינע זאכע) אינו לפי המקובל:

ואשמו. פי' ומתחייבים עונש שממון הנפש (זיך דער פערדאממניס פערשולדעט), ביאר בזה באיזה מצות ל"ת יתחייב העובר חטאת, עז"א מלת ואשמו והיינו בעברו על מצות ל"ת שחייבה התורה על זדונה כרת, והוא שממון הנפש הנכלל במלת ואשמו, כי גזרת שמם ואשם מענין אחד הם כמ"ש הר"ש ב"מ בפסוק תאשם שומרון (הושע י״ד:א׳) ויאשמו יושבי בה (ישעיה כ"ז) ושונאי צדיק יאשמו (תהילים ל״ד:כ״ב) האשימם אלהי' (שם ה'), והוראתם הריקות וההתרחקות מחברת האדם, כמו שממה מאין יושב (ירמיה ל"ב) וערים נשמות יושיבו (ישעיהו נ״ד:ג׳), ואמר על ההתרחקות בן אדם מחברת מרעיו ומיודעיו, אך עתה הלאני השמות כל עדתי (איוב ט״ז:ז׳) ר"ל הלאני והרחקני מחברות בני אדם (מענין זרה הלאה) עד שמקום קבוץ רעי ואוהבי הוא שמם, והונח ג"כ להוראת שוממת הנפש בהיותה ריקה ומרוחקת מתענוגים הרוחניים והשארותה גלמודה ובדודה מאחיזת עולם הנפשות, והוא בעצמו ענין הכרת הנאמר אצל הנפשות, והוא התבודדותה להיות עזובה וגלמודה שכולה מחברת הנפשות העליונות והשתארותה כרותה מהן בדודה ואשומה. כמ"ש במכדרשב"י (תרומה) ואית נפשא וכו' דכתיב בה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' מאי מלפני דלא שרי' עלה רוחא וכד רוחא לא שרי' עלה לית לה שותפו כלל במה דלעילא וכו', ע"ש. ובמכילתא דר' ישמעאל (בא, ובסוף כי תשא) ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה, וכן בספרי (בהעלותך, שלח), הנה לפי המבואר ענין הכרת היה בעצמו ענין שוממות הנפש, וזהו המכוון כאן במלת ואשמו. ודין זה שאין חייבים חטאת אלא על ל"ת שזדונה כרת למדוהו רבותינו בת"כ ובתלמוד בהיקש מע"ז, והוא פשט המקרא לפי דברינו, וסרה בזה תלונת קלי הדעת החושבים שהפשט סותר את המקובל, אבל המה תואמים יחדיו; והמפרשים יאמרו ואשמו ישימו עצמם אשמים בהתודותם שיזכירו את חטאתם מצד עצמם, ומה שאמר במקרא אח"כ ונודעה וגו' ר"ל ע"י אחרים (עי' ר"ש ב"מ ובמה שכתב בדבור שאח"ז), ואמנם הוא דחוק כי היעלה על הדעת לטעות לחלק בין שנודע לו מעצמו או ע"י אחרים עד שהוצרך הכתב להודיענו השתוותם יחד, וגם אם מלת ואשמו יורה על התודעות החטא היה יותר ראוי לחברו במקרא שלאחריו לא להפרידו ממנו ולחברו במה שלפניו, וביותר קשה לדבריהם התנגדיות המקרא אל המקובל, דלפי המקרא יתחייב חטאת כל העובר על אחת משס"ה ל"ת, ולהמקובל אין חטאת אלא בל"ד לאוין שענשן כרת:

יד

ונודעה החטאת. לרבותינו (בת"כ ובהוריות) דוקא שנודע להם מעצמם מה שחטאו בהוראה. אבל אם שכחו עצמו של חטא שהורו בו, כגון שנסתפק להם מה זה התירו, אם מקצת חלבים אם מקצת דמים, אע"פ שהעם מודיעים אותם מה שהורו להם, פטורים מקרבן (ערמב"ם פי"ד משגגות ה"ד) לפי"ז ונודעה הוא מפעל מצד הפועל, כענין כי ימוך אחיך ונמכר לך, דמוכר עצמו מיירי לא בנמכר ע"י אחרים, וכמ"ש וארא ו' ג' לא נודעתי:

חטאו עליה. פי' חטאו בסבתה, כי מלת על עניינו גם לסבה גורמת וכטעם בעבור, כמו אל ירע בעיניך על הנער, על הברכה אשר ברכו, ומוסב על מלת עדת שבמקרא הקודם, וטעמו אשר חטאו בסבת העדה שעשו המעשה מפני שתלו בהוראת ב"ד כי אם ידע אחד מן העושים שטעו ב"ד, ואעפי"כ עשה על פיהם חייב חטאת בפ"ע.

כ

וכפר הכהן. אין זה פעולה עצמית רק פעולה מסבבית, כי אין ביד הכהן עצמו לכפר רק בעבודתו אשר יעשה לפי המצווה עליו הוא מסבב הכפרה מאדון הסליחות, ותרגומו (ער בעווירקע ענטזינדיגונג):

כג

הודע אליו חטאתו. דעת רבותינו שמשמעותו שנודע לו מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אעפ"י שאינו מכחיש יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ (יבמות פ"ז כריתות י"א), ואמר רוו"ה אף שהודע הוא הפעל, ומשמעו ע"י אחרים וכמ"ש הרשב"ם והראב"ע, דעת רז"ל שהוא מבנין שלא נקרא שם פועלו, כי החול"ם והשור"ק יתחלפו, והוא ע"מ ויוסף הורד מצרימה, והוציאו רבותינו התיבה ממשקלה הנהוג ולא פירשוה בלשון הפעל, כי לא מצאנו בשום מקום שמוש מלת אל אחר לשון הודעה, אבל מצאנו אחריו שמוש למ"ד, והודעת להם את הדרך, שבת קדשך הודעת להם, יודיע דרכיו למשה, להודיע לבני האדם גבורותיו, והיה גם כאן ראוי לכתוב הודע לו חטאתו, ומדכתיב אליו משמע שאיננו לשון הודעה כ"א לשון התודעות, שעליו נופל שמוש מלת אל, כדכתיב בהתודע יוסף אל אחיו, במראה אליו אתודע, ולכן הלשון הודע אליו סותר קצתו את קצתו, וע"כ צריכים אנו לומר שבכוונה השתמשה התורה במליצה כזאת להעמידנו על שתי כוונות מתחלפות ומתאחדות, ולהורות שלא די בהודעה גרידא, אבל צריך שתהא עמה התודעות לאפוקי הכחשה, וז"ש או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים, או הודע אליו מ"מ, ודוגמתו ארז"ל וכי יותן דומי' דכי יתן. וזה מה שיורה על שלמות בעלי התלמוד בטיב חכמת הלשון, ושהם היו בקיאים במליצת לשון עברית יותר מכל החכמים הבאים אחריהם:

או הודע אליו. כמו אם הודע, יש הרבה או משמשים בלשון אם (רש"י) ויתכן שבכוונה שינה הכתוב לכתוב מלת או, שיש בו גם הוראת מלת אולי כלומר הלואי כמו או אז יכנע לבבם הערל (בחקותי כ"ז מ"א) ע"ש רש"י, ומסתעף מלת או משרש אוה, אוה למושב לו, בכל אות נפשם, שענינם חפץ ורצון, ויש א"כ במלת או הוראה משותפת, כמלת אם לתנאי, וכמלת הלואי ואולי, יטעמו כטעם שניהם, כלומר תנאי רצוני (ווינשענדע בעדינגונג) והוא הנרצה בכאן, כי כשיזדמן חטא לאדם בשגגה בלא ידיעה טובה גדולה הוא אליו אם יתודע לו שגגת חטאו בכדי שיפקח על נפשו מכאן ואילך להתבונן היטב על כל תנועה ממעשיו שלא תארע עוד תקלה לידו, והוזהר כל אדם לפשפש תמיד במעשיו ולמשמש בהם ולראות אם הם כלם זכים ונקיים ואין בהם מכשל עון אשר חטא, ואשרי לו לאדם אם תתודע אליו השגגה שנזדמנה לידו למען ידע להבא וישמור לנפשו בזהירות יותר גדולה, כי יראה גודל חיובו לדקדק בכל מעשיו ולשקול דרכיו במאזני צדק, כי כמו שבחלאי הגוף נוח לו לאדם אם ירגיש מיד בראשית חליו כי אז הרפואה קלה עליו, כי אם ראשית החלי היא בלתי נרגשת היא הולכות ומתרבה עד שכמעט אין תרופה למכתו, ככה נוח לו לאדם להתודע מיד משגגת מעשיו בעוד שלא התגברה עליו חלי נפשו כי אז רפואתה קרובה וקלה עליו, לכן אמר הכתוב כאן או הודע אליו חטאתו (תנאי רצוני) כלומר הלואי שישים אל לבו לפשפש ולמשמש ויתודע שגגו - והתבונן כי רק כאן בנשיא, ובפרשה שאחרי' בנפש אחת תחטא, אמר קרא לשון או, כי ליחיד אפשר ששגגת חטאו ישאר תמיד בהעלם לנפשו, אמנם דעתו נוחה עליו יותר אם יתודע לכן אמר בו לשון או, כי חפצו ורצונו להתודע, אבל למעלה בכל עדת ישראל ישגו אמר סתם ונודעה החטאת, כי שגגה כזו בודאי תתודע, דלא משכחת לה שכל הסנהדרין וכל הקהל שעשו על פיהם, כולם ישארו תמיד בהעלם שגגתם, ובודאי יתודע לאחד מהם, לכן לא יתכן שם לומר מלת או שהוא לשון הלואי, (עמ"ש נשא ה' למ"ד) או איש:

כה

ולקח וגו' באצבעו. בת"כ ובתלמוד (זבחים כ"ד) מפרשים אותו על קבלת הדם מהבהמה בכלי ביד ימינו דכ"מ שנאמר אצבע אינו אלא בימין, ומן התימה דבמצורע שנאמר (מצורע י"ד כ"ה) ולקח הכהן מדם האשם, מפרשים אותו על טבילת האצבע בדם (כבזבחים מ"ז ב') לקיחה בעצמו של כהן (ע"ש בתוס'), הנה שם לא נאמר מלת באצבעו מ"מ מפרשים לשון ולקח על טבילת האצבע בדם, והכא שמבואר מלת באצבעו לא נפרשנו על טבילת האצבע כ"א על קבלת הדם בכלי ? ונ"ל דלפי ההוראה העיקרית בשם אצבע יש להבין בו גם הוראת הכלי, כי עיקר הוראת שם אצבע הוא אחיזה ותפיסה (פאססען) והחלקים הפרטיים שבאבר היד (פינגער) שתשמישם לאחוז ולתפוס דבר בהם נקראו אצבע (אנפאססונגסגליעד) ע"ש התפיסה והאחיזה שנעשה על ידם (במבואר בכי תשא בכתובים באצבע אלהים), כמו כן הכלי (געפאֶס) שהוא מחזיק ותופס דבר אל תוכו יקרא אצבע (אויפפאססונגסגעשירר), כמו שהונח שם כלי עליו מלשון יכיל ויכולת שהוא מכיל ומחזיק מה שבא אל תוכו (מענין אשר יכולו המים), ולפי"ז טעם ולקח באצבעו, לקיחת הדם בכלי, כלומר בכלי המיוחד לשרת בקדש. אמנם לא אמר בכלי כ"א באצבעו להורות גם על החלקים הפרטיים שבאבר היד, שבהם יחזיק הכלי, אשר לפי המקובל יד הימין דוקא. ולפי"ז פי שנים בהוראת אצבעו, הכלי ואבר היד, והתוס' כתבו דבחטאת דכתיב ולקח באצבעו, ובאצבעו לא שייך קבלה ע"כ דהקבלה בכלי ובאצבעו היינו דעביד אוזן לכלי ולקחו באצבעו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.