פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/כח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרי מגדים - משבצות זהבTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png כח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרכי משה
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
יד אברהם


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

מזומנים. עיין ט"ז הביא ברייתא דריש כיסוי הדם ומסיק שם דאנו שאין בריאים אוכלים בשר ועיין ים של שלמה פרק כיסוי דם (סי' ג') דמ"מ לא יעדן עצמו בתפנוקים והעתיק דברי הר"מ ז"ל אין ד"ת מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן פי' שמצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חז"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו באהלו של תורה דכתיב אדם כי ימות באוהל. ועיין בספר המדע פ"ה ובכ"מ שם.

כתב כנה"ג בהגהות ב"י (אות וי"ו) דהא דאמרינן לעולם יכבד אדם אשתו ובניו יותר ממה שיש לו היינו במלבושים דר' יוחנן קרי למאני מכבדותא ולא באכילה ושתיה. וכתב בשם דמש"א דאם הוא אנינא דעתיה כרב יוסף יכול לעדן עצמו שזה גם כן משמירת ובריאת הגוף עד כאן לשונם העתקתי זה מפני שהם דברי מוסר ושכל:

כתב הר"מ ז"ל (פי"ד מהלכות שחיטה ה"א) נוהג במזומן ואינו מזומן לא נאמר אשר יצוד אלא דבר הכתוב בהוה. וכתב הלחם משנה שפי' הר"מ כתוס' שם הא דתנן ונוהג במזומן משום דל"ת דאשר יצוד כתיב, ור"ל דאלו לפי פירש"י דפירש מש"ה תני במזומן איידי דשלוח הקן כו' לא הוה להר"מ לומר דבר הכתוב בהוה משמע דהוא מפרש מה שכתב קודם נוהג במזומן. ועל רש"י קשה אמאי לא פירש כתוס'. והקשה הלח"מ דגמרא אמר למדה ד"א והוא כתב דבר בהוה ותי' דגמרא יצוד קשיא והר"מ נתן טעם לציד עכ"ל, וירצה בזה דבברייתא אמרו נצודין ועומדין ת"ל ציד מכל מקום א"כ יצוד ל"ל ולא מקשה למה לי כלל יצוד וציד ואם נאמר דיבר בהווה א"ש ודוחק. ועוד דמאי קשה לגמרא למה לי יצוד ה"א ציד דוקא אין מזומן וציד דרך לכתוב משום דבר הכתוב בהוה ולכך כתיב יצוד ציד דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ועוד אימא יצוד למדה ד"א וציד דוקא אין מזומן דאי יצוד לחוד לא ידעינן למדה ד"א ועוד מסתבר דנוהג במזומן דאל"כ למה כי יקרא פרט למזומן ניליף מק"ו מכיסוי שנוהג בנקיבות וזכרים אינו נוהג במזומן כ"ש שילוח הקן עיין תוס' ריש פרק אותו ואת בנו:

ב[עריכה]

מצוה. עיין ט"ז ובתפילין הטעם דאסר להפסיק שצריך לברך על של ראש שתים לדידן א"כ הוה ברכה שא"צ ומניח תפילין דר"ת או בחש"מ למאן דלא מברך ודאי לענות קדיש או לומר קדושה שרי ובלא כך אסור כמו בין שחיטה לכיסוי טוב שלא לדבר ה"נ ומ"מ הגהות רמ"א היה להגיה אחר כך אמ"ש המחבר דיברך קודם כיסוי ולא אח"כ כבה"ג:

ג[עריכה]

כיסוי. הט"ז נתן טעם להורות ב' כיסוין ואף אם נבלע ורישומו ניכר דלית ליה אלא כיסוי מלמעלה או דם חיה או דם בהמה וליכא עפר למטה אפ"ה נוסח הברכה חדא הוא והתב"ש כתב טעם דכתיב במקום אחר וכסינו את דמו לשון העלמה דל"ת דה"נ ה"פ לכן אנו אומרים בעפר לומר דמצוה היא לכסות בעפר ונכון הוא ואם שכח לברך קודם הכיסוי פר"ח כתב יברך אח"כ כיון דבה"ג סובר דעיקר הברכה אח"כ והתב"ש העלה דאין לברך אח"כ לחוש לדברי הר"מ ז"ל בהל' ברכות וכן ראוי להורות דספק ברכות להקל. מ"ש התב"ש אות י"ג על מ"ש הלבוש מדכתיב בעפר בסגו"ל ולא בשו"א כתב א"י היאך משמע כן. והנה גם הפרישה כתב כלבוש והיינו משום דאותיות כל"ב המשמשין הם בשו"א והיכא שבא אות הגרון אח"כ בפת"ח נשמטה אות הגרון והוטל התנועה על שלפניה כמו בשמים וכדומה וה"נ כאן בעפר הידוע והשמיט הה"א ובא סגו"ל במקום פת"ח:

ד[עריכה]

הבא. עט"ז בשם רש"ל דתייש הבא על הצביה ודאי חיה ומכסה בברכה ושוחטין בי"ט ואף דאמרינן אתי להתיר חלבו היינו כוי שהוא ספק אמרו אי ס"ד ספיקא לא אטרחוה רבנן בי"ט אלא ש"מ קמו רבנן במלתיה דודאי חיה ומשרי חלבו משא"כ תייש הבא על הצביה ודאי מקצת חיה הוא ומש"ה לא אתי למישרי ועוד היאך יעקור מצות כיסוי משום גזירה כיון דודאי היא ועיין לבוש ס"א ופרישה אות ה' כתב בחול יאמרו לנקר חצירו לא ידענא דא"כ יהא אסור לשחוט כוי באשפה בחול אלא הטעם בחול יאמרו מספיקא טעון כיסוי עי' ביצה יש לראות להפרישה וב"ח דאמרי לא בכל מקום אמרו שה ואפילו מקצת שה א"כ תייש הבא על הצביה או להיפך חלבו ספק הוה ולא ודאי דאפשר כל חלב שור וכבש ועז ולא מקצת והא דכתב כל לרבות כוי היינו שהוא בריה בפ"ע ולא כה"ג ויש לעיין ומיהו אנו לא קיי"ל כפרישה וב"ח וחלבם חלב גמור וענוש כרת אם אכל ב' זיתים והיינו בצבי על התיישה הא תייש הבא על הצביה ספק הוה דשמא אין חוששין והוה כולו צבי ולקמן בס' התערובות אבאר בזה Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

ה[עריכה]

לשחוט. כתב הט"ז היינו אצל הבופל"י לא ע"ג דלפעמים יהיה בטל ושמא אין דם הבופל"י טעון כיסוי. ולא ידענא אמאי לא כתב הטעם דאין עפר למטה תחת העוף דדם הבופל"י מפסיק. ושוב ראיתי התב"ש אות ח' כתב זה הטעם וכתב דהש"ך באות י"א רמז לזה ושם יבואר. ומכל מקום יש ליישב למ"ש הלבוש הביאו הט"ז אות י"א דחיה ע"ג בהמה אם יש עפר למטה א"צ גרירה ואם לאו צריך גרירה ואף שהט"ז השיג עליו היינו מטעמים אחרים אלמא כ"ע מודים דמין במינו אינו חוצץ א"כ י"ל דמש"ה הוצרך לטעם זה דאי משום הפסק מין במינו אין חוצץ. ולשחוט כוי בי"ט אם יש לו עוף לכאורה שרי דמכסה בשביל העוף ומ"מ כיון דכתבו לא ישחוט זע"ז אלא זא"ז א"כ צריך טורח לכסות שתיהן תו אתי למשרי חלבו ואסור וה"ה חיה עם כוי אסור כמ"ש בסמוך ובופל"י אסור לשחוט בי"ט עיין מ"ש לקמן:

ו[עריכה]

למטה עפר תיחוח. דכתיב בעפר משמע שיהא עטוף בעפר ט"ז. ועפר דלמטה צריך שיהא כמו עפר דלמעלה בכל הלכותיו דבר שמצמיח או שיהא נקרא עפר:

ז[עריכה]

בסכין. היינו בקתא לא בלהב שמא יפגום ט"ז. ושוחט שמכסה בלהב יש להעביר אותו שמיקל הוא כמבואר בתשובת הרשב"א עיין לעיל ועיין פרישה:

ח[עריכה]

חייב. עט"ז הקשה קושית הפרישה ותי' יע"ש ומ"ש דמ"מ צריך לפייסו וה"ה אם תפס לא מפקינן מיניה וכגון שאמר הברכה בלחש שלא שמע חבירו הא לא"ה שומע ועונה אמן יותר מהמברך ואי לא ענה איהו דאפסיד אנפשיה ובזה צריך עכ"פ לפייסו שביטל חבירו מהמצוה וה"ה בספיקות כמו ספק טריפה וכדומה דמכסה בלא ברכה מ"מ צריך פיוס שמבטל חבירו מספק מצוה ועיין בטור וכדאמרן. ואם רשאי השוחט לכבד במצוה זו לאחר לכסות להש"ך ח"מ שפ"ב משמע דאסור והתב"ש אות י"ד העלה דרשאי לכבד. ובאמת כיון דנוהגין העולם אף שאבי הבן מוהל מכבד לאחר ה"ה כאן דרשאי לכבד עיין לקמן סי' רס"ד בד"מ יע"ש:

ט[עריכה]

דם. עט"ז דאין דיחוי אצל מצות ומיהו הנך שני דינים אין שוין דאלו דם לתוך המים מטעם דאין דיחוי מכסה בלא ברכה כמ"ש הפר"ח ותב"ש אות י"ז דבסוכה ל"ג וע"ז מ"ז הוה בעיא דלא איפשטא אי יש דיחוי או לאו ומספק מכסה ואף טפה אחרונה לא בטלה מה בכך כיון דראשונים בטלו תו הוה אחרונה כמו ליין אדום או דם בהמה משא"כ מים לתוך דם מכסה בברכה ועיין פ"ת אות ט"ז דוקא נראה ונדחה הוה בעיא דלא איפשטא אבל דיחוי מעיקרו לא הוה דיחוי וא"כ מיד שנפל כיסה הרוח דלא היה ראוי שום פעם לכיסוי ונתגלה מכסה בברכה יע"ש ולפ"ד ה"ה דם לתוך מים ואח"כ נתרבה הוה דיחוי מעיקרו וחוזר ונראה ומ"מ יש לעיין מיד ביציאתו מצוואר עוף נראה מיקרי ע"כ יכסה בלא ברכה גם מ"ש באות י"ז דם לתוך מים צריך שיעור יותר מן המים לתוך דם לאו דמים לתוך דם לא בעי מראה דם אלא דבקל יש לו מראה דם משא"כ להיפך ומ"מ מראה דם בעינן:

י[עריכה]

שחט. עט"ז ויש במקצת דפוסים ט"ס וז"ל הטור כתב בה"ע האי מאן דשחט ציפרא או חיותא ושחט בהמה פטור. בהמה ואח"כ חיה חייב. בפטור הזכיר עוף ובחיוב לא הזכיר רק חיה והמחבר שינה וכתב בחיוב ג"כ עוף דאזיל לשיטתיה שהקשה בב"י לאיזה צורך הביא זה בשם בה"ע והלא ברייתא שלימה היא והב"ח תי' דמבה"ע שמעינן בסיפא חיה ולא עוף וכן סובר מהרש"ל וז"ש הט"ז כאן והיינו דעוף מועט דמו נשקע ובטל אף שהוא למעלה עש"ך אות כ' ומיהו חיה ואח"כ בהמה עומד הוא למעלה ולא נתערב ומכוסה בדם בהמה והט"ז הקשה ע"ז דלאו ודאי הוא דליהוי דם ציפור בטל דלאו כל הציפרים שווין וע"כ תי' דבגמרא משמע דריב"י אמר כן ות"ק פליג עליה ומש"ה השמיטו הרי"ף ורשב"א ורא"ש דברי ריב"י (וא"י אמאי לא מנה גם הר"מ ז"ל עיין לח"מ פי"ד מה"ש הי"ד) ויש לפרש בב' פנים או דת"ק סובר חיה על בהמה פטור דלא ס"ל כל הראוי לבילה כו' או דסובר בהמה על חיה נמי חייב כקושית התוס' וליגרריה וליכסי כו' ומש"ה השמיטו הרי"ף ורשב"א ורא"ש האי ברייתא כיון דרבים פליגי עליה והטור סובר דהלכתא הוה מדמקשה מיניה מש"ה הביא הטור זה בשם בה"ע זהו תוכן כוונת הט"ז ומיושב הלשון. אלא שיש להקשות אי ת"ק סובר כיון שאין כיסוי למטה פטור אף למעלה א"כ מה מקשה בריש כיסוי הדם מריב"י ליסייעיה מת"ק ודלמא מתני' ת"ק ומש"ה קדשים לא אח"כ ראיתי בתב"ש אות כ"ה ובבכור שור הרגיש בזה. ומיהו אתירוץ שני שכתב הט"ז דת"ק אף בהמה למעלה חייב לגרר ולכסות ל"ק דה"ק מי לא תנן ריב"י אומר ולא מיבעיא לת"ק קשיא ליגררי' אלא אפילו לריב"י תקשה דא"צ עפר למטה דיעבד כמ"ש הלח"מ פי"ד מה"ש הי"ד ולתי' ראשון קשה ולדידי משום הא לא איריא דודאי מתחלה הקשה מריב"י דהיה סבור אף דרבים פליגי עליה אפ"ה הלכתא כוותיה מהא דתנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות והלכה כסתם משנה והיה סובר בלא גרירה ומכסה במקומו אלמא דאין מעכב עפר למטה ופריך שפיר מריב"י דדוחק לומר דמשנה זו פליגא על משנה דדם הניתז וכ"ת א"כ אמאי לא מקשה מיד ממשנה דם הניתז. הא בלא"ה נמי תקשה היה להקשות מיד ממשנה בלא ברייתא דריב"י ויש לנו הרהורי דברים על מ"ש הל"ח קצ"ב אות כ"ח יע"ש ועי' תב"ש אות כ"ה שהאריכו בזה. ואח"כ דמשני כדר"ז כל הראוי לבילה כו' מקשי ליה מהא דדם הניתז ושעל הסכין דודאי גריר ליה אף לריב"י דבמקומו אין ראוי לבילה דלא יצויר דם שעל הסכין שיהא עפר למטה דהא צריך למישחט ביה עיין כה"ג בהגהות ב"י אות ח"י שהאריך בזה וכתב דמ"ש התוס' תי' אדם הניתז אבל דם הסכין א"א בגרירה ולא הוה ראוי לבילה דא"א שישחוט ולא יתלכלך הסכין בדם כו' ולא הבינותי דבריו דא"כ אכתי מה תי' לקושית קדשים אמאי לא ליכסיה למעלה במקומו כמו דם הסכין אף דא"א למטה ואין להאריך. ומ"מ נאמר כפי דרכינו דודאי בסכין א"א דיהיה ראוי לבילה וע"כ דגריר ומכסה פריך שפיר וליגררי' וליכסיה והא דמשני שפך וכיסה מי שאין מחוסר אלא גרירה אפ"ה לא קשיא מדם הסכין דהתורה לא מיעטתה אלא דם קדשים ולא דם חולין אף שעל הסכין. אלא שאני תמה במ"ש דמש"ה השמיטו הברייתא דהלכה כת"ק דבאין עפר למטה אין מכסה למעלה והא דדם הסכין היינו דגריר ובדם בהמה ואח"כ חיה א"א בגרירה כמו שהאריכו האחרונים בזה ועיין תב"ש א"כ איך כתב הרא"ם ז"ל לברייתא ד' פ"ז א' השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ואוקמיה ר"ז ברישומו ניכר והא אין עפר למטה לתי' הא' של הט"ז. וע"כ נראה דה"ק הט"ז דמש"ה השמיט האי ברייתא מדקתני ריב"י אומר ולא אמר ריב"י ש"מ דפליג על ת"ק ויש לומר א' מב' פנים הפן הא' דלת"ק בהמה ואח"כ חיה אין חייב דבעינן עפר למטה או דסובר בהמה ואח"כ חיה גריר ליה והאמת הוא כאופן ב' דמסתמא הלכתא כברייתא דשוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות ברישומו ניכר ומש"ה פריך ליה מריב"י והרא"ש סובר פי' הב' ומש"ה לא זכר להאי ברייתא והטור סובר דכאן א"א גרירה ול"ד לסכין דגריר ליה ומש"ה סובר דהלכה היא. אמנם הא קשיא לי דא"כ אמאי חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות יערבנו ויכסה בלא ברכה כמו נראה ונדחה ואי דהוה ככסהו הרוח יש לעיין גם שם אי כסהו בדבר שאין מכסין אי פטור או לאו ולקמן אבאר בזה:

יא[עריכה]

שחט. עט"ז דבהמה ואח"כ חיה מכסה בלא גרירה והתוס' באמת הניחו בתימה אמאי ליגררי' והל"ח דף קצ"ג כתב דא"א בגרירה והשיג על הלבוש דכתב דמיירי ביש עפר למטה דא"כ מה מקשה הגמרא והא תניא ריב"י והתם מיירי ביש עפר למטה ובל"ח קצ"ג א' וב' טרח ליישב דברי רמ"י יע"ש ובש"ך אות כ' אבאר עוד. ועי' מ"ש לעיל בט"ז אות ה' דמודה לו עכ"פ דאין הפסק בין דם בהמה לחיה דמינו אין חוצץ והא דדם בהמה למעלה אין מכסה היינו דעכ"פ מכוסה הוא ולמ"ש הלבוש דלסוף נבלע גם הוא בעפר משמע קצת בע"א:

יב[עריכה]

ונתנבלה. עט"ז הנה הב"י הקשה על דברי הגהות מיימוני שחט עוף ואח"כ עוף אחר ונתנבלה חייב לכסות משוחט חיה ואח"כ בהמה דפטור ותי' עופא דקליל ויראה לי פירושו דלא סמיך ועב ומעורב עם התחתון ורואין כאלו מים ויש בתחתון מראה דם והד"מ לא ניחא ליה בתי' זה ותי' דאם יודע ודאי שכיסה כל דם החיה פטור הא מסתמא חייב וז"ש כאן בהג"ה כו' ולא חילק בין עופא דקליל דלשיטתיה אזיל. וה"ה דה"מ למכתב דבריו אמ"ש המחבר שחט בהמה על חיה פטור דוקא בידע הא מסתמא חייב אלא דנקיט לשון הגהות מיימוני ולא מצי לחלק איפכא מסתמא פטור הא ידע שלא כסה חייב דא"כ מה קמ"ל הגהות פשיטא וכפי הנראה דמכסה בלא ברכה קאמר. והט"ז לא ניחא ליה בכך ותי' בע"א דאף שודאי כיסה אפ"ה דומה לחמץ דאין חוזר וניער. ולא הבינותי דחמץ מו' ולמעלה אף דאסור הוא מ"מ בטל הוא ועוד מה ענין זה לסעיף י"ג דכאן כיסה דם העליון לתחתון ואולי עופא דקליל מתערב יפה משא"כ דם בהמה דסמיך וצ"ע ועיין תב"ש שתמה ג"כ עליו ובנה"ך והפר"ח האריכו בזה ועיין כה"ג בהגהות הב"י אות כ"ז הקשה על תי' הב"י עופא דקליל א"כ אמאי אשמעי' בברייתא בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות לאשמעינן רבותא חיה ועוף ואח"כ עוף וניבלה חייב וביותר לפרישה וב"ח ודמש"א דהם סוברים בהמה ואח"כ עוף פטור מלכסות א"כ לאשמעינן הא וכ"ש חיה ואח"כ בהמה דפטור מלכסות עכ"ל הנה הוא ז"ל סובר דלפרישה וב"ח ודמש"א יש יותר קושיא וכפי הנראה אינו כן דאי אשמעינן בהמה ואח"כ עוף ה"א הטעם דבטל הוא אמנם בהמה על חיה גדולה דשוה דם החיה כבהמה ה"א דרואין קמ"ל דעומד הוא בפ"ע דסמיך ואינו מתערב אמנם לתי' הב' דעופא דקליל יש להקשות לאשמעי' עוף ואח"כ עוף וניבלה דחייב לכסות כ"ש בהמה ואח"כ חיה חייב ממ"נ אי אין מתערב הרי דם חיה למעלה ואי מתערב הרי רואין כו' י"ל דאי הוה תני הכי ה"א דחיה ואח"כ בהמה נמי חייב לכסות. ועוד למאן קא קשיא ליה להב"י ואיהו סובר בהמה ואח"כ חיה אפילו אין עפר למטה חייב לכסות דלא כלבוש וא"כ אין כאן התחלת קושיא דאי הוה תני עוף ועוף וניבלה משום דיש עפר למטה קמ"ל בהמה ואחר כך חיה דאין עפר למטה כדר"ז כל הראוי לבילה:

יג[עריכה]

אפילו יש לו דקר נעוץ. עט"ז דאף דלא מתסר אלא מדרבנן אפ"ה יש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה בשב ואל תעשה. ואפילו יש לו עפר מוכן לכל ספיקותיו משמע דעה א' דאסור וכן הכריע הפר"ח אבל דעת התב"ש באות ל"ב כהרא"ה דמכסה בברכה ואף בת"ה לא פליג עליו מדכתב אפילו יש לו דקר נעוץ משמע הא עפר מוכן מכסה אלא שבמ"ה השיג עליו וכן פסק העט"ז דמכסה והנה בש"ע כתב אפילו יש לו דקר נעוץ משמע הא עפר מוכן מכסה וי"א אלו ל"פ מש"ה כתב י"א דלא מצא מבואר כ"א בהרא"ה מש"ה כתב וי"א ומש"ה נראה דאי איתרמי כך יכסנו וכדכתיבנא:

ודע דהרא"ש והטור גבי אין שוחטין כוי ביום טוב כתבו ואין יכולין לקבל הדם בכלי שאין שוחטין לתוך הכלי הרי בהדיא כמ"ש הב"י בסי' י"א דכ"ש אם מקבל הדם לאחר שחיטה דיש איסור והתב"ש בסי' י"א הרגיש קצת בזה ולפי דעתי ראיה גמורה היא וא"י למה ערער הפר"ח עליו בקו"א:

עוד אבאר לך דמצות כיסוי הוא כל זמן שירצה יכסה ולאו דוקא מיד ומיהו לכתחלה ודאי נכון לכסות מיד דחביבה מצוה בשעתה ושמא ישכח. וראיה משחט חיה לא יכסנה עד שיבדוק הריאה ואי הוה מ"ע מיד איך עוקר מ"ע בשביל בדיקת הריאה וכ"ת יש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה הוה להו לתקוני לכסות מיד ולברך אח"כ או בלא ברכה כי אין הברכה מעכבת ופשוט הוא דלא כמ"ש בכר"ו אות א' דביטל מ"ע אם לא כיסה מיד וז"א כמ"ש ועיין מ"ש עוד לקמן בדין חיה Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

יד[עריכה]

וכן חש"ו. עט"ז דה"ה גדול שא"י ה"ש והראה מקום לסימן ט"ז אות י"ג ושם נאמר לענין או"ב דיש להחמיר ה"ה כאן יכסה בלא ברכה וכ"ת דכאן אין ראוי להחמיר דיבואו לאכול משחיטתן כמו בחש"ו י"ל בגדול לא שייך ולמגזר דיודע הוא ולא ישחוט עוד וגם מזו השחיטה אין לגזור דיבואו לאכול והתב"ש הכריע דיכסה בלא ברכה בגדול שא"י ה"ש ועיין סימן א' בידע דלא גמיר יע"ש:

טו[עריכה]

כדי. עט"ז תמה על מהרש"ל דא"כ שוחט דבר דאתיליד ביה ריעותא למה שוחט אחר עמו ובנה"ך תמה עליו דבאמת רש"ל סובר דא"צ עש"ך סי' י"ט אות ב' בשם יש"ש פרק כיסוי הדם סי' ה'. והנה המחבר כתב ב' דינים ואינם שווין דאם נמצא הסכין פגום מכסה בלא ברכה ואם נמצא הסימנים אין שחוטין רובן פטור מכיסוי. אמנם כן דברי יש"ש יש להם מקום דשפיר קשיא ליה דודאי הכין הוא דסמכינן ארובא ואחזקה וכל היכא דאיכא לברורי בקל לא סמכינן ומש"ה לא קשיא ליה דלמא ימצא הסכין פגום והוה ברכה לבטלה דלא מטהר מידי נבילה או שמא לא ישחוט הרוב דרוב שוחטין רוב ואוקי סכין אחזקה כל היכא דא"א לברורי בקל אלא קשיא ליה מבדיקת הריאה דחז"ל חששו למיעוט המצוי וכל היכא דנאבדה אסור לדידן א"כ איך לא חששו למיעוט המצוי לאיסור גדול לא תשא שמע שוא דחמור הוא מלאו דטריפה ע"ז תי' דא"נ טריפה מטהר מידי נבילה. ולדידן ודאי קשיא כיון דבדיקת הריאה מעכבת אף דיעבד איך לא תקנו לברך בבהמה וחיה על השחיטה לאחר השחיטה ואדרבא משום לא פלוג היה להם לתקן אף בעוף כן כמו בנט"י וכל חייבי טבילות עיין תוס' ר"פ וצ"ע:

טז[עריכה]

חתך. עט"ז דמכסה בברכה אמת לשון רמ"א מורה בבירור כך שכתב אבל חתך מפרקת משמע דזה דין אחר יש לו דאלו בספק טריפה מכסה בלא ברכה וכאן בברכה אמנם לא זכיתי להבין דבד"מ מבואר להדיא דשווין המה ספק וחיתוך מפרקת והמעיין בתרומת הדשן קפ"ז יראה להדיא דכל פלפולו אינו אלא אם יכסה ולא חיישינן דלמא אתי למיכל וע"ז כתב דאפילו ספק גמור מכסה וכ"ש זה ומיניה מה זה בלא ברכה אף זה וראיתי להתב"ש הרגיש בזה וכתב דהזהיר להוציא ש"ש לבטלה אין לגעור בו אם לא יברך על הכיסוי. ומ"מ אף להט"ז וש"ך דווקא חתך המפרקת דעתם להכשיר בה"מ הוה שחיטה ראויה משא"כ שהיה כ"ש בעוף די"א דהוה מ"ה וה"ה בחיה או שהיה במיעוט בתרא דהוה בעיא דלא איפשטא ודאי אין לכסות בברכה וה"ה כדומה אלא מכסה בלא ברכה וכאמור:

יראה לי בספק ברכה לבטלה אפילו איכא ס"ס לברך אפ"ה טוב שלא לברך המשל בזה שחט כוי שהוא בריה בפ"ע וספק חיה או בהמה ושחט ג"כ כלאים צבי הבא על התיישה דאיכא ס"ס לכסות שמא כוי חיה ושמא חוששין לזרע אב אפ"ה מכסה בלא ברכה דגדול חומר לאו דלא תשא וברכות אין מעכבות כמבואר. ומיהו חיה שנולד בה ספק טריפות ויש ס"ס להכשירה באכילה פשיטא דמברך על הכיסוי כיון דשחיטה ראויה הוא דהחיה מותרת אשר יאכל קרינן ביה ומברך ומכסה וזה פשוט Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

יז[עריכה]

תקינו ליה רבנן. עט"ז דהעלה להלכה דאין לעשות כן ומי שאין לו עפר שראוי לכסות בו לא ישחוט כלל משיבטל מ"ע דכיסוי כי הכיסוי בבגדו אינו כיסוי כלל ולפי דבריו אף בכוי וכדומה שמכסה בלא ברכה אין לעשות כן כיון דהכיסוי בבגדו או בסנדלו לאו כלום הוא ע"כ אין לבטל ספק מ"ע דכיסוי. אמנם לא ידענא אם יודע ודאי שהדם יהא נשמר עד שיבוא למקום עפר ודאי דרשאי לשחוט כי המ"ע דכיסוי אינו מיד כמו שהוכחתי לעיל מדהתירו לו לבדוק הריאה מקודם ואח"כ מכסה והמחבר מודה בה והא מבטל מ"ע דכסוי ולדידיה אי נאבדה הריאה כשירה אף בלא ה"מ כמבואר סי' ל"ט יע"ש וצ"ע:

יח[עריכה]

הנזרעים בהם מצמיחים לאפוקי עפר שמצמיח עשבים שגדלו כבר. לכאורה היה נראה להגיה ושגדלו כבר ותרתי קאמר דהמעיין בתוס' חולין פ"ח ב' ד"ה אלא דעפר המדבר המגדל עשבים מאיליהן אלא שאין מצמיח ומגדל זרעים שזורעין בו וכן אם גדלו הזרעים ושתלן שם ונתוספים לא מהני אלא בעינן שהדבר הנזרע בתוכו יצמיח ויגדל ועיין פרישה אות כ"ג וכן העתיק השמלה חדשה סעיף כ"ז יע"ש:

יט[עריכה]

ובחרסית הוא מין סיד ואין צריך כתישה ב"י ועי' פירוש דברים אלו בט"ז כאן מה הן הדברים הראוין לכסות בהן או מצמיח או נקרא עפר:

כתב הכה"ג בהגהות הטור אות נ"ב קנמון טחון מכסין בו דהוה מין עץ כנסורת חרשים דמיא ובאות נ"ג ונ"ד גפרית ומלח אין מכסין בהם וה"ה פלפל טחון דהוא מין פרי והוה כקמח טחון ואין מכסין בו יע"ש:

בכל דבר השרוף מכסין בו אף קמח וסובין ששרוף מכסין בהם ושלג ושחיקת ברזל אין מכסין בהם והא דלא הגיה רמ"א דאין מכסין בשחיקת ברזל דמבואר הוא במחבר דאין מכסין כ"א בזהב שחוק. מ"ש הד"מ הטעם דאין מכסין בשלג דלמחר יתמחה ויהיה למים לאו לומר דבעינן שיכסה כיסוי הראוי להיות עולם דהא נוהגין העולם לכסות בשוק אף שודאי יחזור ויגלה כלומר אלא דלאו כיסוי כלל אף עתה. והכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ח בשם מהר"י וויי"ל וספר יאיר נתיב דבשעת הדחק יכסה בשלג בלא ברכה וצ"ע והב"ח מתיר בשעת הדחק בשחיקת ברזל:

אין מכסין ברגבי אדמה דלאו דוקא מתונתא ארץ לחה ה"ה זה כיון דלאו נפרד ונפרך דבעינן אם יוכל איש למנות עפר הארץ שיהא ראוי למנות. המחבר השמיט עפר עיר הנדחת דלא שכיח ומ"מ היה להביא דנ"מ לענין איסורי הנאה אפר חמץ בפסח ואפר עבודת כוכבים דמכסין בהם דמצות לאו ליהנות נתנו וכתותי לא שייך בהא דכל כמה דמיכתת מעלי טפי שוב ראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות נ' תמה בזה על המחבר ומשמע שם לכתחלה נמי ולא דמי לשופר דלכתחלה לא עיין בלח"מ פי"ד מה"ש ואין להאריך:

כתב בתב"ש כל הני דאין מכסין בהם אם עבר וכיסה צריך לגלות ולכסות בלא ברכה והאריך שם ובש"ך אבאר:

בספר בית לחם יהודה באות י"ז העתיק דשהיה כ"ש אפילו בתחלת השחיטה יכסהו ויברך יע"ש ואני אומר בעוף ודאי יש דעות דשיעור שהיה מועטת הוא כמ"ש ת"ה דחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש ודאי דאסור לברך אלא אפילו בחיה אין לברך כמ"ש לעיל. עוד הביא שם באות כ"ד בשוחט שהעבירו עפ"י עד אחד והיה רגלים לדבר והוא יודע בעצמו ששקר ענה בו או ששוגג היה אם יש לומר במקום שאין מכירין או בביתו מותר לשחוט יע"ש שצידד דאסור דהוה כפסלוהו הקהל כמבואר סי' א' וב' דאין רשאין לשחוט וה"ה כאן ועוד דעיקר בזמן הזה הקבלה שנוטלין כמבואר סי' א' וכיון דהקהל פסלוהו אין לו לשחוט במקום שאין מכירין אותו או בביתו לצורך עצמו גם זה אסור ועיין שו"ת חות יאיר:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.