דרישה/יורה דעה/כח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דרישהTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png כח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

וכוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה כו' בפרק כסוי הדם תנן נוהג בכוי מפני שהוא ספק ובפ' אותו ואת בנו תניא כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה רבי יוסי אומר כו' בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה ע"כ ורבינו כתב דבין בזה בין בזה חייב לכסות ותרווייהו קאי אכוי. וצ"ע למה לא הזכיר רבינו לעיל סי' י"ו בדין אותו ואת בנו דין כוי שהוא בריה בפני עצמו אם נוהג בו אם לאו וי"ל דנלמד במכ"ש מדין כלאים הנכתב שם דהא זה שהוא בריה בפני עצמו מספקין בו שהוא כולו בהמה ופשיטא דאסור לכתחילה לשחוט בנו ביום א' והכא קמ"ל דמכסין ואין מברכין. ומש"ר וכלאים הבא מבהמה וחיה ר"ל אפי' האם חיה כדעת ת"ק דר"י ואין להקשות הואיל ובא מן הצבייה א"כ ודאי יצטרך לכסות דמו דומיא דאותו ואת בנו דאם אמו בהמה ודאי חייב א"כ יברך ג"כ על הכסוי וי"ל דגבי אותו ואת בנו גילה לנו הכתוב שה ואפילו מקצת שה אבל כאן לא גילה לנו הכתוב איכא לספוקי דלמא דווקא בחיה גמורה צריך כסוי. דכיון דלחנניא ודאי חיישינן לזרע דאב ולרבנן ורבי אליעזר ורבי יודא ספוקי מספקא להו מ"ה מכסה בלא ברכה:

ב[edit]

ואין שוחטין כוי בי"ט כו' שוחטין לתוך הכלים ואף על גב דאפשר ליתן לתוך הכלי מעט מים עכורים דאז מותר לשחוט כמ"ש לעיל סימן י"א אפשר דכולי האי לא אטרחוהו כיון דצריך צמצום גדול שאם יקח מים הרבה לא יהיה לו מראה דם. מיהו צ"ע דיתן מעט עפר בכלי דאז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש בסימן י"א ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות שם הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו. ולפי מ"ש לעיל ס"ס י"א באם היה בספינה ולא היה לו מקום פנוי לשחוט שוחט ע"ג כלים. דר"ל ע"ג אוגנו והדם יורד לתוכו אם כן בכה"ג נמי היה יכול לעשות כן בי"ט ואפשר לומר דלא התירו לעשות כן אלא היכא דנראה לעינים דמשום דוחק שאין לו מקום פנוי עושה כן ולא בי"ט כה"ג ודו"ק:

ג[edit]

כתב בעל העיטור מאן דשחיט ציפורא או חייתא כו'. כתב ב"י וז"ל אין ספק שרבינו לא ביקש לעיין דין זה בגמרא דא"כ לא היה כתבו בשם בע"ה דהא ברייתא שלימה היא ר"פ כיסוי הדם עכ"ל ול"נ דרבינו עיין דין זה בגמרא וידע זאת הברייתא וכתב דין זה בשם בע"ה לדייק מדבריו שאם שחט בהמה ואחר כך שחט עוף שא"צ לכסות דם העוף משום דברייתא לא נזכר צפור ברישא וה"א כמו ברישא דנקט חיה וה"ה לצפור כן נפרש בסיפא נקט חיה וה" צפור אבל בע"ה המזכיר ברישא צפור ובסיפא לא כתב אלא חיה למידק מיניה דלעניין שחט תחילה חיה ואח"כ בהמה בדין זה צפור וחיה שוין שא"צ לכסות אבל בהמה תחילה ואחר כך חיה אז דוקא דם חיה צריך לכסות שדמו רב ולא נתבטל בדם בהמה אבל שחט תחילה בהמה ואח"כ שחט צפור א"צ לכסות דם הצפור שבטל הוא בדם בהמה אלא שלפ"ז ק"ק למה נקט ברישא צפור שהוא מילתא דפשיטא טפי ה"ל למיכתב בסיפא ודוקא חיה וצ"ל בדוחק דרצה לקצר בלשונו עוד י"ל דרבינו הביא לשון בעל העיטור כצורתו ובע"ה גופי' כוונתו להעתיק בספרו לשון הברייתא ולהוסיף בלשון הברייתא צפור כדי ללמדנו דקדוק הנ"ל וק"ל כתב מ"ו הג"ה בשם רבי ישעיה האחרון דשור הבר שקורין בופ"ל אוק"ש היא מרי"א ולפי פירושו אין להסתפק שהוא חיה וכן המנהג שלא לכסות את דמו עכ"ל. כתב הגהות מיימון בשם מהר"ם שאם שחט תרנגולת כשרה ושוב שחט עליה אחרת ונתנבלה בידו חייב לכסות עכ"ל. וכתב ב"י ואפשר משום דדם תרנגול קליל ואינו מכסה כל דם שלמטה ואע"ג דדם שלמטה נמי קליל עכ"ל פי' ואינו דומה לשחט עליה בהמה דפטור מלכסות ודו"ק:

ד[edit]

אפי' יש לו דקר נעוץ כתב הכלבו שאם יש לו עפר מוכן לכסות הצואה יש לכסות ג"כ הדם אפי' בשבת ועיין בטור בהלכות י"ט סימן תצ"ח:

ה[edit]

כל השוחט כו' חייב לכסותו כתוב בתשובת הגאונים שחט או כיסה והזיד ולא בירך חייב מלקות ואסור לאכול מן השחיטה הוא דוקא אבל אחרים מותרים מ"ק מ"ו. גם הב"י הביאו וכתב עליו שאין לדברים אלו עיקר בגמרא:

ו[edit]

כיצד יעשה נוחר או מעקר מכאן יש לדקדק קצת שמותר להמית הבהמה שלא ע"י שחיטה שלא לצורך אכילה כדי שלא יקלקל העור כמו שמותר לנחור או לעקר בשביל הדם ודוחק לומר דכאן מיירי שצריך הדם בשביל רפואה דוקא שמותר דאם כן הו"ל לפרש דלרפואה מיירי וכן יש להוכיח קצת מסימן א' שכתב שאסור ליתן לקטן לשחוט אפי' להאכילה לכלבים משום מראית עין שמא יאכלו משחיטתו משמע דמשום ששוחט נבלה לכתחילה לא נאסר וק"ק מהא דאמרו ע"כ אסור לאכול בשר וה"ט דמאי אולמא האי מהאי משמע דלא ניתן להמית הבהמה כ"א לצורך קיום המין האנושי לעשות רצון קונם וי"ל דכל שהוא עושה כדי להרויח בו הוא כמו אכילה וכמו שהתירה התורה נמי שאינו ע"ה לשחוט הב"ח כן התירה להמיתה כדי להרוויח ולסחור בו לצורך מחייתו:

ז[edit]

וכתב בעל העיטור השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה כתב מור"ש ז"ל אבל אברכת שחיטה לא קפדינן אפילו אשתכח שהיא טריפה דסוף סוף מטהרין לה מתורת נבילה עכ"ל (עיין מ"ש בסמ"ע לעיל בסי') ויש לדקדק שאם נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה הוי ספק נבילה כמ"ש רבינו לעיל סי' כ"ז שכל שנפסלה בשחיטה הוי נבילה וא"כ כשם שאסור לכסות משום ספק ברכה לבטלה עד שיבדוק הסכין לאחר שחיטה כך היה לאסור ברכת שחיטה עד שיבדוק הסכין לאחר שחיטה וא"ל דהא דקפדינן אברכת כסוי ולא אברכת שחיטה משום דבכסוי אפשר לכסות אחר הבדיקה אבל בשחיטה א"א לבדוק קודם השחיטה דמ"מ קשה יברך ברכת שחיטה אחר הבדיקה כמו שמברכים ברכת על נטילת ידים וברכת טבילה אחר מעשה מיהו י"ל דא"כ יפסיק בין השחיטה לברכה בעוד שבודק הסכין ובסימנים משא"כ בכסוי שממתין בהכסוי עד שיבדוק תחלה ונראהלי דגבי שחיטה שאני הואיל ובדק הסכין תחילה קודם שחיטה ואילו נאבד סמכינן אחזקה לכן מברך תחילה ברכת השחיטה משא"כ בריאה שהסירכות מצויות ואם נאבדה הריאה אסורה הבהמה או החיה וכמ"ש ר"ס ל"ט כי שם נתבאר דגם לחיה צריכין בדיקת הריאה כמו לבהמה וכמש"ר גם כן כאן:

ומסתברא כו' כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא א"נ אומא לדופן עפ"ר. ובב"י כתוב הכי כגון סכינא דחלש פומיה אי נמי "כגון אומא לדופן משמע שבספר י"ד שלו היה כתוב תיבת כגון ומ"ה כתב ע"ז וז"ל יש לדקדק דמשמע דתרי מילי נינהו ואינם אלא א' דהא סכינא דחליש פומיה לא מדבר אלא בריאה הסמוכה לדופן (דהא א"א לומר דהוא ר"ת "אם נסרכה כיון שכתב אחר זה תיבת כגון) ונראה דהכי קאמר כגון ריאה הסמוכה לדופן בגוונא דאית ליה תקנתא בסכינא דחליש פומיה דהוה אפשר למיקם עלה דמילתא אם כשרה היא כיון דלא בדקינן השתא אי נמי ריאה הסמוכה לדופן בגוונא דפסלינן לה דלית לה תקנתא כיון דמספיקא הוא דפסלינן לה מכסה בלא ברכה עכ"ל ב"י. וכ"כ מ"ו אלא שביאר יותר דכשהיא סמוכה כולה אית לה תקנתא בסכין אלא שאנן לא בקיאין אבל נסרכה לדופן לא מהני בדיקה ומטריפין מספיקא והוא סברת הרא"ש שמחלק בזה בפ' אלו טרפות וכן לקמן בסי' ל"ט. גם נראה לפרש דשפיר גרסי' א"נ אומא לדופן דתרי מילי נינהו שמ"ש משתכח סרכא דתליא בבדיקה כגון סכינא דחלש פומיה ר"ל אי סריכן האונות מעיקרן ועד סופן כמש"ר ס"ס ל"ה בשם יש מי שכתב כו' אי סריכן כו' מייתינן סכינא חריפא כו' וכתב הר"ן שם להדיא כל' רבינו כאן וז"ל רש"י שמכשיר בניכר בהם כמין הפרש וסדק משום דהכי נינהו אוני דידן אלא דסריכן בכסדרן ויש מי שכתב דמייתי סכיניה דחלש פומיה כו' ע"כ א"כ לפ"ז מ"ש רבינו א"נ אומא לדופן קאי כפשוטו דמיירי מתרי עניינים דמתחלה מיירי באונות הדבוקים יחד בלי שום פילוש והיכר דגם זה אין אנו בודקין בזמנינו ואח"כ מדבר אסירכא מאונא לדוכן (מ"ש בעל העיטור כאן מכסה בלא ברכה יש להקשות מ"ש מכוי שכתב ב"ה לעיל שמברכים על כיסוי וי"ל דסבב ב"ה הכא כיון דאיכא ריעותא לפנינו יותר קרובה לומר שהיא נבילה לכך מכסין בלא ברכה אבל בספק חיה או בהמה ספק ממש הוא לחכמים ועמ"ש ב"י בדין כוי ודוק. עכ"ה) וכתב בתרומת הדשן דה"ה לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההוא דחיישינן שמא בעור נפגם וכיוצא בזה חייב בכסוי עכ"ל:

ח[edit]

אין מכסין בעפר המדבר הטעם עפ"ר והא דמכסין בזהב שחוק אע"פ שג"כ אינו מצמיח כבר הקשה הר"ן ותירץ ב"י דדבר שאינו עפר כשהחשיבו הכתוב וקראו עפר כמו זהב עדיף ממידי דהוא עפר והוא גרוע משאר עפר: כתב המרדכי בשם גאון מכסין בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי הארץ גם מכסין בשחיקת ברזל שנאמר ברזל מעפר יקח עכ"נ ודחה ב"י זה בכמח דחיות ע"ש עוד כתב בשם מרדכי כשמהלך במדבר שיכול לשחוט על בגד וממצי דמא בבגדו או בסנדלא ומברך על כסוי וכי מטי לדוכתא דעפר יסחט ההוא בגד או ההוא סנדלא דמצי ביה דמא ויכסה בלא ברכה ג"כ דחה ב"י בדחיות ע"ש אבל ד"מ כתב וז"ל ובמרדכי פרק כסוי הדם כתב בהלכות גאונים אי לא שוה ההוא עוף או חיה זה הזהב שמכסה בו ואין לו עפר לכסות תקינו ליה רבנן למשחט והיכי ליעביד ממצי דמא בבגדא או בסנדלא ומברך על כסוי הדם וכי מטי דוכתא דעפרא סחוט ההוא גברא מההוא בגדא או סנדלא הדם ומכסה בלא ברכה והכי תקינו רבנן לענין כסוי הדם בין במדבר בין בים עכ"ל וב"י כתב ודברי תימא הם דא"כ עדיף ה"ל למיתני האי תקנתא מלמיתני שורף טליתו דאיכא משום בל תשחית עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דהא הגאונים לא כתבו אלא אם לא שוה ההוא עוף זה הזהב דאז ודאי איכא משום בל תשחית ולכן תקינו ליה שיכסה בכה"ג הואיל וא"א בע"א אבל אי הוה עופר עדיף ליה טפי מזהב ששוחק או טלית ששורף ליכא בזה משום בל תשחית וכדאיתא בפרק החובל גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבניין שמותר לקצצו וכ"פ הרמב"ם ולכך אסור לכסות בכה"ג ולכן לא תנא התנא האי תקנתא דהאי תקנתא אסורה במקום שאפשר בע"א. ועוד כתוב בב"י ויש לתמוה דכתב וכי ממצי לדמא מברך על כסוי דכיון שאינו מכסהו בעפר היאך יברך עליו הלכך אין לדברים עיקר ולכן השמיטוהו הפוסקים עכ"ל. גם בזו כתב בד"מ די"ל דהואיל וכי אמצי ליה בבגדא הוי תחלת כסוי ויכול לברך אע"פ שאינו גומר הכסוי עד לאחר זמן מידי דהוה אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אף על גב דלא מבערו עד למחר משום דהבדיקה היא תחלת הביעור ה"נ בנדון זה ולכן נראה דאין לדחות דברי הגאונים שכתב המרדכי בלא מחלוקת ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק היכא דלא אפשר בע"א ומ"ש שהפוסקים השמיטוהו אומר אני בזה לא ראיתי אינה ראיה כן נ"ל ואח"כ מצאתי בא"ז הל' כסוי הדם שהביא דבריהם והאריך בטעמם וכתב דיש לסמוך על דברי רבותינו הגאונים עכ"ל ד"מ. והנה מ"ש רמ"א והגאונים לא קאמרי אלא אם לא שוה כו'. לכאורה קשה הלא הב"י הביא דברי המרדכי דכתב נמי במי שחביב לו טליתו מהעוף כו' י"ל דס"ל להרמ"א דהיינו הך דאם אינו חביב בעיניו השחיטה לשרוף עבורו הטלית עד אשר עבור זה יניח השחיטה כי אין השחיטה לו כ"כ צורך ויוכל להיות זולתה ממילא מחשב בל תשחית ואסור לשרוף עבורו ודו"ק:

ט[edit]

והא דאמרינן וקדשתו כו' בגמרא יליף לה מוקדשתו וקשה על רש"י בפרשת אמור דיליף מקדוש יהיה לך ועיין במזרחי מה שנדחק שם בפ' אמור ליישב זה ולעד"נ דלק"מ דרש"י בעצמו ישב זה שם בפרק הנזקין ד' נ"ט אהא דתניא וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו' כתב רש"י ז"ל וקדשתו כי את לחם וגו' עכ"ל וקשה לי מאי בא רש"י ללמדינו בהוספה זו אלא שקשה לרש"י ג"כ הא לימוד זה נדרש מקדוש יהיה לך כדאי' בברייתא דת"כ ומיישב דתנא דברייתא נקט בלשונו התחלת הקרא וכוונתו על סוף אותו מקרא כי פסוק זה דוקדשתו מסיים כי את לחם אלהיו וגו' עד קדוש יהיה לך וק"ל והנה הפוסקים תופסין בכל מקום לשון הגמרא דהנזקין ור"ל ג"כ סוף המקרא דקדוש יהיה לך וק"ל ודומה לזה הוא מה שדרשו ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך וכמ"ש בח"מ סימן צ"ז ע"ש:

י[edit]

כמו כן אין מחייבין אותו כתוב בסמ"ק ואע"פ שאין אנו דנין דיני קנסות מ"מ אנו למידין כי לא טוב עשה בעמו וצריך לפייסו:

יא[edit]

ומעות לא יכול לתקן כתב מורי ונ"מ דאם דחפו מן הברכות או באיזה ענין שלא יוכל לענות אמן והוא בארץ ישראל שחייב דאל"כ למה חייבו ר"ג (ליתן לו י' זהובים) או אי תפס לא מפקינן מיניה:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.