תורה תמימה/שמות/לד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תורה תמימה TriangleArrow-Left.svg שמות TriangleArrow-Left.svg לד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך



רש"י
דעת זקנים
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
רבנו בחיי


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



דפים מקושרים

א[edit]

פסל לך. א"ר חמא בר חנינא, לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות, שנאמר פסל לך – פסולתן שלך יהא [א]. (נדרים ל"ח א׳).

אשר שברת. אמר לו הקב"ה למשה, אשר שברת – יישר כחך ששברת, מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלחות [ב]. (שבת פ"ז א׳).

אשר שברת. אמר ריש לקיש, פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה, דכתיב אשר שברת, מלמד שאמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת [ג]. (מנחות צ"ט ב׳).

ו[edit]

ויעבר ה׳. א"ר יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם [ד]. (ר"ה י"ז ב׳).

ויקרא ה׳ ה׳. [מהו ה׳ ה׳]׳ אני ה׳ קודם שיחטא האדם ואני ה׳ לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה [ה]. (שם שם).

ה׳ ה' אל רחום. מכאן דשם ה' היא מדת הרחמים [ו]. (ספרי ר"פ ואתחנן).

ארך אפים. ארך אף מבעי לי', אלא ארך אפים לצדיקים ולרשעים [ז]. (עירובין כ"ב א׳).

ורב חסד. מטה כלפי חסד [ח]. (ר"ה י"ז ב׳).

ורב חסד ואמת. אילפא רמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, הא כיצד, בתחלה אמת ולבסוף ורב חסד [ט]. (שם שם).

ז[edit]

נשא עון. א"ר אבהו, הקב"ה אין לפניו שכחה, אבל בשביל ישראל כביכול נעשה שכחן, מנלן, דכתיב נשא עון, נושא עון אין כתיב כאן אלא נשא [י]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א).

נשא עון. א"ר יוסי ב"ר חנינא, נשא עונות אין כתיב כאן אלא נשא עון, הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות [י"א]. (שם שם).

עון ופשע וחטאה. תניא, עונות אלו הזדונות, פשעים אלו המרדים, חטאות אלו השגגות [י"ב], אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה [י"ג], אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות [י"ד]. (יומא ל"ו ב׳).

ונקה. תניא, ר' אלעזר אומר, אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה, הא כיצד, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לאינם שבים [ט"ו]. (שם פ"ו א').

ח[edit]

וימהר משה ויקד. מה ראה משה, א"ר חנינא ב"ר גמליאל, ארך אפים ראה [ט"ז]. (סנהדרין קי"א א׳).

י[edit]

הנה אנכי כורת ברית. אמר רב יהודה, ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאשר הנה אנכי כורת ברית [י"ז]. (ר"ה י"ז ב׳).

יד[edit]

כי לא תשתחוה. הרי זו אזהרה לעובד עבודת כוכבים [י"ח]. (סנהדרין ס׳ ב׳).

טו[edit]

וקרא לך ואכלת, [וזבח ואכלת לא נאמר אלא וקרא לך ואכלת], משעת קריאה מעלה אני עליך כאלו אכלת מזבחו [י"ט]. (ע"ז ח׳ א׳).

יח[edit]

את חג המצות תשמור. א"ר ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאלו עובד עבודת כוכבים, שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור [כ]. (פסחים קי"ח א׳).

את חג המצות תשמור. תני, כל מי שסיפק בידו לעבר את השנה ואינו מעברה כאלו עובד עבודת כוכבים, שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור [כ"א]. (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א).

תשמור שבעת ימים. ת"ר, את חג המצות תשמור שבעת ימים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה [כ"ב]. (חגיגה י"ח א').

יט[edit]

כל מקנך. כל מקנך בעינן, להוציא את השותפות עם העובד כוכבים, שפוטרת מבכורה [כ"ג]. (בכורות ג׳ א׳).

פטר שור ושה. [ואימא גם פטר סוס וגמל] [כ"ד], אמר רב פפא, כתיב וכל מקנך תזכר פטר שור ושה, כל מקנך תזכר כלל, שור ושה וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא [כ"ה]. (שם ו׳ א׳).

כ[edit]

כל בכור בניך. ת"ר, מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם ת"ל כל בכור בניך תפדה [כ"ו]. (קדושין כ"ט א׳).

כל בכור בניך תפדה. ת"ר, היה עליו לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל, שנאמר כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם [כ"ז]. (שם שם ב׳).

כל בכור בניך תפדה. ת"ר, מת הבן לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן, דאמר קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים [כ"ח]. (בכורות נ"א ב').

כל בכור בניך תפדה. אפילו לאחר מיתה [כ"ט]. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"א).

בכור בניך. בניך ולא בנותיך [ל]. (קדושין כ"ט א׳).

תפדה. האשה אינה מצווה לפדות את בנה, דכתיב תפדה תפדה, כל שמצווה לפדות עצמו מצווה לפדות אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצווה לפדות אחרים [ל"א]. (שם שם).

כא[edit]

בחריש ובקציר תשבת. תניא, ר' ישמעאל אומר, בחריש ובקציר תשבת, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה [ל"ב]. (ר"ה ט׳ א').

כב[edit]

תקופת השנה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אין מעברין את השנה אא"כ היתה תקופה חסירה רובו של חודש, וכמה רובו – ט"ז יום, דברי ר' יהודה, מאי טעמא, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה, כולו חג בעינן בתקופה חדשה [ל"ג]. (סנהדרין י"ג א׳).

כד[edit]

ולא יחמד וגו׳. תנא, איסי בן יהודה אומר, ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקין [ל"ד]. (פסחים ח׳ ב׳).

את ארצך. א"ר אמי, כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל [שנאמר ולא יחמד איש את ארצך] [ל"ה]. (שם שם).

כה[edit]

לא תשחט על חמץ. [השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו שנאמר] לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים [ל"ו]. (שם ה׳ א׳).

על חמץ. על חמצך לא נאמר אלא על חמץ, ללמד דאפי׳ אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה חייב, אמר ליה ר' אושעיא לר' אמי, אי הכי אפי' לאחד בסוף העולם נמי, אמר ליה, לא תשחט ולא ילין כתיב, הנך דקיימו עליה משום לא ילין [ל"ז]. (פסחים ס"ג ב׳).

ולא ילין לבקר. רמי ליה רב ספרא לרבא, כתיב ולא ילין לבקר הא כל הלילה ילין והכתיב (פ׳ פנחס) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, אמר ליה, הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט [ל"ח]. (פסחים נ"ט ב').

כו[edit]

ראשית וגו׳. כל הפסוק נתבאר לפנינו לעיל ס"פ משפטים.

כז[edit]

כתב לך. דרש ר' יהודה בר נחמני, כתיב כתב לך, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד [ל"ט], דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב [מ]. (גיטין ס׳ א׳).

כתב לך. א"ר יוסי ב"ר חנינא, לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך וכתיב (פ׳ א׳) פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל [מ"א]. (נדרים ל"ח א׳).

את הדברים האלה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, [מנין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרן בכתב שנאבד] כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות [מ"ב]. (גיטין ס׳ ב׳).

כי על פי הדברים. א"ר יוחנן, תורה רובה בעל פה ומעוטה בכתב, שנאמר כי על פי הדברים [מ"ג]. (שם שם א׳).

כרתי אתך ברית. א"ר יוחנן, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [מ"ד]. (שם שם ב׳).

כרתי אתך ברית. תניא, רבי אומר, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [מ"ה]. (נדרים ל"ב א').

כרתי אתך ברית. א"ר חגי משום ר׳ שמואל בר נחמן, נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזו מהן חביב, כשהוא אומר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל – הוי אומר אותן שבפה חביבים [מ"ו]. (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד).

כח[edit]

לחם לא אכל. א"ר תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם [מ"ז]. (ב"מ פ"ו ב׳).

כט[edit]

ומשה לא ידע. א"ר חמא, הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, והני מילי במילתא דעבידא לאגלויי [מ"ח]. (שבת י׳ ב׳).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. אולי צ"ל מפסילתן ביו"ד, ור"ל ממה שנפסל ונחצב מהחללים של האותיות, והלוחות היו מאבנים טובות. והנה הלשון לא העשיר משה מורה דדבר ידוע שהיה עשיר, ולכאורה אינו מבואר בשום מקום שהיה עשיר, דמ"ש בעלמא אין הנבואה חלה אלא על עשיר כמשה, זה גופא ילפינן מהא דהעשיר מפסילתן של לחות, וצ"ל דסמך על מ"ש במדרשים ובירושלמי בכורים פ"ג ה"ג שהיו פריצי הדור אימרים דהעשיר משה מממונו של ישראל, ודרשו כן על הפסוק והביטו אחרי משה, הרי מבואר שהיה עשיר. אך צ"ע לפי מ"ד אין הנבואה חלה אלא על עשיר, א"כ הלא גם קודם פסילת הלחות היה עשיר, שהרי כבר היה נביא משכבר הימים, ואפשר לומר דלזה כיון רש"י בפסוק זה שכתב שנתעשר הרבה, ולכאורה המלה הרבה מיותרת היא וגם אינה מוכרחת, אך לפי מה שהערנו דגם קודם לזה היה עשיר א"כ צ"ל דמפסולת הלחות נתעשר הרבה, ודו"ק.
  2. פירש"י אשר לשון אישור וחיזוק, עכ"ל, ובכ"ז אינו מבואר מה הכריח להגמרא להוציא המלה אשר מפשטה, וי"ל משום דע"פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם כשעושה אדם בכעסו או בהחפזו דבר שלא כהוגן אין ראוי להזכירו מעשה זו, כי זה לו לעגמת נפש ובושת פנים, ולפי"ז אי ס"ד דלא הסכים הקב"ה לדעת משה ששיבר את הלחות לא הו"ל כאן בזכרו את ענין הלחות הראשונות להוסיף המלות אשר שברת, אחרי כי תעגם נפשו מזה, ובפרט כי אין מלות אלה מוכרחות לענין, והול"ל כשני לחות הראשונות ותו לא, ומדזכר דריש שאדרבה בזה הודה לו על מעשי השבירה ועוד אמר לו יישר כחך. וע"ע השייך לדרשה זו מש"כ בארוכה בפ' עקב בדרשה כזו (י' ב'), יעו"ש.
  3. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, וענין יסוד בטול התורה הוא שמקבל שכר בבטולה כאלו עוסק בה. וכגון אם מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, ומביא ראיה מכאן שהקב"ה הסכים למשה ששבר הלחות וע"י זה ביטל תורה, משום דכונתו היתה לטובה, כמבואר בשבת פ"ז א' שנשא ק"ו ואמר ומה פסח שאינו אלא מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה וישראל מומרים עאכו"כ. וקצת צ"ע שאינו מביא לסמך דרשה זו הפ' דתהלים עת לעשות לה' הפרו תורתך, וי"ל. וע"ע לפנינו בפ' עקב איתא גם שם לשון זה אשר שברת, ושם באו עוד דרשות ללשון זה השייכות לאותה פרשה.
  4. יתכן דדריש כן משום דלא שייך הפעל ויעבר לגבי הקב"ה דמלא כל הארץ כבודו.
  5. שם הוי"ה מורה על מדת הרחמים, ור"ל שמצרף מדת הרחמים קודם שיחטא האדם ואחר שיחטא האדם. ולכאורה צ"ע מה צריך אדם רחמים קודם שיחטא, ואולי כדי לסייעו שלא יבא לידי חטא, וכמש"כ כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וצריך סיוע. ובתוס' כאן כתבו וז"ל, ובמגילת סתרים דרבינו נסים איין מונה שם הראשון, שיש פסיק בין השמות, משום דהכי קאמר קרא, הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון, [ושיעור הכתוב ויקרא ה'-ה' אל רחום וגו'], וכנגד זה מונה נוצר חסד לאלפים לשתי מדות וכו' עכ"ל, ונ"ל ראיה לפי' זה ממש"כ בפ' שלח שאמר משה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לומר ה' ארך אפים וגו', ומוסב על מאמר זה, ולכאורה קשה למה לא חזר שתי פעמים ה' ה', אבל לפי מגילת סתרים ניחא מאוד, דכיון דשם ה' בפעם הראשון מוסב אלמעלה על ויקרא, וא"כ כשחזר משה דברי הקב"ה בדין הוא שזכר רק פעם אחת שם ה' שיצא מפי הקב"ה, ודו"ק. – ודע דבפדר"א ס"פ מ"ו איתא בזה"ל, התחיל משה צועק בקול גדול ה' ה' אל רחום וחנון וכו' סלח נא לעונותיהם של ישראל על מעשה העגל, מבואר דס"ל דאלה הי"ג מדות אמר משה ולא הקב"ה, והמלה ויקרא קאי על משה, אבל זה צ"ע מפסוק דפ' שלח שהבאנו שמבואר מפורש שהקב"ה אמרן שהרי במרגלים אמר משה להקב"ה כאשר דברת לומר ה' אל רחום וחנון וגו', וגם הלשון וימהר משה ויקד וגו' מורה דמקודם לא מוסב הענין על משה. ורד"ל בבאורו לפדר"א שם הביא ראיה לדעת הפדר"א מיומא ל"ו ב' מהו שאמר משה נושא עון ופשע [ויובא בסמוך], הרי מבואר שמשה אמר זה, ולכאורה אין כל ראיה מזה, שהרי יתר מזה מצינו בלשון הגמרא ביבמות מ"ט ב' משה אמר כי לא יראני האדם וחי, וזה הוא בודאי לשון הקב"ה, אלא תלו זה במשה שכתב כן בתורה וה"נ כן. אך י"ל דכונתו לדרשת הגמרא שאמר משה נושא עון ופשע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות, כמובא בסמוך, הרי זה ממש משה אמרו. ונראה בדעת הפדר"א שמכוין לקריאת משה במעשה מרגלים, ויש סמך לזה מסיום דבריו שמביא הפסוק שאמר הקב"ה סלחתי כדברך, והוא כתיב במעשה מרגלים, ואע"פ שאמר סלח נא על מעשה העגל, לא קשה כל כך, כי תלה משה שעיקר כעסו של הקב"ה נובע מעון העגל כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כפי שיובא בסמוך. ומה שכתב הפדר"א התחיל משה צועק בקול גדול – לא נתבאר מניין לו זה שצעק בקול גדול. ויתכן דאזיל לשיטתי' בברכות ל"ב א', ר' אליעזר הגדול אומר [הוא הוא בעל הפדר"א] ויחל משה, מלמד שעמד בתפלה עד שאחזתו אחילו, ומפרש בגמרא מאי אחילו – אש של עצמות, והבאור הוא שדבר בחום ובהתלהבות גדולה, וידוע שהמדבר בהתרגשות גדולה כזו לא ידע נפשו וצועק בקול גדול [ויתכן דע"פ זה נוהגין לקרא בצבור אלה הי"ג מדות בקול גדול].
  6. עיין מש"כ בענין זה בפ' משפטים בפסוק עד האלהים יבא דבר שניהם (כ"ב ח').
  7. ר"ל אף לרשעים, אילי יחזרו בתשובה, וכמש"כ החפץ אחפוץ מות רשע וגו' הלא בשובו מדרכיו וחיה.
  8. ומפרש בנמרא דהיינו למי שעונותיו מרובים על זכיותיו מטה כלפי חסד, ומפרש היכי עביד, ר' אליעזר אומר כובש, דכתיב (מיכה ז') יכבש עונותינו, ופירש"י כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות, עכ"ל, ור' יוסי ב"ר חנינא אימר נושא, פירש"י מגביה כף מאזנים של עון וממילא נכרעים הן, עכ"ל, ולכאורה אין מבואר פלוגתתם מאי נ"מ בזה, דהא היינו כובש היינו נושא, שהמאזנים של זכות מכריעין את של העונות, ואפשר לומר דהנ"מ בזה כי כשכובש את המאזנים של זכות אז הקב"ה מוסיף לאותו הכף זכיות עד שיכריעו, ולפי"ז יש לו זכות מרבוי זכיות, אבל אם מגביה הכף של העונות הוא ממעיט את העונות, וא"כ אין לו רק מניעת רבוי עונות אבל לא רבוי זכיות על הערך שהיה מקודם, וזה נ"מ גדולה כמובן, ודו"ק.
  9. חסד הוא לפנים משורת הדין, ואמת הוא במדת הדין והמשפט, וכשרואה הקב"ה שאי אפשר לדון כולו במדת הדין, היינו מדת האמת, הוא דן במדת הרחמים שהיא מדת החסד, וכה"ג איתא במ"ר בראשית פ' י"ב ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושיתף מדת הרחמים.
  10. דריש נשא מלשין נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) במובן שכחה, ומפרש מעביר ראשון ראשון שמתחלה מעביר עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כביכול כאלו שכחו, וע"י כן כף הזכות מכריע.
  11. איירי כשהעבירות והזכיות שוין, ור' יוסי ב"ר חנינא בעל המאמר הזה לשיטתיה בבבלי ר"ה י"ז א' כמש"כ לעיל אות ח'.
  12. וכל המדות הללו מוסמכים בלשונות הפסוקים, עונות אלו הזדונות כמש"כ בפ' שלח והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' עונה בה, ופשעים אלו העושה ומכוין למרוד, וכמו (מ"א ג') מלך מואב פשע בי, כלומר מרד בי, וחטאות אלו השגגות כמש"כ בפ' ויקרא ונפש כי תחטא בשגגה.
  13. ר"ל דהול"ל נושא חטא עון ופשע דהוי מן הקל אל החמור, וכך מדת התשובה כמש"כ המג"א סי' תר"ז.
  14. פירש"י הכי קאמר נושא עון ופשע כתטא שוגג, עכ"ל, ומ"ש ועושין תשובה פשוט הוא דלא יתכן שיבקש לכפר על זדונות כשגגות ולפטור בלא תשובה.
  15. נראה דניחא ליה לדרוש כן ולא לפרש כפשוטו ונקה לא ינקה, יען דחשיב כאן מדות זכות, ואם נפרש כפשוטו שהוא אינו מנקה הרי זו מדה חובית ואין זה מענין ותכלית כל הקריאה הזאת שכולה לזכות.
  16. ורבנן ס"ל דמדת האמת ראה, והביאו ראיה בגמרא דהעיקר כרחב"ג ולכן קבענו דעתו לבד. ונראה באור כלל השאלה מה ראה דקשה ליה הלשון וימהר משה ויקד ארצה וישתחו, למה מיהר, דמשמע שלא היה יכול לחכות עד סיום הדברים אלא מיהר באמצע הדברים להשתחוות, ש"מ שהבין וראה לדעת מדה אחת מהקב"ה שנתפעל עליה ולא היה יכול להתאפק ומיהר והשתחוה תיכף, ועל זה שואל מה ראה, כלומר על איזה מדה מיהר להשתחוות, ואמר רחב"ג דהיא מדת ארך אפים ורבנן אמרי דהיא מדת אמת. וי"ל בבאור טעם פלוגתתם במהות ההשתחויה אם היא מעין הודאה או תפלה, דרחב"ג ס"ל דהיא מעין הודאה, והיינו כיון שראה שהוא ארך אפים שמח שמדה הזאת תגן על ישראל, ועל זה השתחוה, ורבנן ס"ל דהיא מעין תפלה, והיינו שראה שהוא דן במדת האמת היה ירא שע"פ מדה זו יהיו נדונים לחובה מיהר להשתחוות ולהתפלל.
  17. ר"ל בכל זמן שקוראין אותן אינן חוזרות ריקם, וסמיכות המקרא דריש דמשמע דעל זה כרת ברית.
  18. דע"כ צריך אזהרה מיוחדת לאיסור זה, מפני שאין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואע"פ דכבר כתיב זה בעשרת הדברות מפרש בגמרא דאשמעינן רבותא אפילו במשתחוה לעבודת כוכבים שאין דרכה בהשתחואה כגון המשתחוה לפעור או למרקוליס שדרך עבודתם באופנים אחרים.
  19. נראה בטעם הדבר ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"ג ב' גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, ולכן ע"י התקרבות באכילה ושתיה יש לחוש להתקרבות לעבודת כוכבים וכמבואר ס"פ בלק ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, לכן עשתה תורה הרחקה יתירא גם לא להענות לקריאה זו, וע' ביו"ד סי' קמ"ח.
  20. פי' רשב"ם דקאי על חולו של מועד אם עושה בו מלאכה, וכ"פ המפרש למכות כ"ג א' והרע"ב פ"ג מי"א דאבות, אבל הרמב"ם פ"ו הי"ז מיו"ט פירש כפשוטו דקאי על יו"ט, אבל יש סמך לפי' המפרשים, משום דאמרו בחגיגה י"ח א' על פסוק זה דאת חג המצות תשמור למה הוא בא אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש, הא לא בא אלא להזהיר על חולו של מועד, וכיון דהדרשה כאן מוסבת על זה הפסוק ממילא מוסב על חוש"מ. ולבד זה נראה בלשון חז"ל דבשם מועד מכוונים על חוה"מ כמש"כ התוי"ט פ"א מ"א דמו"ק בשם הרמב"ם, וימי החג קורים יום טוב, רגל, או חג, וכיון שאמר המבזה את המועדות פרשו דמכוין לחוש"מ.
  21. לא נתפרש הענין, ונראה לבאר ע"פ מ"ד במכילתא ס"פ משפטים על הפסוק את חג המצות תשמור למועד חודש האביב, מכאן היה ר' יהודה בן בתירא אומר עבר את השנה כדי שלא תהא חוגג אלא בחודש האביב, ובאור הענין משום דבחודש האביב יצאו ממצרים, ונקרא אביב מפני שהוא עת בשול התבואה ואוירו ממוצע במעלות החום והקור, רק לפעמים בא חודש ניסן קודם זמן האביב כידוע, ולכן צריכים לעבר אדר כדי שיהיה חודש זה חל בזמן אביב ממש, היינו באויר ממוצע, ובארנו מזה בארוכה בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם, וכל ענין זה זכר ליציאת מצרים שבו יצאו והיה אוירו טוב ונוח, וענין יציאת מצרים בכלל הוא זכר לברית הקב"ה עם ישראל, ועמוד ויסוד לכל המסתעף בעקרי האמונה ומצות התורה, כמו שבכ"מ בתורה בכמה מצות מזכיר הקב"ה ענין יציאת מצרים. ולכן זה שבידו לעבר השנה, כגון נשיא או גדול הדור ואינו מעבר, א"כ אינו חושש שיחול פסח בחודש האביב ממש, סימן הוא שאינו חושש לעשות זכר ליציאת מצרים שהוא יסוד לעקרי הדת וכבוד המקום, ודמי כאלו כופר ביחוד ה' וכמודה בעבודת כוכבים.
  22. דרשה זו כפולה לעיל ס"פ משפטים (כ"ג ט"ו) ושם נתבארה כל צרכה.
  23. אם היתה לו שותפות בהפרה. וע"ל בפ' בא בפ' קדש לי כל בכור לענין פטור שותפות העובד כוכבים בהולד, ועוד שם בפסוק פטר כל רחם בבני ישראל.
  24. אחרי דחזינן דלאו דוקא בכור בהמה טהורה פודין אלא גם בכור בהמה טמאה, כמו חמור, ואם כן אולי גם פטרי סוס וגמל.
  25. ומפרש בגמרא ה' ב' מה נשתנו פטרי חמורים שחייבים לפדות אותם יותר מכל בהמה טמאה, לפי שישראל עמסו עליהם משא בצאתם ממצרים, ועיין במדרשים וברש"י ס"פ בא עוד טעמים.
  26. ואע"פ דגם בלא רבוי זה היינו דיינינן כן משום דבפטר רחם תלי רחמנא, אך לולא רבוי זה הוי ילפינן בגז"ש בכור בכור מנתלה, מה התם ראשית אונו אף הכא ראשית אונו, קמ"ל.
  27. ר"ל אם אין לו מעות רק על אחת מהן, או לפדות את בנו או לקנות עולת ראיה, וכן פירש הרמב"ם בפי"א ה"ד מבכורים. ונראה דבהכרח צריך לפרש כן, ולא כפשוטו איזה מצוה קדים בזמן, דהא בודאי אפשר שיפדה וגם יעלה לרגל, דהא מעשה הפדיון אינו לוקח זמן רב, ואפילו אם נימא שאין לו כהן וצריך לחפש אחריו, יען דבכהאי גונא צריך להפריש חמשה שקלים ולכשימצא כהן ימסר לו, וא"כ מאי מבעי ליה איזה מצוה קודמת, אלא הוי השאלה לענין המעות כמש"כ. ואמנם צ"ע דהא מצות ראיה הוי בערכה תדיר לגבי מצות פדיון שהיא נוהגת ג' פעמים בשנה וקיי"ל תדיר קודם, וי"ל משום דבפדיון אם לא פדה אחר יום השלשים עובר בכל יום בעשה משא"כ במצות ראיה אם ביטל ביטל רק פעם אחת המצוה ותו לא, ויש עוד לפלפל בזה, ואכ"מ.
  28. ובעולת ראיה יורשים חייבים משום דחובה היא, ורש"י פירש וז"ל, אף כאן יורשין חייבין לאחר מיתת האב והבן דהוו מחויבים, עכ"ל, ולא אבין דבריו, דהא כאן איירי רק במת הבן לבד, [ובדבר חיוב יורשים בפדיון בן אביהם עיין מש"כ בפ' קרח בפסוק פדה תפדה]. ואולי כונתו רק לפרש הלשון כאן אף כאן יורשין חייבים, דזה שייך בפשיטות רק במת האב.
  29. היינו אם מת הבן לאחר שלשים יום חייבים לפדותו, וזה נתרבה מלשון כל, וע' בדרשה הקודמת.
  30. יתכן דבא לאפוקי מהדרשה בפסיקתא פ' בא ומת כל בכור בארץ מצרים בין בכור זכר בין בכורה נקבה, וא"כ לפי דרשה זו היתה גם הנקבה מחויבת בפדיון, קמ"ל דלא כן. ואמנם אפילו לדרש הפסיקתא אפשר לומר שיתקיימו דין ודרשה זו, משום דעיקר טעם הפדיון בכורים הוא משום דהוקדשו לשמים לעבודה כמש"כ בפ' במדבר הקדשתי לי כל בכור וגו', ולעבודה הוקדשו רק זכרים ולא נקבות.
  31. פירש"י תפדה תפדה קרי ביה תפדה, עכ"ל, וכנראה היה לפניו הגירסא בגמרא כמו שהיא לפנינו ברי"ף על דרשה אחרת שבגמרא כאן תפדה קרי ביה תיפדה, וצ"ל דלא שדריש מקרא ומסורת, דהא אין לפנינו מקרא ומסורת במלה זו, אלא הכונה דלשון תפדה אפשר להבין שתפדה עצמך וגם תפדה אחרים, ועיין במהרש"ל ומהרש"א מש"כ בזה, ואנחנו נבאר ענין דרשה זו אי"ה בפ' קרח בפסוק אך פדה תפדה את בכור האדם (י"ח ט"ו), כי שם מקומו,
  32. הוא ס"ל דפסוק זה איירי בשבת, משום דרישא דקרא איירי בשבת, ולא קשה למה הוציא דוקא חריש וקציר אע"פ דכל המלאכות אסורים בשבת, משום דבא להורות דיש קצירה המותרת, והיינו קצירת העומר שדוחה שבת מפני שהיא מצוה, כדמפרש, ור' עקיבא ס"ל דפסוק זה איירי בשביעית, ולאו דוקא בשביעית גופיה, דהא ענין שביעית כתיב ביחוד בר"פ בהר, אלא קאי אערב ומוצאי שביעית שצריך להוסיף מחול על הקודש, והיינו שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית חרישה שתועיל לשביעית, וכן תבואה שהביאה שליש בשביעית צריך לנהוג בה מנהג שביעית אף בשנה השמינית, אחרי שרוב גידולה היה בשביעית. ונ"מ בפלוגתא זו מבואר לענין שביעית גופה, והיינו שהחורש בשביעית לוקה לר"ע, משום דאע"פ דהלאו כתיב בזריעה לחוד שדך לא תזרע (ר"פ בהר) אך מדחזינן דצריך לשבות גם מחרישה אמרינן דלאו ג"כ יש בו, ומה שתפס הכתוב זריעה לאו דוקא הוא אלא רק עיקר עבודה חשיב, ולר' ישמעאל דפסוק זה לא איירי כלל בשביעית ממילא הא דכתיב שדך לא תזרע דוקא הוא, אבל אחרישה באמת פטור, וכ"כ התוס' במו"ק ג' ב', וגם מבואר במו"ק שם דלר' ישמעאל ענין תוספת אינו מבואר כלל בתורה אלא הלכתא גמירי לה, ולכן אין תוספת שביעית נוהג בזה"ז [בא"י], דכי גמירי הלכתא בזמן שביהמ"ק קיים, ולא בזמן שאינו קיים, ולר"ע נוהג תוספת גם בזה"ז. והנה בכל אלה הדברים פסק הרמב"ם כר' ישמעאל, דבפ"ז מתמידין פסק דקצירת עומר דוחה שבת ובפ"א ה"ד משמיטין פסק דאין לוקין אחרישה בשביעית, ובפ"ג ה"א משמיטין פסק דאין תוספת שביעית נוהג בזה"ז, ואע"פ דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו י"ל דפסק כר' ישמעאל משום דבמו"ק ד' א' איתא דר"ג ובית דינו ס"ל כר' ישמעאל, וא"כ הו"ל רבים לגבי ר"ע, ואין הלכה כר"ע מחביריו, ולכן קבענו גם אנו בפנים רק דברי ר' ישמעאל. וממוצא הפסקים האלה וע"פ המבואר תראה כמה קשים דברי הרמב"ם ריש הלכות שמיטין שכתב בזה"ל, מ"ע לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ ונאמר בחריש ובקציר תשבת, עכ"ל, וקשה טובא דאחרי דפסק בכל הפרטים הנזכרים כר' ישמעאל ויסוד כל דברי ר' ישמעאל הוא רק שפסוק זה בחריש ובקציר איירי בשבת, וא"כ איך הביא אותו הרמב"ם לענין שביעית, ויותר מזה, דלפי המובן שהבין הרמב"ם בהביאו פסוק זה כאן הרי הוא סותר לעיקר הדין שפסק הוא עצמו דעל חרישה בשביעית אין לוקין, משום דאם פסוק זה איירי בשביעית צריך ללקות אחרישה כמו שבארנו למעלה, וצע"ג.
  33. באור הענין, כי ידוע הוא ענין עבור השנה בכלל, דתכליתו כדי שלעולם יחול חג המצות בחודש האביב, והיינו שהחודש ההוא יהיה אוירו ממוצע בין קור וחום [כמש"כ לעיל פ' י"ח אות כ"א], וכשרואים ב"ד שחודש ניסן של אותה השנה יחול בימות הגשמים ביותר מעברין חודש אדר וממילא יהיה ניסן באויר הנוח ורצוי, ומפני כי ענין העבור צריך לידע בזמן קודם אם יהיה מעובר או לא כדי להודיע במוקדם לכל ישראל, חשבו חז"ל למצוא סימנים באויר מתחלת השנה לידע מה יהיה באויר של חודש ניסן, ומצאו ע"פ יסודי חכמת חזיון האוירים, דרק אז ישתנה אויר ניסן מכפי הרגיל, אם תקופת ניסן תחול בחציו השני של חודש ניסן, וכדי לידע מתי תתחיל תקופת ניסן צריך להשגיח על התקופות הקודמות לניסן, כי בערך שמתאחרים תקופות הקודמות בה בערך תתאחר תקופת ניסן, ולאשר תקופת תשרי היא הראשונה לתקופות השנה, לכן רואים ממנה ערך חלות תקופת ניסן, ופליגי ר' יהודה ור' יוסי בכמה תתאחר תקופת תשרי בחצי השניה של חודש שאז תקרא איחור שעל ידה יסובב עבור השנה, כמבואר. וס"ל לר' יהודה דאפילו רק יום אחד בחציו השני מכריע לרוב, והיינו יום ט"ז, ור' יוסי ס"ל דלענין זה נקרא רוב החודש עד יום האחד ועשרים. ומפרש בגמרא פלוגתייהו דדורשים פסוק זה שלפנינו, ר' יהודה ס"ל כולו חג בעינן בתקופה חדשה ור' יוסי ס"ל מקצת חג בעינן בתקופה חדשה. ובאור פלוגתתם, כי חג האסיף פירושו זמן האסיף בחג, דהיינו בחולו של מועד, שיכול לאסוף בו דבר האבד, והגיד הכתוב השמר בזמן זה שיהיה בתקופת שנה הנכנסת ולא בתוך תקופה הקודמת דהיינו תקופת תמוז שהיא משנה שעברה, וס"ל לר' יהודה, כולו חג, כלומר כל חולו של מועד, בעינן שיהיה בתקופה חדשה, הלכך כשתקופת תמוז חסירה ט"ז יום הרי יום אחד מחוש"מ נמשך לתוכה, דיום הט"ו הוא יו"ט ויום ט"ז חוש"מ, אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת ביום ט"ז אז הוי כל חוש"מ בתקופה חדשה, ואז אין מעברין, ור' יוסי ס"ל מקצת חוש"מ בעינן בתקופה חדשה, והלכך כשתקופת תשרי נופלת ביום כ"ב שהוא יו"ט האחרון מעברין את השנה ודוחין את המועדות. והנה להלכה קי"ל כר' יהודה, ואולי הטעם בזה משום דבעלמא נקרא רוב אפי' רק אחד יותר על החצי, ולכן קבענו בפנים דעת ר' יהודה.
  34. ומסיק בגמ' דאפשר ללמוד ענין זה גם מפסוק אחר דפ' ראה בפרשה קרבנות ופנית בבקר והלכת לאהליך, דדרשינן מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. ונ"מ בין הלמודים לענין לצאת חזרה מדבר מצוה בלילה, דלפי הלמוד מן ופנית בבקר אע"פ דהוא הולך חזרה מדבר מצוה ג"כ אין נזוקין, משא"כ מפסוק זה מבואר בהולך לדבר מצוה ולא בשובו חזרה. ומה דכתיב שם ופנית בבקר ודרשינן כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר נראה משום דלילה ובדרך נקרא שכיח הזיקא. ונראה בטעם הדבר, משום דכיון דהלילה עלולה לסכנות ומכשולים שונים, כמ"ש בסוטה כ"א א' משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולם, ולכן נקרא זה שכיח הזיקא, ובמקום דשכיח הזיקא קיימא לן דאפילו שלוחי מצוה אסורים לסמוך על הנס כמבואר בסוגיא כאן, ועיין עוד בדרשה הבאה.
  35. משמע מי שיש לו ארץ, וזה כתיב במצות עליית רגלים, וברמב"ם נשמט דין זה, ותמהו האחרונים ופלפלו בזה [ועיין בנו"ב תנינא ח' או"ח סי' צ"ד]. ואולי י"ל דס"ל לרמב"ם כמש"כ הה"מ בפ"ג ה' ז' משלוחין בשם הגאונים דלכן כיתבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות, אע"פ כשידוע שאין לו קרקע, מפני שכל אדם יש לו חלק בארץ ישראל, ולפי"ז לא שייך כלל דיני' דר' אמי, ומש"כ ולא יחמוד איש את ארצך לשון מליצי הוא לכל אשר לך בארץ, וכבדרשה הקודמת, ועדיין צ"ע.
  36. ומכאן יליף חד מ"ד לאיסור חמץ בארבעה עשר משש שעות ולמעלה, משום דזמן שחיטת הפסח הוא מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה. וכתבו התוס' אע"פ דזמן שחיטת הפסח אחר התמיד ותמיד ששחטו לפני חצות פסול, וא"כ זמן שחיטה לא הוי מיד אחר חצות רק עד כדי שהיית הקרבת התמיד, מכ"מ כיון דבדיעבד אם שחט פסח קודם תמיד כשר לכן חשיב זמן שחיטה מחצות. ולו"ד אפשר לומר דס"ל לרבא כר' יהודה במשנה פסחים ס"ג א' דגם תמיד של ערב פסח אסור לשחוט על החמץ, א"כ לפי"ז בא איסור חמץ מכוון מתחלת שעה שביעית שהוא זמן שחיטת התמיד.
  37. ומי שאינו מבני החבורה אינו עובר על לא ילין. ולכאורה צ"ע בעיקר הקושיא איך ס"ד שאם יהיה לאחד בסוף העולם חמץ בביתו יהיה בכאן איסור לשחוט הפסח, ואין הסברא נוטה כלל לזה. ונראה דזה הרגיש רש"י וכתב וז"ל לאחד בסוף העולם שאינו מבני חבורה שישנו עמו [עם השוחט] בעזרה, יעבור השוחט הזה אם התרו בו, עכ"ל, ולפי"ז הוי הלשון בסוף העולם לאו דוקא, אלא ר"ל מי שאינו מבני החבורה וקאי בעזרה דניכר הדבר שעובר על לאו דאורייתא.
  38. צ"ל דלשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד, דכאן מבואר – מלשון הקושיא – דבלשון תורה נקרא ערב פסח חול גמור, שהרי אמר ולא עולת חול ביו"ט, דהיינו לא עולת ערב פסח, ובלשון חכמים מצינו שהוא נכלל בשם חג המצות, שכן אמרו בפסחים י"ג ב' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ומוקי דאיירי בערב הפסח. ויש להעיר נ"מ בזה לענין מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' שצ"ט ס"ג דבערב פסח אין נוהגין אבילות [היינו מזמן שחיטת הפסח], והאחרונים העירו על זה אלא דשוה ער"פ לשאר ערב יו"ט, ולפי מש"כ יתבאר אם אזלינן בתר לשון תורה נקרא ער"פ חול, וכיון דהא דאבילות אינו נוהג ברגל ילפינן במו"ק י"ד ב' מן ושמחת בחגך א"כ לא הוי ער"פ בכלל, משא"כ ללשון חכמים דגם ער"פ בכלל חג המצות אז באמת אין נוהג אבילות בער"פ, ויתכן דבאבילות הולכין אחר המיקל, אפשר בזה דאזלינן בתר לשון חכמים.
  39. סמך על תוכן דרשות הבאות, דהלשון על פי הדברים ענינו תורה שבע"פ, וקשה לו דהלשון כתב לך משמע שהדברים נכתבים ועל פי משמע דלא כתבם.
  40. כלומר דהא והא היו. ומה שחיבר שתי הלשונות כאחד אשמעינן דאין לעבור גבול עולם, וזו שנתנה בכתב אינה רשאה להאמר בעל פה, וזו שבע"פ אינה רשאי להכתב. ולא נתבאר לי דברי רש"י שכתב וז"ל, דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה, עכ"ל, למה זה דוקא למוסרם לישראל והלא האיסור הוא לכ"א לעצמו, ואולי פירש ע"ד ההוה ממאמר הקב"ה למשה שתכלית האמירה היה ללמד לישראל כמ"ש בפ' וילך ולמדה את בני ישראל, וצ"ע. ובטעם הדבר בכלל נאמרו סברות רבות, וז"ל הרמב"ם במורה בתחלת פרק ע"א מראשון, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם לענין [ר"ל מפני ענין] המתפשט באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת, שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספיקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו תתחדש המחלוקת בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לב"ד הגדול כמו שבארנו בחבורנו התלמודיים, עכ"ל, ולפי"ז צריך לחבר לסברא זו גם העיקר השני דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, כי מה שהוא מכוון ומוחזק להיות כתוב אינו נכון לשנות בעל פה. אמנם בזה"ז כי קצרו הדעות הותר הלמוד גם בכתב וגם בעל פה, ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי מפני קוצר הדעות יש חשש שמא תשתכח התורה כך מסיק הגמרא בתמורה י"ד ב'. ודע דהא דמצינו בתלמודים ובספרי הברייתות דרשות שונות שעל פיהם הוציאו חז"ל את עניני ולשונות הכתובים מפשטם כמו למשל בברכות ל"ב א' על הפ' בדברים ודי זהב אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם לישראל שעשו העגל, ובב"ק ס' ב' על הפ' בפרשה משפטים כי תצא אש ומצאה קוצים דרשו כל הפסוק בדרך משל לצדיקים ולרשעים, וב"ב ע"ה א' על הפ' דפ' חקת על כן יאמרו המושלים באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם, ובעירובין נ"ד א' על הפ' דפ' הנ"ל וממתנה נחליאל לענין קנין התורה, ובחולין ה' א' אדם כי יקריב מכם מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה כלומר שמקבלין קרבנות מפושעי ישראל ועוד כהנה הרבה, ובמדרשים ואגדות פעמים אין מספר. בכל אלה אין כוונת חז"ל חלילה שכן הוא פשט הכתובים ממש, אלא דמפני הכלל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב היה קשה הדבר על הלומדים לזכור הכל בעל פה ויותר מזה בעניני אגדות, לכן השכילו חז"ל לסמוך כל ענין ומאמר מקובל באחד מלשונות התורה כדי שיהיו נוחים לזכור, מפני שע"פ הטבע נכון לזכור תוכן ענין עפ"י איזה ציון וסימן שהוא כנודע הדבר בחוש ובהרגש. ויותר מזה מצינו שאפי' לדברים שהם הלמ"מ טרחו חז"ל למצוא סמוכים בלשון התורה כמו שיעורים חציצין ומחיצין סמכו כולם אקראי כמבואר בעירובין ד' ב', וכן קשר שלתפלין (ע' ברכות ז' א) וניסוך המים בחג (ע' ר"ה ז' א') והרבה כהנה. ואל זה כיונו חז"ל בכ"מ בתלמוד לשבח מעלת הציונים והסימנים, כמו בשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובעירובין כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ושם נ"ד א' עשה ציונים לתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופירשו המפרשים שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולגמור בה אינה תורה שאינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח. וזהו הענין שמצינו בכ"מ בחז"ל שסמכו כמה דינים וענינים שונים בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והכונה בכל אלה כדי שיהיו הענינים נוחים לזכור כמש"כ. ועד"ז פירשנו הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו שהוא לכאורה כפל לשון. ויתפרש ולא זכר שלא עשה לו זכר וסימן לדבר לזכרהו, ולכן – וישכחהו, ועוד פירשנו ע"ד זה הפרשה זכור את אשר עשה לך עמלק ויתבאר שם אי"ה. ויותר מזה כתבו תוס' בסוף מגילה ל"ב א' שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותה בעל פה וע"י כך היו נזכרים יותר יעו"ש, וכבר זכרנו ועוד נזכיר אי"ה כלל ענין זה ביתר באור במקומות שונים בחבורנו, וכאן די בזה.
  41. ומבואר בגמ' כאן דהיינו רק כח הפלפול והסברא ניתן למשה, אבל גוף התורה היא מורשה לכל ישראל.
  42. ר"ל אלה המפורשים בתורה ולא הלכות שנמסרו לך בע"פ והיינו הלכות למשה מסיני, ודרשה זו סניף היא להדרשה הבאה בענין זה ושם נתבאר יעו"ש.
  43. ר"ל רוב דיני התורה באים ממדרש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שהם מפרשים את התורה שבכתב, ואלה שהם מפורשים בתורה שבכתב ומבוארים מעצמם בלא מדרש מעטים הם לעומת המצות הנדרשות, ומסמיך זה על לשון הפסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ודריש על פי כמו על פה, והנה אם הכריתת ברית היתה על דברים שבע"פ ולא על תורה שבכתב ש"מ שתורה שבע"פ היא העיקר, מפני שמרובה היא על תורה שבכתב.
  44. ר' יוחנן לשיטתיה בדרשה הקודמת תורה רובה על פה וכו' יעו"ש מש"כ שם. וטעם הדבר משום דתורה שבע"פ חביבה יותר מתורה שבכתב כמבואר בדרשה שבסמוך מירושלמי.
  45. נראה דר"ל כיון דחזינן שעפ"י דברי התורה כרת הקב"ה ברית עם משה וישראל, וכן מצינו שעפ"י מצות מילה כרת הקב"ה ברית עם אברהם כמש"כ בפ' לך ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ש"מ שהענינים שקולים הם.
  46. היינו הך דדרשה לעיל בשם ר' יוחנן. ונראה בטעם החביבות הזאת ע"פ מ"ש בריש יבמות ב' ב' מילתא דאתיא מדרשה חביבא ליה, ורוב תורה שבע"פ באה מדרשות מי"ג מדות.
  47. רומז להמלאכים שירדו בתור אורחים לאברהם ואכלו אצלו כמבואר בפ' וירא, וע' מש"כ שם הנוגע לכלל דרשה זו.
  48. עיין מש"כ מענין זה לעיל בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם (ל"א י"ג) וצרף לכאן.




שולי הגליון