פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/כח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

פרי מגדים - שפתי דעתTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png כח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

בין שהיו מזומנים. דסד"א כי יצוד ת"ל ציד מ"מ ש"ס ש"ך וכי יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא בהזמנה זו עט"ז מה שכתבנו שם:

ב[edit]

והכיסוי. הש"ך הראה מקום לסימן י"ט אות ו' ור"ל דאף ששם נתבאר דהכיסוי גמר מצוה ואם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לכסות דם הראשון מ"מ לענין זה הוה מצוה בפ"ע דהשחיטה כשרה. עיין ב"י דכתב דיש ראיה מגמרא דאף אם לא כיסה מותר וכתב הל"ח קצ"ב אות א' מדאמרינן פרק כיסוי הדם פ"ט ולחשוב עפר כיסוי הדם ומשני לית ביה הנאה ופירש"י דבלא כיסוי הוה מישתרי בשר והכה"ג בהגהות ב"י אות כ"ד כתב ממ"ש רש"י הוה משתרי בשר ולא כתב דבלא כיסוי משתרי בשר אלא דה"ק דאי נמי לא היה מצווה לכסות היה משתרי בשר משא"כ טהרת טמאים ויפה כתב:

ג[edit]

כשרה. ואם העם פרוצים שאין מכסין או אין מברכין על הכיסוי או על השחיטה יש למגדר מלתא ולאסור השחיטה. והתב"ש כתב דה"ה אם אותו השוחט לחוד הוא פרוץ ואין מברך על השחיטה וכיסוי יש לאסור:

ד[edit]

על כיסוי דם בעפר. הש"ך הראה מקום לאות כ"ט דאם ממצה בבגדו דלא יאמר בעפר כ"א על כיסוי דם ולענין הלכתא עיין מ"ש שם:

ה[edit]

מברך. הש"ך הניח בצ"ע והפר"ח הסכים שלא לברך שהחיינו בפעם ראשון על הכיסוי ועיין כה"ג בהגהות הטור הניח בצ"ע באות ז' לכן יראה וודאי דאין להכניס עצמו בספק ברכה והתב"ש הסכים דמברך וצ"ע:

ו[edit]

דמזיק. הש"ך כתב טעם אחר דשחיטה יכול להיות דלא ישחוט ולא יברך משא"כ כיסוי דכולן מצווין אם שחט כבר ומ"מ הא הניח בצ"ע אם יש לברך:

ז[edit]

וכלאים. הש"ך העלה דמיירי בצבי על התיישה הא איפכא וודאי מכסה עם ברכה דלזרע אם וודאי חוששין וצבי אפילו מקצת דלא כב"ח ודרישה ובט"ז כתבנו דיכסה בלא ברכה אף כה"ג. ומה שהשיג על זבחי צדק דנתן טעם משום התרת חלבו אפשר דנתן טעם לבהמה הבא על חיה דיאמרו מדמברכין וודאי חיה היא ולית בה כלל מקצת בהמה משא"כ כיסוי לחוד יאמרו מדרבנן אמרי דיכסה בחול ולא אתי למישרי חלבו כדמסיק בביצה *):

ח[edit]

ואין. עש"ך ואם יש לו עוף אחר אפ"ה כוון זע"ז אסור דמבטל דם העוף מכיסוי אלא זא"ז וכיון דבחד זימנא לא יכול לכסות שתיהן תו הוי טירחא. ולשחוט הבופל"י בי"ט לכאורה יראה דמותר דהא בסי' דצ"ז כתב דשור הבר מין בהמה ולא הגיה רמ"א כלום וכתב פר"ח כאן יש תקנה בקל לשחוט עוף ויברך על שתיהן א"כ יכול לשחוט בי"ט בופל"י ולא יכסה כיון דודאי בהמה כמו לענין כלאים דמותר עם בהמה ומיהו י"ל דאין לעשות כן די"ל דסמך רמ"א לקמן על כאן עש"ך שם ושוב מצאתי בכר"ו גם כן שאין לשחוט בופל"י ביו"ט ועיין עוד מ"ש לקמן בזה:

ט[edit]

אינו מכסה את דמו. אפילו יש לו אפר מוכן ש"ך עמ"ש בט"ז מזה דאפילו יש לו אפר מוכן לכל ספיקותיו אפ"ה אין מכסין דיבואו להתיר חלבו:

י[edit]

ובלילה אם רישומו ניכר. הש"ך הביא דעת הב"ח להקל בזמן הזה באם מניח מעט עפר בכלי ולשחוט לתוכו יע"ש ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן:

יא[edit]

או לשחוט כו'. אצל הבופל"י לא ע"ג כדלקמן ס"ק כ' ש"ך ויש לראות הא לקמן אדרבה חולק על הב"ח וסובר עוף ע"ג בהמה צריך לכסות ושוב ראיתי להכה"ג בהגהות ב"י אות י"ג תמה עליו בזה ולדידי אין כ"כ תמיהה דשם כתב דלקולא שלא לכסות ודאי לא וכאן כתב דלכתחלה ראוי לחוש לדברי הב"ח. והתב"ש אות ה' כתב הטעם שלא יהיה עפר למטה תחת דם העוף וכתב שהש"ך רמז לזה. ולא ידענא הא באות כ' הסכים להלבוש לומר דמיירי ביש עפר למטה ולא הוה הפסק וכמ"ש הל"ח יע"ש ולענין הבופל"י בי"ט לשחוט עליו חיה גדולה לסברת הלבוש ליתן עפר למטה הוה שרי גם מסתמא יהיה מראה דם בחיה מ"מ אין לעשות אף כה"ג:

יב[edit]

וצריך. עש"ך וסבור הייתי לומר דה"ק מצוה שיתן הוא אף עפר דלמטה ולא אחר וכן כתב התב"ש דאף עפר למטה צריך שיתן הוא אלא דמתוספות ר"פ כיסוי הדם ד"ה עפר לא מוכח אלא דמצוה שיתן הוא ולא יסמוך שיכסה הרוח או אם כיסה הרוח דרשות בידו לגלותו ולכסותו לקיים המצוה וכן מוכח מהראיה שהביאו מכסהו הרוח דאי לומד שמצוה עליו הא ברייתא מפורשת ושפך וכסה מי ששפך יכסה אלא כמ"ש דעיקר כוונת הש"ך נמי הכין הוא דבעינן שיאמר בפה אם מצא עפר מוכן או שיזמין בידו וא"צ לומר בפה ועפר למעלה ודאי נוטל בידו זה הוא הזימון וא"צ לומר בפה שעושה לשם כיסוי:

יג[edit]

או בסכין. ר"ל בקתא ש"ך. ור"ל כדלעיל סי' ח"י ס"כ דאסור להשתמש כלל בסכין של שחיטה דשמא ישחוט ויאבד הסכין ויסמוך על חזקה ובאמת כיון ששימש ביה תו ליכא חזקה ועוד דאסור לשחוט בסכין שיש בה פגימה אף בראשה אף שיש כמלא ב' צווארין אין לעשות כן לכתחלה יע"ש:

יד[edit]

מי ששחט. עש"ך וכבר כתבנו בט"ז אי רשאי לכבד לאחר לעשות המצוה והנה התב"ש אות י"ד הביא ראיה מגמרא שבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר אלמא דאין איסור כו' והנה רש"י שם פי' ליעבד אחר ולא ליקום אב התם ויראה דאי קאי האב התם הוה שליח דידיה והאב עובר אף דאין שליח לדבר עבירה מ"מ היכא דהשליח לאו בר חיובא המשלח חייב כי התם ושוב ראיתי במשנה למלך פ"י ה"ד מהלכות טומאת צרעת הביא דברי רש"י וכפי הנראה מדבריו דכל זמן דלא עמד האב שם אף דבשליחותיה לא עבר וא"י מה לי אם עמד שם או לאו וכפי הנראה דפריך בכל התורה אין עשה דוחה עשה ול"ת לולי מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות וזה י"ל גוף מצות מילה משא"כ מ"ע של אב דאין בו לא כרת ולא י"ג בריתות שייך גבה קשיא שפיר כיון דבכל התורה אין עשה דוחה עשה ול"ת אף דבמילת קטן ליכא כרת מ"מ שייך במ"ע כרת כן נראה ליישב שיטת הד"מ ומ"מ המנהג פשוט לכבד לאחר אף שאבי הבן מוהל בעצמו וה"ה לכיסוי. ולא ראיתי נוהגין בכיסוי כן:

טו[edit]

שחט ק' חיות או חיה ועוף כיסוי אחד לכולם. ואם שח עיין לעיל סי' י"ט כי שם נתבארו דינים אלו. ועי' בתשובת מהר"ם מלובלין מה שהקשה כאן פסקינן כת"ק ובאו"ב מסיק או לחלק צריך קרא יע"ש שהאריך:

טז[edit]

דם שנפל. דאין דיחוי אצל מצות ש"ך. וכבר כתבנו דמכסה בלא ברכה דבעיא דלא איפשטא היא אם נראה ונדחה חוזר ונראה ומיהו אם יש לו עוף אחר ישחוט אצל זה ויכסה ויברך על שתיהן ככל הספיקות ופשוט:

יז[edit]

בדם בהמה. עש"ך והטור והמחבר השמיטו מלת היה ומה שפירשו בדם היה טמאה או דם הקזה ה"ה המ"ל בדם חיה נבילה או טריפה. כתב התב"ש אות כ"א דאם נתערב דם היה בדם היה שכיסה מקצת דמו דתו א"צ למיכסי לכולהו דמא יש להסתפק אי מבטל ויש לכסות בלא ברכה. ודע דהא דאמרי' בסי' י"ט דאם שוחט דבר דאיתילד ריעותא ישחוט עוף אצלו ולא ע"ג אף דראשון חיה או עוף הוא דלמא יהיה טריפה ופטור מכיסוי ומבטל דם חבירו והוא פשוט:

יח[edit]

רואין כו' חייב לכסות. כתב הש"ך דאם לא היה מראה דם וחזר ונפל חוזר וניער וא"י מה מלמדנו פשיטא דהכין הוא והא ודאי דגם כאן אין מכסה בברכה כיון דנראה ונדחה הוה תו בעיא דלא איפשטא:

יט[edit]

פטור. הש"ך העתיק דברי רש"י דמה יכסה וירצה בזה דל"ת מין במינו אין חוצץ כמו בעפר דלמטה לדעת הלבוש והל"ח שהביא באות כ' ולזה אמר דמ"מ הוה ככסהו הרוח דאידחי מלכסות כיון דמכוסה הוא. ולפ"ז יש לכאורה להוכיח דכסהו הרוח בדברים שאין מכסין אפילו הכי פטור מלכסות. ועיין תב"ש אות א' נסתפק בזה אי כסהו הרוח בדבר שאין מכסין אי פטור מלכסות. ובל"ח קצ"ג ב' אות כ"ז אין הכרע בכסהו הרוח אי דוקא בדברים שמכסין או אף בדברים שאין מכסין:

כ[edit]

או עוף. עש"ך שהשיג על הב"ח וכתב מיש"ש מוכח איפכא והנה הט"ז באות י"ד כתב גם כן דמיש"ש מוכח כן ויש לראות במאי פליגי ועיינתי ביש"ש פרק כיסוי הדם סימן י"ד על מה שהקשה ב"י על הטור למה הביא בשם בה"ע והלא ברייתא שלימה היא שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות כתב ואני אומר מש"ה הביא דברי בה"ע לומר דוקא ציפרא או חיותא ואח"כ בהמה הא ציפור שנתנבלה חייב לכסות דקליל אף שהתחתון ג"כ קליל של ציפור ומש"ה דייק בה"ע בלישניה שחט ציפרא או חיותא ולבסוף בהמה ואח"כ חיה ולא כתב או עוף אלא דמש"ה כתב בתחלת הדברים ציפרא למידק מיניה דאף בציפור בעינן אח"כ בהמה הא ציפור לא דקליל ומש"ה כתב מהר"מ שאם שחט ציפור שנתנבלה חייב לכסות כדפרישית עכ"ל. ביאור הדברים דמש"ה הביא הטור דברי בח"ע דהוסיף על ברייתא דלא הזכירה כ"א חיה ואח"כ בהמה וכ"ת דלאו בכוונה הוסיף בה"ע מלת ציפרא דא"כ בסיפא אמאי לא סיים בהמה ואח"כ ציפרא או חיותא אלא דמש"ה הוסיף ברישא לומר אף שציפרא אפ"ה דוקא בהמה אחריו וה"ה חיה שנתנבלה הא ציפור ונתנבל לא דקליל אף שתחתון ג"כ קליל והב"י יודה לזה ושגם הוא פי' דברי הגהות מיימוני כן כמו שיראה הרואה בב"י. הנה הוא יורה כפי הבנת הש"ך ביש"ש דאם בהמה ואח"כ עוף חייב לכסות דאל"כ מה האי דקאמר ובסיפא לא סיים או עוף אלא מש"ה זכר ברישא כו' והא אי אפשר להזכיר בסיפא עוף דבטל במיעוטו ולמה חזר היש"ש לרישא. מלבד דהו"ל לומר דמשום הכי הביא דברי בה"ע לומר דוקא בהמה ואח"כ היה הא עוף פטור מלכסות ומה ענין הגהות מיימוני לכאן. ובהיות כי הדברים כפשטן מראין כפי' הש"ך יש לראות איך הבינו הב"ח והט"ז ביש"ש ואין רמז כלל בדבריו דבהמה ואח"כ עוף פטור מלכסות. וכ"ת הא בהא תליא כיון דעוף קליל ואין עומד בפ"ע א"כ הוא כמעורב בדם הבהמה ובטל הוא. הא ליתא דהב"י נמי סבר דעופא דקליל ובהכי יישב דברי הגהות מיימוני ואפ"ה סתם בש"ע בהמה ואחר כך חיה ועוף חייב לכסות וסובר דאינו בטל וא"כ קשיא ואולי דבה"ע דייק למיכתב ברישא ציפרא או חיותא ואמאי לא באמת בסיפא כן אלא דבסיפא פטור לכסות והא דכתב היש"ש ולא סיים בסיפא אלא נקיט ברישא הכי קאמר מדלא סיים בסיפא ע"כ בהמה ואח"כ ציפרא פטור וא"כ אמאי אמר ברישא ציפרא ואח"כ בהמה הא בהמה ואח"כ ציפרא נמי אלא מש"ה כתב כן ברישא למידק מיניה דוקא בהמה הא ציפור שנתנבלה חייב לכסות דקליל אף דדם התחתון נמי קליל. ועתה אין קושיא למה לא אמר דמש"ה הביא הטור דברי בה"ע לומר דבהמה ואח"כ חיה הא עוף לא דא"כ הוה קשיא בדברי העיטור גופא אדאשמעינן ברישא ציפרא ואח"כ בהמה ולא השמיענו רבותא טפי בהמה ואח"כ ציפרא לא אלא דמש"ה הביא העיטור ברישא כן למידק מיניה הא ציפור שנתנבלה חייב בכיסוי ותרתי שמעת מיניה ועיין בכה"ג בהגהת הטור אות ל"ב האריך בזה וכפי מ"ש נתבאר הכל על נכון:

והנה בקושית הב"י על הטור תי' דוודאי קושית התוס' על הברייתא אמאי לא יגרור בין ברישא ובין בסיפא וסוברים הפוסקים דהברייתא סוברת דא"צ גרירה וה"ה דם הניתז א"צ גרירה וא"כ אנן דסוברים דם הניתז בעי גרירה דחייב לכסות משמע כדיניה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו א"כ לית הלכתא כברייתא. ואף דבברייתא נמי קתני חייב לכסות לק"מ כמ"ש התב"ש איידי דתני ברישא פטור תני בסיפא חייב וברייתא לית לה גרירה מרישא שמעינן לה ומש"ה השמיטו הפוסקים הך ברייתא והטור סובר דהלכתא הוא וברישא חיה ואח"כ בהמה אין קושיא ליגרריה וליכסי כיון שמכוסה בדם בהמה מה יכסה ור"ל דהוה ככסהו הרוח ומ"ש דמעורב הוא ר"ל דאם היה מעורב ורואין כאלו מים לא היה מראה דם דנדחה הוא וכאן גרע טפי דהוה כמו כסהו הרוח ואפשר דסובר בכסהו הרוח אף בדברים שאין מכסין פטור מלכסות ועיין תב"ש ול"ח קצ"ב ב' במה שהאריך בברייתא זו והבאתיו לעיל בט"ז אות יו"ד יע"ש. ובהמה ואחר כך חיה מיירי דיש עפר למטה כמ"ש הלבוש והל"ח. הנה מ"ש הל"ח כבר תמה עליו התב"ש אות כ"ה דאדרבה הל"ח חולק על הלבוש מטעם דמה מקשה הגמרא דהא מיירי ביש עפר למטה יע"ש. ואני אומר לא זו בלבד אלא בגוף הדין חולק הל"ח עם הלבוש דאלו הלבוש סובר כל שיש עפר למטה אף שדם בהמה מפסיק ש"ד והל"ח סובר כל שמפסיק אינו כלום. וסיים שם ודברי רמ"י יש להם קיום ומ"מ גורר רק דם חיה ולא בהמה בהמה עמה יע"ש וא"כ יש לתמוה על הש"ך ז"ל איך הרכיב דעת לבוש ול"ח יחד והם דחוקים מקצה אל הקצה. ויש ליישב דמ"ש כמ"ש הלבוש והל"ח יש לפרש מלת והל"ח חוזר אמ"ש בדם בהמה למעלה דפטור ולא יגררנו דמכוסה הוא והוה ככסהו הרוח ע"ז קאי והל"ח כו' ולבוש קאי אבהמה ואח"כ חיה ולצדדין קתני. וכתב עוד א"נ בהמה ואח"כ חיה יכסנו אף בלא עפר תיחוח למטה מוטב שיהיה כך מגרירה ויתערב הכל ושמא יהיה דיהה מראהו וכן נראה הסכמתו כתירוץ זה הב' דמכסה בלא גרירה וכט"ז אות יו"ד ועיין בט"ז אות יו"ד מ"ש דאין כל העופות שוין. ועי' תוס' חולין פ"ו ד"ה רואין מ"ש דיהה מראהו אין ראוי לזריקה ויש לעיין לענין כיסוי אם דיהה מראהו אם חייב לכסות בברכה או בעינן מראה דם גמור:

כא[edit]

וחייב. הש"ך כתב על עט"ז דכתב דברים מגומגמים וא"י כיון דבאות כ' הודה לדבריו לתירוץ הא' דבהמה ואח"כ חיה מכסה אף דליכא עפר למטה בין דם חיה לבהמה כיון דאיכא למטה ש"ד א"כ אף דבתירוץ הב' כתב דכאן א"א בגרירה אעפ"כ אין לכתוב בשביל זה דבריו מגומגמין ואולי במ"ש הלבוש דאי ליכא עפר למטה יגרור הכל דם החיה עם בהמה ויתן עפר למטה סובר הש"ך כל"ח קצ"ב ב' כיון דגורר יגרור דם החיה לחוד יע"ש. ומ"ש הש"ך אע"ג דליכא בינו לדם החיה עפר תיחוח הודה לנו בזה דלמעשה אין לסמוך על מ"ש הלבוש כיון דיש עפר למטה אף שמפסיק ש"ד דאין לעשות כן ושאני הכא דא"א בגרירה וכתירוץ הב' באות כ' דאם ימתין עד דתתיבש כו' והלכך מכסה במקומו. ולפ"ז מ"ש באות י"א כמ"ש בס"ק כ' היה נראה להגיה כ"א וכמ"ש כאן דלמעשה אין לסמוך אף שיש עפר תיחוח למטה אין לשחוט חיה ע"ג בהמה. ומיהו הא ודאי דאם שחט בהמה ופיזר עפר הרבה על הדם רשאי לשחוט חיה אחר כך דיש עפר למטה. ומה שהביאו לזה הוא דבש"ע ודאי משמע בהמה ואח"כ חיה אף דאין עפר למטה כלל בקרקע וע"כ הטעם דא"א בגרירה וא"כ נאמר דבעינן עפר תיחוח בינו לדם החיה וכאן משום דא"א בגרירה מש"ה מכסה כך:

כתב התב"ש באות ח"י דאין לשחוט עוף ברה"ר במקום שוודאי עתיד לגלות דכל העומד לגלות כגלוי דמי והביא ראיה ממ"ש הרא"ה ז"ל בב"ה דם הסכין הכי פריך דא"א שיכסה במקומו דודאי מגלה אח"כ לא הוה כיסוי וגם במ"ה לא השיג עליו והביא דברי ת"ח. ולפ"ז הא דנקיט בש"ע סט"ו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות וגורר ומכסהו כדי שיתן עפר למטה האי טעמא לדם הניתז דעל הסכין בלא"ה בעי גרירה דכל העומד להגלות אמנם הפר"ח היקל בכל ענין ולפי דבריו אף הוא בעצמו רשאי לגלות אם צריך לדם ומ"ש בחולין השוחט וצריך לדם נוחרו ולא אמר דיכסה ויגלה יש לומד דצריך לצבוע ויתלכלך בעפר ולא יהיה ראוי:

כב[edit]

ובלילה. הש"ך הראה מקום לאות יו"ד ושם נאמר דיתן מעט עפר בכלי וכאן אם יש לו עפר מוכן יתן הרבה דכאן לא שייך התרת חלבו ואם אין לו עפר ישחוט כך לתוך הכלי כיון דאין עתה עובדין עבודת כוכבים בכך כדלעיל יע"ש:

כג[edit]

ואין. עש"ך דבאינו יודע לאמן ידיו כיון דאיכא דעות אף באחרים רואין פסול מש"ה מכסה בלא ברכה והשיג על הלבוש דכתב מכסה בלא ברכה. וסבור הייתי לומר דעשו היכר שלא יבואו לאכול משחיטתן שיתנו להם אח"כ אלא מנלן הא והתב"ש פסק דמכסה בברכה. שוב עיינתי בלבוש סכ"ב וז"ל שם אם אחרים עע"ג וראו ששחטו כהוגן חייבים לכסות ואפי' שחטו הם עצמם ובלא ברכה דהא עכ"פ שחיטה ראויה היא יראה דה"ק אפילו שחטו החש"ו עצמן ומסתמא בלא ברכה על השחיטה אפ"ה מכסה בברכה דמ"מ שחיטה ראויה היא דאפילו הזיד ולא בירך שחיטתו כשירה כן נראה לפרש דבריו:

כד[edit]

ופטור. בש"ך כתב דאפילו איסורא איכא דלמא אתי למיכל ומה שהביא ראיה מתוס' ד"ה סיפא אף דלמסקנא לא קיימא הכי מ"מ המעיין בתוס' דבור המתחיל מ"ט יראה דסברי לסברא פשוטה דכל היכא דפטור אסור להחמיר דאל"כ לא הוה מקשי מאי טעמא דרבנן דאימא משום חומרא ופליגי ארישא נמי אלא דאין זה סברא דמש"ה הקשו דאפילו יהא מותר לשחוט אחריהם בקום ועשה וכ"ש דאין צריך לכסות מהאי טעמא. אמנם מה שכתב התב"ש דהיכא דלנקר רשאי לכסות לא הבנתי כלל דאדרבה בגמרא משמע דמשום שחט באשפה לא פלוג ואפילו בחצירו אסור וכן מוכח מב"ח בקו"א דכתב דלא תלינן לקולא לנקר דבשחט באשפה ליכא למימר הכי זה יודה כמ"ש כאן:

כה[edit]

וצריך. הש"ך הראה מקום לסימן ח"י וכ"ה והנה אם נאבד הסכין פשיטא דמכסה בברכה כיון דעוף והחיה כשירה דאוקמיה אחזקה ואשר יאכל קרינן ואם לא בדק בסימנים ונאבד או חתך דאשו דא"א תו לבדוק יראה לי דמכסה בלא ברכה אף שכפי הנראה הוה וודאי נבילה מ"מ מתוס' חולין ט' ד"ה ואסורה משמע דהוה רק איסור דרבנן וגם להר"מ ז"ל לא ברירא כ"כ מש"ה מכסה בלא ברכה ועסי' כ"ה מ"ש מזה Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

כו[edit]

עד שיבדוק. עש"ך ועיין מ"ש בט"ז. ולענין בדיקות הוושטות באווזות שמלעיטין שיש תקנה לבדוק יכסה מקודם ול"ד לריאה שהשוחט הוא הבודק משא"כ בזה צ"צ סימן ק"ט וכן כתב התב"ש ודבר דאתיליד ריעותא וודאי אין מכסין עד שיבדוק וכ"ש הוא מריאה דלא הוה אלא מדרבנן כ"ש ריעותא דהוה מן התורה:

כז[edit]

כגון. עש"ך השיג על הב"ח וממרוצת דבריו נראה דהבין מב"ח מטעם אוקמיה אחזקה קאתינן עליה ודחי לה מחולין. הנה מה אעשה שלא זכיתי להבין דבריו בכאן דוודאי סוקלין ושורפין על החזקות וגמרא חולין אדרבה התוס' שם ד"ה מ"ט כתבו אי לרבנן מחצה על מחצה הוה וודאי דאיכא חזקה ומה שאמרו לר"מ רובא דאי מחצה עכ"פ מדרבנן הוה מצריך כיסוי כיון דלא אזיל בתר רובא מדרבנן כ"ש בתר חזקה. שוב ראיתי במהרש"א ז"ל כתב לר"מ מש"ה אמר רובא דעם חזקה הוה מיעוטא דמיעטוא וזה כדברי. אמת שבסכין פגום לא הוה אלא ספק וכבר כתבנו בסימן ח"י טעם לזה דהוה ספיקי טובי או שאר טעמים. ועיינתי בב"ח בסימן זה וז"ל כיון דלא יצאה מחזקה כו' וגם זה הוה בכלל אשר יאכל יראה לי דה"ק לו דהוה ספק השקול עם החזקה ולא וודאי מ"מ כיון דאשר יאכל ממעט שחיטה שאינה ראויה מה"ט ממעטינן ספק טריפה לא מיבעיא למ"ד ספיקא דאורייתא מן התורה אסור א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפילו להר"מ ז"ל דמדרבנן אסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוה ד"ת מלאו דלא תסור כמו שאנו עתידין לבאר בס' שושנת העמקים א"כ ממועט מאשר יאכל. תדע שהרי בסימן ח"י כתב הב"ח גופא דמש"ה כתב הטור דנמצא פגום הר"ז נבילה אף דלא הוה רק ספק כדי לפטור מכיסוי ואיך יסתור דבריו תכ"ד כיון דספק איך יפטור מכיסוי אלא כדאמרן. ומ"ש שם דלמא אתי למיכל ה"ק דאין רשאי להחמיר. וסובר ג"כ הא דכתב הטור אי מישתכח סירכא כו' א"נ אומא לדופן היינו אותן שא"א בקיאין ומשום חומרא מש"ה מכסה יע"ש. מ"ש הפר"ח על א"נ אומא לדופן ואה"נ לדידיה כל ספק טריפות אין מכסה ומש"ה בשחיטה ר"ל דהוה עכ"פ ספק מ"ה דאלו בשאר דברים אזלינן בתר רובא (ואפילו להר"מ אפשר דספק כי הא בשחיטה הוה מ"ה) ואיך שיהיה דברי הש"ך בכאן צ"ע:

כח[edit]

אבל. עש"ך ומ"ש דמשמע לא ידענא הא מבואר הוא מדכתב אבל דבר כו' והלא בספק טריפה ממש מכסה בלא ברכה לדעת המחבר וא"כ בהכרח בחתך המפרקת מכסה בברכה ולענין דינא כבר כתבנו בט"ז וכן סיים התב"ש הזהיר להוציא ש"ש לבטלה אין להכריח אותו לברך ועיין ל"ח קצ"א א' במ"ש שם:

דע דאם שחט הוושט בחיה ואח"כ ניקב התורבץ דיש טריפות לחצי חיות מכסה בלא ברכה דספק הוא אי יש טריפות לחצי חיות כמו שהתבאר בסי' כ"ו ואף דמתחלה היה דם ראוי לכיסוי מ"מ איגלי מלתא למפרע דלאו אשר יאכל הוא. וכן אם שחט או"ב ביום א' לדעת בה"ג דאסור בו ביום מ"ה לחד דעה מלא תאכל כל תועבה (או אפשר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ויש לאסור בו ביום עכ"פ) מ"מ אשר יאכל קרינן ביה דהא למחד וליומא אוחרא מותר דהא מפרכסת נמי מיד אסור מ"ה לדעת הר"מ ז"ל. מבעיא לי בן פקוע שהפריס ע"ג קרקע ויש ב' תמיהות שאף מדרבנן א"צ שחיטה אם נחרו ועקרו מי אמרינן ושפך וכיסה חייב לכסות וה"נ כן הוא וודאי דמו דם הנפש קרינן ביה כמבואר דחייבין על דמו כרת והא דנוחרו או עוקרו פטור דלאו אשר יאכל והא קרינן ביה אשר יאכל שוב ראיתי לא זו דכה"ג פטור אלא אף שוחטו כראוי פטור דבין למאן דיליף משחוטי חוץ ומטבוח טבח בעינן כי התם דשחיטה אהני וכאן לא אהני כלל דשחוט ועומד הוא ומיהו בהפריס ואין בו תרי תמיהי דטעון שחיטה מדבריהם וודאי טעון כיסוי מדבריהם וכפי הנראה מכסה בברכה כמו בשחיטה דמברך כה"ג עסי' י"ד וצ"ע Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

כט[edit]

תקינו. עש"ך דמסיק להלכה כן דבגמרא איידי דהעוף שוה לו יותר דליכא ב"ת וכיון דאפשר למיעבד הכי לא התירו לו שיתמצה בבגדו משא"כ כשהבגד שוה יותר כיון דא"א בע"א התירו שיתמצה בבגדו ועל קושיא שניה כתב דלא יאמר בעפר רק על כיסוי הדם. ומ"מ לא הבינותי כיון דהמצוה אינו אלא בעפר איך יברך עכשיו ול"ד לביעור חמץ דא"א בלא בדיקה משא"כ כאן ודברי הלבוש ג"כ קשין אמאי לא כשמתמצה מבגדו אח"כ ויש מראית דם אמאי לא יברך אז ואפשר שכבר נדחה. וראיתי לתב"ש שמסיק ג"כ דמברך אח"כ. שוב עיינתי בלבוש כתב דהיכא שמכבס אח"כ ויש מראה דם דמברך אלא היכא שאין מראה דם אין מברך אח"כ וא"כ קשיא קצת על הש"ך מ"ש סתמא בשם הלבוש דאין מברך אח"כ. ולענין דינא וודאי מי שאין לו עפר יוכל לשחוט לתוך סנדל של עור ואין בזה ביזוי מצוה כמ"ש התב"ש ומכסה כשמגיע לביתו דודאי מצות כיסוי לאו מיד הוא כמו שהוכחתי לעיל וכן הוכיח התב"ש דכוי אין שוחטין בי"ט דהקשה הרא"ש יקבל הדם בכלי וכן כתב הב"ח לדידן דאין עובדין עבודת כוכבים בכך שרי ע"י מעט עפר אלמא דראוי לאכול והכיסוי הוא ביומא אוחרא וה"נ כן ויפה כתב בזה התב"ש וכן ראוי לעשות:

ל[edit]

השוחט כו'. עש"ך ומ"ש דם האיברים שלא פירש אפשר דה"ק דה"א דפי' ממקום למקום קמ"ל דלא הוה פי' ממקום למקום. ויש שלשה פירושים. א' דל"ת דלא נתקיים מצות כיסוי וא' דל"ת מתים הם וא' דל"ת דם האברים כו' ולכאורה כולהו צריכי דבמשנה תנן השוחט חיה ועוף ובהמה ולא נאמר סתמא השוחט ולא יצא דם וכ"ת חיה אשמעינן דלא איירי בקדשים זה ידעינן מכח שאר קושית שם בגמרא אלא היה קתני משום כיסוי ועוף לומר דצולהו כאחד אפ"ה יוצא כל הדם ובהמה אשמעינן מיתורא דמתני' דא"צ פרכוס ולא חיישינן שמא מתים אי לאו יתורא ה"א דאיירי בפרכוס או יאמר עוף נקיט משום ר"ש דהוכשרו בשחיטה וכפירש"י לבן נח משום אמ"ה ואף בשוחט טריפה וה"א עוף אין ב"נ מוזהר עליה קמ"ל נהי דאין נהרג עכ"פ מוזהר עליה עיין בד"מ פ"ט מהל' מלכים. ויש לראות המחבר דנקיט השוחט ולא יצא דם מותרין מה אשמעינן בזה הא איהו הסכים בספרו הארוך אפילו הזיד ולא כיסה דשרי השחיטה כ"ש כאן ורמ"א אמאי לא הגיה עליו כלום ודוחק לומר דרבותא הוא דל"ת דווקא הזיד דהיה ראוי לקיים מצות כיסוי משא"כ כאן דבעינן קרא כדכתיב זה דוחק:

לא[edit]

הנזרעים. דווקא שזורעים בתוכו ומצמיח הא כשגדלו כבר לא ש"ך. וה"ה אם מעלה עשב מעצמו נמי לא דעפר המדבר נמי מגדל עשב הוא:

לב[edit]

בחרסית. פי' בערוך מין סיד שחופרין אותו מן האדמה ש"ך:

לג[edit]

מגופא כו'. האי שכתשן קאי נמי אלבינה דבלאו כתישה אין ראוי לכסוי כלל דבעינן שיהא הדם נבלע בו ועוד דבעינן שיהיה ראוי למנות כמ"ש אם יוכל איש למנות ואף שהיה מתחלה עפר עכשיו הוה גוש ש"ך:

לד[edit]

ובנעורת. עש"ך הביא כמה פירושים ע"ז ובשיחור ב' פירושים יע"ש:

לה[edit]

אם. זה הכלל בכל הדברים שאמרו שאין מכסין בהם היינו בעינייהו הא נשרפו וודאי מכסין בכולם ועש"ך בזה:

לו[edit]

ולכן. הרמ"א כתב ולכן משמע הטעם דבמתונתא אין מכסין דאין ראוי לזריעה והקשה הש"ך מפסחים פרק אלו עוברין דאמרי' מ"ז ב' יש חורש כו' במתונתא פירש"י דראוי לזריעה ואין ראוי לכותשה יע"ש אלא הטעם דבעינן אם יוכל איש למנות והאי ולכן ט"ס הוא. ועיין ב"י שהעתיק דברי רש"י ואינה ראויה לזריעה ט"ס הוא וצ"ל וראויה לזריעה. בדגבי אדמה אין מכסין כמ"ש התב"ש מה"ט גופא:

לז[edit]

בעפר לחה וכ"ש בטיט ש"ס ש"ך ור"ל דאמרינן פא"ע מ"ז ב' וטינא בר זריעה הוא וכיון דאין מגדל צמחים לאו בכלל עפר הוא והלכך אפילו יבש ונפרך עד אשר דק אפ"ה אין מכסין בו ובארץ לחה דהוא מתונתא הטעם דאין נפרך ובעינן אם יוכל איש כו' וז"ש וכ"ש בטינא דאין לו תקנה כלל ואלו במתונתא יש תקנה:

כתב הכה"ג בהגהות הטור אות י"ד וט"ו ראמים שלנו מין בהמה הם ובסי' פ' אבאר. עסי' רצ"ג בש"ך שתמה על רמ"א בשור הבר ובס' נ"ו הארכנו בפרט זה:

תנן כסהו הרוח פטור מלכסות חזר ונתגלה חייב הא כסהו בעצמו וחזר ונתגלה פטור ועיין תב"ש אות ט"ז האריך אפשר דאף שכיסה הרוח בדברים שאין מכסין אפ"ה פטור ולפ"ז יש לכסות בלא ברכה כי חזר ונתגלה וה"ה אפשר אם בעצמו כיסה בדבר שאין מכסין ומגלהו אין מברך דיש דיחוי הוה בעיא דלא אפשטא כדאמרן. והשוחט ונבלע דם אם רישומו ניכר מכסה בברכה אף דלמטה לא אפשר מ"מ מקיים המצוה כתיקונה מיקרי ומברך. אם רשאי השוחט לכבד לאחר במצוה זו כבר כתבנו לעיל דעת התב"ש דרשאי לכבד אמנם לא ימכור המצוה בדמים כדכתיב אמת קנה ואל תמכור ועיין בהל' מילה סימן רס"ז וכבר הארכנו בט"ז מזה יע"ש:

סליק הלכות שחיטה בעזרת השם יתברך

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.