אילת השחר/שמות/לד

אילת השחר ‏ שמות לד

פרק ל"ד

א

פסוק א'. פסל לך. פרש"י הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו (והנה תוס' בקידושין ל' ב' ד"ה אם ברזל, מביאים מדרש שאחד לקח סנפירינון לבודקו נתנו על הסדן והכה בקורנס נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ואיך משה חצבו, ואולי ע"י שמיר כדאיתא בגיטין ס"ח א' שהי' למשה שמיר לאבני האפוד) וא"ל הפסולת יהי' שלך ומשם נתעשר משה הרבה. צ"ב איזה צורך הי' למשה בעשירות (ולא נזכר מי קיבל את הסנפירינון), והי' אפשר לומר שהכונה לעושר רוחני וכדתנן באבות (פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו, אבל בנדרים (ל"ח א') משמע שהי' עשיר בממון.

שם. פרש"י אתה שברת הראשונות אתה פסל לך אחרות משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה (משמע שכותבים כתובה לארוסה) אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. צ"ב וכי ע"י קריעת הכתובה היא מפסיקה להיות ארוסתו, ועי' במד"ר (מ"ג א') שע"י שבירת הלוחות בנ"י נידונו כפנויה ולא כאשת איש וכשוגגין ולא כמזידין, וצ"ב מה מועיל לענין זה שבירת הלוחות, ומש"כ שהשפחות אלו הערב רב, צ"ב דאע"פ שהם התחילו מ"מ בנ"י נגררו אחריהם, משא"כ במשל ארוסת המלך לא קלקלה בכלל, ועוד צ"ב מה מוסיף המשל בהבנת הענין.

שם. וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים. הנה יש כמה שינויים בין מה שהי' כתוב בלוחות ראשונות למה שנכתב בלוחות שניות, ועי' בעל הטורים (פרשת ואתחנן ה' ט"ז) די"ז תיבות יתרות דיברות אחרונות על הראשונות כמנין טוב, וקשה דהגמ' בכתובות (צ"ח ב') מסופקת על האומר לשליח שיקנה לו לתך וקנה לו כור אם נחשב כמוסיף על דבריו או כמעביר על דבריו עי"ש, וא"כ כאן שהי' תוספת דברים ושינויים למה זה נקרא שיכתוב את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, ואולי יש לחלק דרק לשליח יש קפידא שנקרא עובר על דבריו כשמוסיף.

ב

פסוק ב'. והיה נכון לבקר. הנה לא כתוב שיעשה איזה פעולת הכנה, וא"כ מה הכונה והיה נכון למה לא כתוב ועלית בבקר (ועי' משך חכמה דאמר לו שהוא יקדים לבוא לפניו).

שם. ונצבת לי שם. יש מקומות שדרשו לי לשמי, אבל כאן זה לא שייך, וכן צ"ב מה צ"ל "שם" דהי' אפשר לומר ונצבת על ראש ההר, ועוד למה אמר ונצבת ולא אמר ועמדת (ועמש"כ בפרשת חיי שרה כ"ד י"ג).

ג

פסוק ג'. ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא. צ"ב מה מוסיף וגם איש וגו', והרמב"ן מפרש וגם איש אל ירא בכל ההר גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה עכ"ד, ואולי י"ל שבא להוסיף דלא רק שאסור לעלות אלא גם אנשים שכבר עמדו בהר קודם מצווים לרדת.

והנה במעמד הר סיני כתוב שמי שיעלה להר יתחייב סקילה אבל כאן לא כתוב כך (ועד מתי הם נאסרו לעלות, עי' רש"י ותוס' בביצה ה' ב').

שם. פרש"י הראשונות ע"י שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהם עין רעה אין לך יפה מן הצניעות. רש"י מאריך ומפרט שהיו ג' דברים תשואות קולות וקהלות, ותשואות וקהלות זה ע"י אנשים, וקולות היו מהקב"ה, ואע"פ שכלל ישראל לא רצו לעשות עין הרע, מ"מ הדבר במציאות גרם עין הרע.

והנה הקב"ה ידע מתחילה שכך יהי' והי' יכול לעשות שלא ישלוט עין הרע, וכנראה שכך הי' צריך להיות, שינתן בתחילה בפרסום ויהי' מעמד הר סיני בקולות וברקים והלוחות ישתברו ואח"כ יקבלו חדשים.

שם. גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. הנה על הצאן והבקר לא שייך הטעם שפרש"י שאיש אל ירא משום עין הרע, ובתענית (כ"א ב') פרש"י דמשום שכינה הי' הר סיני מכובד ומקודש, ועי' בהעמק דבר כי אין כבוד למלך ה' בהתגלות כבודו שלנגדו יהיו רועים צאן ובקר, והנה בביהמ"ק הי' התגלות גדולה של שכינה ואפ"ה הכניסו שם בהמות, אמנם בביהמ"ק הכניסו לצורך הקרבת קרבנות משא"כ כאן.

והנה אע"פ שכתוב אל ירעו, אין האיסור דוקא שלא ירעו שם, אלא שלא יהיו שם, והטעם שכתוב אל ירעו י"ל כיון שזה בדרך כלל דרך הצאן והבקר לעשות, ויל"ע אם מי שראה צאן ובקר הי' צריך לסלקן, או שנצטוו רק שלא לשלחם שם.

יל"ע עד איזה מרחק נקרא מול ההר, ואולי כל מרחק שרואים הי' אסור.

ד

פסוק ד'. ויעל אל הר סיני וגו' ויקח בידו שני לחת אבנים. (מסתבר דבתחילה הוא לקח את הלוחות ורק אח"כ עלה) והנה בתנחומא (אות ל') כתוב על לוחות ראשונות דכל ימים שהי' הכתב על הלוחות לא הי' משה מרגיש בהם, כיון שפרח נמצאו כבדים על ידיו והשליכם ונשתברו, ולפי"ז צ"ב איך הי' בכח משה לישא בידיו את הלוחות השניות ולהעלותם להר לפני שנכתב עליהם הדיברות, וצ"ל דבזה גופא שהקב"ה א"ל להעלותם נתן לו כח לנושאם.

והנה הגמ' בנדרים (ל"ח א') מוכיחה שמשה הי' גבור מדכתיב ואתפוס בשני הלוחות ואשליכם, וקשה למה הגמ' לא מוכיחה ממש"כ שנשא את הלוחות בידו, ולמש"כ י"ל דמזה א"א להוכיח שהי' גבור, דיתכן שע"י זה גופא שהקב"ה א"ל לשאתם הי' לו כח, משא"כ ממקרא זה ששיברם מוכח שהי' גבור שהרי לא נצטוה לשברם (ועמש"כ לעיל ל"ב ט' אם נצטוה לשבור).

ועוד י"ל דמשה יכל להעלות את הלוחות כיון דכל מה שנצרך לתורה הטבע בטל (ועי' אוה"ח לעיל י"ד כ"ז בענין בקיעת הנהר גינאי לרפב"י) ולכן יכל להחזיק דבר כ"כ כבד, אבל כשחטאו ולא רצה ליתן להם את הלוחות לא הי' בכחו לשאתם ונשתברו.

ו

פסוק ו'. ויקרא ה' וגו'. פרש"י מדת רחמים היא אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב. משמע שצריך רחמים גם לאחר שישוב (ועי' רבינו יונה בשערי תשובה ש"א אות מ"ב), ובאמת עצם זה שמועיל לעשות תשובה זה רחמים, ועי' בדעת זקנים מבעה"ת שקודם שיחטא צריך רחמים כי גלוי לפניו יתב' שיחטא, ומשמע שלאחר החטא צריך מדת רחמים אחרת מזו שיש קודם החטא, ולאחר תשובה ג"כ לא מתקבל לגמרי, ומצינו בעירובין (י"ח ב') שאדם הראשון התענה ק"ל שנים, ואפ"ה לא נתבטל עונש המיתה ממנו ומזרעו.

שם. קל. פרש"י אף זו מדת רחמים. לשון רש"י משמע שזה גם רחמים ולא שזה מדת הרחמים הגדולה, ובספרים יש שזה מדת החסד הכי גדולה, ועי' גור ארי' וספר שערי אורה.

שם. ארך אפים. פרש"י מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה. והנה יש חולים בלי הכרה רח"ל שאינם יכולים לעשות תשובה ואפ"ה אינם מתים, ואולי ע"י רחמים שייך שיתרפאו ואז יוכלו לעשות תשובה.

שם. ורב חסד. פרש"י לצריכים חסד שאין להם זכיות כ"כ. והנה מי לא נצרך לחסד (ועי' בברכות י"ז ב' שמעו אלי אבירי לב וכו', כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע).

ברבינו בחיי כתב וצריך אתה לדעת כי כל המבין י"ג מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה אין תפילתו חוזרת ריקם אלא א"כ היו בידו עבירות שמעכבות בידו עכ"ל.

משמע דאפי' אם אין עבירות שמעכבות בידו בכל זאת צריך להגיע לתפילה זו של י"ג מדות ולהבין ולידע פירושן וכו', וכמו דמצינו בבריאת העולם שכתוב בפסוק (פרשת בראשית ב' ה') דלא ירדו גשמים כי אדם אין לעבוד את האדמה, ואע"פ שלא הי' אז חטאים, ולפעמים לא מספיק תפילה רגילה, וכדמצינו בב"מ (נ"ט א') מיום שנחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפילה, והמבין י"ג מידות ומתפלל יועיל.

ח

פסוק ח'. וימהר משה וגו' וישתחו. יל"ע אם זה דין להשתחוות כששכינה עוברת, ועי' רבינו בחיי ע"ד הפשט השתחויה זו הודאה על מדת החנינה והרחמים שהודיעו, ובחידושי מרן רי"ז הלוי מפרש שהשתחוה כששמע שם המפורש עי"ש.

ט

פסוק ט'. וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. פרש"י ותתננו לך לנחלה מיוחדת זה היא בקשת ונפלינו אני ועמך שלא תשרה שכינתך על האומות עו"א. צ"ב למה משה חזר עוד פעם על אותה בקשה, והנה משה ביקש שיסלח לעון והחטא, ולא הזכיר שיסלח על הפשעים (וזה על חטאי העתיד כדפרש"י ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך ואמרת על זאת פן אכלך בדרך אתה תסלח וכו', והנה בב"ק נ' א' איתא אר"ח כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, אבל משה ביקש סליחה ולא ויתור).

התרגום יב"ע מפרש שמשה ביקש שלא יחליפם בעם אחר, וצ"ב הרי גם בחטא העגל הי' הגזרה לכלותם רח"ל ולא להחליפם (ולא הי' אומה אחרת שהסכימה לקבל את התורה).

יא

פסוק י"א. את אשר אנכי מצוך היום (אע"פ שצוה על הכל בסיני, י"ל כדפירשו חז"ל בכמה פסוקים שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים) הנני גרש מפניך וגו'. אע"פ שהמיתם אמר לשון גירושין (וכ"כ בפרשת בלק כ"ב י"א וגרשתיו, ופרש"י מן העולם).

יג

פסוק י"ג. כי את מזבחתם תתצון ואת מצבתם תשברון וגו'. הנה מש"כ על מזבחתם לשון נתיצה, י"ל משום שזה עשוי מכמה אבנים, ועל מצבה כתוב לשון שבירה כיון שזה עשוי מאבן אחת (כדפרש"י בפרשת שופטים י"ז כ"ב).

יד

פסוק י"ד. כי ה' קנא שמו. (בפשוטו זה לא סיבת האיסור אלא תוצאה מהאיסור, וא"כ זה דבר נוסף) והנה קנא לא נזכר בגמ' בשבועות (ל"ה א') מכלל השמות שאינם נמחקין, והרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ה) כתב שזה כינוי, ולכאורה הלשון קנא "שמו" משמע שזה יותר מכינוי.

טו

פסוק ט"ו. ואכלת מזבחו. פרש"י כסבור אתה שאין עונש באכילתו ואני מעלה עליך כמודה בעבודתו שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך. צ"ב הרי איסור לקיחה מבנותיו פחות חמור מלעבוד ע"ז, ולמה אומר שמתוך כך אתה לוקח מבנותיו, ועוד צ"ב מש"כ רש"י כסבור אתה שאין עונש באכילתו, וכי הנכרי שוחט כדין, והרמב"ם (הל' שחיטה פ"ד הי"א) כתב שלוקה על אכילתה מן התורה, שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור עכ"ל.

יח

פסוק י"ח. את חג המצות. הבעל הטורים מפרש סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שע"ג אסורה בהנאה כחמץ בפסח. והנה רמז זה אינו כר"י הגלילי דס"ל (בפסחים כ"ח ב') שחמץ מותר בהנאה, דלדעתו ע"ז אסור בהנאה וחמץ לא.

כ

פסוק כ'. כל בכור בניך תפדה. הגמ' בקידושין (כ"ט ב') מפרשת דכתיב "כל" ללמד שאם יש לו בכורות מכמה נשים צריך לפדות את כולם ולא רק את הראשון.

כב

פסוק כ"ב. וחג שבעת תעשה לך. צ"ב למה כתוב לך.

כג

פסוק כ"ג. יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלקי ישראל. (מה הטעם שכתוב כמה תוארים להקב"ה במצוה זו) פרש"י הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו ויש מהם ג' פעמים וד' לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם. הרמב"ם בסה"מ (ל"ת קע"ט) ס"ל דלאו שנכפל כמה פעמים לוקין עליו רק פעם אחת, ומרש"י כאן משמע שנענש על מנין לאוים, אמנם י"ל שכונתו לעונש ביד"ש, וכן מסתבר שהרי על עשה לא נענשין בידי אדם, וע"כ הכונה לעונש ביד"ש.

כד

פסוק כ"ד. והרחבתי את גבלך. פרש"י ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד. משמע דלולא זה היו חייבים לבוא יותר מג' רגלים, ולפי"ז אלו שדירתם היתה בסמיכות לביהמ"ק אע"פ שלא היו חייבים לבוא יותר מג' פעמים, מ"מ משמע שהי' ענין לבוא יותר, שהרי אם כולם היו קרובים היו מתחייבים יותר (ועי' ישעי' ס"ו כ"ג ובפי' הרד"ק), ולסברא זו הפרש הזמן בין המועדות הי' צריך להיות שוה, ובאמת יש הפרש זמן יותר גדול בין סוכות לפסח מאשר בין פסח לשבועות.

שם. ולא יחמד איש את ארצך. הראשונים נחלקו אם לאו דלא תחמוד זה גם בלב או רק במעשה (עמש"כ לעיל כ' י"ד), ויל"ע על מה הובטחו כאן (ועי' אבן עזרא), והנה בירושלמי (פאה פ"ג ה"ז) מסופר על גוים שרצו לגנוב את רכושם של עולי רגלים, הרי רואים שהם חמדו בלב, וי"ל ששם חמדו את ממונם והבטחת התורה היא שלא יחמדו את ארצם, ועוד י"ל דבעיקר הובטחו שלא יבואו לכבוש את הארץ, אלא שלמדו זה גם לענין שמירת ממונם [ומה שנעשה שם נס שהגיעו מלאכים בדמות אנשים והרי הקב"ה יכול ליתן בלבם שלא ירצו לגנוב, י"ל כדפירשנו בפרשת ויצא ל' כ"א שהקב"ה אינו נוטל מאדם כח הבחירה שנתן לו].

כז

פסוק כ"ז. כתב לך את הדברים האלה. והנה לעיל (פסוק א') כתוב שהקב"ה אמר "וכתבתי" על הלחת וגו', וי"ל שאת עשרת הדיברות הקב"ה כתב, אבל את שאר הדברים משה כתב (וכך מפרש בהעמק דבר, אבל ברמב"ן מפרש שצוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה וכו').

שם. פרש"י ואי אתה רשאי לכתוב תורה שבע"פ. ובגיטין (ס' א') איתא דבזה"ז מותר לכתוב משום עת לעשות לה', ופרש"י שנתמעט הלב והתורה משתכחת, והנה המהרש"א בב"ב (י' ב') כתב על מה דאמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים עכ"ד, ולדבריו שיש מעלה מיוחדת בלימוד הבא מכתיבת יד, א"כ גם לפני שנתמעטו הלבבות הי' צריך להיות מותר לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה', כי בלא כתיבה חסר בלימוד, ובתוס' בב"ק (ג' ב' ד"ה כדמתרגם) מוכח דאפי' ליחיד הנצרך אמרינן עת לעשות לה' ומותר ללמוד תורה שבכתב בע"פ.

כט

פסוק כ"ט. ברדתו מן ההר וגו' (והנה כבר כתוב בתחילת הפסוק ויהי ברדת משה, ועי' אוה"ח) כי קרן עור פניו. (מדויק שכתוב עור פניו ולא פניו) בברכות (ז' א') כתוב שקרינת עור פניו הי' שכר, וצ"ל שזכה לאור רוחני עד שכולם הרגישו בזה.

ל

פסוק ל'. וייראו מגשת אליו. פרש"י בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מהו אומר ומראה כבוד ה' וכו' ולא יראים ולא מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים. משמע שזה מעלה שלא הזדעזעו (ועי' רש"י בפרשת בחקתי כ"ו י"ב שיזכו למצב מעין זה שלא יזדעזעו), והנה רש"י לעיל (כ"ד י"א) כתב שהי' תביעה על אצילי בנ"י על שהסתכלו בשכינה בלב גס, ובתנא דבא"ר (פ"ח) איתא והלא המדבר עם מי שהוא גדול ממנו הלא מרתיע כל גופו ונזדעזעין כל איבריו המדבר לפני ממ"ה הקב"ה עאכ"ו שיהא מדבר באימה וביראה ברתת ובזיע עכ"ל, ואולי עד עכשיו הזדעזעו בכונה ולא מעצמם, ועכשיו נפל עליהם זעזוע שלא ברצונם לפי שנפלו ממדרגתם.

ואע"פ שלא כולם חטאו בעגל והחוטאים נהרגו, ובפרט בני לוי שלא חטאו כלל, מ"מ משמע שכולם לא יכלו להסתכל עליו.

בדעת זקנים פי' ולפי שטעו ורצו להעמיד מנהיג במקומו האיר הקב"ה אותו מזיו שכינתו להראות להן שלא הי' מנהיג ראוי כמוהו, וצ"ב מהיכן רואים שרצו אחר במקומו, דלכאורה רצו לעשות מנהיג רק משום שחשבו שמשה מת.

לא

פסוק ל"א. וישבו אליו אהרן וכל הנשאים. ברש"י פרשת מטות (ל' ב') מבואר שהנשיאים כאן הכונה לזקנים, והנה בפסוק משמע שאהרן והנשיאים באו ביחד, אבל בעירובין (נ"ד ב', הובא ברש"י להלן פסוק ל"ב) כתוב שבאו בנפרד.

לב

פסוק ל"ב. ואחרי כן נגשו. פרש"י אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל (מאי נ"מ בין פרשה להלכה) ת"ר כיצד סדר המשנה נכנס אהרן וכו' נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה וכו' נכנסו כל העם. משמע שהי' מקום לכל ישראל יחד (ועי' תנא דבא"ר פרק כ"ט וכל ישראל יושבים לפניו י"ב מיל, ויתכן שלימד במקום פתוח).

לד

פסוק ל"ד. יסיר את המסוה. יתכן שלא הי' חובה להסיר אלא כך עשה, ואע"פ שרש"י כתב שנתן את המסוה שלא יזונו הכל מהם, אין הכרח שהי' איסור להסתכל, ועי' אוה"ח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א